סיומו של פרק כה במלכים ב מספר לנו בקצרה על מינויו של גדליהו בן אחיקם על שארית העם שנותרה בארץ, על רציחתו בידי ישמעאל בן נתניה, ועל בריחת העם למצרים. הדברים כתובים בקיצור נמרץ, וכדי שתהיה בידינו תמונה שלמה של המחלוקת סביב גדליה ושל מצבם של ישראל לאחר מותו, נעבור על כמה פרקים בספר ירמיהו (מ-מד) המתארים את אותם אירועים בהרחבה. את הפרקים הללו נסביר בהסבר מינימלי בלבד, לא בעיון מעמיק, אלא כדי לקבל תמונה כוללת.
וְהָעָם הַנִּשְׁאָר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר הִשְׁאִיר נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּפְקֵד עֲלֵיהֶם אֶת־גְּדַלְיָהוּ בֶּן־אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן׃
וַיִּשְׁמְעוּ כׇל־שָׂרֵי הַחֲיָלִים הֵמָּה וְהָאֲנָשִׁים כִּי־הִפְקִיד מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶת־גְּדַלְיָהוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּה וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן־תַּנְחֻמֶת הַנְּטֹפָתִי וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶּן־הַמַּעֲכָתִי הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם׃
וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ וּלְאַנְשֵׁיהֶם וַיֹּאמֶר לָהֶם אַל־תִּירְאוּ מֵעַבְדֵי הַכַּשְׂדִּים שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִטַב לָכֶם׃
ירמיהו התנבא נבואות קשות מאוד, נבואות החורבן. העם לא שמע לו, ולבסוף הגיעו נבוכדנאצר ונבוזראדן והגלו את ישראל. ירמיהו היה בצער גדול, שם על עצמו אזיקים ככל הגולים, ובא ללכת עמם בגולה. נבוזראדן רב טבחים לקח אותו מן הרמה, שם עליו את עינו, ואמר לו דברי מוסר: ה' אלוקיך דיבר את הרעה הזאת אל המקום הזה, ויבא ויעש כאשר דיבר, כי חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו, והיה לכם הדבר הזה.
אלא שכיוון שידע נבוזראדן שירמיהו לא חטא, ואדרבה התריע כל הזמן כנגד הדרך שהובילה לגלות, אמר לו: הנה פיתחתיך היום מן האזיקים אשר על ידיך. אם טוב בעיניך לבוא איתי בבל, בוא, ואשים את עיני עליך - כלומר לא כאסיר אלא כאדם נכבד, ואדאג לכל מחסורך. ואם רע בעיניך לבוא איתי בבל, חדל; ראה כל הארץ לפניך, אל הטוב ואל הישר בעיניך ללכת - שמה לך. ואף הציע לו: שובה אל גדליה בן אחיקם בן שפן אשר הפקיד מלך בבל בערי יהודה, ושב איתו בתוך העם. ויתן לו רב טבחים ארוחה ומשאת וישלחהו.
ירמיהו העדיף, על פי נבואה שבאה אליו מאת ה', להישאר עם העם שנותר בארץ, שכן גם הם זקוקים לו לא פחות מן היורדים בגולה. ויבוא ירמיהו אל גדליהו בן אחיקם המצפתה, וישב איתו בתוך העם הנשארים בארץ. ובהמשך נראה שהוא אף ירד עמם מצרימה.
שרי החיילים אשר בשדה שמעו כי הפקיד מלך בבל את גדליהו בן אחיקם בארץ, והפקיד איתו אנשים ונשים וטף ומדלת הארץ מאשר לא הוגלו בבלה, ובאו אליו אל המצפה: ישמעאל בן נתניהו, יוחנן ויונתן בני קרח, שריה בן תנחומת, בני עיפי הנטופתי ויזניהו בן המעכתי. גדליהו נשבע להם: אל תיראו מעבוד הכשדים, שבו בארץ ועבדו את מלך בבל וייטב לכם. ואני הנני יושב במצפה לעמוד לפני הכשדים אשר יבואו אלינו - כלומר אני אייצג אתכם לפניהם. ואתם אספו יין וקיץ ושמן ושימו בכליכם, ושבו בעריכם אשר תפשתם, תוכלו לאכול ולשתות ולחיות כאן בחופש.
גם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום ובכל הארצות שמעו כי נתן מלך בבל שארית ליהודה וכי הפקיד עליהם את גדליהו, ושבו מכל המקומות אשר נידחו שם. הם הרי ברחו מפני כיבושו של נבוכדנאצר, וכעת כששמעו שהוא משאיר שם ושארית בארץ, חזרו והתקבצו תחת המטרייה של גדליה. ויאספו יין וקיץ הרבה מאוד - ומובן מאליו מדוע: כל בעלי השדות והכרמים ירדו בגולה, ולמיעוט האנשים שנשארו נותרה כמות גדולה מאוד של תבואה, יין וקיץ.
יוחנן בן קרח וכל שרי החיילים אשר בשדה באו אל גדליהו המצפתה ואמרו לו: הידוע תדע כי בעליס מלך בני עמון שלח את ישמעאל בן נתניה להכותך נפש? בעליס התנגד למינוי שמינה נבוכדנאצר, לא נוח היה לו שהשלטון בארץ ישראל אינו מטעמו, ולכן שלח את ישמעאל בן נתניה, איש מר נפש ומועד ברוחו, שיהרוג את גדליה, וכך תשלוט כאן בובה שלו ולא פקיד של נבוכדנאצר.
ולא האמין להם גדליהו בן אחיקם. הוא לא היה מוכן לקבל את הדברים, וטען שהם מוציאים עליו שם רע. יוחנן בן קרח פנה אליו בסתר במצפה והציע: אלכה נא ואכה את ישמעאל בן נתניה ואיש לא ידע; למה יככה נפש ונפוצו כל יהודה הנקבצים אליך ואבדה שארית יהודה? כלומר, אם אתה חושש שהריגתו תעורר מרד נגדך - תן לי לעשות זאת בחשאי, בלי מלחמה, ואיש לא ידע שהדבר נובע ממך. ויאמר גדליהו אל יוחנן בן קרח: אל תעשה את הדבר הזה, כי שקר אתה דובר אל ישמעאל.
מכאן למדים יסוד חשוב: כאשר מתריעים בפני אדם, אין כאן איסור לשון הרע ואין כאן איסור רכילות, ואתה חייב לפעול על פי מה שהתריעו בפניך. אולי לא לרצוח את אותו אדם, אבל להיערך ולעשות את כל ההכנות הראויות כדי להינצל - כבדהו וחשדהו - ודאי שצריך. וכפי שנראה מיד, גדליהו כלל לא חשש לעדות שנמסרה בפניו.
וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה בֶּן־אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת־גְּדַלְיָהוּ וַיָּמֹת וְאֶת־הַיְּהוּדִים וְאֶת־הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר־הָיוּ אִתּוֹ בַּמִּצְפָּה׃
בירמיהו מתואר הדבר ביתר פירוט: ישמעאל בן נתניה, מזרע המלוכה ומרבי המלך, בא עם עשרה אנשים אל גדליהו המצפתה, ויאכלו שם לחם יחדיו במצפה. בראש השנה הם יושבים וסועדים יחד. עד כדי כך לא קיבל גדליהו את דברי יוחנן בן קרח ואת התראותיו, שהוא יושב וסועד עם ישמעאל בלי שום חשש שמא הוא נתון בסכנה. ואז קם ישמעאל ועשרת האנשים אשר איתו, ויכו את גדליהו בן אחיקם בן שפן בחרב, וימת אותו אשר הפקיד מלך בבל בארץ - המית אותו על אשר הפקיד אותו מלך בבל בארץ. וגם את כל היהודים אשר היו איתו במצפה ואת הכשדים אנשי המלחמה אשר נמצאו שם הכה ישמעאל.
ויהי ביום השני להמית את גדליהו ואיש לא ידע - עדיין לא נודע הדבר לאיש. ואז באו אנשים משכם, משילה ומשומרון, שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים, ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה'. אנשים אלה כלל לא היו קשורים להריגת גדליהו. דרכם היה לגדל זקן, וגילוח הזקן היה אצלם אות אבלות וצער, כביכול נמרט זקנם. ועל מה היה צערם הגדול? על חורבן בית המקדש.
ויצא ישמעאל בן נתניה לקראתם מן המצפה, הולך הלוך ובוכה, ויאמר אליהם: בואו אל גדליהו בן אחיקם. ויהי כבואם אל תוך העיר וישחטם ישמעאל אל תוך הבור, הוא והאנשים אשר איתו. ועשרה אנשים נמצאו בם ויאמרו אל ישמעאל: אל תמיתנו כי יש לנו מטמונים בשדה, חיטים ושעורים ושמן ודבש - ויחדל ולא המיתם בתוך אחיהם. והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליהו, הוא אשר עשה המלך אסא מפני בעשא מלך ישראל, אותו מילא ישמעאל בן נתניהו חללים.
הפסוקים האלה תמוהים מאוד. ראשית, מה רוצה ישמעאל בן נתניה משמונים איש שהולכים ובוכים על חורבן בית המקדש, שהוא רוצח אותם אחד אחד? שנית, מה פשר "הולך הלוך ובוכה"? שלישית, למה אומרים לו האנשים "יש לנו מטמונים, אל תמיתנו" - מה זה משנה לו? הרי הוא עומד ללכת אל מלך עמון, ואינו זקוק כלל למטמונים שבשדה. ורביעית, מהו "אשר הכה ביד גדליהו"? הרי גדליהו כבר מת, ואיך אומר הכתוב שישמעאל הכה אותם ביד גדליהו?
אומר המלבי"ם: ישמעאל בן נתניה רצה להצדיק בעיני העם את המעשה שעשה, ולכן הציג את הדברים בצורה כזאת. הנה מגיעים שמונים איש לבכות על חורבן בית המקדש, והוא מציג את עצמו כשלוחו של גדליה בן אחיקם שנשלח להרוג אותם. כך אמר לעם, ולכן הלך הלוך ובוכה - איזו שליחות נוראה הטילו עליי, ללכת ולהרוג אנשים חפים מפשע. ומדוע כביכול רצה גדליה להרוג אותם? כי הפריע לו מאוד שאנשים בוכים על חורבן בית המקדש: הרי אני כאן כבר שליט, אין מה לבכות ואין על מה להצטער. ולכן שלח אותי, ואני לא הייתה לי ברירה אלא לקיים את דברו.
בכך רצה ישמעאל שהעם יצדיקו בדיעבד את רציחת גדליהו: אחרי שהוא עושה מעשה כזה ושולח להרוג אנשים חפים מפשע, תבינו שההריגה שלו הייתה דבר טוב, כי ראויים אנחנו למנהיג הגון יותר. ואותם עשרה שאמרו לו שיש להם מטמונים בשדה - כביכול השיב להם שבכסף הזה ישחד את גדליהו שיניח להם ולא יעשה להם מאומה, ולכן הותיר אותם בחיים. הכל חלק מסיפור כיסוי, כדי שהעם יבינו: אני הצלתי אתכם מפני אדם עריץ, רשע ומושחת, ההורג אנשים חפים מפשע, ואני בלית ברירה נאלצתי לקיים את דברו.
וישב ישמעאל את כל שארית העם אשר במצפה, את בנות המלך ואת כל העם הנשארים במצפה אשר הפקיד נבוזראדן רב טבחים את גדליהו בן אחיקם, וילך לעבור אל בני עמון - לאחר ששבה את כל הנותרים, הוא הולך אל הבוס שלו. וישמע יוחנן בן קרח וכל שרי החיילים אשר איתו את כל הרעה אשר עשה ישמעאל, ויקחו את כל האנשים וילכו להילחם עמו, וימצאו אותו אל מים רבים אשר בגבעון. יוחנן, זה שהזהיר את גדליהו ולא נשמעה אזהרתו, שמע שהאזהרה התממשה וגדליה נרצח, ולכן יצא להילחם בישמעאל.
ויהי כראות כל העם אשר את ישמעאל את יוחנן בן קרח ואת כל שרי החיילים אשר איתו וישמחו - הם הבינו שהוא הגואל שלהם. ויסובו כל העם אשר שבה ישמעאל מן המצפה וישובו וילכו אל יוחנן בן קרח, בורחים מן השובה אל המציל. וישמעאל בן נתניה נמלט בשמונה אנשים מפני יוחנן וילך אל בני עמון - חזר אל בעליס הבוס שלו רק עם שמונה אנשים, וכל השבויים נאלץ להותיר.
וַיָּקֻמוּ כׇל־הָעָם מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל וְשָׂרֵי הַחֲיָלִים וַיָּבֹאוּ מִצְרָיִם כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵי כַשְׂדִּים׃
יוחנן בן קרח וכל שרי החיילים לקחו את כל שארית העם אשר השיב מאת ישמעאל מן המצפה - גברים אנשי מלחמה, נשים וטף וסריסים אשר השיב מגבעון - וילכו וישבו בגרות כמהם אשר אצל בית לחם, לבוא ללכת מצרים. הם ישבו באופן זמני במקומו של אדם ששמו כמהם, שהיה בנו של ברזילי הגלעדי, במגמה לרדת מצרימה. ומדוע? מפני הכשדים, כי יראו מפניהם, כי הכה ישמעאל את גדליהו אשר הפקיד מלך בבל בארץ. לאחר שנרצח הממונה מטעם נבוכדנאצר, הבינו שנבוכדנאצר ונבוזראדן יבואו עם חיל רב להיפרע מהם, ולכן חיפשו מדינה שאין לה "הסכם הסגרה" עם בבל, מדינה שיחסיה עם מלך כשדים אינם חמים - והיא מצרים.
ויגשו כל שרי החיילים ויוחנן בן קרח ויזניה בן הושעיה וכל העם מקטון ועד גדול, ויאמרו אל ירמיהו הנביא: תיפול נא תחינתנו לפניך, והתפלל בעדנו אל ה' אלוקיך בעד כל השארית הזאת, כי נשארנו מעט מהרבה כאשר עיניך רואות אותנו; ויגד לנו ה' אלוקיך את הדרך אשר נלך בה ואת הדבר אשר נעשה. שימו לב לניסוח: הם אינם שואלים לאן ללכת - את זה הם כבר החליטו, הם יורדים למצרים. הם מבקשים רק שיאמר להם באיזו דרך ללכת, ומה לעשות כדי להינצל ממלך בבל.
ויאמר אליהם ירמיהו הנביא: שמעתי, הנני מתפלל אל ה' אלוקיכם כדבריכם, כלומר על מה שביקשתם. והיה כל הדבר אשר יענה ה' אתכם אגיד לכם, לא אמנע מכם דבר. הוא מתרה בהם מראש: קחו בחשבון שייתכן שהתשובה לא תמצא חן בעיניכם, שהרי אתם כבר החלטתם לרדת, וייתכן שהתשובה תהיה שלא לרדת - ואני לא אסתיר מכם דבר. והמה אמרו אל ירמיהו: יהי ה' בנו לעד אמת ונאמן, אם לא ככל הדבר אשר ישלחך ה' אלוקיך אלינו כן נעשה - גם אם יאמר לנו לא לרדת למצרים. אם טוב ואם רע - כלומר גם אם יהיה רע בעינינו, חלילה לומר שה' יאמר להם דבר רע. בקול ה' אלוקינו אשר אנחנו שולחים אותך אליו נשמע, למען אשר ייטב לנו כי נשמע בקול ה' אלוקינו - כי גם אם הדבר רע, רע הוא רק בעינינו, ומי ששומע באמת בקול ה', סופו שיהיה לטובה.
ויהי מקץ עשרת הימים ויהי דבר ה' אל ירמיהו. ויקרא אל יוחנן בן קרח ואל כל שרי החיילים אשר איתו ולכל העם למקטון ועד גדול, ויאמר אליהם: כה אמר ה' אלוקי ישראל אשר שלחתם אותי אליו להפיל תחינתכם לפניו - אם שוב תשבו בארץ הזאת, ובניתי אתכם ולא אהרוס, ונטעתי אתכם ולא אתוש, כי ניחמתי על הרעה אשר עשיתי לכם. כלומר: אף שמרדתם במי שאני המלכתי - במלך בבל - פעם אחת בימי צדקיהו ועכשיו שוב בימי גדליה, אף על פי כן לא אעשה עמכם רעה. אל תיראו מפני מלך בבל אשר אתם יראים מפניו, אל תיראו ממנו נאום ה', כי איתכם אני להושיע אתכם ולהציל אתכם מידו, ואתן לכם רחמים וריחם אתכם והשיב אתכם אל אדמתכם.
ואם אומרים אתם: לא נשב בארץ הזאת, לבלתי שמוע בקול ה' אלוקיכם, לאמור לא כי ארץ מצרים נבוא אשר לא נראה מלחמה וקול שופר לא נשמע וללחם לא נרעב ושם נשב - למה לנו להישאר במקום מסוכן כזה? על כך באה התשובה: אם אתם שום תשימון פניכם לבוא מצרים ובאתם לגור שם, והייתה החרב אשר אתם יראים ממנה תשיג אתכם בארץ מצרים. נבוכדנאצר עוד יכבוש בסוף את ארץ מצרים, והחרב שאתם יראים ממנה תשיג אתכם שם. והרעב אשר אתם דואגים ממנו שם ידבק אחריכם מצרים ושם תמותו. וכל האנשים אשר שמו פניהם לבוא מצרים לגור שם ימותו בחרב ברעב ובדבר, ולא יהיה להם שריד ופליט. כאשר ניתך אפי וחמתי על יושבי ירושלים, כן תיתך חמתי עליכם בבואכם מצרים, והייתם לאלה ולשמה ולקללה ולחרפה ולא תראו עוד את המקום הזה.
עד כאן דבר ה', ומכאן מוסיף הנביא מדעתו: דיבר ה' עליכם שארית יהודה, אל תבואו מצרים; ידוע תדעו כי העידותי בכם היום - הריני מתרה בכם בפירוש. כי התעיתם בנפשותיכם, כי אתם שלחתם אותי אל ה' אלוקיכם לאמור התפלל בעדנו וככל אשר יאמר ה' אלוקינו כן הגד לנו ועשינו, ואגיד לכם היום ולא שמעתם בקול ה'. ועתה ידוע תדעו כי בחרב ברעב ובדבר תמותו במקום אשר חפצתם לבוא לגור שם. כלומר: אילו לא הייתם שולחים אותי לשאול את ה', הייתם יורדים למצרים והחרב הייתה משיגה אתכם - אבל בלא ידיעה. עכשיו, לאחר ששלחתם אותי לשאול, אני מודיע לכם מראש מה יקרה, ואם אתם יורדים - אתם לוקחים זאת על אחריותכם. ובהמשך נראה שאכן ירדו, ואכן התקיים בהם הדבר.
נקודה קצרה לעצור עליה: מדוע אנו צמים בצום גדליה? הרי גדליה בן אחיקם מצד עצמו סיכן את נפשו והוא זה שגרם למיתת עצמו, ועוד: היו לנו גדולים וצדיקים ממנו שנהרגו במשך הדורות ואיננו קובעים עליהם תעניות. אלא שהתענית נקבעה משום שאז תמה שארית הפליטה אשר נותרה בארץ. זה היה למעשה סוף הגלות, זה מה שחתם את כל גלות הארץ. כל עוד היה גדליה בן אחיקם, נשארה כאן קבוצה קטנה שהותירה יישוב בארץ הקודש; ברגע שמת, תמה אותה קבוצה, נגמר היישוב בארץ ישראל וכולם ברחו למצרים. על זה אנו מתאבלים ומצטערים - לא על האדם מצד עצמו, אלא על הגלות כולה שהושלמה בעקבות מותו.
ויהי ככלות ירמיהו לדבר אל כל העם את כל דברי ה' אלוקיהם, ויאמר עזריה בן הושעיה ויוחנן בן קרח וכל האנשים הזדים אל ירמיהו: שקר אתה מדבר, לא שלחך ה' אלוקינו לאמור לא תבואו מצרים לגור שם; כי ברוך בן נריה מסית אותך בנו למען תת אותנו ביד הכשדים להמית אותנו ולהגלות אותנו בבל. לטענתם ברוך בן נריה הוא שרוצה שנשוב לארץ כדי שנימסר ביד הכשדים ויהרגו אותנו.
ולא שמע יוחנן בן קרח וכל שרי החיילים וכל העם בקול ה' לשבת בארץ יהודה. ויקח יוחנן את כל שארית יהודה אשר שבו מכל הגויים אשר נידחו שם לגור בארץ יהודה, את הגברים ואת הנשים ואת הטף ואת בנות המלך ואת כל הנפש אשר הניח נבוזראדן רב טבחים את גדליהו - כלומר עם גדליהו בן אחיקם בן שפן - ואת ירמיהו הנביא ואת ברוך בן נריהו, ויבואו ארץ מצרים כי לא שמעו בקול ה', ויבואו עד תחפנחס. הם אינם מוכנים לקבל את הנבואה, ועוזבים את המקום כולם. ואם תאמר: הרי ירמיהו אמר להם לא ללכת, ומדוע הלך עמם? כי גורלו קשור בגורלם; הקדוש ברוך הוא אמר לו להיות איתם, ואם הם יורדים למצרים חייב הוא להיות שם כדי למסור להם נבואות ולהגיד להם את דבר ה'.
ויהי דבר ה' אל ירמיהו בתחפנחס לאמור: קח בידך אבנים גדולות וטמנתם במלט במלבן אשר בפתח בית פרעה בתחפנחס לעיני אנשים יהודים. ואמרת אליהם: כה אמר ה' צבאות אלוקי ישראל, הנני שולח ולקחתי את נבוכדראצר מלך בבל עבדי, ושמתי כיסאו ממעל לאבנים האלה אשר טמנתי, ונטה שפרירו עליהם - שפרירו הוא אוהלו, אוהלו הנאה, מלשון שפיר. ובא והכה את ארץ מצרים, אשר למוות למוות ואשר לשבי לשבי ואשר לחרב לחרב. והצתי אש בבתי אלוהי מצרים ושרפם ושבם, ועטה את ארץ מצרים כאשר יעטה הרועה את בגדו ויצא משם בשלום, ושיבר את מצבות בית שמש אשר בארץ מצרים ואת בתי אלוהי מצרים ישרוף באש.
המסר ברור: אתם בורחים למצרים כדי להינצל מנבוכדנאצר - דעו לכם שנבוכדנאצר יבוא לכאן ויצור על המקום. ובאות המלבן, אותו כלי שבו מלבנים את הלבנים, אומר להם ירמיהו: במקום הזה ממש, מול בית פרעה, יציב נבוכדנאצר את כיסאו לאחר שיהרוג את כל אשר כאן. נמצא שבמקום להינצל ממנו, אליו בעצמכם אתם רצים.
הדבר אשר היה אל ירמיהו אל כל היהודים היושבים בארץ מצרים, היושבים במגדול ובתחפנחס ובנוף ובארץ פתרוס - בתחילה היו בתחפנחס בלבד, וכאן רואים שכבר התפשטו. כה אמר ה' צבאות אלוקי ישראל: אתם ראיתם את כל הרעה אשר הבאתי על ירושלים ועל כל ערי יהודה, והינם חורבה היום הזה ואין בהם יושב, מפני רעתם אשר עשו להכעיסני ללכת לקטר לעבוד לאלוהים אחרים אשר לא ידעום המה אתם ואבותיכם. ואשלח אליכם את כל עבדיי הנביאים השכם ושלוח לאמור: אל נא תעשו את דבר התועבה הזאת אשר שנאתי. ולא שמעו ולא הטו את אוזנם לשוב מרעתם, ותיתך חמתי ואפי ותבער בערי יהודה ובחוצות ירושלים ותהיינה לחורבה לשממה כיום הזה.
ועתה, למה אתם עושים רעה גדולה אל נפשותיכם, להכרית לכם איש ואישה עולל ויונק מתוך יהודה לבלתי הותיר לכם שארית, להכעיסני במעשי ידיכם לקטר לאלוהים אחרים בארץ מצרים אשר אתם באים לגור שם? לא הספיקה לכם הגלות, לא הספיק לכם כל מה שעברתם, והנה הגעתם עד הלום וגם כאן אתם ממשיכים בדרככם המקולקלת ומקטרים לאלוהי השמיים? השכחתם את רעות אבותיכם ואת רעות מלכי יהודה ואת רעות נשיו ואת רעותיכם ואת רעות נשיכם אשר עשו בארץ יהודה ובחוצות ירושלים? לא דוכאו עד היום הזה ולא יראו - כל מה שהביא עליהם הקדוש ברוך הוא לייסרם ולדכאם לא דיכא אותם, ולא יראו ולא הלכו בתורתי ובחוקותיי.
לכן: הנני שם פניי בכם לרעה ולהכרית את כל יהודה, ולקחתי את שארית יהודה אשר שמו פניהם לבוא ארץ מצרים לגור שם, ותמו כל בארץ מצרים, ייפלו בחרב ברעב יתמו מקטון ועד גדול. ופקדתי על היושבים בארץ מצרים כאשר פקדתי על ירושלים, בחרב ברעב ובדבר. ולא יהיה פליט ושריד לשארית יהודה הבאים לגור שם בארץ מצרים ולשוב ארץ יהודה אשר המה מנשאים את נפשם לשוב לשבת שם, כי לא ישובו כי אם פלטים. שהרי זו הייתה מגמתם: כעת נבוכדנאצר שולט ואין לנו אפשרות, נתחבא במצרים, וכשייפול או ימות ויתחלף המצב נשוב לארצנו ולערינו. אומר להם ה': דעו לכם, לא תשובו - רק בודדים, פליטים, הם שישובו.
ראו איזה אנשים עזי פנים וחצופים היו אז. ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים - היו רבים שידעו שנשיהם מקטרות לעבודה זרה, והיו כאלה שלא ידעו כי הנשים עשו זאת בסתר. ולכן נאמר גם: וכל הנשים העומדות קהל גדול - גם אלה שבעליהן אינם יודעים משיבות בעצמן. וכל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמור: הדבר אשר דיברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך. כי עשו נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו, לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים, כאשר עשינו אנחנו ואבותינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים.
ומה ההיגיון שבטענתם? ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו - אנחנו מדברים עובדות. בזמן שהיינו מקטרים לעבודה זרה, בימי אחז, בימי מנשה, בימי אחאב, שהיו מלכים עובדי עבודה זרה וכל העם אחריהם, היה לנו טוב ולא חסר לנו מאומה. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים - מאימתי? מימי צדקיהו, שכבר רבים מן העם הפסיקו לעבוד עבודה זרה - חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו. הפסקנו לעבוד עבודה זרה, ומיד גלות, חרב ורעב. העובדות מדברות בעד עצמן, אתה רואה שטוב לעבוד עבודה זרה.
ומה הם לא הבינו? ראינו פסוקים מפורשים שאמר הקדוש ברוך הוא: אמנם מצבו של העם השתפר יחסית, אבל הגזירה שנגזרה מזמן מנשה לא התבטלה. חרון האף מימי מנשה הוא שהביא אותם בסופו של דבר לגלות. אילו היה שינוי מהותי, ממש מהפכה, ייתכן שחרון האף היה משתנה; אבל כיוון שהשינוי לא היה מהותי כל כך, חלה עליהם באחרונה אותה גזירה קדומה. והם פירשו זאת הפוך: בימי מנשה לא הייתה גלות, וכשנעשה קצת יותר טוב באה הגלות - הרי לך שטוב לקטר למלכת השמיים. וכל זה, אגב, חלק מן הניסיון: הקדוש ברוך הוא מנסה את ישראל בכך שמראה כביכול שיש תוחלת בעבודה זרה, לראות אם יאמינו בה' או בעבודה זרה.
והם ממשיכים: וכי אנחנו מקטרים למלכת השמיים ולהסך לה נסכים, המבלעדי אנשינו עשינו לה כוונים להעציבה והסך לה נסכים? מסביר המלבי"ם שטענתם הייתה שאין הם עובדים את העבודה הזרה כאלוה ואינם מקבלים אותה עליהם לאלוה, אלא הם מאמינים שהם מושכים כוחות מן הכוכבים: על ידי שהם זובחים ומקטרים למלכת השמיים הם מושכים שפע. והראיה: כאשר רצו לשאול מה לעשות, אל מי שלחו את ירמיהו? אל ה'. וגם אחר כך לא אמרו "מה שה' אומר איננו מקבלים", אלא "שקר אתה מדבר, לא שלחך ה' אלוקינו" - יש ה', יש אלוקינו, ואנחנו מקבלים אותו עלינו לאלוה. אלא שאת העבודה הזרה הם עושים "כוונים", כלומר לא לשם עבודה זרה עצמה אלא כדי להמשיך על ידה שפע בכל מיני כוונות. "להעציבה" - מלשון עצבים, מלשון עבודה זרה. ואף מוסיפים: המבלעדי אנשינו - הרי יש לנו אנשים חכמים ונבונים היודעים באיזו דרך למשוך את השפע דרך אותם כוחות עליונים.
וכמו שמצינו בדור המבול, שאמרו: אם יביא ה' מבול, יודעים אנו להשביע את כל המלאכים ועל ידי כך לא יירד מבול - ומה עשה הקדוש ברוך הוא? שינה להם את השמות. כלומר היו להם ידיעות רוחניות, לא סתם דיברו. ולכן באו ואמרו שאין זו עבודה זרה כלל. אבל למען האמת זו טעות גמורה: ברגע שאתה פונה לכוח אחר ומנסה לפעול בו פעולות, מה אתה עושה בעצם? עוקף את בורא עולם. אני אוציא מן השמש, אני אוציא מן השר, בלי לפנות אל המלך, וגם אם המלך אינו מסכים אני אפעל בדרך כוחנית דרך השר ואכפה עליו לתת לי - זו כפירה, וזו עבודה זרה.
ויאמר ירמיהו אל כל העם, על הגברים ועל הנשים ועל כל העם העונים אותו דבר לאמור: הלוא את הקיטר אשר קיטרתם בערי יהודה ובחוצות ירושלים, אתם ואבותיכם מלכיכם ושריכם ועם הארץ, אותם זכר ה' ותעלה על ליבו. ולא יוכל ה' עוד לשאת מפני רוע מעלליכם מפני התועבות אשר עשיתם, ותהי ארצכם לחורבה ולשמה ולקללה מאין יושב כהיום הזה - מפני אשר קיטרתם ואשר חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו ובתורתו ובחוקותיו ובעדותיו לא הלכתם, על כן קראת אתכם הרעה הזאת כיום הזה. כלומר: אתם שוכחים היסטוריה - כל מה שעבר עליכם עד עתה בא בגלל שקיטרתם לעבודה זרה.
ויאמר ירמיהו אל כל העם ואל כל הנשים: שמעו דבר ה' כל יהודה אשר בארץ מצרים. אתם ונשיכם ותדברנה בפיכם ובידיכם מילאתם לאמור עשו נעשה את נדרינו אשר נדרנו למלכת השמיים ולהסך לה נסכים - הקם תקימנה את נדריכם ועשו תעשינה את נדריכם. הם טענו שנדרו והתחייבו למלכת השמיים, וכיוון שהתחייבו הרי "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה", ואינם יכולים להפר את דבריהם. אומר להם הנביא: אכן יודע אני שתקימו ותעשו את נדריכם ותקטירו לעבודה זרה.
לכן שמעו דבר ה' כל יהודה היושבים בארץ מצרים: הנני נשבעתי בשמי הגדול אמר ה', אם יהיה עוד שמי נקרא בפי כל איש יהודה אומר חי ה' אלוקים בכל ארץ מצרים. כלומר תשכחו את שם ה' עד שתהיו כעובדי עבודה זרה גמורים לכל דבר, וייכחד שם ה' מפיכם. וכמו שאירע לעשרת השבטים: היכן הם היום? איננו יודעים, מפוזרים באפריקה, באפגניסטן, בכל מיני מקומות. האם הם קוראים בשם ה'? לא. נשכח שם ה' מפיהם והפכו להיות כאחד מעמי הארצות, כאחד מן הגויים. ועל כך נשבע הקדוש ברוך הוא שכך יהיה גם עמם.
הנני שוקד עליהם לרעה ולא לטובה, ותמו כל איש יהודה אשר בארץ מצרים בחרב וברעב עד כלותם, ופליטי חרב ישובון מן ארץ מצרים ארץ יהודה מתי מספר. וידעו כל שארית יהודה הבאים לארץ מצרים לגור שם דבר מי יקום, ממני ומהם - אתם נדרתם לעבודה זרה, ואני נשבעתי בשמי הגדול; נראה מה יעמוד, הנדר שלכם או השבועה שלי.
וזאת לכם האות נאום ה' כי פוקד אני עליכם במקום הזה, למען תדעו כי קום יקומו דבריי עליכם לרעה. שהרי מלחמה יכולה להיות במקום אחר, על אדמת בבל; אומר להם ה' לא, במקום הזה ממש. כה אמר ה': הנני נותן את פרעה חפרע מלך מצרים ביד אויביו וביד מבקשי נפשו, כאשר נתתי את צדקיהו מלך יהודה ביד נבוכדראצר מלך בבל אויבו ומבקש נפשו. כשם שבא נבוכדנאצר לירושלים, צר עליה, לכד את צדקיהו ובעקבות זאת הרג את כל המורדים - כך יהיה גם כאן: יבוא נבוכדנאצר למצרים, יהיה מצור, ואתם נידונים לחרב. יבוא ויסיים כאן את המלאכה, את מה שלא השלים בירושלים.
פרק כה במלכים ב חותם את חורבן הבית הראשון, וסופו במינויו של גדליה בן אחיקם וברציחתו. פרקי ירמיהו מ-מד פורשים את התמונה במלואה: ירמיהו משוחרר מן האזיקים ובוחר להישאר עם שארית העם; העם מתקבץ סביב גדליה, וגדליה מסרב להאמין לאזהרת יוחנן בן קרח - ומכאן היסוד שאזהרה כזו אינה לשון הרע ואדם חייב לפעול על פיה, כבדהו וחשדהו. ישמעאל בן נתניה, שליחו של בעליס מלך עמון, רוצח אותו בראש השנה, ואף בונה סיפור כיסוי מתוחכם ברצח שמונים האנשים כדי להצדיק את מעשהו, כביאור המלבי"ם. עם מות גדליה תמה שארית הפליטה בארץ, ולכן קבעו את צום גדליה - לא על האדם לבדו אלא על השלמת הגלות. העם יורד למצרים בניגוד לדבר ה' המפורש, מתעקש על עבודת מלכת השמיים בטענות של "ונשבע לחם ונהיה טובים" ושל משיכת שפע מן הכוכבים - שהיא כפירה בעצם עקיפת המלך, ונחתם דינו בשבועת ה' בשמו הגדול. יהי רצון שנזכה לראות בנחמת ציון וירושלים, בבניין בית המקדש, בשיבת כל עם ישראל לארצו ובגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.