פרק כג הוא פרק מהפכת הטהרה של יאשיהו המלך. לאחר מציאת ספר התורה בבית ה', כורת המלך ברית לפני ה' ויוצא למערכה כוללת של ביעור עבודה זרה מירושלים, מיהודה ומכל גבול ישראל: כלים, כמרים, במות, מצבות ואשרות, ועד למזבח שבבית אל. בשיעור זה נלך בעקבות המלבי"ם והמפרשים על סדר הפסוקים, ונראה כיצד נבואה שנאמרה מאות שנים קודם לכן מתגשמת לפרטיה, ומדוע דווקא הפסח שנעשה בשנה השמונה עשרה למלכותו לא היה כמותו מימי השופטים.
וַיַּשְׁבֵּת אֶת־הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית־יְהֹוָה אֶל־לִשְׁכַּת נְתַן־מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת־מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ׃ (יא)
חלק מתהליך מיגור העבודה הזרה היה מיגור עובדי החמנים. עובדי החמנים היו אנשים שהשתחוו לחמה, עובדי השמש. בשעת בוקר מוקדמת היו יוצאים מהר הבית על גבי סוסים לכיוון מזרח, לכיוון הר הזיתים, אל מקום זריחת השמש, כדי לקדם את פני השמש ולהשתחוות לה. האחראי על אותה לשכה היה נתן מלך הסריס, שהיה פקיד על מגרשי העיר שסביבותיה - "אשר בפרוורים". על "פרוורים" אומר רש"י: לא ידעתי מה הם. והרד"ק מסביר שפרוורים הם מגרשי הערים, אותם מגרשים שמסביב לערים, ה"ריאות הירוקות" של העיר, ושם היה ממונה.
שני מעשים שונים נעשו כאן: את הסוסים "השבית", ואת מרכבות השמש - אותן מרכבות שעל גביהן היו רוכבים - שרף באש כדי לבטל את העבודה הזרה. המלבי"ם מסביר את ההבחנה: הסוסים הם בעלי חיים, ובעלי חיים אינם נאסרים. לכן לא שרף אותם, ולא רצה לעשות מעשה של צער בעלי חיים, אלא רק השביתם מעבודתם, שכן הם עצמם אינם הופכים להיות איסור. אך המרכבות, כיוון שהפכו להיות כלי תשמיש לעבודה זרה ונאסרו, את אלו היה חייב לשרוף באש.
וְאֶת־הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל־הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר־עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת־הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר־עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית־יְהֹוָה נָתַץ הַמֶּלֶךְ וַיָּרָץ מִשָּׁם וְהִשְׁלִיךְ אֶת־עֲפָרָם אֶל־נַחַל קִדְרוֹן׃ (יב)
וְאֶת־הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר־הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי־עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ׃ (יג)
כאן מתעוררת תמיהה: הרי היו מלכים צדיקים לפניו. אחז חטא, אבל אחריו קם חזקיהו; שלמה בנה, ואחריו היו עוד מלכים צדיקים; ומנשה עצמו ראינו שבסוף ימיו עשה תשובה. אם כן מדוע לא ביערו הם את אותם מקומות? המלבי"ם מבאר שחזקיהו אמנם ביטל את מלאכתם, כמלך צדיק ביטל את עבודת העבודה הזרה שנעשתה בהם, אך לא שרף אותם אלא הסתפק בביטול עבודתם. וכן מנשה, לאחר שעשה תשובה ביטל את עבודתם ולא שרפם. בא יאשיהו וניתץ ושרף.
"הר המשחית" הוא הר המשחה, הוא הר הזיתים - משחה מלשון זיתים ושמן. שם היה המקום שבו הייתה העבודה הזרה שעשו נשי שלמה. על נשות שלמה כתוב שהטו את לבבו, וחז"ל אומרים: במה הטו את לבבו? שעשה להן מקומות של עבודה זרה בירושלים כדי שיעבדו שם את אלוהיהן.
ולא ניכנס כאן להסביר את מעשהו של שלמה, אלא במשפט אחד: לשלמה הייתה כוונה טובה לתקן את העולם במלכות שדי, והמטרה הייתה שעל ידי שישא נשים מכל העולם, ודווקא בנות מלכים, ויגייר אותן, יילדו לו ילדים שיתחנכו בבית מדרשו ויהיו צדיקים, וכל אחד יחזור לארצו ויחזיר בתשובה את כל עמו. הבין שלמה שבתקופה קצרה, בתוך עשרים־שלושים שנה, יוכל לתקן עולם במלכות שדי. עצה נפלאה מאוד. אלא שהתורה אמרה "לא ירבה לו נשים", והוא נשא אלף נשים ועבר על מה שאמרה תורה. המטרה הייתה קדושה ונאצלה, אבל ברגע שה' אומר שלא לעשות - אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה', ואפילו אם הכוונות הן הטובות ביותר.
בעקבות זאת הגיע למצב שכדי להחזיק חלק מנשיו נאלץ לבנות להן מקומות שבהם יעבדו את העבודה הזרה, כדי שיסכימו להישאר. זהו "לעשתורת שיקוץ צידונים ולכמוש שיקוץ מואב ולמלכום תועבת בני עמון". הוא עצמו חלילה לא עבד ולא האמין בזה, אלא היה זה אילוץ לצורך נשיו. וזה מה שאמרו חז"ל שנשיו לא החטיאו אותו, ובסופו של דבר כן החטיאו אותו, שכן היה אסור לו לעשות כדבר הזה.
דבר נוסף: אסא ויהושפט ביערו את כל העבודה הזרה שהייתה לפניהם, אבל את הבמות, אומר הרד"ק, לא ביערו. וזה מה שראינו לכל אורך הדרך - "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות". יאשיהו ניתץ גם את הבמות. ומדוע, והלא בבמות הקריבו לעבודת ה'? סיבה אחת מפני העבר: הבמות הללו עצמן הקריבו עליהן בעבר לעבודה זרה. וסיבה שנייה מפני העתיד: שלא יקריבו עליהן להבא אפילו לשם ה', שהרי לאחר שנבנה בית המקדש נאסרה העבודה בבמות, והמקריב בבמה הוא בכלל שחוטי חוץ וחייב כרת, השם יצילנו. וכן אותם מקומות של עשתורת שיקוץ צידונים - כולם הפכו להיות במות לעבודת האלוקים, ועבודת האלוקים בבמות נאסרה, ולכן הלך יאשיהו ומיגר גם אותם. ומכאן ההסבר מדוע המלכים הצדיקים שלפניו לא ביערו את הבמות: הבמות היו הרע במיעוטו, היו לשם ה', ואף שהתורה אסרה זאת, עדיף זאת מאשר שילכו ויעבדו ממש עבודה זרה.
וְשִׁבַּר אֶת־הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת־הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת־מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם׃ (יד)
המצבה היא אבן שהיו עושים כדי לשים עליה שמן ולהקטיר עליה, כדרך שעשה יעקב אבינו לשם ה'. ואמרו חז"ל שהמצבה הייתה אהובה בימי האבות, אלא שכיוון שהכנענים אימצו אותה והיו עושים מצבה לשם עבודה זרה, אסרה התורה גם את המצבות - "ומצבותיהם תכורתון". ולכן היה צריך לשבר את המצבות.
וכרת גם את האשרים. האשרה, כפי שהסברנו, היא עץ שהיה נעשה ליד המזבח שבנו לעבודה זרה, ואותו עץ כביכול היה מקבל כוחות רוחניים, היו יורדות עליו התלבשויות של כוחות טומאה ושל שדים, שכידוע הרבה מכוחות הטומאה שורים בעצים.
"וימלא את מקומם עצמות אדם" - לא הסתפק בשבירה ובטימוא, אלא הוציא מן הקברים את עצמותיהם של עובדי הכוכבים והמזלות והניחן באותם מקומות שטימא, כדי להפוך את המקום למשוקץ, למקום של טומאה ושל עצמות, שאנשים מתרחקים ממנו, כדי שאף אחד לא ירצה לחזור ולחדש שם את אותה עבודה זרה.
וְגַם אֶת־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית־אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרׇבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת־הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת־הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת־הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה׃ (טו)
כזכור, ירבעם בן נבט היה מזבח ומקטר בבמה שבבית אל. וכאן מספר לנו הכתוב שגם את המזבח הזה ניתץ יאשיהו, אף על פי שבית אל לא הייתה חלק ממדינת מלכותו: יאשיהו מלך ביהודה, ובית אל הייתה בחלקה של ישראל, בחלק שומרון, שם היה מקומו של ירבעם. ואף על פי כן, אף שזה מחוץ לגבול יהודה, הלך וביער את העבודה הזרה מכל גבול ישראל, ואת הכול ניתץ. את הטעם לכך נבאר להלן.
וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת־הַקְּבָרִים אֲשֶׁר־שָׁם בָּהָר וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת־הָעֲצָמוֹת מִן־הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל־הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר יְהֹוָה אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃ (טז)
כאן עלינו לחזור אחורה, למה שלמדנו במלכים א פרקים יב-יג. שם למדנו שכאשר ירבעם בן נבט קיטר על גבי המזבח, בא אליו נביא להוכיחו, ושמו עדו. עדו הנביא הוכיחו ואמר לו אות וסימן: יקום מלך ושמו יאשיהו, והמלך הזה יבער את כל העבודה הזרה, ועצמות אדם יישרפו על המזבח שאתה עומד ומקטיר עליו. ומי הם "עצמות אדם"? אומרים חז"ל: עצמותיך שלך, ירבעם בן נבט. אלא שנהג כבוד במלכות ולכן לא אמר לו במפורש "ישרפו את עצמותיך", אלא "עצמות אדם ישרפו עליך".
ואם תרצה לדעת שדבריי אמת - אמר לו - עתה ייקרע המזבח בדבר ה'. וכך אכן היה, המזבח נקרע וכל הדשן אשר עליו נשפך. ירבעם ראה שגנבו לו את ההצגה, הצביע ואמר "תפשוהו", ומיד יבשה ידו. בעקבות זאת הזהיר הקדוש ברוך הוא את הנביא שלא לאכול לחם באותו מקום שהוא הולך אליו, ועוד הזהירו שלא לחזור בדרך אשר בא בה.
ושם ראינו שהגיע נביא שקר ושמו חנניה בן עזור. הוא שמע מבניו על הנס והפלא שהיה על גבי המזבח, וחרה לו מאוד שכך הקדושה מצליחה. שלח לקרוא לו, רכב על החמור עד אליו ואמר לו: בוא תשב, חזור אליי ואכול לחם. אמר לו: הקדוש ברוך הוא הזהיר אותי שלא לחזור בדרך אשר אני הולך בה ושלא לאכול לחם. אמר לו: כן, אבל אני עתה קיבלתי נבואה מאת ה' שאמר לי לקרוא לך. וחזר עמו, וישב ואכל אצלו. ותוך כדי האכילה מגיעה הנבואה - ולמי? לנביא השקר. מכאן לומדים חז"ל "גדולה לגימה שמקרבת", עד כדי כך; ומה הביא לו לאכול? את הסעודה האחרונה שלו הביא לו, רעל הביא לו, שהרי בזה גרם למותו. הקדוש ברוך הוא מתנבא אליו ואומר לו שכיוון שלא שמע למה שנצטווה - ימות. וכך היה: נביא ה' חזר ורכב על גבי החמור, ובא אריה והרג את הנביא ולא פגע לרעה בחמור.
כשראה זאת נביא השקר, בא והספידו, ואף ציווה את בניו שיקברו אותו במקום שבו קבור נביא האמת עדו. ומדוע? מפני שאמר להם: אני יודע שמה שאמר עתיד להתגשם, ואני מפחד שגם את עצמותיי יוציאו וישרפו על גבי המזבח, כמו שהתנבא הנביא שישרפו על המזבח את עצמות עובדי הבעל. לכן קברו אותי לידו, שלידו יש לי הגנה, שהרי לידו בטוח שאף אחד לא יילך לחפור את קבר הנביא.
ומהם "הקברים אשר שם בהר"? הסברנו שהיו עושים בתי קברות ליד מקום העבודה הזרה, כמו שעושים היום בתי קברות ליד הכנסיות. יאשיהו לוקח את העצמות מן הקברים, כמו שהתנבא הנביא, ושורף על המזבח "ויטמאהו" - שהניח שם דברי טומאה כנבלות וכדומה. "כדבר ה' אשר קרא איש האלוהים": כפי שקרא איש האלוקים והתנבא את הנבואה הזאת, כך כעת הנבואה מתגשמת, ויאשיהו קם ועושה את מה שהתנבא הנביא מאות שנים לפניו.
וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית־אֵל׃ (יז)
מה ראה שם שהיה משונה? אומרים חז"ל שראה קבר שמצידו האחד עלה כולו קימשונים וכיסו פניו חרולים, ומן הצד השני צומחים הדסים ובשמים. לא הבין איך ייתכן: קבר אחד, מצד אחד קוצים וברקנים ומצד שני דברי בשמים. תמה ושאל מה זה, ואמרו לו: זה קבר שקבורים בו צדיק ורשע. הצדיק הוא עדו, והרשע הוא חנניה בן עזור שהיה נביא השקר.
והרד"ק מסביר שהקבר היה שונה מפני שנביא השקר, אותו נביא זקן חנניה בן עזור, ציווה את בניו שיעשו ציון גדול, משהו ייחודי, כדי להבטיח שכולם ידעו שזה מקום קבורת הנביא, ועל ידי זה אף אחד לא יפגע בו, שהרי ידע שהדברים עתידים להתגשם.
"ויאמרו אליו אנשי העיר" - ומניין ידעו אנשי העיר? קבלה הייתה בידם מאותו הזמן שנקבר הנביא ועד הזמן הזה, למעלה משלוש מאות וחמישים שנה, מפי בן לאב. לפני שלוש מאות וחמישים שנה לא היו כותבים ספרי היסטוריה וכדומה, אלא ידעו במסורת שהתנבא כאן נביא שעתידים להוציא את כל הקברים הללו ולשרוף את עצמותיהם על גבי מזבחות הבעל. וכך ספרו לו את כל מה שהיה, כפי הקבלה שבידם.
וַיֹּאמֶר הַנִּיחוּ לוֹ אִישׁ אַל־יָנַע עַצְמוֹתָיו וַיְמַלְּטוּ עַצְמוֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר־בָּא מִשֹּׁמְרוֹן׃ (יח)
אמר להם: הניחו לו, איש אל ינע עצמותיו - סכנה גדולה לנגוע במקום שבו קבור הנביא. ועל ידי זה "וימלטו עצמותיו" של הנביא עדו, ויחד עמן "את עצמות הנביא אשר בא משומרון", והכוונה לחנניה בן עזור, אותו זקן רשע שהחטיא את עדו. והכתוב מכנה אף נביא שקר בשם "הנביא", ויש דעות שחנניה בן עזור היה בעבר נביא אמת והרשיע.
וְגַם אֶת־כׇּל־בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכׇל־הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית־אֵל׃ (יט)
כזכור, מלכי ישראל כולם היו רשעים, ושם עבדו לכל מיני עבודה זרה, וכעת הולך יאשיהו וממגר את העבודה הזרה גם מערי שומרון. והרי הזכרנו שערי שומרון אינן שייכות אליו, שהוא מושל ביהודה, ואף על פי כן הולך גם לשם. מאיזו סיבה? אומרים חז"ל, מכיוון שעשרת השבטים שבו: הלך ירמיהו והשיב את עשרת השבטים, ויאשיהו מלך עליהם. לפי זה יוצא שעשרת השבטים שאבדו לנו הם כבר מן הגלות השנייה, שגלו יחד עמנו כשגלינו בגלות בית ראשון, לאחר הפעם הראשונה שגלו על ידי סנחריב. ולכן כעת הוא הולך לשומרון, שבשומרון גרים כעת אנשים, אותם שגרו שם בעבר וחזרו על ידי ירמיהו. זה פירוש אחד, וכך מביא רש"י מדרשת חז"ל.
ופירוש נוסף אומר הרד"ק: הגם שהכותיים היו יושבים בשומרון וישראל גלו, על כל פנים הבמות עדיין נותרו, ורצה למגר את הבמות שלא יהיו מזכרת עוון. וגם נשאר חלק קטן מדלת העם מישראל שעדיין היה שם. וכך כתוב גם בדברי הימים, "כי מאפרים וממנשה השארית" בימי יאשיהו - רואים שנותרו עדיין מאפרים וממנשה שארית מן העם מעשרת השבטים.
וַיִּזְבַּח אֶת־כׇּל־כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר־שָׁם עַל־הַמִּזְבְּחוֹת וַיִּשְׂרֹף אֶת־עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם וַיָּשׇׁב יְרוּשָׁלָיִם׃ (כ)
המלבי"ם מדייק כאן בלשון הנבואה של עדו, שנאמר שם "וזבח עליך את כהני הבמות המקטרים עליך ועצמות אדם ישרפו עליך". והרי אנו רואים שלא זבח את כהני הבמות על המזבח שבבית אל, ומדוע? מפני שבית אל הייתה באותו זמן כבר חרבה ולא היו כהנים מקטירים עליו. אם כן על כורחך הנבואה דיברה על הערים שבשאר שומרון, שהרי בבית אל כבר לא היו אנשים ולא היו מי שיקטירו.
ועוד שואל המלבי"ם: נאמר שם "כי היו יהיה הדבר אשר קרא בדבר ה' על המזבח אשר בבית אל ועל כל בתי הבמות אשר בערי שומרון", והלוא שומרון עוד לא נבנתה אז, שרק לאחר מכן בנה אחאב את שומרון, ומה מדבר על בתי הבמות אשר בערי שומרון? והתשובה, שידע הנביא שבזמן שימגרו את העבודה הזרה כבר לא יהיו אנשים שיעבדו עבודה זרה בבית אל, שכן בית אל תהיה אז חרבה, אלא יהיו מפוזרים בערי שומרון. ולכן אמר על כל הבמות אשר בערי שומרון אשר עשו מלכי ישראל, "ויעש להם ככל המעשים אשר עשה בבית אל".
"ויזבח את כל כהני הבמות אשר שם" - שכפי שאמרנו נשארו שם עדיין מקצת מאותם רשעים שהחזיקו ברשעותם, והוא שוחט אותם ושורף על המזבחות את עצמות אדם. ומהן "עצמות אדם"? עצמות ירבעם. לא ראיתי זאת כתוב, אבל מסתבר כן על פי מה שאמר לו הנביא "ועצמות אדם ישרפו עליך", שהכוונה לעצמות ירבעם עצמו. וזהו "וישרוף את עצמות אדם עליהם", ואחר כך "וישב ירושלים".
וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת־כׇּל־הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה׃ (כא)
כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה׃ (כב)
כִּי אִם־בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַיהֹוָה בִּירוּשָׁלָיִם׃ (כג)
"ככתוב על ספר הברית הזה" - כמו שכתוב בתורה. ויש לתמוה: איך אפשר לומר שלא נעשה כפסח הזה מימי השופטים? הרי היו מלכים צדיקים - דוד, שלמה, אסא, יהושפט, חזקיהו. "מימי השופטים" הוא כבר תקופתו של שמואל הנביא, וכי מאז לא עשו פסח? ובזה יש כמה פירושים.
פירוש אחד מביא המלבי"ם בשם האברבנאל: לא נעשה פסח כזה בטהרה, בביעור עבודה זרה ובהסרת הבמות, עד העת ההיא. גם בימי שאול, גם בימי דוד, וגם בימי שלמה ועד ימי חזקיה היו הבמות בישראל. ואף בימי חזקיה כתוב שלא כולם היו צדיקים, שהיו מקצתם מלעיגים על שלוחיו של חזקיהו המלך. מצב כזה שכולם עושים את הפסח לאחר שמיגרו לגמרי את העבודה הזרה - לא היה מתקופת השופטים.
פירוש נוסף מביא רש"י: "לא נעשה כפסח הזה" - שלא נתקבץ קיבוץ של רוב עם, כמות כה גדולה של כלל ישראל בבת אחת שעושים יחד את הפסח, מזמן שמואל. ומדוע דווקא בזמן שמואל? כי בזמנו ראינו שהחזיר את ישראל למוטב וקיבצם המצפתה. מאז אותו קיבוץ גדול של בני אדם ששבו בתשובה לעשות רצון ה', לא היה מצב כזה עד דורו של יאשיהו.
ועוד הסבר: הדגש הוא "נעשה הפסח הזה לה' בירושלים". משמלכו מלכי ישראל ומלכי יהודה נתפלגה הממלכה, ואלה שבישראל לא היו באים לעשות את הפסח בירושלים, שלא נתן להם לעלות והעמיד פרוסדאות ומשמרות בדרכים. וכעת באים כולם לעשות את הפסח בירושלים. וכיצד יובן "כולם"? הדבר מתבסס על הפירוש שהביא רש"י לעיל, שבא ירמיהו והחזיר את עשרת השבטים ומלך עליהם יאשיהו, וממילא כעת כלל עם ישראל כולו עושה את הפסח יחד, בשונה ממה שהיה במאות השנים האחרונות.
ראינו בפרק את מלוא היקפה של מהפכת יאשיהו: השבתת סוסי השמש ושריפת מרכבותיה, ניתוץ המזבחות שעל גג עליית אחז ואלה שעשה מנשה בחצרות הבית, טימוא הבמות שבנה שלמה בהר המשחה בלחץ נשיו, שיבור המצבות וכריתת האשרים ומילוי מקומם עצמות אדם כדי להשקיץ את המקום לעולם. למדנו את חידושו של יאשיהו בביעור הבמות עצמן, מפני העבר ומפני העתיד, ואת הטעם שקודמיו הצדיקים הסתפקו בביטול עבודתן. ובעיקר ראינו כיצד נבואת עדו הנביא, שנאמרה בבית אל למעלה משלוש מאות וחמישים שנה קודם לכן ונשמרה בקבלה מפי אב לבן, מתגשמת לפרטיה בידי יאשיהו, עד לשמירת קברו של הנביא ושל הנקבר עמו. וחתימת המהפכה היא הפסח הגדול בשנה השמונה עשרה למלכותו, פסח שלא היה כמותו מימי השופטים - בטהרה, בקיבוץ רוב עם, ובירושלים.