פתיחה: המלך שמתרגם התעוררות למעשה
בפרק הקודם נמצא ספר התורה בבית ה', והמלך יאשיהו שמע את דברי התוכחה ואת נבואת חולדה הנביאה. פרק כג הוא ההמשך המעשי: יאשיהו אינו נשאר בהתעוררות פרטית, אלא עושה עצרת התעוררות לכל העם, מחדש את הברית עם הקדוש ברוך הוא, ואז יוצא למערכה ארוכה ויסודית של ביעור העבודה הזרה מכל ארץ יהודה. נעבור על הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם ודברי המפרשים.
עצרת ההתעוררות: אחרי התוכחה בא "אתם נצבים"
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיַּאַסְפוּ אֵלָיו כׇּל־זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם׃
וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית־יְהֹוָה וְכׇל־אִישׁ יְהוּדָה וְכׇל־יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכׇל־הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאׇזְנֵיהֶם אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית יְהֹוָה׃
יאשיהו מבין שהעניין מצריך לעורר את העם, ולכן הוא אוסף אליו את כל זקני יהודה וירושלים, ומעלה לבית ה' את כל יושבי ירושלים, את הכהנים, את הנביאים ואת כל העם למקטון ועד גדול. הוא קורא באוזניהם את הפסוקים הרלוונטיים, שהספר היה פתוח בהם, כדי לומר להם: שמעו נא איזה דברים מיועדים לנו, שמעו מה אומרת נביאת ה' חולדה, דברים שעתידים חלילה להתקיים בנו.
המלבי"ם מדייק כאן דיוק נפלא: הם מצאו שהספר היה גלול בפרשת התוכחה. והנה התוכחה מסתיימת ב"אלה דברי הברית", ומיד לאחריה באה פרשת נצבים: "אתם נצבים היום כולכם", שבה משה רבנו מקהיל את כל ישראל. מכאן הבין יאשיהו שהתורה עצמה רומזת לו מה לעשות: אחרי דברי התוכחה צריך "נצבים", צריך "ויקהל", להקהיל את כל העם - "לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו", לחדש את הברית עם הקדוש ברוך הוא. ולכן דווקא בלשון זו נקטה הכתוב: "את כל דברי ספר הברית הנמצא בבית ה'". הוא מחדש את אותה ברית עצמה, ומבקש לעורר בכך גם את העם.
הברית על העמוד
וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל־הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת־הַבְּרִית לִפְנֵי יְהֹוָה לָלֶכֶת אַחַר יְהֹוָה וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְאֶת־עֵדְוֺתָיו וְאֶת־חֻקֹּתָיו בְּכׇל־לֵב וּבְכׇל־נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל־הַסֵּפֶר הַזֶּה וַיַּעֲמֹד כׇּל־הָעָם בַּבְּרִית׃
"על העמוד" הוא מקום גבוה, מעמד כעין בימה. כך היה גם במעמד הקהל: היו בונים בימה גבוהה והמלך היה עולה עליה. ובדיוק זה מה שיאשיהו עושה כאן - הוא מקהיל את העם. "ויעמוד כל העם בברית" פירושו שהם כורתים ברית מחדש עם הקדוש ברוך הוא, מחדשים את הברית שהייתה לנו עמו, שאנחנו חוזרים לעבוד את ה' כמקדם.
הוצאת כלי העבודה הזרה מן ההיכל
וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת־חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת־כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת־שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהֹוָה אֵת כׇּל־הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת־עֲפָרָם בֵּית־אֵל׃
"כהני המשנה" הם סגני הכהונה. "שומרי הסף" הם האמרכלים, הממונים על צורכי הבית: מה שצריך לקנות ולהביא לצורך הקרבת הקרבנות, כגון שמן ונסכים ומים וכל צורכי בית המקדש. את כולם מצווה המלך להוציא מן ההיכל את הכלים שנעשו לבעל ולאשרה ולכל צבא השמים, כלים שהמלכים הרשעים שקדמו לו הכניסו לבית המקדש, ושם היו מזבחים ומקטרים בתוך בית ה'. כעת רוצה יאשיהו לטהר את הכול.
וכאן מתעוררת שאלה: הרי מנשה עשה תשובה, וראינו שהיה בתשובה שלושים ושלוש שנים. אם מנשה הוציא את האשרה שהכניס, כיצד שוב יש כלי עבודה זרה בהיכל? התשובה פשוטה: מנשה הכניס עבודה זרה לבית ה', ולאחר שחזר בתשובה הוציא אותה. אלא שמנשה הוליד בן, אמון, ואמון היה רשע, והוא חזר והכניס את כלי העבודה הזרה. יאשיהו בן אמון הוא זה שמטהר ומנקה עכשיו את מה שאביו עשה.
"ונשא את עפרם בית אל" - לאחר שהוא שורף את הכלים מחוץ לירושלים, את האפר והעפר שנותר הוא נושא לבית אל. ומה היה בבית אל? העגל שהעמיד ירבעם. יאשיהו רוצה לטמא דווקא את המקום שבו היה העגל, כאומר: מקום זה יש בו טומאה, יש בו עבודה זרה, ולשם אנחנו זורקים את שיירי השריפה של כלי העבודה הזרה. נראה זאת בהמשך הפרק ביתר מפורש: הוא מכוון דווקא אל המקום שהיה מרכז לעבודה זרה, כדי ליצור אצל העם קישור בין העבודה הזרה ובין טומאה, ריחוק ותיעוב.
ביטול הכמרים
וְהִשְׁבִּית אֶת־הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלִָם וְאֶת־הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם׃
מלכי יהודה מינו כמרים, ואותם כמרים קיטרו בבמות שבערי יהודה - זו כוונת "ויקטר", על אותם כמרים; וגם אותם השבית יאשיהו. מי הם ה"כמרים"? אנשים המיוחדים לשם העבודה הזרה. ומדוע נקראו כך? מפני שלבושם היה שחור, מלשון הכתוב "עורנו כתנור נכמרו", שנכמר פירושו השחיר. הכמרים היו לבושים שחורים, ומכאן שמם. יאשיהו אינו מבטל רק את העבודה הזרה עצמה אלא גם את עובדיה: לכמרים היו מינויים והם היו חשובים, כעין ארכיבישופים, ואת כולם ביטל.
"ומסבי ירושלים" - סביבות ירושלים. "לבעל לשמש ולירח" - שמות של עבודה זרה. "ולמזלות" - הכוונה לכוכבים; כל אחד היה שואב כוחות מכוכב מסוים, זה מכוכב שבתאי וזה מכוכב צדק, וכביכול מושכים מהם כוחות להשפיע במציאות הגשמית. את כל אלה ביטל יאשיהו.
האשרה, נחל קדרון וקברי עובדי העבודה הזרה
וַיֹּצֵא אֶת־הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְהֹוָה מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם אֶל־נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת־עֲפָרָהּ עַל־קֶבֶר בְּנֵי הָעָם׃
את האשרה שהכניס אמון לבית המקדש הוא מוציא מחוץ לירושלים אל נחל קדרון ושורף אותה שם. "בנחל" אין הכוונה בתוך המים. "נחל" בלשון הקודש הוא ואדי, ובוואדי הזה יכולים לזרום מים ויכול להיות שאין בו מים: אם הוא נחל אכזב, בקיץ אין בו מים, ואם הוא נחל תמידי יש בו מים גם בקיץ. אבל עצם המושג נחל הוא ואדי, מקום מדרון. כך מצאנו בעגלה ערופה, שנעשית "בנחל איתן", וגם שם הכוונה למקום מדרון. אף כאן: באותו ואדי הנקרא קדרון.
"וישלך את עפרה על קבר בני העם" - את עפר השריפה של האשרה, שהוא ביזוי לעבודה זרה, שפך על קברי אותם אנשים מן העם שעבדו עבודה זרה ועל קברי כמריה. שכן דרכם הייתה לקבור את מתיהם ליד העבודה הזרה, כמו שרואים עד היום בכנסיות שבדרך כלל יש לידן בית קברות; עובדי העבודה הזרה היו נקברים לצדה, כביכול שתגן עליהם שם למעלה, שזכותה תעמוד להם. ובא יאשיהו ושפך את אפר העבודה הזרה על קבריהם לבזותם: הנה קחו לכם את מה שעבדתם.
בתי הקדשים ובתי האשרה
וַיִּתֹּץ אֶת־בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְהֹוָה אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה׃
רש"י מסביר "בתי הקדשים" מלשון "לא תהיה קדשה", שהכוונה לזימה, כלומר בתי הזימה אשר בבית ה'. וכאן צריך לדעת יסוד גדול שאומר הגאון מווילנא: ליד כל בית עבודה זרה היה בית זנות. ומדוע? מפני שלא חטאו ישראל בעבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה. כלומר: אם אני מאמין בה', אני מוגבל - אל תעשה זאת, אל תסתכל לכאן, אל תלך לשם. אז מה עושים? מפטרים את בורא עולם ולוקחים אלוה ליברלי יותר, אלוה שאצלו הכול מותר, אלוה "שמבין אותי". יוצא אפוא שהעבודה הזרה לא הייתה נטו לשם עבודה זרה, אלא תירוץ לפרוק עול ולהקל מעל עצמם.
מכאן גם מובן מדוע העבודה הזרה מתוארת פעמים רבות בלשון זנות: "הזונים אחרי הבעלים", "הזונים אחרי האלילים". בפשוטו "זנות" פירושה לסטות מן הדרך, וזה פירוש המילה; "ואשר אתם זונים אחריהם" הכוונה סוטים מן הדרך אחריהם, ולא דווקא הביטוי המוכר. אבל בעומק הדברים, הסטייה אחרי העבודה הזרה הייתה בסופו של דבר לשם הזנות ממש.
ומהו "אורגות שם בתים לאשרה"? המפרשים מסבירים שהיו אורגות יריעות מיוחדות שבהן היו מכסים את האשרה, או עושים לה כמין כיתוניות, כעין בית ומאהל שבתוכו העמידו את האשרה. הרד"ק לעומת זאת מסביר שאין "בתי הקדשים" מקום זימה, אלא כתרגום: "בתי קדש תעוותא", ותעוותא בארמית היא עבודה זרה מלשון תועבה, כלומר בתי התועבה. והוא מוכיח שכך מסתבר יותר, שהרי הכתוב עצמו אומר "אשר הנשים אורגות שם בתים לאשרה", ומשמע שהיה זה מקום של האשרה; ואם תאמר שהיה זה מקום זימה, מה עניין זימה בבית ה'? לכן מקבל הרד"ק את הביאור שאותו מקום היה מיוחד לעבודה זרה ולא היה מקום זנות.
החזרת הכהנים וטימוא הבמות
וַיָּבֵא אֶת־כׇּל־הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיְטַמֵּא אֶת־הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ־שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד־בְּאֵר שָׁבַע וְנָתַץ אֶת־בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים אֲשֶׁר־פֶּתַח שַׁעַר יְהוֹשֻׁעַ שַׂר־הָעִיר אֲשֶׁר־עַל־שְׂמֹאול אִישׁ בְּשַׁעַר הָעִיר׃
"כל הכהנים" - כהנים מזרע אהרן, שנלקחו ונעשו כמרים לעבודה זרה. ואדרבה, לעובדי העבודה הזרה היה עניין גדול להביא דווקא את כהני בית ה' ולעשותם כמרים לעבודה זרה, שהרי אלה מיוחסים, אנשי מעלה, המיוחדים לעבודות רוחניות. וכך מצאנו אצל מיכה שעשה פסל, ושמח מאוד כשהגיע אליו הנער הלוי - שהוא יהונתן בן גרשום בן משה. מדוע שמח כל כך? מפני הייחוס: נכדו של משה רבנו, לוי; עם ייחוס כזה, איזה כומר לעבודה זרה יהיה. וכך אכן היה, והוא הצליח למשוך אחריו אנשים רבים. עכשיו עושה יאשיהו את המעשה ההפוך: הוא לוקח את אותם כהנים שהעבודה הזרה אימצה אליה, מביא אותם ומחזיר אותם בתשובה.
"ויטמא את הבמות" - היה זורק שם נבלות וכל טומאה, כדי ליצור אצל העם את הקישור שהעבודה הזרה טמאה, משוקצת ומאוסה. הפך את המקומות למחראות, למקום אשפה וטומאה. והמלבי"ם מסביר שרוב הבמות הללו היו לשם שמים, או לשם שמים ולשם דבר אחר, אלא שהן נאסרו: מאז שנבנה בית המקדש נאסר עלינו להקריב בבמות, כגון שלמים, נדרים ונדבות. הבמה היא מזבח פרטי שאדם בונה לו בחצר ביתו. וכבר דיברנו שזה היה פיתוי קשה מאוד, שהרי בן אדם אומר: אני מקריב לה'! ולא זו בלבד, אלא שהבמות היו אהובות בימי האבות, ורק לאחר שנבנה בית המקדש נאסרו. לכן לא היה קל לנתק את העם מהן, ולכן ראינו שרוב המלכים הצדיקים לא הצליחו בכך, ו"עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות". יאשיהו כן הצליח.
ומדוע את הבמות רק טימא ולא נתץ? מפני שבתי עבודה זרה דינם בנתיצה. נתיצה אינה שבירה: לשבור פירושו לחלק את האבן לשתיים, ולנתוץ פירושו להפוך אותה לחצץ ולפרר אותה. בתי העבודה הזרה נותצו, אבל הבמות, שבסופו של דבר היו לשם שמים, לא נותצו, ודי היה בכך שהשליך בהן כל טומאה ועשה שם מזבלה, ועל ידי זה התרחק העם מן העבודה הזרה.
"ונתץ את במות השערים" - במות מיוחדות שהיו עושים בשער העיר, וכנראה היו במות מרכזיות. הבמה המרכזית הייתה בפתח שער יהושע, שנקרא כך על שם יהושע שר העיר, והכתוב מציין את מקומה: "אשר על שמאול איש בשער העיר", כלומר לשמאלו של האדם הנכנס בשער העיר. את הבמה הזאת נתץ, שכן היא הייתה לשם עבודה זרה, להבדיל מן הבמות הראשונות שהיו לשם ה' ואותן טימא בלבד.
"אך לא יעלו כהני הבמות" - כהן שעבד עבודה זרה
אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל־מִזְבַּח יְהֹוָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי אִם־אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם׃
כאן מיושבת שאלה עצומה. איך ייתכן שיאשיהו לוקח את הכמרים, שהם הכהנים, ומחזירם? הרי כהן שעבד עבודה זרה לעולם אינו יכול לשרת בבית ה'. ואגב, יש בזה נפקא מינה גם לנשיאת כפיים: כהן שעבד עבודה זרה - למשל שהיה בהודו והתערבב שם, והשתחווה לצלמים ועבד לא כתחביב אלא ממש כמאמין - אינו יכול לשאת את כפיו גם אם יחזור בתשובה, ואינו יכול לעבוד עבודה.
התשובה היא בפסוק שלפנינו: "אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים". אותם כהנים שהיו כהני במות לא נתנו להם לזבוח ולקטר על המזבח שבבית ה'; מי שזיבח וקיטר לעבודה זרה נפסל לעולם מלעלות על מזבח ה'. ומה כן? "כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם". והנמשל הוא כהנים בעלי מומים, שאף להם אסור לעלות על גבי המזבח. מה הם עושים? היו אחראים למשל להכין את העצים למערכה ולבדוק שאינם מתולעים, וכל מיני מלאכות שאינן הקרבה. כל מלאכה שאינה עבודה בבית המקדש אלא הכשר עבודה - אפשרית. וכהן בעל מום מותר לו לאכול בקודשים, שהרי הוא כהן באמת, ואפילו עבד של כהן אוכל בקודשים. אף כאן: הכהנים שהיו כמרים לעבודה זרה - לאכול בקודשים כן, לעלות על גבי המזבח לא.
ומהו "אכלו מצות"? שכל המנחות באות מצה. וכלל צריך לדעת: כל לחם שהיה בבית המקדש היה מצה, ולא היה שום לחם חמץ בבית המקדש - חוץ מלחמי העצרת ומעשרה מתוך ארבעים לחמי התודה, שמתוכם עשרה היו חמץ והשאר מצה. כל שאר הלחמים והמנחות היו צריכים להיות מצה, כל השנה. "מצה" פירושה שאין מביאים את הבצק למצב תפיחה. גם לחם הפנים לא נתנו לו לתפוח: אף שהיה בעובי טפח, היה זה מצה בעובי טפח, שהיו אופים אותה עוד לפני שהספיקה לתפוח.
טימוא התופת שבגיא בן הינום
וְטִמֵּא אֶת־הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן־הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת־בְּנוֹ וְאֶת־בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ׃
ראו כמה מקומות של עבודה זרה היו להם. "כי מספר עריך היו אלוהיך יהודה" - כך מוכיח אותם הנביא. היו להם אלוהות כמספר הערים, ולא זו בלבד אלא שהיה להם אלוה כנגד כל יום בשנה, שלוש מאות שישים וחמישה מיני אלוהות ועבודה זרה. מכאן מבינים כמה עבודה הייתה ליאשיהו כדי להצליח לבער את הכול. עכשיו הוא מטמא את התופת, כלומר משליך שם אשפה ונבלות וכל דבר טומאה, כדי שאנשים לא ילכו לעשות כמעשה הזה.
ומהו התופת? זה המולך. בעבודת המולך שני פירושים מרכזיים. הפירוש המוכר יותר: היו עושים שתי מדורות ומריצים את הילד, שאדם מביא אותו כקרבן לעבודה זרה, בין שתי המדורות, ובדרך כלל מחמת החום והאש היה נופח את נשמתו. והוא היה צורח צרחות נוראיות, והיו מתופפים בתופים כדי שההורים לא ישמעו את צרחות הילד ולא יתחרטו, ומשום כך נקרא המקום "תופת".
והמקום נקרא גיא בן הינום, ומסביר הרד"ק שהיה זה גיא שהיה שייך לאדם שנקרא הינום, ולבנו קראו בן הינום, כלומר בנו של אותו אדם שנקרא הינום.
ומביא הרד"ק בשם חז"ל תיאור נוסף של המולך: אף על פי שכל בתי העבודה הזרה היו בירושלים, המולך היה מחוץ לירושלים. והיה עשוי צלם חלול, נתון לפנים משבעה קנקלים, כלומר שבעה שערים היו לפני הצלם. וכל מי שמקריב סולת פותחין לו אחד מהם - היו דרגות בהתקרבות לעבודה זרה. מי שהקריב סולת, פותחים לו שער אחד; תורים ובני יונה, פותחים לו שניים; כבש - שלושה; איל - ארבעה; עגל - חמישה; שור - שישה; ומי שהקריב את בנו, פותחים לו את כל שבעת השערים, שיוכל להתקרב עד הצלם עצמו.
ופניו של הצלם היו פני עגל, וידיו פשוטות כאדם שפותח ידיו לקבל מחברו, והיה עשוי מתכת, והיו מסיקין אותו באש: ממלאים את תוכו עצים ומסיקים, וכל הפסל האדיר הזה עם ידיו הפשוטות הופך להיות אדום. והיו הכמרים נוטלים את התינוק ונותנים אותו בידיו של המולך, והתינוק מוציא את נפשו. ולמה נקרא תופת והינום? "תופת" - שהיו מנהמים בתופים כדי שלא ישמע אביו את קול הנער וירחם עליו ויחזור בו; ו"הינום" מלשון נהמה, שהיו מנהמים בתופים, וגם על שם שהתינוק היה מנהם וכל נהמותיו עולות. ועוד טעם לשם הינום: שהיו הכמרים אומרים לעבודה זרה "הנה לך, יערב לך, יתבסם לך", והינום מלשון "הנה לך".
זה המקום שנקרא תופת, ועליו אמרה התורה שאסור לאדם להעביר את בנו ובתו למולך, שכך הייתה דרכם. והקדוש ברוך הוא אמר "אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי" - שמעולם לא עלה על לבו לבקש שאדם יקריב לו קרבן אדם. ואפילו אצל אברהם אומרים חז"ל: אמר הקדוש ברוך הוא, לא אמרתי לאברהם שיקריב את בנו; אמרתי לו העלהו, ועכשיו אמרתי לו הורידהו. וגם על יפתח נאמר "לא עלתה על לבי", על המעשה שעשה בבתו. מכאן אנו לומדים עד כמה הדבר הזה מאוס בעיני ה'.
ואגב, זה עצמו היה הניסיון הקשה ביותר של אברהם אבינו. אברהם כל ימיו נלחם נגד העבודה הזרה ונגד קרבנות אדם; שנים מסר דרשות שהדבר המאוס ביותר בעיני ה' הוא קרבנות אדם. ופתאום ישמעו: אברהם לקח והקריב את בנו! זה מה שהפריע לאברהם: אני עתיד לנתץ את כל האמונה בה' שבניתי עד עכשיו. זה היה הקושי הגדול. ואף על פי כן, כיוון שה' ציווה, הלך אברהם במסירות נפש לעשות את רצון האלוקים.
לסיכום:
יאשיהו אינו מסתפק בהתעוררות שלו עצמו: הוא מקהיל את כל העם מקטון ועד גדול, קורא באוזניהם את דברי ספר הברית, ובעקבות רמז הכתוב שאחרי התוכחה באה פרשת "אתם נצבים" הוא עומד על העמוד וכורת ברית מחדש עם הקדוש ברוך הוא, וכל העם עומדים בברית. ומשם הוא יורד לעבודת השדה: מוציא את כלי הבעל והאשרה שהחזיר אמון אביו להיכל, שורפם ומפזר את עפרם בבית אל, משבית את הכמרים ואת המקטרים לשמש ולירח ולמזלות, שורף את האשרה בנחל קדרון ומשליך את עפרה על קברי עובדי העבודה הזרה, נותץ את בתי הקדשים, מחזיר את הכהנים שנעשו כמרים ומגדיר את מקומם - אוכלים בקודשים ואינם עולים למזבח, מטמא את הבמות שהיו לשם שמים ונותץ את במות העבודה הזרה, ומטמא את התופת שבגיא בן הינום. מגמה אחת מובילה את כל מעשיו: לחבר בלב העם בין עבודה זרה ובין טומאה, מיאוס וריחוק, ולהחזיר את ישראל לעבוד את ה' כמקדם.