פרק כ"ה הוא הפרק החותם את ספר מלכים, והוא גם הפרק החותם את ישיבת ישראל בארץ מאז עולי מצרים. עד כה ראינו כמה גלויות: תחילה גלו שניים וחצי השבטים, אחר כך גלתה שומרון, אחר כך הייתה גלות החרש והמסגר עם יהויכין, ומי שנותר בארץ היו רק "דלת הארץ", האנשים הפשוטים והנמוכים יותר ברמתם הרוחנית. עתה מתאר לנו הכתוב את הכורת: את הגלות המוחלטת, גלות בבל, שכללה בתוכה גם את חורבן בית המקדש.
תחילת הפורענות: עשרה בטבת
וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמׇלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל הוּא וְכׇל־חֵילוֹ עַל־יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב׃
"בשנת התשיעית למלכו" - למלכות צדקיהו. החודש העשירי הוא חודש טבת, ובעשור לחודש, בעשרה בטבת, בא נבוכדנאצר על ירושלים. "דייק" הוא מגדל שהיו בונים מול העיר כדי ללכוד אותה.
עשרה בטבת הוא תחילת הפורענות, שמכאן הכל התחיל. משום כך הוא חמור יותר משאר הצומות, והוא הצום היחיד שאילו היה חל בשבת היו מתענים אותו גם בשבת. למעשה על פי לוח השנה שלנו הוא נופל לכל היותר ביום שישי, אך באופן תיאורטי, אילו היה נופל בשבת - היו מתענים בו, מפני שתחילת הפורענות חמורה מאוד.
שלוש שנות מצור ורעב
וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ׃
המצור החל בשנה התשיעית למלכות צדקיהו ונמשך עד השנה השתים עשרה, כלומר כשלוש שנים של מצור.
בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא־הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ׃
כאן לא נאמר באיזה חודש מדובר, אך בספר ירמיהו מפורש: "בחודש הרביעי בתשעה לחודש" - החודש הרביעי הוא תמוז, זהו תשעה בתמוז שבו הובקעה העיר בבית ראשון.
בקיעת העיר ובריחת צדקיהו
וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכׇל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל־גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל־הָעִיר סָבִיב וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה׃
"וכל אנשי המלחמה הלילה" - כל אנשי המלחמה ברחו ויצאו מן העיר בלילה, וכך מפורש יותר בספר ירמיהו. המלבי"ם מסביר שלירושלים היו שלוש חומות, והכשדים באו וישבו בשער התווך, בשער החומה החיצונה שהובקעה, על יד גן המלך, והכשדים סביב העיר.
חז"ל אומרים שלצדקיהו הייתה מנהרה מיוחדת, מערה שהלכה מביתו שבירושלים עד ערבות יריחו. כאשר ראה צדקיהו שהמצור הובקע והאויב כבר בפנים, החליט לברוח, ויצא באותה מנהרה עם קבוצת אנשים. אלא שהקדוש ברוך הוא כבר ניבא שיימסר ביד הכשדים. מה עשה? זימן צבי שהלך על גג המערה מחוץ לעיר. הכשדים ראו צבי, היו רעבים, ורדפו אחריו לצוד אותו, והגיעו בדיוק אל פתח המערה בערבות יריחו. באותו רגע יצא משם צדקיהו ונפל לידיהם כפרי בשל. וזהו שנאמר ביחזקאל י"ב: "וּפָרַשְׂתִּי רִשְׁתִּי עָלָיו וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי" - הקדוש ברוך הוא כביכול פרס לו מצודה לרגליו, ושם תפסוהו.
וַיִּרְדְּפוּ חֵיל־כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וְכׇל־חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו׃
הפלוגה שהייתה עמו ראתה את הכשדים וברחה, וצדקיהו נותר לבדו מולם ונתפס בידם.
"וידברו איתו משפט" - היכן היה נבוכדנאצר
וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל־מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ מִשְׁפָּט׃
אם כבר נאמר שנבוכדנאצר בא על ירושלים, כיצד הוא נמצא עתה ברבלה? מסביר הרד"ק על דרך הפשט: ימי המצור התארכו שלוש שנים, ולא היה לו כוח להישאר, לכן שב לרבלה שבארץ חמת והניח את חילו להמשיך במצור. כשנכבשה ירושלים היה עדיין ברבלה, ולכן העלו אליו את צדקיהו לשם, כדי שידון אותו שם.
ועל דרך הדרש מביא הרד"ק שבאמת לא עלה נבוכדנאצר עצמו לירושלים אלא נבוזראדן. ומדוע נאמר "בא נבוכדנאצר על ירושלים"? מפני שדמות דיוקנו של נבוכדנאצר הייתה חקוקה במרכבתו של נבוזראדן שר הטבחים שלו, ואימתו הייתה מוטלת עליו: כשראה את דמותו במרכבה היה רועד מפניו כאילו הוא עומד לפניו ממש. לפיכך כשבאה מרכבתו של נבוזראדן לירושלים, נחשב כאילו נבוכדנאצר עצמו בא לירושלים.
מרד צדקיהו: הארנבת והשבועה
מהו "וידברו איתו משפט"? שדנו ושפטו אותו. ועל מה? מבארת הגמרא במסכת נדרים דף ס"ה עמוד א', על הכתוב בדברי הימים ב' ל"ו: "וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים". מה היה המרד? מצא צדקיהו את נבוכדנאצר כשהוא אוכל ארנבת חיה. נבוכדנאצר הרגיש לא נעים, ואמר לו: הישבע לי שאינך מגלה עליי ולא יצא הדבר ממך. נשבע לו צדקיהו. לבסוף הצטער צדקיהו על שנשבע - יש בידי מידע חם כל כך על נבוכדנאצר, חדשה מרעישה, איך אשתוק? הלך ונשאל על שבועתו, והלך וסיפר.
ומה היה העניין באכילת ארנבת חיה? הרי אין בכך שום טעם מיוחד, ואפשר היה לצלותה. אלא שמסבירים שהיה להם עניין לעשות מעשי אכזריות כדי לפתח בעצמם גבורה: אדם הרואה דם נבהל ונחשב לנמוש, ומי שמסוגל לקרוע ארנבת חיה ולנגוס בה מראה בזה כאילו הוא מפתח בעצמו גבורה ואינו נבהל מדם ומאכזריות. ובוודאי לא ציפה נבוכדנאצר שמישהו יראה אותו בשעת מעשה.
שמע נבוכדנאצר שמבזים אותו, שהכל מדברים על כך שהוא אוכל ארנבת חיה. שלח והביא את הסנהדרין ואת צדקיהו, ואמר להם: ראיתם מה עשה צדקיהו? האם לא כך נשבע בשם ה' שלא יגלה? אמרו לו: נשאל על שבועתו. אמר להם: וכי נשאלים על שבועה? אמרו לו: כן, כך היא ההלכה. אמר להם: בפניו או אפילו שלא בפניו? אמרו לו: מי שנשבע על דעת חברו, צריך שיהיה בפניו. אמר להם: ואתם, מה עשיתם? מדוע לא אמרתם לצדקיהו שאינו יכול להישאל על שבועתו שלא בפניי? מיד נתקיים בהם מה שכתוב באיכה: "יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת־צִיּוֹן". אמר רבי יצחק: ששמטו כרים מתחתיהם - כלומר הורידום מגדולתם, על שהתירו לו דבר שהוא נגד ההלכה.
עונשו של צדקיהו
וְאֶת־בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת־עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל׃
עונש נורא ואיום: תחילה שחטו את בניו לעיניו, ואחר כך עיוורו את עיניו. ובזה נתקיים בו מאמר הנביא שלבבל הוא יורד ואותה לא יראה - הורד לבבל, אך אינו רואה אותה מפני שעיוורו את עיניו.
המלבי"ם עומד על שינוי לשון: כאן נאמר "וידברו איתו משפט", ואילו בירמיהו נאמר "וידבר איתו משפטים". "משפט" משמע שדנוהו על דבר אחד, "משפטים" משמע שהיו כמה תביעות. ומבאר: באמת היו כאן שני דברים. שרי המלך דיברו איתו משפט אחד בלבד - למה מרדת במלכות נבוכדנאצר, ולכן שם נאמר לשון רבים "וידברו" עם "משפט" ביחיד. אבל המלך עצמו היו לו כמה משפטים נגדו, שהיה לו גם משפט אישי: איך פרסמת שאכלתי ארנבת. לכן אצל המלך נאמר "וידבר" בלשון יחיד עם "משפטים" בלשון רבים.
ז' באב, ט' באב, י' באב
וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ־בָּבֶל יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
החודש החמישי הוא אב, ושבעה לחודש הוא ז' באב, בשנת תשע עשרה לנבוכדנאצר. ואם כן, כיצד הגענו לתשעה באב? הרי אצלנו כתוב בשבעה, ובירמיהו כתוב בעשור לחודש, ואנחנו צמים בתשעה - לא כמו כאן ולא כמו שם.
מיישבים חז"ל: בשבעה בו נכנסו גויים להיכל, ואכלו ושתו וקלקלו בו שביעי, שמיני ותשיעי; ובתשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך עד סוף עשירי. נמצא שהכל התחיל בשביעי, ועיקר השריפה הייתה בעשירי. ומדוע איננו עושים את הצום בעשירי? אומרת הגמרא: "אתחלתא דפורענותא עדיפא" - עדיף לציין את תחילת הפורענות, שהיא תחילת שריפת בית אלוקינו בתשיעי לחודש. ורבי יוחנן אמר שאילו היה שם, היה קובע את הצום בעשירי. ולמעשה, אף שאנחנו מעדיפים את תחילת הפורענות, נזהרים בכמה דברים גם ביום העשירי לאחר תשעה באב, כמבואר בהלכה.
וכדי להבין את סדר הזמנים: גלות יהויכין הייתה שבע שנים אחרי שנכבש יהויקים - כבשו את יהויקים, מלך יהויכין, ואחרי שבע שנים גלה. ואחרי אחת עשרה שנה מגלות יהויכין גלה צדקיהו, כלומר שמונה עשרה שנה מאז הכיבוש של יהויקים.
שריפת הבית ו"כל בית גדול"
וַיִּשְׂרֹף אֶת־בֵּית־יְהֹוָה וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כׇּל־בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְאֶת־כׇּל־בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ׃
אם כבר נאמר "כל בתי ירושלים", מהי התוספת "ואת כל בית גדול"? שני פירושים: הרד"ק מפרש על דרך הפשט שאלו בתי הגדולים, בתיהם של האנשים החשובים והשרים. והגמרא במסכת מגילה דורשת: "כל בית גדול" - אלו בתי כנסיות שמגדלים בהם תורה ותפילה, בית שגדלים בו, בתי כנסיות ובתי מדרשות.
וְאֶת־חוֹמֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם סָבִיב נָתְצוּ כׇּל־חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב־טַבָּחִים׃
"אשר רב טבחים" - חסרה כאן המילה "עם", כלומר כל חיל כשדים אשר עם רב הטבחים. והמלבי"ם כבר לימדנו את ההבדל בין "לשבר" ל"לנתוץ": לשבר פירושו שמאבן אחת עשית שתיים או שלוש, ולנתוץ פירושו שהפכת אותה לחצץ. לאחר שנים כה רבות של מצור ומלחמות קשות מאוד - מי שיעיין בספר יוסיפון ובתיאורים שבמדרשים יראה עד כמה הייתה זו מלחמה לא פשוטה כנגד אנשי ירושלים - באו הכשדים מתוך רצון לנקום ופוררו את החומה עד דק.
הגלות והנשארים
וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת־הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עַל־הַמֶּלֶךְ בָּבֶל וְאֵת יֶתֶר הֶהָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים׃
"יתר העם הנשארים בעיר" - אלו שלא גלו קודם לכן. "והנופלים אשר נפלו על מלך בבל" - אלו שיצאו מירושלים כדי ללכת אל מלך בבל ולעשות עמו שלום. "ואת יתר ההמון" - שאר העם. את כולם הגלה נבוזראדן.
וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר רַב־טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים׃
"דלת הארץ" הם העם הדל ביותר, לא האנשים החשובים. כורמים הם עובדי הכרמים ויוגבים הם עובדי השדות, וכתרגום: "למהווי מפלחין בכרמין ובחקלין". רצה נבוזראדן שהארץ לא תישום ולא תהיה שממה, ולכן השאיר את האיכרים. ויש מפרשים "יוגבים" מלשון יקבים, אלו העושים במלאכת היקבים שבהם היו עושים את היין. וחז"ל דורשים: תני רב יוסף, "לכורמים" - אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי עד רמתא, "וליוגבים" - אלו צדי חלזון מסולמא דצור עד חיפה.
פירוק כלי המקדש
וְאֶת־עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בֵּית־יְהֹוָה וְאֶת־הַמְּכֹנוֹת וְאֶת־יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית־יְהֹוָה שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ אֶת־נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה׃
לאחר שנכנסו לבית המקדש התחילו לפרקו. עמודי הנחושת היו שני עמודים גבוהים מצופים נחושת. המכונות היו הכיורים שבהם היו נוטלים ידיהם. ים הנחושת הייתה גיגית ענקית עשויה נחושת שעמדה על שנים עשר פרים, בריכה גדולה מאוד. מכיוון שלא ניתן היה להוציא את הים כמות שהוא בשל גודלו העצום, שברו אותו הכשדים כדי לקחת את נחושתו היקרה, ונשאו את נחושתם בבלה.
וְאֶת־הַסִּירֹת וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמְזַמְּרוֹת וְאֶת־הַכַּפּוֹת וְאֵת כׇּל־כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ־בָם לָקָחוּ׃
הסירות הן קדרות. היעים הם מכבדות ומגרפות שבהם היו מרימים את הדשן מעל גבי המזבח. המזמרות הן כלי הזמר שבהם היו מזמרים. והכפות וכל כלי הנחושת ששימשו לקטורת, לבזיכים, ללבונה ולכל מה שהיו עושים בבית המקדש - את הכל לקחו.
וְאֶת־הַמַּחְתּוֹת וְאֶת־הַמִּזְרָקוֹת אֲשֶׁר זָהָב זָהָב וַאֲשֶׁר־כֶּסֶף כָּסֶף לָקַח רַב־טַבָּחִים׃
המחתות הן כלים שבהם היו חותים את האש. המזרקות הם הספלים שבהם היו מקבלים את הדם מן הבהמה הנשחטת וזורקים אותו על גבי המזבח, ומכאן שמם. אין לזה שום קשר למה שאנחנו קוראים היום מזרק. תחתיתו של הכלי הייתה מעוגלת ולא ישרה, כדי שלא יוכל הכהן להניחו על גבי הקרקע ולהתעסק בדבר אחר, ובינתיים יקרוש הדם. וכדי שלא יקרוש היו "ממרסים" בדם, שהיה להם כלי מיוחד שבו היו מסובבים בדם, שאם יהיה עיכוב עד זריקת הדם לא יקרוש בתוך הכלי. וזה מה שאנחנו קוראים בבוקר, שפניו לסובב את המזבח: קרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, והיה הולך ומסובב וזורק על זוויות המזבח.
הָעַמּוּדִים שְׁנַיִם הַיָּם הָאֶחָד וְהַמְּכֹנוֹת אֲשֶׁר־עָשָׂה שְׁלֹמֹה לְבֵית יְהֹוָה לֹא־הָיָה מִשְׁקָל לִנְחֹשֶׁת כׇּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה׃
העמודים היו שניים, ושמם יכין ובועז. הים היה אחד, עומד על הבקר. והמכונות היו עשרה כיורים, ונקראו "מכונות" מפני שהיו על גבי גלגלים והיו ניידים ממקום למקום. "לא היה משקל לנחושת" - לא ניתן היה לחשב את משקלם מרוב שהיה רב.
שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד וְכֹתֶרֶת עָלָיו נְחֹשֶׁת וְקוֹמַת הַכֹּתֶרֶת שָׁלֹשׁ אַמּוֹת וּשְׂבָכָה וְרִמֹּנִים עַל־הַכֹּתֶרֶת סָבִיב הַכֹּל נְחֹשֶׁת וְכָאֵלֶּה לַעַמּוּד הַשֵּׁנִי עַל־הַשְּׂבָכָה׃
שמונה עשרה אמה קומת העמוד, כתשעה מטרים - גובה אדיר. ומעליו כותרת נחושת לנוי, שגובהה שלוש אמות, כמטר וחצי. ומעשה שבכה כעין רשת לנוי היה בראש העמוד, ומסביב לשבכה היה מעוטר ברימונים, והכל נחושת. וכך גם לעמוד השני. את כל זה כבר למדנו בתחילת ספר מלכים כשעסקנו במקדש שבנה שלמה.
הריגת גדולי העם ברבלה
וַיִּקַּח רַב־טַבָּחִים אֶת־שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ וְאֶת־צְפַנְיָהוּ כֹּהֵן מִשְׁנֶה וְאֶת־שְׁלֹשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף׃
שריה כהן הראש הוא הכהן הגדול, הראש לכל הכהנים. צפניהו כהן משנה הוא הסגן. ושלושת שומרי הסף הם שומרי כלי בית המקדש.
וּמִן־הָעִיר לָקַח סָרִיס אֶחָד אֲשֶׁר־הוּא פָקִיד עַל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר נִמְצְאוּ בָעִיר וְאֵת הַסֹּפֵר שַׂר הַצָּבָא הַמַּצְבִּא אֶת־עַם הָאָרֶץ וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵעַם הָאָרֶץ הַנִּמְצְאִים בָּעִיר׃
"סריס" כאן פירושו ממונה, והוא היה פקיד על אנשי המלחמה. "חמישה אנשים מרואי פני המלך" הם אנשים חשובים. ובירמיהו כתוב שבעה אנשים, ומסביר הרד"ק שהיו עוד שניים שלא היו חשובים כמו החמישה, ולכן כאן מונה את החשובים יותר ושם את הסך הכל. והמלבי"ם מסביר שבתחילה לקח חמישה ובשלב שני לקח עוד שניים, ובסך הכל שבעה. "הסופר" הוא מי שהיה כותב בדבר המלך את כל ענייני המלך, ועמו שר הצבא המצביא את עם הארץ, וששים איש מעם הארץ.
וַיִּקַּח אֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים וַיֹּלֶךְ אֹתָם עַל־מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה׃
וַיַּךְ אֹתָם מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְמִיתֵם בְּרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ׃
מלך בבל יושב ברבלה, ולכן הוליכו אותם אליו לשם. והוא מכה וממית אותם, שהרי היה כאן מרד כנגדו: הוא מינה את צדקיהו וצדקיהו מרד בו, ולכן לקח את כל החשובים והרגם על שהמרו את פיו.
מינוי גדליהו בן אחיקם
וְהָעָם הַנִּשְׁאָר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר הִשְׁאִיר נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּפְקֵד עֲלֵיהֶם אֶת־גְּדַלְיָהוּ בֶּן־אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן׃
כבר הסברנו שנבוכדנאצר היה כובש מקום ומביא לשם אומה אחרת. וכדי שהמקום לא ייהפך בינתיים לשממה - שהרי אם יגלה את כולם לא יעובד ולא יישמר - השאיר שם מעט מדלת העם, אותם כורמים ויוגבים שהוזכרו לעיל, והפקיד עליהם את גדליהו בן אחיקם בן שפן.
וַיִּשְׁמְעוּ כׇל־שָׂרֵי הַחֲיָלִים הֵמָּה וְהָאֲנָשִׁים כִּי־הִפְקִיד מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶת־גְּדַלְיָהוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּה וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן־תַּנְחֻמֶת הַנְּטֹפָתִי וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶּן־הַמַּעֲכָתִי הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם׃
בשלב הראשון, כשהגיע מלך בבל, כל מי שיכול היה לברוח ברח, מפני שהבינו שהסוף לא יהיה טוב: מרדנו במלך, והמלך בוודאי יוציא את כולם להורג. לכן התחבאו במערות ובחורים, ובלבד שלא ייתפסו ביד מלך בבל. אך כששמעו שמלך בבל הפקיד את גדליהו, יצאו ממקומות מחבואם, שהבינו שמעתה יהיה המצב שקט יחסית, שהרי יש ממונה מטעם מלך בבל שינהל אותם.
וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ וּלְאַנְשֵׁיהֶם וַיֹּאמֶר לָהֶם אַל־תִּירְאוּ מֵעַבְדֵי הַכַּשְׂדִּים שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִטַב לָכֶם׃
אין לכם מה לחשוש מן הכשדים שייקחו אתכם בשבי, ואף לא מן העמים שסביבות ירושלים שמא יפגעו בכם, שהם נקראים "עבדי הכשדים". מכיוון שהמלך נתן הוראה להשאיר כאן את דלת העם, ומינה אותי למושל עליכם, כל עוד נהיה עושי רצונו לא יפגע בנו. ועל כך אף נשבע להם.
רצח גדליה
וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה בֶּן־אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת־גְּדַלְיָהוּ וַיָּמֹת וְאֶת־הַיְּהוּדִים וְאֶת־הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר־הָיוּ אִתּוֹ בַּמִּצְפָּה׃
החודש השביעי הוא תשרי. הכתוב מדגיש שישמעאל היה "מזרע המלוכה", כדי לומר לך מה הפריע לו: הנה ממנים כאן אדם למושל, בזמן שהוא, ישמעאל בן נתניה, מזרע המלוכה. קשה היה לו לקבל דבר כזה, ולכן הלך והרג את גדליהו בן אחיקם. ולא הסתפק ברציחתו, אלא רצח גם את היהודים שהיו עמו וגם את הכשדים שהיו שם ממונים מטעם מלך בבל במצפה. על הריגתו של גדליה בן אחיקם אנו צמים בצום גדליה. כאן לא נכנס הכתוב להתראות שקיבל גדליהו ולכל הפרטים הקשורים בכך, ואת התיאור המפורט נקרא בקרוב בספר ירמיהו.
וַיָּקֻמוּ כׇל־הָעָם מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל וְשָׂרֵי הַחֲיָלִים וַיָּבֹאוּ מִצְרָיִם כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵי כַשְׂדִּים׃
שוב מרדו במלך בבל, ועתה חוששים מה יעשה: גם פגעו במינוי שלו והרגו את גדליה, וגם הרגו את נתיניו הכשדים. הבינו שעל דבר כזה יהיה תשלום יקר, ולכן ברחו כולם למצרים. ובספר ירמיהו נראה שבאה אל ירמיהו נבואה מאת ה' להישאר עם העם שנותר בירושלים, שגם הם זקוקים לו לא פחות מן היורדים בגולה, ולכן נשאר עמם, ובהמשך נראה שאף ירד עמם למצרים.
סופו של יהויכין
וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ־יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מׇלְכוֹ אֶת־רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ־יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא׃
הכתוב אינו ממשיך לתאר מה אירע בעקבות רציחתו של גדליה - זאת נקרא בספר ירמיהו - אלא עובר לתאר מה עלה בגורלו של יהויכין בבבל אחרי הגלות. עד אז היה יהויכין כלוא, ובשנת שלושים ושבע לגלותו נשא אויל מרודך את ראשו והוציאו מבית הכלא.
ומי היה אויל מרודך? יש אומרים בנו של נבוכדנאצר ויש אומרים נכדו, והפשטות שהוא בנו. על נבוכדנאצר כתוב שנגזר עליו להיות שבע שנים כחיית הארץ: לשכון במדברות וביערות, לאכול עשב השדה ולגדל ציפורניים כחיה. מי שרוצה יוכל לשמוע בקול הלשון שיעורים על ספר דניאל, שם מובאת כל הנבואה שנאמרה לו על העתיד לקרות עמו. באותן שבע שנים קם אויל מרודך ומלך, שהרי נבוכדנאצר פשוט נעלם והיו בטוחים שמת. כשתמה הגזירה חזר נבוכדנאצר לארצו וראה שבנו תפס את המלוכה, חרה אפו, הכניסו לכלא וחזר למלוך. לאחר מות נבוכדנאצר יצא אויל מרודך מן הכלא וחזר למלוך.
אלא שעדיין היו לו חששות: האם הפעם הלך נבוכדנאצר סופית, או שמא יחזור שוב? פעם אחת כבר חזר, וסבלו מכך קשות. מה עשה? אומרים חז"ל שהוציא את נבוכדנאצר מקברו וגרר את עצמותיו, ובזה נתקיים בו "וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב". ויש אומרים שעשה זאת כדי לבטל את גזירותיו, שברגע שכולם ראו את נבוכדנאצר נגרר כנבלה מושלכת בשוק, גופתו נגררת על פני העיר, הבינו הכל שכל גזירותיו בטלו. שהגמרא אומרת שנבוכדנאצר היה מטיל מורא איום, וכל מי שראהו היה נאחז פחד וחלחלה, עד שכשהגיע לגיהינום התחלחלו יושבי הגיהינום מפניו. כלומר, הגיהינום הוא גן עדן לעומת נבוכדנאצר, ואף שם נכנסים בפחד וחרדה למראהו.
וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת־כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל׃
"וידבר איתו טובות" - דברי ניחומים. והיו עוד מלכים עמו בבבל, ואת כיסאו של יהויכין רומם מעל כיסא כולם.
וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כׇּל־יְמֵי חַיָּיו׃
וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה־לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּו׃
בתחילה היו לו בגדי אסיר, ולכן היה צריך לשנות את בגדי כלאו לבגדים חשובים, בגדי מלך. ואם כבר נאמר "ואכל לחם תמיד לפניו", מה מוסיף "וארוחתו ארוחת תמיד"? הסביר הרלב"ג: "ואכל לחם תמיד לפניו" נאמר על יהויכין עצמו, ואילו בני משפחתו היו מקבלים ארוחת תמיד מאת המלך דבר יום ביומו.
"כל ימי חייו" - של מי? הגמרא מביאה מחלוקת רב ולוי: אחד אומר כל ימי חייו של אויל מרודך המלך, ואחד אומר כל ימי חייו של יהויכין. בעצם נחלקו מי האריך ימים יותר. ואומר הרד"ק שמסתבר כמי שאומר כל ימי חייו של יהויכין, שכאשר הקדוש ברוך הוא נותן שלווה לצדיקים אינו נוטלה מהם, אלא היא הולכת עמהם עד לגן עדן.
לסיכום:
פרק כ"ה חותם את ספר מלכים בתיאור הכורת: מעשרה בטבת, תחילת הפורענות, דרך שלוש שנות המצור, בקיעת העיר בתשעה בתמוז, בריחת צדקיהו ולכידתו בערבות יריחו על ידי הצבי, ועד שריפת הבית בשבעה עד עשירי באב. ראינו את משפטו של צדקיהו ואת עונשו הנורא, את שבירת כלי המקדש ולקיחתם בבלה, את הריגת גדולי העם ברבלה, ואת מינויו של גדליהו בן אחיקם שנרצח בידי ישמעאל בן נתניה - ובעקבות זאת ברח שארית העם למצרים. וחותם הספר בנחמה קטנה: יהויכין יוצא מבית הכלא, מרומם מעל כל המלכים, ואוכל לחם תמיד כל ימי חייו, ללמדנו שהשלווה שנותן הקדוש ברוך הוא לצדיקים אינה ניטלת מהם אלא מלווה אותם לגן עדן.