פרק כ"ג הוא פרק המהפכה הגדולה של יאשיהו המלך: כריתת הברית, ביעור העבודה הזרה מכל קצוות הארץ, ועשיית הפסח. בחלקו האחרון של הפרק, שבו נעסוק כאן, מגיע הכתוב לשיאו של השבח על יאשיהו ("וכמוהו לא היה לפניו מלך"), ומיד לאחריו לבשורה הקשה שאף כל התשובה הזאת לא הועילה לבטל את הגזירה. ומשם אל מיתתו הטרגית של יאשיהו במגידו, ואל ירידת המלכות בימי בניו יהואחז ויהויקים.
וְגַם אֶת־הָאֹבוֹת וְאֶת־הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת־הַתְּרָפִים וְאֶת־הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל־הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלַיִם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ, לְמַעַן הָקִים אֶת־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל־הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית יְהֹוָה.
חלק מטיהור ירושלים וסביבותיה מן העבודה הזרה היה גם ביעור האובות והידעונים. אלו היו אנשים שעל ידי כוחות של כישוף היו יודעים כל מיני דברים נסתרים. הידעוני שמו על שם עצם של חיה הנקראת "ידוע", שהיו מניחים אותה תחת בית השחי, ועל ידה היה אומר נסתרות. "התרפים" היו כדוגמת גולגולת אדם שמותחים עליה את עורו של המת, מייבשים אותה ומכניסים לתוכה ענייני טומאה, ועל ידי זה היו התרפים מדברים. "הגילולים" ו"השיקוצים" הם מיני עבודה זרה. וכל זה עשה יאשיהו "למען הקים את דברי התורה הכתובים על הספר אשר מצא חלקיהו הכהן", שהתביעה שבו הייתה בעיקרה על חטא העבודה זרה.
וְכָמֹהוּ לֹא־הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר־שָׁב אֶל־יְהֹוָה בְּכָל־לְבָבוֹ וּבְכָל־נַפְשׁוֹ וּבְכָל־מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה, וְאַחֲרָיו לֹא־קָם כָּמֹהוּ.
תחילה נתבונן בלשון "אשר שב אל ה'": על מה שב? הרי לא מצינו שיאשיהו הרשיע. יש דעה בחז"ל שיאשיהו אכן חטא בתחילה ועשה תשובה. הדבר אינו מפורש בכתובים, אבל מלשון "אשר שב" אנו מבינים שבעבר הרשיע וחזר בו. ויש דעה אחרת בחז"ל שמעולם לא הרשיע, ומהו "אשר שב"? שכל דין שדן מגיל שמונה ועד גיל שמונה עשרה החזיר, והלך ושילם מכיסו לאותם אנשים שחייב אותם בתשלום. אמר: שמא דנתי דין שאינו אמת וצדק, שמא פסקתי שלא כהלכה. לא היה בטוח לגמרי בעצמו. ולכן לא הוציא מזה ונתן לזה, שהרי אינו בטוח שאכן מגיע לזוכה שיוציאו מן הנתבע, אבל גם אינו בטוח שהנתבע ראוי להפסיד. לכן הלך ושילם מכיסו לכל אחד שחייבו ממון. כמובן שהיה זה אפשרי, שהרי היו דיינים והיה "פרוטוקול", הכל היה רשום, וידוע היה מי נשפט וכיצד נידון, הכל על פי המלך.
מלשון הכתוב "וכמוהו לא היה לפניו מלך... ואחריו לא קם כמוהו" משמע שהיה מלך יחיד בהיסטוריה. הרד"ק מבאר: אמנם ראינו מלכים צדיקים, אך בכל אחד מהם היה חיסרון. רבים מהם לא הסירו את הבמות, ועוד היה העם מקטר ומזבח בבמות. אמנם המלכים לא נתנו לעבוד עבודה זרה, אבל בבמות עבדו לשם ה', וזאת מלכים רבים לא ביטלו. ועוד: באסא כתוב שנשען על מלך ארם ושלח לו מאוצרות כספו, וכתוב שגם בחוליו לא דרש את ה'. ביהושפט, שהיה מלך צדיק, כתוב שעזר למלכי ישראל והתחתן עמם, עם אחאב. בחזקיהו כתוב "ולא כגמול עליו השיב חזקיהו כי גבה לבו, ויהי עליו קצף ועל יהודה וירושלים". בכל אחד מהם מצאנו חיסרון, ואילו על יאשיהו נאמר "ככל תורת משה" - שלא החסיר מאומה.
המלבי"ם מביא את פירוש האברבנאל, פירוש שראינו כבר לעיל: על חזקיהו נאמר "בה' אלוקי ישראל בטח ואחריו לא היה כמוהו", וכאן נאמר על יאשיהו שלפניו לא היה כמוהו. והרי זו סתירה: מי צדיק יותר, חזקיהו או יאשיהו? מבאר האברבנאל שכל אחד מהם היה בנקודה מסוימת בצדקות עצומה שלא הייתה לפניו ולא אחריו. חזקיהו התעלה על כל המלכים במידת הביטחון: ראינו איזה ביטחון מושלם היה לו בה', שהלך לישון על מיטתו בשעה שסנחריב עומד להחריב את העיר, ואמר אפילו כוח לומר שירה אין לי, אלא אני הולך לישון ואתה עושה. במידת ביטחון כזו אחריו לא היה כמוהו. ועל יאשיהו נאמר שלפניו לא היה מלך אשר שב אל ה' - במדרגת התשובה לא היה מלך בדרגתו. זה במדרגת הביטחון וזה במדרגת התשובה.
אך לגוף הלשון "אשר שב אל ה' בכל לבבו" אומר המלבי"ם שאין הכרח לפרש כדרך הגמרא, שהתשובה הייתה על דינים שדן או על שהרשיע וחזר. לפי פשוטו של מקרא אפשר לבאר: המלכים שלפניו לא ביערו את העבודה הזרה בצורה מוחלטת, והוא כן עשה כן. "אשר שב" פירושו שעשה תשובה ביחס לכל המלכים שלפניו - שב מכל דרכם ונהג בדרך חדשה, ביער את כל העבודה הזרה, את כל המזבחות, וגם את הבמות שהיו מקטרים בהן לשם ה'. אין כאן דיבור על עוון פרטי שלו, אלא על העם בכללו: הוא והעם שבו בתשובה ושינו את כל מה שהיה עד תקופתו. וחז"ל אומרים שאכן עד ימיו של יאשיהו עוד היו מזבחות של עבודה זרה, גם בתקופות המלכים הצדיקים, כפי שראינו את המזבחות שעל עליית הגג של אחז.
הגמרא אומרת: ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אלא שגרם החטא. מבאר המלבי"ם שמן הרגע שגלו עשרת השבטים בגלות הראשונה, כבר היה זה זמן מסוגל לגאולה: אם היו שבים, היה הקדוש ברוך הוא מקבץ נדחי ישראל ומביא את המשיח, והייתה הגאולה השלמה. זהו הזמן הראשון שממנו כבר היה אפשר להתחיל לראות את הגאולה, וזהו המושג שאמרו חז"ל "אחישנה" - שאם היינו זוכים, היינו זוכים אז, בבחינת אחישנה. ולכן מצינו שירמיהו הלך והביא את עשרת השבטים, שכן כך חשב ירמיהו: הנה כעת זהו הזמן המסוגל לגאולה, עכשיו הזמן לקבץ את נדחי ישראל. ומתי היה זה? בתקופתו של יאשיהו, שהיות ויאשיהו שב בתשובה שלמה, הייתה כאן הזדמנות להשיב את כולם. ואף על פי כן לא עמדה להם השעה ולא זכו לגאולה. הסיבה, כפי שנראה בהמשך: יאשיהו עצמו היה צדיק, אבל העם לא היו בהתאמה מלאה לדרגתו.
אַךְ לֹא־שָׁב יְהֹוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר־חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה, עַל כָּל־הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה.
אומר לנו הנביא: דע לך, על אף כל התשובה הנפלאה והעצומה שעשה יאשיהו, לא שב ה' מחרון אפו הגדול אשר חרה ביהודה. ומזכיר לנו גם את הסיבה - "על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה". וכאן מתפלא האברבנאל, והמלבי"ם מביאו: ראשית, הרי כאן רואים שעשו תשובה. שנית, מה ההזכרה של מנשה? הרי ראינו שמנשה עמד בתשובה שלושים ושלוש שנה, ונאמר בו "ויעתר לו וישמע תפילתו", ומיאשיהו עצמו אין ספק שהיה צדיק גמור. אלא שכבר ביאר המלבי"ם לעיל שתשובתו של מנשה חלקית הייתה: ראשית, הוא שב בתשובה והעם לא שבו. שנית, הוא שב מחטא העבודה הזרה, אבל נאמר בו עוד דבר - שמנשה מילא את ירושלים דמים מפה לפה. על עוון הרציחה, שבעקבותיו רבו הרצחנים והייתה לגיטימציה לרציחה בירושלים בימיו, מזה לא שב בתשובה. ולכן עוונות אלו שמימי מנשה נותרו במקומם. ואף שיאשיהו שב בתשובה - כאמור, הוא באופן פרטי שב ומיגר את העבודה הזרה, אבל העם נשארו אדוקים בעבודה זרה בנסתר, כפי שנראה מפורש בדברי חז"ל.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה: גַּם אֶת־יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי אֶת־יִשְׂרָאֵל, וּמָאַסְתִּי אֶת־הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֶת־יְרוּשָׁלַיִם, וְאֶת־הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם.
"גם את יהודה אסיר" - כלומר בנוסף לישראל, בנוסף לשומרון. כאשר הסיר את ישראל, כך גם את ירושלים אסיר, וגם את הבית - שיחרב הבית.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה, הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה. בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם עַל־מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל־נְהַר־פְּרָת, וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹ, וַיְמִיתֵהוּ בִמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ.
אצלנו יש פסוק אחד בלבד המתאר את המלחמה ואת הריגתו של יאשיהו בידי פרעה נכה. אין לנו תיאור מפורט מה בדיוק היה שם ומה היו הסיבות, וזה מופיע בדברי הימים.
וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלַיִם וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ, וַיִּקַּח עַם־הָאָרֶץ אֶת־יְהוֹאָחָז בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו.
לוקחים אותו וקוברים אותו בירושלים, ונשים לב שמתקיים בו מה שאמר לו הקדוש ברוך הוא, שיבוא אל אבותיו בשלום. מהי הכוונה "בשלום"? כבר הסברנו: שלא יראה את הרעה אשר תבוא על ירושלים. שהרי בסופו של דבר רואים שנהרג ולא מת על מיטתו, אלא הכוונה שלא יראה ברעה, שהרי כאן נאמר שהקדוש ברוך הוא מאס בעיר הזאת וכלה ונחרצה עמו להביא עליה את אשר דיבר. לכן לקח הקדוש ברוך הוא את יאשיהו קודם לכן, שלא יראה בצרתם של ישראל.
עוד נשים לב ללשון "ויקח עם הארץ את יהואחז". מדוע "ויקח"? מפני שעל פי הדין יהויקים היה גדול ממנו, והוא היה ראוי למלוך, והם לקחו את בנו הקטן של יאשיהו, את יהואחז, והמליכו אותו. ולכן נראה בהמשך שכאשר עשו כן, באו ממצרים וביטלו את המלוכה הזאת, ולקחו מכאן את יהואחז והמליכו את יהויקים, כיוון שעשו דבר שלא היה צריך להיעשות על פי הדין.
בדברי הימים ב פרק ל"ה יש תיאור מפורט יותר: "אחרי כל זאת אשר הכין יאשיהו את הבית, עלה נכו מלך מצרים להלחם בכרכמיש על פרת, ויצא לקראתו יאשיהו". לאחר שיאשיהו הכין את הבית, כפי שראינו שחיזק את בדק הבית, עלה נכו להילחם בכרכמיש על פרת. הכתוב מעיד שלמלך מצרים לא הייתה כל כוונה להילחם ביאשיהו ובעם ישראל, אלא כוונתו הייתה למלך אשור. ורצה לקצר את הדרך: פרת בצפון ומצרים בדרום, וכדי להילחם בצפון היה צריך לחצות את ארץ ישראל. ולזה יאשיהו לא היה מוכן.
וישלח אליו מלאכים לאמר: מה לי ולך מלך יהודה, לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי, ואלהים אמר לבהלני, חדל לך מאלהים אשר עמי ואל ישחיתך.
שולח נכו שליחים ואומר: מה לי ולך מלך יהודה, מדוע אתה בא לעכב אותי? "לא עליך אתה היום" - איני הולך להילחם בך, "כי אל בית מלחמתי", אל מלך אשור שכנגדו יש לי מלחמה. "ואלהים אמר לבהלני" - הקדוש ברוך הוא כביכול זירז אותי לצאת לקרב הזה, ואמר לי ללכת בזריזות להילחם באשור. ואל תחשוש שכוונתי לכבוש את ארצך, שהרי אני נחפז. "חדל לך מאלהים אשר עמי ואל ישחיתך" - אני הולך למלחמה בדבר האלוקים. וצריך להבין: היכן אמר לו האלוקים לצאת למלחמה זו, ומדוע יאשיהו מתנגד ומכניס ראשו בין שני אריות?
ולא הסב יאשיהו פניו ממנו כי להלחם בו התחפש, ולא שמע אל דברי נכו מפי אלהים, ויבא להלחם בבקעת מגדו.
יאשיהו חשב שנכו מתחפש, מלשון תחפושת: עושה עצמו כהולך להילחם במלך אשור, יגיע אל מרכז הארץ, וברגע שיהיה בפנים יתפרס על הכל ויכבוש את כולנו. מין סוס טרויאני, להכניס את החיילים אל תוך העיר וברגע האמת לכבוש אותה. וכידוע זו הייתה סיבה טובה ומספקת למלכים לצאת ולהילחם במלך המבקש להיכנס לארצו. לכן "לא הסב יאשיהו פניו ממנו" - לא היה מוכן לקבל את דבריו, ואף את הטענה "ואלהים אמר לבהלני" לא קיבל, ואמר: אם אתה נכנס, אני יוצא להילחם בך.
ויורו היורים למלך יאשיהו, ויאמר המלך לעבדיו: העבירוני כי החליתי מאד. ויעבירוהו עבדיו מן המרכבה וירכיבוהו על רכב המשנה אשר לו ויוליכוהו ירושלים, וימת ויקבר בקברות אבותיו, וכל יהודה וירושלים מתאבלים על יאשיהו. ויקונן ירמיהו על יאשיהו, ויאמרו כל השרים והשרות בקינותיהם על יאשיהו עד היום, ויתנום לחוק על ישראל, והנם כתובים על הקינות.
"ויורו היורים" - היורים בקשת. ואז אמר לעבדיו: הורידו אותי מן הקרב, קחו אותי אל הצד כדי להתרפא, כי החליתי מאוד ואיני יכול לרכוב. העבירוהו עבדיו והרכיבוהו על רכב המשנה, כלומר רכב נוסף שהיה לו, מלשון שני, והוליכוהו ירושלים וקברוהו בקברות אבותיו, וכולם התאבלו עליו והיו מקוננים עליו קינות שרגילים לומר על החורבן. "וכל השרים והשרות" הם המקוננים והמקוננות. והיכן מקוננים עליו "עד היום"? הרי אנחנו בערב תשעה באב, והיום בערב גם אנחנו נקונן על יאשיהו. אומרים חז"ל: "איכה יועם זהב ישנא הכתם הטוב" וכו', כל הפרק הזה אמרו ירמיהו על מיתתו של יאשיהו, פרק מיוחד שחיבר על פטירתו. וזהו "ויתנום לחוק על ישראל" - שיאמרו זאת כחוק קבוע בכל תשעה באב, בכלל הקינות, שיאמרו גם את הקינה המיוחדת שנאמרה על יאשיהו.
וחז"ל אומרים שזהו שנאמר בעמוס "והבאתי השמש בצהריים והחשכתי לארץ ביום אור" - זהו יומו של יאשיהו, שמת בן שלושים ותשע שנים, בחצי ימיו, שהרי כתוב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". ושם נאמר גם "והפכתי חגיכם לאבל וכל שיריכם לקינה... ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר", ונבואה זו נאמרה על פטירתו של המלך הצדיק הזה, שקוננו עליו כולם.
ויתר דברי יאשיהו וחסדיו ככתוב בתורת ה', ודבריו הראשונים והאחרונים הנם כתובים על ספר מלכי ישראל ויהודה.
"וחסדיו" - מעשיו הטובים אשר עשה, "ככתוב בתורת ה'", כמו שאמרנו שלא סר מתורת משה בכל דבריו. "ודבריו הראשונים והאחרונים" - כל מה שעשה לאורך כל ימיו. ושימו לב שיש כאן חיזוק לשיטה שיאשיהו הרשיע ועשה תשובה: "הראשונים" כשלא הלך בדרך ה', "והאחרונים" ששב בתשובה. וגם לפירוש שהחזיר את הדינים שדן ושילם מכיסו, מתלבשת על זה הלשון הזאת: מה שעשה בתחילה ומה שתיקן לאחר מכן. ואפשר לבאר גם כפשוטו, בלא שהרשיע כלל: "הראשונים" לפני שמצא את הספר בבית ה', "והאחרונים" לאחר שמצאו, שהרי כל המהפכה שראינו נעשתה בעקבות מציאת ספר התורה שהיה גנוז בבית ה'.
בגמרא במסכת תענית דף כ"ב עמוד ב' שואלים על "העבירוני כי החליתי מאוד": מהו "כי החליתי מאוד"? אמר רב יהודה אמר רב, מלמד שעשו כל גופו ככברה. ובמדרש כתוב שירו בו שלוש מאות חיצים, ועשו את גופו כמסננת. ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מפני מה נענש יאשיהו, והרי מלך צדיק היה? מפני שאמר: הקדוש ברוך הוא אמר "וחרב לא תעבור בארצכם". על מה זה נאמר? אם על חרב שאינה של שלום, הרי כבר נאמר "ונתתי שלום בארץ", ופשוט שחרב לא תעבור. אלא דורשים חז"ל: אפילו חרב של שלום - חרב שאינה באה להילחם בך אלא רק עוברת בארצך כדי להילחם במלך אחר. על זה הבטיחה התורה שכאשר נהיה צדיקים לא תעבור חרב בארצנו. ומה הייתה טעותו? "והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה" - לא ידע שדורו אינו במדרגה המתאימה לפני הקדוש ברוך הוא. ובכך היה כאן המריית פיו של ירמיהו, שירמיהו אמר לו לא ללכת.
והיכן ראינו שהקדוש ברוך הוא אמר לו לנכו? זה במדרש איכה רבה פרשה א' פסקה י"ח. שואל המדרש: מי אמר לפרעה "חדל לך מאלהים אשר עמי ואל ישחיתך... מפי אלהים"? זה ירמיה הנביא שאמר לו. וכן ישעיהו אמר "וסכסכתי מצרים במצרים" - הרי שיש כאן נבואה ללכת ולהילחם באשור. אמר לו יאשיהו: משה רבה דרבך אמר "וחרב לא תעבור בארצכם", ואפילו חרב של שלום. כלומר: הנביא אומר נבואה, ומלך מצרים אומר לו שיש לו נבואה מאת ה' ללכת, "אשר אמר לבהלני", אבל ליאשיהו יש קושיה מן הפסוק. "ולא היה יודע יאשיהו שכל דורו היו עובדים עבודה זרה".
עכשיו שמעו כמה מתוחכמים היו. ליצני הדור מה היו עושים? חצי צורה בדלת זו וחצי צורה בדלת זו - היו להם שתי דלתות נפתחות, וצלם העבודה הזרה מצויר חציו בדלת אחת וחציו בשנייה. ויאשיהו היה משלח שני תלמידי חכמים לבער צורה מבתיהם, מעין משמרות הצניעות, והיו עוברים מבית לבית לראות אצל מי יש צלם, אצל מי יש עבודה זרה, כדי לבער - מלך צדיק היה. וכשהיו נכנסים, הדלתות נפתחות ושתיהן נצמדות אל הקיר, וכל צורה נחלקת לחצאים. היו מחפשים והופכים את הכל ולא מוצאים מאומה. וכשהיו יוצאים, היו אומרים להם בעלי הבית: סגרו את הדלת אחריכם. והיו סוגרים, ואז נמצאה העבודה הזרה בשלמותה מבפנים. ויאשיהו היה בטוח: שלחתי אנשים, בדקו, חיפשו, לא מצאו דבר. היה בטוח שכל אותו הדור צדיק, ולא ידע שהיו ביניהם רשעים.
וממשיכה הגמרא בתענית: כאשר נחלה יאשיהו, לאחר שירו בו שלוש מאות חיצים, ראה ירמיהו את שפתותיו דובבות ומרחשות. אמר: שמא חס וחלילה אמר דבר שאינו הגון מחמת צערו? התקרב כדי להקשיב מה הוא אומר, גחן ושמע שהוא מצדיק עליו את הדין, ואומר: "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי". שמעו איזה צדיק היה יאשיהו גם ברגע האחרון! מת בקיצור ימים, ואף שעשה כאלה צדקות, אמר: פיהו מריתי, ה' אמר אל תלך ואני בכל אופן הלכתי.
ומדוע באמת לא קיבל את דברי נכו "חדל לך מאלהים אשר עמי"? אומר המדרש: הוא הבין את "אלהים" במובן של האלוה שלי, וחשב - אתה הולך עם האלוה שלך? האלוקים שלי חזק ממנו, אם כך אני יכול לו. ולא ידע שכוונתו לה' יתברך שממש שלח אותו על ידי ירמיהו. וכאשר ראה שניזוק, הבין את טעותו ואמר: צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. פתח עליו ירמיהו באותה שעה ואמר: "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם". למה נלכד יאשיהו, והרי ביקש הקדוש ברוך הוא לעשותו משיח? "בשחיתותם" - בעוונותיהם של אותו הדור, שאין אותו הדור דומה יפה, שהיו סוגרים את הדלת ושם העבודה הזרה. בשחיתותם לא זכה יאשיהו בסופו של דבר להיות המשיח.
בֶּן־עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה יְהוֹאָחָז בְּמָלְכוֹ, וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלָיִם, וְשֵׁם אִמּוֹ חֲמוּטַל בַּת־יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשׂוּ אֲבֹתָיו.
"אבותיו" אין הכוונה ליאשיהו, שהרי יהואחז בנו של יאשיהו הצדיק, אלא הכוונה לאבותיו שהם אחז ומנשה ואמון והדומים להם, כל אלה שהרשיעו.
וַיַּאַסְרֵהוּ פַרְעֹה נְכֹה בְרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת מִמְּלֹךְ בִּירוּשָׁלָיִם, וַיִּתֶּן־עֹנֶשׁ עַל־הָאָרֶץ מֵאָה כִכַּר־כֶּסֶף וְכִכַּר זָהָב.
מה רצה ממנו פרעה נכה? הרד"ק מסביר, אף שאינו מביא זאת בשם חז"ל אלא שכך נראה, שיהואחז כשקם למלוך רצה לנקום את מות אביו שנהרג בידי פרעה נכה, ולכן הלך ופשט בארץ מצרים והיכה בהם מכה גדולה. וכאשר שב, פגע בו פרעה נכה, ניצח אותו, לכדו ואסרו, ועל ידי זה הטיל מס - "ויתן עונש על הארץ מאה כיכר כסף וכיכר זהב". ולפי המלבי"ם לא היה זה על עניין זה, אלא שהעניש את הארץ מפני שהמליכו את הקטן לפני הגדול, ולכן הלך והמליך את הראוי על פי הדין, אליקים בן יאשיהו הוא יהויקים.
וַיַּמְלֵךְ פַּרְעֹה נְכֹה אֶת־אֶלְיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו, וַיַּסֵּב אֶת־שְׁמוֹ יְהוֹיָקִים, וְאֶת־יְהוֹאָחָז לָקָח וַיָּבֹא מִצְרַיִם וַיָּמָת שָׁם.
הוא לוקח את אליקים בן יאשיהו וממנה אותו למלך. ודרכם הייתה, שכאשר מלך היה ממנה מישהו מטעמו, היה משנה לו את השם, כדי שעל ידי שינוי השם יהיה כפוף אליו, שהרי השם מבטא מהות, ובשינויו נעשה כנוע למלך. כמו יוסף שנקרא צפנת פענח, ושפרה ופועה שהיו יוכבד ומרים ונקראו בשמות אחרים, וחנניה מישאל ועזריה שנקראו שדרך מישך ועבד נגו, ודניאל שנקרא בלטשאצר, וכן הלאה. כך שינה לו את שמו מאליקים ליהויקים. ואת יהואחז לקח למצרים ומת שם.
וְהַכֶּסֶף וְהַזָּהָב נָתַן יְהוֹיָקִים לְפַרְעֹה, אַךְ הֶעֱרִיךְ אֶת־הָאָרֶץ לָתֵת אֶת־הַכֶּסֶף עַל־פִּי פַרְעֹה, אִישׁ כְּעֶרְכּוֹ נָגַשׂ אֶת־הַכֶּסֶף וְאֶת־הַזָּהָב אֶת־עַם הָאָרֶץ לָתֵת לְפַרְעֹה נְכֹה.
היה כאן עונש, ולא הייתה לו ברירה אלא לתת למלך את כל מה שהשית עליו. וכאן מבאר המלבי"ם כיצד גבה את הכסף: באוצרותיו של יאשיהו לא היה כסף, שהרי לא ייתכן שיאשיהו יעבור על דבר ה' שנאמר בתורה "ולא ירבה לו כסף וזהב". ואם נדרש עתה כסף וזהב, מה הברירה? להטיל עוד מס. מכירים את זה: תמיד כשצריך כסף, מטילים עוד מס. ועל מי הטיל? אומר המלבי"ם שעשה פשרה וחילק: את הכסף לקח מכל הארץ, ואת הזהב לקח רק מ"עם הארץ". כלומר "כל הארץ" הם האנשים העניים יותר, ו"עם הארץ" הם החשובים יותר, ומהם לקח את הזהב. חילק את התשלום בצורה נכונה, שלא תיפול מעמסה כבדה מדי על חלק מן העם.
בֶּן־עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יְהוֹיָקִים בְּמָלְכוֹ, וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָיִם, וְשֵׁם אִמּוֹ זְבוּדָּה בַת־פְּדָיָה מִן־רוּמָה. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשׂוּ אֲבֹתָיו.
פרק כ"ג מציב לפנינו את הפרדוקס הגדול: מלך שכמותו לא היה לפניו ולא אחריו, שביער כל עבודה זרה, אובות וידעונים, שהיה מוכן לשלם מכיסו על כל דין שדן שמא טעה, ושהיה הזמן בימיו מסוגל לגאולה עד שירמיהו החזיר את עשרת השבטים - ואף על פי כן "לא שב ה' מחרון אפו". והסיבה אחת: הדור. תשובתו של מנשה נותרה חלקית, ועוון הדמים לא נמחק, והעם המשיכו לעבוד עבודה זרה בנסתר, בחצי צורה בדלת זו וחצי צורה בדלת זו. יאשיהו, שסמך על ההבטחה "וחרב לא תעבור בארצכם", לא ידע שאין דורו דומה יפה, ולכן "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם". ובגדולתו האמיתית, גם כשגופו כברה, הצדיק את הדין ואמר "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי". על מיתתו קונן ירמיהו את מגילת איכה, וקינה זו נאמרת בישראל לחוק בכל תשעה באב. ומיד לאחריו יורדת המלוכה: יהואחז שלושה חודשים, מס כבד על הארץ, שינוי שם ליהויקים, ושניהם עשו הרע בעיני ה' - הדרך אל החורבן פתוחה.