פרק כ"ד במלכים ב' הוא פרק המצעד אל החורבן. כבר ראינו שגלו שניים וחצי השבטים מעבר הירדן, ואחריהם גלו עשרת השבטים שהם מלכות שומרון. כעת אנחנו מגיעים אל מלכות יהודה עצמה: נבוכדנאצר עולה, יהויקים מורד ונענש, יהויכין גולה לבבל עם כל סלתה ושמנה של ירושלים, וצדקיהו מומלך תחתיו כדי שגם הוא ימרוד וייחרץ הדין. לאורך הפרק נלווה את פסוקי הנביא בביאור המלבי"ם, בדברי רש"י והרד"ק, ובמדרשי חז"ל המתארים את דמותו של יהויקים ואת מה שאירע ליכוניה בנו בבבל.
בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי־לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד־בּוֹ׃
בימיו של יהויקים בן יאשיהו עלה נבוכדנאצר מלך בבל, ויהויקים היה לו עבד שלוש שנים: פירוש הדבר שהיה מעלה לו מס והיה כפוף לו. לאחר מכן שב ומרד בו.
וַיְשַׁלַּח יְהֹוָה בּוֹ אֶת־גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת־גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי־עַמּוֹן וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ כִּדְבַר יְהֹוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים׃
שימו לב ללשון: "וישלח ה' בו". בסוף הפרק הקודם ראינו שיהויקים היה מלך רשע ועשה הרע בעיני ה', ולכן משמיים משלחים בו את גדודי כשדים, ארם, מואב ועמון. הרד"ק מסביר שכולם באו בשליחותו של נבוכדנאצר הרשע. וכל זה "כדבר ה' אשר דיבר ביד עבדיו הנביאים", כפי שראינו שהקדוש ברוך הוא אמר שאף על פי שמנשה עשה תשובה, בכל אופן הגלות תהיה.
אַךְ עַל־פִּי יְהֹוָה הָיְתָה בִּיהוּדָה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה׃ וְגַם דַּם־הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת־יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי וְלֹא־אָבָה יְהֹוָה לִסְלֹחַ׃
כל הרעה שבאה על יהודה הייתה על פי ה', והגזירה כבר הייתה מלפני כן, מימי מנשה. ומהו עיקר החטא? "וגם דם הנקי אשר שפך". ראינו שמנשה הייתה הרציחה קלה בעיניו והרבה לשפוך דמים, וחז"ל דורשים את מי הרג: את סבו, את ישעיהו הנביא. על זה לא הייתה מחילה, "ולא אבה ה' לסלוח".
וכבר עמדנו על השאלה, ונחזור עליה בקצרה: הרי מנשה עשה תשובה, שלושים ושלוש שנה היה בתשובה, ומדוע הנביא עדיין מזכיר את חטאיו? שני הסברים ראינו. המלבי"ם מסביר שהוא עשה תשובה מן העבודה הזרה ולא עשה תשובה מן הרציחות, ולכן הדגש כאן הוא דווקא "וימלא את ירושלים דם נקי": את העבודה הזרה הוא באמת סילק, אך את שפיכות הדמים המשיך. הסבר נוסף: הגם שעשה תשובה, הוא לא השיב את העם בתשובה, ובעקבות זה נתרבו הרוצחים והוא הוא שגרם ש"וימלא את ירושלים דם נקי". לפי הסבר זה ייתכן שהוא עצמו כבר חדל מלרצוח, אבל כיוון שנתן לגיטימציה לרציחות, נוצר מצב שאנשים רצחו זה את זה בלי חשבון, מפני שידעו שאין באותו מקום שום הקפדה על ענייני שפיכות דמים.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה׃
יתר דברי יהויקים וכל אשר הרשיע כתובים בספר דברי הימים, שהוא ספר שהמלכים היו כותבים לעצמם את קורות ימיהם. אך המלבי"ם מוסיף כאן ומפנה אל ספר ירמיהו, ששם מסופרות תועבותיו בפרשת "הוי בונה ביתו". וכיוון שהמלבי"ם מזכיר את זה, נעבור לספר ירמיהו פרק כ"ב, לקטע המתאר את נבואת ה' אל יהויקים ואת הסיבה לגלות.
הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא־צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט, בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן־לוֹ׃ (ירמיהו כב, יג)
אומר המלבי"ם: הנבואה נאמרה על יהויקים, שבנה לעצמו בית מלכות ולא שילם את שכר הפועלים. שכר שכירות מתי משתלם? "אין שכירות משתלמת אלא לבסוף", כשסיים הפועל את עבודתו. נמצא שבזמן שבנה את הבית עדיין לא היה חייב מן הדין לשלם, אבל מצד לפנים משורת הדין היה ראוי שגם תוך כדי הבנייה ייתן להם, לעשות עמם צדקה שיהיה להם מה לאכול. על זה נאמר "הוי בונה ביתו בלא צדק". "ועליותיו בלא משפט" - כשמסיימים את הבית מגיעים לעלייה, וכאן כבר מגיע לפועלים תשלום מן הדין, והוא בנה את העלייה שלא על פי המשפט וגזל את שכרם. ועוד: "ברעהו יעבוד חינם" זהו שכר שכיר שסוכם ביניהם, ו"פועלו לא ייתן לו" זהו הסכום המגיע לו לפי מה שפעל ועשה גם בלי שהשתוו על המחיר. כלומר, אל תאמר שהפועלים דרשו שכר מופרז ולכן לא נתן, אלא אפילו את המינימום המגיע מצד עצמו לא נתן להם.
הָאֹמֵר אֶבְנֶה־לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים, וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר׃
שלא תאמר שלא היה לו בית לשבת בו ולכן נאלץ להשקיע ולבנות. בית מידות, בית רחב ידיים, עליות מרווחות, חלונות גדולים, ספון מבפנים בעצי ארז שהם היקרים, ומשוח בששר שהם מיני צבעונים. בית ברמה הגבוהה ביותר. היה לו היכן לגור, הוא רק חיפש לו ארמון.
הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז, אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ׃
אתה חושב שתמלוך בזה שאתה מתחרה בארז? וכי המלכות תלויה בבית גדול וברהבתנות? אביך יאשיהו, במה היה טוב לו? לא באכילה ובשתייה, שהרי "הלוא אכל ושתה" ובזה עדיין לא טוב לו, אלא "ועשה משפט וצדקה אז טוב לו". הוא לא חיפש סעודות מלכים ולא התענג בתענוגים, אלא עסק במשפט ובצדקה. בסממנים חיצוניים, ברצון להיות גבוה כארז, בזה לא קונים מלכות.
דָּן דִּין־עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב, הֲלוֹא־הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם־יְהֹוָה׃
ואל תחשוב שהפסיק את סעודתו כדי לדון בדינים גדולים של מיליונים. שני אביונים שרבו על חמישה עשר שקל, גם עליהם היה מפסיק את סעודתו ודן דין עני ואביון. כזאת חסידות וצדקות הייתה לו. ומה הטוב האמיתי? "הלוא היא הדעת אותי נאום ה'": לדעת את ה', ולא להתעסק בענייניו הגשמיים.
כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם־עַל־בִּצְעֶךָ, וְעַל דַּם־הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ, וְעַל־הָעֹשֶׁק וְעַל־הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת׃
העיניים והלב הם סרסורי העבירה, ואצלך אין עיניך וליבך אלא על בצעך: טובת הכלל אינה מעניינת אותך, רק מה אני ארוויח ומה לי ייצא. "ועל דם הנקי לשפוך" - מלך אמור לדאוג שלא יישפך דם נקי ולהעניש את הפושעים, ולא די שאינך עושה זאת אלא אתה עצמך שופך דם נקי ומשגיח לשפוך. "ועל העושק ועל המרוצה לעשות" - מלשון לרוצץ דלים; לא די שאינך מעכב את העושק והמרוצה, אלא אתה מפקח על זה ומרבה אותם. האם כך ראוי למלך, למי שאמור להנהיג את העם?
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֶל־יְהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, לֹא־יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת, לֹא־יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הֹדֹה׃ קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר, סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם׃
גזירה על יהויקים: אחיו לא יספדו לו, אחיותיו לא יספדו לו, עבדיו לא יספדו לו "הוי אדון והוי הודו", הודו והדרו. במילים פשוטות, איש לא יצטער כשילך ואיש לא יספידו. ולא זו בלבד, אלא "קבורת חמור ייקבר": כשם שחמור שמת בדרך משאירים אותו שם ואיש אינו טורח לחפור לו קבר, כך גם הוא לא ייקבר כלל אלא יהיה נגרר ומושלך מהלאה לשערי ירושלים. בהמשך נראה מה דורשים חז"ל על עניין קבורתו.
עֲלִי הַלְּבָנוֹן וּצְעָקִי וּבַבָּשָׁן תְּנִי קוֹלֵךְ וְצַעֲקִי מֵעֲבָרִים כִּי נִשְׁבְּרוּ כָּל־מְאַהֲבָיִךְ׃ דִּבַּרְתִּי אֵלַיִךְ בְּשַׁלְוֺתַיִךְ אָמַרְתְּ לֹא אֶשְׁמָע, זֶה דַרְכֵּךְ מִנְּעוּרַיִךְ כִּי לֹא־שָׁמַעַתְּ בְּקוֹלִי׃
אומר הנביא: כבר בזמן השלווה דיברתי אלייך והודעתי לך מה יהיה בסופך, ולא הבנת ולא הרגשת שהמפלה קרובה. הרי ראית מה קרה לשניים וחצי השבטים, ראית מה קרה לעשרת השבטים, "נשברו כל מאהבייך" - כל אלה שהיו אוהבייך ועשו כמעשייך, אחינו מישראל ושומרון, וראית מה עלה בגורלם. בשלב כזה אדם כבר צריך להתעורר; כשאתה רואה שמי שחטא והחטיא לפניך כבר שילם את המחיר, סימן שאתה הבא בתור, וכל זה כדי שתיקח מוסר. אבל "אמרת לא אשמע", לא אקבל את המוסר, "זה דרכך מנעורייך" - עוד מדור המדבר לא שמעת בקולי.
כָּל־רֹעַיִךְ תִּרְעֶה־רוּחַ וּמְאַהֲבַיִךְ בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ, כִּי אָז תֵּבֹשִׁי וְנִכְלַמְתְּ מִכֹּל רָעָתֵךְ׃
רק לאחר שתראי את אחרית הדבר, שכל רועייך ומלכייך גלו על ידי נבוכדנאצר, כפי שנראה שיגלה את יהויכין ואת החרש והמסגר ואת יהויקים, אז תבושי מכל רעתך. כשתראי שכלתה אלייך הרעה, שכבר גלו המלכים וגלתה סלתה ושמנה של ארץ ישראל, אז תבושי - אבל אז זה כבר יהיה מאוחר.
יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים, מַה־נֵּחַנְתְּ בְּבֹא־לָךְ חֲבָלִים חִיל כַּיֹּלֵדָה׃ חַי־אָנִי נְאֻם־יְהֹוָה כִּי אִם־יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן־יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל־יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ׃
"יושבת בלבנון מקוננת בארזים" - הלבנון והארזים הם מקומות גבוהים וחשובים, כלומר הייתה לך מעלה גדולה. "מה נחנת בבוא לך חבלים" - לא חוננת בשעה שבאו עלייך חבלים וחיל כיולדה; כשיבואו הצרות איש לא יחון אותך ולא ירחם עלייך, כשתהיי בלידה קשה איש לא יחוס עלייך. וכניהו הוא יהויכין, ולו שלושה שמות: כניהו, יכוניה ויהויכין. הקדוש ברוך הוא נשבע כאן, וגזר הדין נגזר בשבועה: אף שכניהו בנו של יהויקים היה עתיד להיות "חותם על יד ימיני", כלשון הנבואה בחגי "ביום ההוא אקחך זרובבל ושמתיך כחותם". מלך המשיח עתיד להיות חותם על ימין ה', שכשם שעל ידי החותם והטבעת יודעים מיהו הבעלים, כך על ידי המשיח יתפרסם שם ה' וידעו את נפלאות הבורא בעולם. ואף על פי כן, "משם אתקנך" מלשון אנתק: אני מנתק כעת את החותם מיד ימין, אין עכשיו על ידך גאולה אלא גלות. אלא שהלשון כפולה, ובסופו של דבר משם גם יהיה תיקון, "אתקנך" מלשון אתקן אותך, שהרי ממנו יצא מלך המשיח משושלת יהודה.
וּנְתַתִּיךָ בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁךָ וּבְיַד אֲשֶׁר־אַתָּה יָגוֹר מִפְּנֵיהֶם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל וּבְיַד הַכַּשְׂדִּים׃ וְהֵטַלְתִּי אֹתְךָ וְאֶת־אִמְּךָ אֲשֶׁר יְלָדַתְךָ עַל הָאָרֶץ אַחֶרֶת אֲשֶׁר לֹא־יֻלַּדְתֶּם שָׁם וְשָׁם תָּמוּתוּ׃ וְעַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־הֵם מְנַשְּׂאִים אֶת־נַפְשָׁם לָשׁוּב שָׁם שָׁמָּה לֹא יָשׁוּבוּ׃
אחרי יכוניה מלך צדקיהו, והיו שרצו במלכותו של צדקיהו, ונבוכדנאצר מילא את רצונם: המליך את צדקיהו ולקח את יכוניה. יכוניה שגלה קיווה שאולי עוד ישוב למלוך, ועל כך נאמר לו: "ונתתיך ביד מבקשי נפשך וביד אשר אתה יגור מפניהם" - אותם שאתה מפחד שימרדו בך ויעבירו את המלוכה לצדקיהו, בידם תימסר והם יצליחו במעשיהם, ומלך בבל הוא שיוציא אותך ויכניס את צדקיהו במקומך. "והטלתי אותך ואת אמך על ארץ אחרת" - זו בבל, ושם תמותו, ולא תזכה לשוב אל המלוכה. ואף לאחר שמרד צדקיהו, וחשב יכוניה שהנה נבוכדנאצר יוריד אותו ויחזירני, גם זה לא עזר לו: "לשוב שמה לא ישובו".
הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כָּנְיָהוּ אִם־כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ, מַדּוּעַ הוּטֲלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־יָדָעוּ׃ אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי דְּבַר־יְהֹוָה׃ כֹּה אָמַר יְהֹוָה כִּתְבוּ אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא־יִצְלַח בְּיָמָיו, כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה׃
הנביא שואל: מדוע נעשה כעצב נבזה ונשבר, ככלי שבור שאינו ראוי למלכות, וכי כלי אין חפץ בו הוא? ועונה: "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה'", שכביכול גזר הקדוש ברוך הוא על ארץ בבל, ובחוקיה ייכתב האיש הזה ערירי. "גבר לא יצלח בימיו" - כל ימיו לא יצלח לקבל את המלוכה, וכל זמן שיכוניה חי לא יירש מזרעו איש את המלכות ולא יזכה שיצא ממנו מושל ביהודה.
הגמרא במסכת סנהדרין ק"ג ע"ב מאפיינת לנו את המציאות של אותו דור. אחז ביטל את העבודה בבית המקדש וחתם את התורה, כלומר סגר בתי כנסיות ובתי מדרשות, שנאמר "צור תעודה חתום תורה בלימודיי". מנשה קידר את האזכרות: כל מקום שהיה כתוב בספר תורה שם שמיים, כגון "בראשית ברא אלוקים", היה חותך ומוחק את השם, ויש אומרים ששם במקומם שם עבודה זרה, הדביק תחתיו שם הבעל, והרס את המזבח. אמון שרף את התורה והעלה שממית על גבי המזבח כדי לטמאו. אחז התיר את הערווה, מנשה בא על אחותו, ואמון בא על אמו, שנאמר "כי הוא אמון הרבה אשמה": רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר ששרף את התורה וחד אמר שבא על אמו. אמרה לו אמו: כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת ממנו? אמר לה: כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי? כאילו כולו לשם שמיים, רק להכעיס את הקדוש ברוך הוא.
וכשבא יהויקים אמר: הראשונים לא ידעו להרגיז כמו שצריך, אני בעל חידושים, יש לי מהלכים חדשים בהכעסת בורא עולם. "כלום אנו צריכין אלא לאורו? יש לנו זהב פרוויים שאנו משתמשין בו, ייטול אורו". כלומר: מה אנחנו צריכים ממנו בכלל, בסך הכל מדליק לנו פרוז'קטור בבוקר, לא צריך את זה; יש לנו זהב מיוחד שמאיר, שים אותו בבית והוא מאיר כמנורה חזקה, שייטול את אורו. תראו כמה סכלות וחוסר דעת. אמרו לו: והלוא כסף וזהב שלו הוא, שנאמר "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות", ואם כן מה הועלת? של מי הזהב שאתה מאיר בו? של הקדוש ברוך הוא, ומה בין להשתמש באורו לבין להשתמש בזהבו, הכל שלו. אמר להם: כבר נתנו לנו, אין חרטות, שנאמר "השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם".
אמר לו רבא לרבה בר מרי: מפני מה לא מנו את יהויקים בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא? הרי כתוב "ויתר דברי יהויקים ותועבותיו אשר עשה והנמצא עליו". ומאי "והנמצא עליו"? רבי יוחנן ורבי אלעזר, אחד אמר שחקק שם עבודה זרה על אמתו, ואחד אמר שחקק שם שמיים על אמתו, על מקום הברית. דבר נורא ואיום.
ומדוע בכל זאת לא מנו אותו? משום דרבי חייא בר אבויה, שאמר: כתוב היה על גולגלתו של יהויקים "זאת ועוד אחרת", כלומר עונשו לא היה עונש אחד אלא עונש מתמשך. וכך מתארת הגמרא: זקנו של רבי פריידא מצא גולגולת זרוקה בשערי ירושלים וכתוב עליה "זאת ועוד אחרת". קברה ולא נקברה, שוב ושוב האדמה פולטת אותה ואינה מוכנה לקבלה. אמר: גולגלתו של יהויקים היא, שכתוב בו "קבורת חמור ייקבר סחוב והשלך". ואמר: מלך הוא, ואין ראוי לזלזל בו, שהרי אפילו על פרעה הוזהרו משה ואהרן לחלוק כבוד למלכות. כרכה בשיראין, בבגד יקר, והושיבה בשידה בביתו, שלא תהיה מושלכת. ראתה אשתו גולגולת בארון, סברה שזו אישה ראשונה שהייתה לו ואינו יכול לשכוח אותה ולכן שמר את גולגלתה למזכרת, הסיקה את התנור ושרפה אותה. וזהו "זאת ועוד אחרת": לא רק עונש בחייו אלא גם עונש נוסף לאחר מותו, ולפיכך לא מנו אותו.
הילקוט שמעוני על פסוקנו "ויתר דברי יהויקים וכל אשר עשה" מספר: כיוון שעלה נבוכדנאצר להחריב את ירושלים, עלה וישב לו בדפנה של אנטוכיה. ירדו סנהדרין לקראתו ואמרו: הגיע זמנו של בית ה' להיחרב? אמר להם: לא, אלא יהויקים מרד בי, תנו לי אותו ואלך לי. הלכו ואמרו ליהויקים: נבוכדנאצר רוצה אותך. אמר להם: וכי כך עושים, דוחים נפש מפני נפש? דוחים את נפשי ומקיימים את נפשכם? והלוא כתוב "לא תסגיר עבד אל אדוניו". אמרו לו: כך עשתה זקנתך לשבע בן בכרי, שכאשר בא יואב לכבוש את העיר וביקש את ראשו של שבע בן בכרי, אמרה לו סרח בת אשר: בשביל זה תהרוג את כל העיר? הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה. ושם היה הדבר מותר משום שהיה חייב מיתה למלכות, אבל בסתם, אם בא מלך גוי ואומר תנו לי את ראובן או שאהרוג את כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת, כדברי הרמב"ם, אלא אם כן חייב מיתה כשבע בן בכרי.
כיוון שלא שמע להם, עמדו ונטלוהו ושלשלוהו מן החומה. רבי אלעזר אומר: חי שלשלוהו, שנאמר "ויתנוהו בסוגר בחוחים". רבי שמואל בר נחמני אומר: מת שלשלוהו, שנאמר "למען לא יישמע קולו עוד על הרי ישראל". אמר רבי יהושע בן לוי פשרה, ואני מקיים דברי שניהם: חי שלשלוהו, אלא מתוך שהיה מפונק מת בידיהם, ותוך כדי שלשולו מבעד לחומה נפח נשמתו.
ומה עשה לו נבוכדנאצר? רבי יהודה אומר: נטלו והחזירו בכל ערי ישראל בפרדימס והרגו, ונטל חמור וקרעו והכניסו לתוכו, שנאמר "קבורת חמור ייקבר סחוב והשלך" - קשרו לחמור, גררו בכל ערי ישראל, ואת מה שנשאר ממנו הכניס לתוך גוויית החמור. רבי נחמיה אומר: נטלו והחזירו בכל ערי ישראל והרגו, והיה מחתך מבשרו כזיתים, חתיכות קטנות, ומשליכו לכלבים, שנאמר "קבורת חמור ייקבר" - והיכן קבורתו של חמור? במעיהם של כלבים. וזהו שהנביא מקנטרו: "ויתר דברי יהויקים ותועבותיו והנמצא עליו".
ובעניין "והנמצא עליו" נחלקו: אחד אומר שהיה לבוש כלאיים, שכשבאו לקוברו ראו שבגדו כלאיים, שגם בזה רצה להכעיס; ואחד אומר שמשך עורלה, שעשה עצמו כאינו מהול; ואחד אומר כתובת קעקע על בשרו. רבי יוחנן אמר שבא על כלתו ועל אמו ועל אשת אביו, ואמר רבי יוחנן: קללתו של דבר, בפתח שיצא בו נכנס. רבי יהושע בן לוי אמר שהושיב נשים ברניות, שהיה הורג את בעליהן ומענה את נשיהן ומכניס את ממונם לטמיון, שלל את כל רכושם אחרי שרצח את בעליהן. וזהו שנאמר "וידע אלמנותיו ועריהם החריב ותשם ארץ ומלואה מקול שאגתו".
כיוון שנהרג יהויקים, המליך נבוכדנאצר את יכוניה בנו תחתיו וירד לו לבבל. יצאו בני עירו וקילסו אותו: מה עשית? אמר להם: יהויקים מלך יהודה מרד בי, הרגתיו והמלכתי את יכוניה בנו תחתיו. אמרו לו: משל הוא בפי הבריות, "גור טוב מכלב ביש אל תגדל" - אפילו גור טוב שיצא מכלב רע אל תגדל, ועל אחת כמה וכמה גור רע מכלב רע. את מי החלפת, פרה בחמור? המלכת את יכוניה במקום יהויקים. מיד שמע להם וישב בדפנה של אנטוכיה. ירדו סנהדרי גדולה לקראתו ואמרו: הגיע זמנו של בית המקדש להיחרב? אמר להם: לא, תנו לי את יהויכין מלך יהודה ואלך לי. הלכו ואמרו ליכוניה: נבוכדנאצר רוצה אותך. מה עשה? כינס את כל מפתחות בית המקדש ואמר: ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברים לפניך, הרי מפתחותיך לפניך. שני אמוראים: אחד אמר שכמין פיסת יד של אש יצאה ונטלתם מידו, ואחד אמר שמשעה שזרקן לא ירדו עוד. ומה היו עושים בחורי ישראל? עולים לראשי גגותיהם ומשליכים עצמם למטה ומתים, שנאמר "משא גיא חיזיון, מה לך אפוא כי עלית כולך לגגות".
מה עשה נבוכדנאצר? נטלו וחבשו בבית האסורים, וכל מי שנחבש שם לא היה יוצא לעולם, שנאמר "אסיריו לא פתח ביתה". עלו סנהדרי גדולה עמו ואמרו: בימינו מלכות בית דוד פוסקת? והלוא נאמר בו "כסאו כשמש נגדי". מה נעשה? נלך ונפייס את הגדלת, היא האומנת, והיא תפייס את המלכה, והמלכה את המלך. ומה שמה של אשת נבוכדנאצר? רבי חנינא אמר שמירה שמה, רבי אבין אמר שמירמות שמה, ורבנן אמרי שמירעם שמה. כיוון שבא נבוכדנאצר להזדקק לה, אמרה לו: אתה מלך ויכוניה אינו מלך? אתה מבקש תפקידך ויכוניה אינו מבקש תפקידו? כלומר תן גם ליכוניה את אשתו.
מיד גזר ונתנו לו את אשתו. כיצד? אמר רבי שבתאי: פתחו את המעזיבה ושלשלוה לו לתוך הבור שבבית האסורים. כיוון שבא להזדקק לה אמרה לו: כשושנה אדומה ראיתי, כלומר פירסה נידה, ופירש ממנה. מיד הלכה וספרה וטהרה וטבלה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: בירושלים לא קיימתם מצוות זיבה ועתה אתם מקיימים? אז לא שמרתם את המצוות ועכשיו אתה נזהר? למה היית צריך כל כך הרבה מכות כדי להתחיל לשמור את התורה? "גם את בדם בריתך שילחתי אסירייך מבור אין מים בו" - אותו הדם שנזכר בסיני, בשבילו שילחתי אסירייך. אמר רבי שבתאי: לא זז משם עד שמחל לו הקדוש ברוך הוא על כל עוונותיו, ובזכות מה? בזכות שפירש מדם הנידה. ונעשה לו נס ונתעברה אשתו מעומד, דבר שהוא נגד הטבע, ועל אותה שעה נאמר בויקרא רבה "כולך יפה רעייתי ומום אין בך". והוליד את שאלתיאל, שנאמר "ובני יכוניה אסיר שאלתיאל בנו", ואין האישה מתעברת מעומד לעולם. "אסיר" - שאסר הקדוש ברוך הוא עצמו בשבועה אליו שתהיה ממנו מלכות; "שאלתיאל" - ששאל מבית דין של מעלה והתירו לו את נדרו, שהרי נשבע "כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו", ובסוף התיר לו הקדוש ברוך הוא את השבועה וזכה ונפקד בזרע.
וַיִּשְׁכַּב יְהוֹיָקִים עִם־אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
אומר רש"י: "וישכב" ולא על מיטתו, כלומר לא מת כדרך הטבע, שהרי נבוכדנאצר אסרו בנחושתיים להוליכו לבבל, וחז"ל אומרים שהיו מגררים אותו ומת בידם, ובו התקיים "קבורת חמור ייקבר סחוב והשלך". מת אכן, אבל להיקבר עם אבותיו לא נקבר, וכדברי הרד"ק, כלל לא נקבר.
וְלֹא־הֹסִיף עוֹד מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָצֵאת מֵאַרְצוֹ, כִּי־לָקַח מֶלֶךְ בָּבֶל מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד־נְהַר־פְּרָת כֹּל אֲשֶׁר הָיְתָה לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם׃
לפי רש"י הכוונה שלא הוסיף לצאת כדי לעזור ליהויקים, מפני שמלך בבל ניצחו במלחמה בשנה הרביעית ליהויקים בכרכמיש על נהר פרת, כמובא בירמיהו פרק מ"ו. הרד"ק מסביר שלא הוסיף לצאת באותו זמן בלבד, עד שמלך צדקיהו, ואז אכן יצא, שנאמר "וחיל פרעה יצא ממצרים וישמעו הכשדים הצרים על ירושלים את שמעם ויעלו מעל ירושלים"; נמצא ש"לא הוסיף" נאמר על אותו זמן. והרלב"ג אומר שבא הכתוב ללמדנו שהקדוש ברוך הוא נפרע ממצרים את נקמת יאשיהו: יאשיהו נהרג בידי מלך מצרים כשרצה לקצר את דרכו דרך ארץ ישראל, ויאשיהו יצא כנגדו באמרו "וחרב לא תעבור בארצכם", אלא שטעה בזה שסבר שדורו צדיקים כמותו ולא כך היה, ונפל ביד מלך מצרים. עתה נפרע ה' ממלך מצרים ולקח מלך בבל את כל אשר לו מנחל מצרים עד נהר פרת.
בֶּן־שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ נְחֻשְׁתָּא בַת־אֶלְנָתָן מִירוּשָׁלִָם׃ וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה אָבִיו׃
בן שמונה עשרה שנה בלבד היה במלכו, ומלכותו הייתה קצרה ביותר: שלושה חודשים. יש אמנם מקורות אחרים בדברי הימים, ורבים מן המפרשים עוסקים בחשבונות אלו, אך דרכנו בלימוד התנ"ך שלא להיכנס לחשבונות אלא לראות את תיאור הדברים כמות שהם.
בָּעֵת הַהִיא עָלוּ עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר׃ וַיָּבֹא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל עַל־הָעִיר וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ׃
כאן כבר מתחיל המצור שעשה נבוכדנאצר כדי לכבוש את ירושלים, שבנו סוללות סביבה. העבדים צרים על העיר, והמלך עצמו מגיע אל המקום שבו נמצאים עבדיו.
וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ־יְהוּדָה עַל־מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ׃
יהויכין רואה ומבין שכלתה אליו הרעה, שממצור כזה אי אפשר לצאת חי, ומעדיף ללכת בשבי מלאבד עצמו, ולכן יוצא אל מלך בבל שיעשה בו כרצונו. ומדוע בכלל בא מלך בבל להיפרע ממנו, והרי לא נאמר שיהויכין מרד בו? אלא כפי שראינו במדרש, אמרו לו: מה עשית? מכלב רע לא יוצא גור טוב, וכל שכן כאן שידוע שהגור עצמו רע. ולכן חזר מלך בבל לקחת את יהויכין, מחשש שמא גם הוא כאביו ימרוד בו.
וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת־כָּל־אוֹצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת־כָּל־כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה׃
הוא מוציא מירושלים את כל אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך, ומקצץ את כלי הזהב, כלומר מקלף את הזהב מן הכלים; דלתות של זהב היו שם, וקירות מקדש שלמה היו מחופים זהב, והוא קילף את הזהב היקר ביותר מהיכל בית ה'. "כאשר דיבר ה'" - כפי שהזהיר שכאשר יסטו ישראל מן הדרך יבואו עליהם הגויים ויורידום בגלות.
וְהִגְלָה אֶת־כָּל־יְרוּשָׁלִַם וְאֶת־כָּל־הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל־גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל־הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר, לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם־הָאָרֶץ׃
הוא מגלה את כל ירושלים: את השרים שהם החשובים, ואת גיבורי החיל. שואלים חז"ל: איזה גיבורי חיל היו שם בירושלים, ובאילו גיבורים מדובר? ואומרים: גיבורי חיל אלו גיבורים במלחמתה של תורה.
וַיֶּגֶל אֶת־יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת־אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת־נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת־סָרִיסָיו וְאֵת אֵילֵי הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה׃
"אילי הארץ" הם החשובים, מלשון כוח, החזקים של הארץ מבחינה רוחנית. רש"י מביא את דברי חז"ל שאלו חורי יהודה ובנימין שהיו צדיקים, ועליהם נאמר בירמיהו כ"ד "כתאנים הטובות האלה כן אכיר את גלות יהודה". את כולם הוליך גולה מירושלים בבלה.
וְאֵת כָּל־אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף, הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה, וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ־בָּבֶל גּוֹלָה בָּבֶלָה׃
כאן ראוי לעמוד על מה שאמרנו. כתוב בסדר עולם: וכי מה גבורה עושים בני אדם האסורים בזיקים ונתונים בשלשלאות של ברזל ויוצאים בגולה? איזו גבורה יש כאן? אלא גיבורים בגבורה של תורה, כמו שכתוב "גיבורי כוח עושי דברו". ובאמת זו הגדרת הגבורה: לא נאמר שהגיבור הוא היודע להוריד מכה לבן אדם ולגמור אותו. אתה גיבור לעולם ה', ומה ההמשך? "מחיה מתים". זו הגבורה: להחיות מתים, להחיות נפש נדכאים ושפלים, ולא להרוג את החיים. איזהו גיבור? אדם המסוגל להתגבר על רצונותיו ועל תאוותיו, זהו הגיבור האמיתי. ולכן "גיבורים עושי מלחמה" היינו מלחמתה של תורה, וכן "ספר מלחמות ה'" אין הכוונה למלחמות כפשוטן אלא למלחמת היצר.
ומהו "החרש והמסגר"? לפי פשוטו של מקרא, וכתרגום יונתן, "אומניא וטרעיא", אומנים, כמשמעות המילים בלשוננו כיום. אבל חז"ל דורשים בהמשך לדרך שראינו, שגם אלו היו גיבורים בגבורתה של תורה. ולמה נקראו כך? "חרש" - שכאשר היה פותח בדבריו הכל היו מחרישים, שואל שאלה וכולם שותקים ואין יודעים מה לענות. "מסגר" - שכאשר היה סוגר, אין אדם שיכול לפתוח, וכשהיה פותח אין אדם שיכול לסגור. כשהיה מסביר את הסוגיה עד תום, אי אפשר עוד להקשות עליה, וכשהיה מקשה קושיה נשארו הכל בצריך עיון גדול ואיש לא ידע ליישבה, כקושיותיו של רבי עקיבא איגר, קושיות עצומות כברזל.
וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶת־מַתַּנְיָה דֹדוֹ תַּחְתָּיו וַיַּסֵּב אֶת־שְׁמוֹ צִדְקִיָּהוּ׃
במקום יהויכין ממליך מלך בבל את מתניה דודו. וכבר ביארנו שהדרך הייתה שכשמלך ממליך אדם מטעמו או נותן לו מינוי, היה משנה את שמו כדי להראות כפיפות מוחלטת: אפילו שמך, שהוא הדבר הפרטי והאישי ביותר של אדם, גם אותו אני משנה, אתה כפוף לי במאת האחוזים. ומדוע בחר לו שם צדיק כזה, צדקיהו? אמר לו: יה יצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי. וכנראה נזרקה בו נבואה וידע שעתיד למרוד, ואכן נראה שימרוד וה' יצדיק עליו את הדין וייפרע ממנו.
בֶּן־עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חֲמוּטַל בַּת־יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה׃ וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה יְהוֹיָקִים׃
בן עשרים ואחת היה במלכו, ובאופן יחסי האריך ימים על ממלכתו: אחת עשרה שנה, לעומת קודמו שמלך שלושה חודשים. והנה נשאלת השאלה: צדקיהו צדיק היה או רשע? אומרים חז"ל: צדקיהו צדיק היה ודורו רשעים היו. ובדברי הימים מפורש: "ויעש הרע... לא נכנע מלפני ירמיהו הנביא מפי ה', וגם במלך נבוכדנאצר מרד אשר השביעו באלוקים... גם כל שרי הכהנים והעם הרבו למעול מעל ככל תועבות הגויים". הנביא מפרט מהו "ויעש הרע": שלא נכנע מלפני ירמיהו הנביא, שאמר לו להיכנע לנבוכדנאצר והוא לא שמע ומרד בו, ושעבר על השבועה שהשביעו באלוקים, ובהמשך נראה מה הייתה השבועה וכיצד עבר עליה. אלה שני הדברים שנזקפו לו, אבל בעיקר נזקף לחובתו דורו, שהרי הפסוק אומר "גם כל שרי הכהנים והעם", כל החשובים, "הרבו למעול מעל ככל תועבות הגויים". רואים מכאן שרשעות כלל העם נזקפה לחובתו של המלך, אף שמצד עצמו היה צדיק.
כִּי עַל־אַף יְהֹוָה הָיְתָה בִירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה עַד־הִשְׁלִכוֹ אֹתָם מֵעַל פָּנָיו, וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל׃
ויש כאן קושיה: אם היה צדיק, מדוע בכל אופן נגזרה עליהם הגלות? התשובה בפסוק: "כי על אף ה' הייתה בירושלים וביהודה" - חרון האף כבר היה מקודם, עוד מתקופתו של מנשה, וכיוון שאותו חרון אף מלווה אותם מאז ועד עתה, נגזרה גזירה קצובה וחרוצה שאי אפשר לבטלה, ולכן אין ברירה, "עד השליכו אותם מעל פניו", חובת הגלות תחול עליהם. וזהו סמיכות הפסוק: "וימרוד צדקיהו במלך בבל" - המרד עצמו נובע מחרון אף ה'. שהרי אילו היה צדקיהו נשאר ילד טוב ולא היה עושה דבר, לא הייתה סיבה טבעית לגלות. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נתן בליבו למרוד, וממילא יש עתה סיבה: צדקיהו מורד, מלך בבל בא להיפרע ממנו, ומתקיים רצון ה'. נמצא שכל עניין מרידתו של צדקיהו בנבוכדנאצר היה מאת ה', כדי לקיים בו את הגזירה, גזירת הגלות.
הפרק מוליך אותנו צעד אחר צעד אל החורבן. יהויקים, שהנביא ירמיהו קונן על גזל שכר פועליו, על בית המידות שבנה לעצמו ועל עיניו וליבו שלא היו אלא על בצעו ועל דם הנקי, מת מיתה משונה ונקבר קבורת חמור, ולא נמצא מי שיספדנו. יהויכין בנו יצא אל מלך בבל ונלקח לבבל עם אוצרות המקדש, עם השרים, עם אילי הארץ ועם החרש והמסגר, שהם גיבורי מלחמתה של תורה, ולא נשאר בירושלים זולת דלת עם הארץ. גם בעומק הבור הצליח יכוניה להתעלות: בזכות שפירש מן הנידה נמחלו לו עוונותיו והתיר לו הקדוש ברוך הוא את שבועתו, ונולד לו שאלתיאל שממנו נמשכת שושלת המלכות. ולבסוף הומלך צדקיהו, שצדיק היה ודורו רשעים, ומרידתו במלך בבל עצמה הייתה מאת ה', להשלים את הגזירה שנחרצה עוד בחטאת מנשה ובדם הנקי שמילא את ירושלים.