פרק כב בספר מלכים ב פותח את תקופת יאשיהו המלך, מן המלכים הצדיקים שקמו לבית דוד. הפרק עוסק בשני עניינים המשתלבים זה בזה: שיפוץ בית המקדש וחיזוק בדק הבית, ומציאת ספר התורה בהיכל ה' - פרשה שממנה עולה תוכחה נוקבת על כך שאין די בשכלול חיצוני של הבית, אלא העיקר הוא תיקון הפנימיות והלב.
בֶּן־שְׁמֹנֶה שָׁנָה יֹאשִׁיָּהוּ בְמָלְכוֹ וּשְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ יְדִידָה בַת־עֲדָיָה מִבָּצְקַת׃ וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה וַיֵּלֶךְ בְּכָל־דֶּרֶךְ דָּוִד אָבִיו וְלֹא־סָר יָמִין וּשְׂמֹאול׃
יאשיהו עלה למלוכה בגיל שמונה, מלך שלושים ואחת שנה, ועשה הישר בעיני ה' והלך בכל דרך דוד אביו ולא סר ימין ושמאל.
וַיְהִי בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת־שָׁפָן בֶּן־אֲצַלְיָהוּ בֶן־מְשֻׁלָּם הַסֹּפֵר בֵּית יְהוָה לֵאמֹר׃ עֲלֵה אֶל־חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְיַתֵּם אֶת־הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר אָסְפוּ שֹׁמְרֵי הַסַּף מֵאֵת הָעָם׃
המלך שולח את שפן, שהיה הסופר, לבית ה', אל חלקיהו הכהן הגדול. הלויים, שומרי הסף, אספו כסף מכל שארית ישראל שחזרו לירושלים, וכעת יש למנות את הכסף ולהשלים את הגבייה, כדי שיהיה אפשר לחזק בו את בדק הבית.
דבר מעניין שראוי לשים אליו לב: ראינו שני מלכים שחיזקו את בדק הבית - יהואש ויאשיהו. יהואש, שגם הוא עלה למלוכה כילד, בן שבע שנים במלכו, חיזק את בדק הבית; וכך גם יאשיהו. והנה האותיות של שני השמות כמעט זהות: יהואש - יאשיהו. ומהי המילה "אושיות" בלשון הקודש? יסודות. שניהם עסקו בחיזוק אושיותיו של בית המקדש, ושמם מעיד עליהם.
וְיִתְּנוּהוּ עַל־יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית יְהוָה וְיִתְּנוּ אֹתוֹ לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה לְחַזֵּק בֶּדֶק הַבָּיִת׃
מזמן יהואש, שאז חוזק בדק הבית, ועד ימי יאשיהו עברו מאתיים עשרים וארבע שנה. הרד"ק מביא שבסדר עולם כתוב שמונה עשרה ומאתיים שנה. על כל פנים זהו זמן נכבד מאוד עבור אושיותיו של בניין, ולכן מבקש יאשיהו לחזק שוב את בדק הבית ולהשיבו על מתכונתו.
לֶחָרָשִׁים וְלַבֹּנִים וְלַגֹּדְרִים וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב לְחַזֵּק אֶת־הַבָּיִת׃
החרשים הם כורתי העצים; הבונים הם הבונים בפועל את העצים בקירות הבית; והגודרים הם אלה שבונים את קירות האבנים. ולצורך זה קונים עצים ואבני מחצב לחזק את הבית.
אַךְ לֹא־יֵחָשֵׁב אִתָּם הַכֶּסֶף הַנִּתָּן עַל־יָדָם כִּי בֶאֱמוּנָה הֵם עֹשִׂים׃
המלך בחר מראש אנשים מיוחדים כאלה שלא יהיה צורך לבוא איתם לחשבון. כלומר, לא היה מקום לשאול אותם כמה כסף קיבלת וכמה מלאכה הוצאת בסופו של דבר, שכן היו אנשים נאמנים, ולכן "לא יחשב אתם הכסף הניתן על ידם".
וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל־שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְהוָה וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת־הַסֵּפֶר אֶל־שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ׃
כאן נפתחת הפרשה הנקראת פרשת מציאת ספר התורה בהיכל ה'. חלקיהו הכהן הגדול מודיע לשפן הסופר שתוך כדי עבודות השיפוץ בבית המקדש נמצא ספר תורה אחד שהיה טמון תחת הנדבך בהיכל ה'. את הספר הזה הוא נותן לשפן, ושפן קורא בו.
וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיָּשֶׁב אֶת־הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר הִתִּיכוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בַבַּיִת וַיִּתְּנֻהוּ עַל־יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית יְהוָה׃
וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃ וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת־דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו׃
בעקבות הדברים שולח המלך לדרוש את נביא ה' כדי שיאמר לו מה לעשות. אך לפני כן עלינו להבין כמה דברים: ראשית, מהו ספר התורה הזה שנמצא? שנית, מהי ההתפעלות ומה קריעת הבגדים, על מה הצער? ושלישית, וזהו עיקר הקושי - ממה מתפעלים מספר תורה שנמצא? האם לא היו להם ספרי תורה? האם לא ידעו מה כתוב בספר התורה? ואם היה כתוב בו משהו שאינו כתוב בספר התורה שלנו, הרי זה ודאי לא ספר תורה כשר ואותנטי, ואין מה להתייחס אליו. אם כן, מהי ההתרגשות הגדולה מספר התורה הזה?
ראשית יש לדעת שיש כל מיני חוקרים, מה שנקרא מבקרי המקרא, שאין לנו כל עניין להתעסק עמם. מכנים אותם מבקרי המקרא, כי הם באים אל המקרא רק לביקורת; הם לא באמת למדו אותו כמו שצריך. הם טוענים: הרי לך, ספר התורה אבד, לא הייתה תורה, מאז משה נשתכחה התורה, וכעת מצאו אותה. אך זה סותר פסוקים מפורשים בתורה, שהתורה לעולם לא תשתכח - אין דבר כזה שהתורה תשתכח. זה דבר אחד. ושנית, איך אפשר לומר שלא היה לאף אדם ספר תורה, בשעה שהתורה מצווה שכל אחד מישראל יכתוב לו ספר תורה? ואיך ייתכן שלאף אחד לא היה ספר תורה, והרי היו גם מלכים צדיקים?
מחמת הקושי הזה נלמד תחילה את דברי הרד"ק. מנשה מלך חמישים וחמש שנה, עשה הרע בעיני ה', בנה מזבחות לעבודה זרה והשכיח תורה מישראל. אומר הרד"ק שבעקבות מעשיו לא נשארו ספרים: הוא הלך וחיפש את ספרי התורה ועשה השמדה שיטתית של כולם.
וכדי להבין את המושג הזה של ספר שהיה ואיננו: תלמוד ירושלמי על סדר קודשים אין לנו, וברור לנו שהיה, שכן כל הראשונים מזכירים אותו, ובכל זאת אין לנו אותו היום. לפני כמאה וחמישים שנה בא חכם אחד, חכם בעיני עצמו, וחיבר חיבור על סדר קודשים כאילו הוא הירושלמי, ואמר שמצא את הירושלמי האבוד. היו שטעו אחריו, אך היו מגדולי ישראל שראו את הדבר ואמרו שאין זה הירושלמי. שאלו את הרוגוצ'ובר, והוא אמר שאין זה הירושלמי. שאלו אותו, והוא היה בקיא עצום בירושלמי, מניין הרב יודע? אמר להם: בכל סדר בירושלמי יש אמורא מסוים שהוא ייחודי לאותה מסכת, והוא מופיע בסטטיסטיקה יותר מכל שאר האמוראים; ובסדר הזה צירפו את האמוראים מכל סדרי הירושלמי - מי שחיבר אותו הכניס את כולם, כדי לא לקפח אף אחד. והיו כאלה שפשוט הרגישו ואמרו: אין בזה קדושה. אחד התחיל ללמוד בו, אמר אין בזה קדושה, וריחק אותו ממנו. אי אפשר לזייף. ולבסוף נתגלה קלונו, ונתפרסם כיצד עשה את הדבר, ושהכול היה זיוף. ומכל מקום, תבינו באיזה קנה מידה של תלמיד חכם מדובר, אם היה מסוגל להטעות עד שחלק חשבו שזהו התלמוד הירושלמי המקורי.
כל זה רק כדי להבין שיש ספרים שהיו ואינם. אומר הרד"ק: היה ספר ואיננו. במשך חמישים וחמש שנות מלכות מנשה הרשע נגרם שלא יישארו ספרים, וכעת, כשעושים בדק הבית ובודקים ומחפשים בבית קודש הקודשים, שם מוצאים את ספר התורה. לפי הרד"ק ספר התורה היה מונח במקומו מצד הארון. לפי ביאור אחר, כפי שאמרנו, היה טמון במפתן. ומה עשה שם? לפי אלה שאומרים שהיה טמון במפתן, הכהנים לא רצו שגם את ספר התורה הזה שנמצא בצד ארון ברית ה' ייקח מנשה, ולכן הטמינו אותו שם כדי שיישמר ימים רבים לעתיד.
אך קשה לרד"ק על פירושו: והלוא מנשה עשה תשובה, ואם עשה תשובה ודאי החזיר גם את ספרי התורה. איך ייתכן שרק בתקופת נכדו פתאום מוצאים ספר תורה? על כך אומר הרד"ק שכנראה עשה תשובה בסוף ימיו ולא הספיק להחזיר את ספרי התורה ולחזק את העם מבחינה רוחנית. אלא שכפי שלמדנו בשיעור הקודם, מוסיף הרד"ק שזה מוקשה מאוד, שכן חז"ל אומרים שמנשה היה בתשובה שלושים ושלוש שנה, ואם כן היה לו זמן מספיק להחזיר את ספרי התורה. ולכן הוא נשאר בקושיה, בחוסר הבנה כיצד ייתכן שמנשה כל כך הרבה שנים לא החזיר את ספרי התורה.
למצודת דוד יש פירוש שהוא הפירוש המקובל על הפרשנים והמסתבר ביותר. לדבריו היו עוד ספרי תורה, אלא שבספר תורה זה היה דבר מיוחד. ספר התורה שבהיכל היה תמיד נגלל לתחילתו. כלומר, לא היה מונח כספר תורה שלנו היום, שאם תפתח אותו תמצאהו בפרשת פינחס, שהרי אנו קוראים בפרשת פינחס; אלא ספר התורה שמצד הארון היה נגלל תמיד לתחילתו, מתחיל מבראשית - מסיימים לקרוא בו וגוללים אותו לתחילתו, וכך הניחו אותו בפעם האחרונה. והנה כעת הם מגיעים ורואים את ספר התורה פתוח, ואיפה הוא פתוח? בראש העמוד, בתחילת הדף, כתוב "יולך ה' אותך ואת מלכך בגלות אל מלך אשר לא ידעת" וכו' - תחילת נבואת התוכחה כתובה שם בראש עמוד הספר, והספר פתוח שם. והם יודעים שלא הניחו את הספר כך, אלא גללו אותו לתחילתו, וכעת מוצאים אותו במצב הזה. מכאן הם מבינים שיש כאן נבואה מאת ה', נזרקה כאן נבואה, יש כאן הודעה מאת ה'.
דבר מעניין מאוד אומר הרב רצאבי: אם נפתח כל ספר תורה, לא נמצא בו שהפסוק "יולך ה' אותך ואת מלכך" מופיע בראש העמוד - חוץ מספרי התורה התימנים. ספרי התורה התימנים מיוחסים לעזרא הסופר, כלומר הועתקו מספריו, ובהם דווקא נמצא "יולך ה' אותך ואת מלכך" בראש העמוד, בדיוק כפי שכותב המצודת דוד, וזה מראה על האותנטיות שלהם. ואגב, את דילוגי האותיות שמוצאים בתורה בודקים לפי ספרי התורה התימנים, כיוון שהם ידועים כאותנטיים מאוד. וכן כשמצאו את הכתר של ארם צובא והשוו אותו, הוא נמצא שווה לספרי התורה התימנים, שהוא ידוע כספר המיוחס, שהועתק מספרו של עזרא הסופר.
המלבי"ם מסביר את עומק הדברים: היה כאן תוכחת מוסר. אתה, המלך, רוצה עכשיו לשפץ את בית המקדש, ושיפוץ בית המקדש הוא שכלול הבית מבחינה חיצונית. באים ואומרים לו: יפה מאוד לשכלל את בית המקדש מבחינה חיצונית, אבל צריך לדעת שהעיקר הוא הלב, העיקר הוא הפנימיות. ולכן בא הקדוש ברוך הוא ואומר לו כביכול: בדקו גם את בדק הבית הפנימי, החזר את העם בתשובה, קרב אותם לעבודת ה'. ולכן דווקא ספר התורה, שהוא המרמז לפנימיות, המרמז למה שנמצא בתוך קודש הקודשים בהיכל פנימה - שם נמצא ספר התורה - הוא זה שבא ומרמז ונותן להם תוכחה: היזהרו, עומדת להיות גלות אם לא תתקנו ותשפרו גם את המעשים. אין די בשכלול בית המקדש בחיצוניותו.
"ויבוא שפן הסופר אל המלך וישב את המלך דבר" - תחילה הוא משיב לו על מה שציווה בעניין שכלול בית המקדש ונטילת הכסף מאת העם. ובאשר ל"התיכו": הרד"ק והרלב"ג מסבירים שאין הכוונה התיכו באש, אלא מלשון כילו, כמו "ותיתך חמתי". אך לכאורה אין זו הפשטות, ומסתבר יותר כדברי המצודת דוד, שהכוונה שהתיכו את הכסף לעשות ממנו מטבעות. שהרי המטבעות שלהם לא היו כמו שלנו: המטבעות שלנו אין להם ערך עצמי, זו מתכת, זה ברזל; ואילו המטבעות שלהם היו עשויים מזהב ומכסף, והיה להם ערך עצמי. אם כן, התיכו את אותם כספים כדי להכינם לצורך שיפוץ בית המקדש.
"ויגד שפן הסופר למלך לאמר ספר נתן לי חלקיה הכהן" - הוא אומר לו שאת הספר האבוד נתן לו חלקיה הכהן, "ויקראהו שפן לפני המלך" - והוא קורא לפניו את דברי ספר התורה. "ויהי כשמע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו" - הוא שמע את דברי התוכחה, ולכן קורע את בגדיו לחרדה, שכן ראה בזה אות וסימן: לא בכדי הספר פתוח דווקא כאן, מסמנים לנו מן השמיים. ומה מסמנים לנו? מה רוצים מאיתנו?
וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת־חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת־אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן וְאֶת־עַכְבּוֹר בֶּן־מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר׃ לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת־יְהוָה בַּעֲדִי וּבְעַד־הָעָם וּבְעַד כָּל־יְהוּדָה עַל־דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי־גְדוֹלָה חֲמַת יְהוָה אֲשֶׁר־הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא־שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל־דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל־הַכָּתוּב עָלֵינוּ׃
המלך מבקש: לכו ודרשו את ה', כלומר לכו אל הנביא, ומיד נראה מי הוא הנביא, על דברי ספר התורה הזה. פירוש הדבר: מה שכתוב כאן בספר התורה מרמז לנו שחמת ה' ניצתה בנו, ניצתה מלשון נדלקה. "על אשר לא שמעו אבותינו על דברי הספר הזה לעשות ככל הכתוב עלינו" - שלא קיימו את כל מה שכתוב כאן. שהרי יאשיהו עצמו, כפי שאמרנו, היה צדיק, אלא שנשאו את עוונם ואת עוון אבותם, כלומר עדיין לא נטהרו לגמרי מעוון אבותם. ולכן היה צריך כאן הוראה ברורה מהנביא: מה עלינו לעשות ובמה עלינו להתחיל.
וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה אֶל־חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן־תִּקְוָה בֶּן־חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ׃
הם הולכים אל חולדה הנביאה. שואלים חז"ל: למה הלכו אל חולדה? והרי היה נביא באותו זמן - ירמיהו. מדוע לא שלח לשאול את ירמיהו? אומרים חז"ל: אמר, חולדה אישה היא, ואישה מרחמת יותר מן האיש, לכן לכו אל חולדה. וזה פלא עצום: מה זה משנה שאישה מרחמת? הרי היא מקבלת נבואה, ונבואה היא מה שה' אומר. וכי ה' נותן נבואות טובות יותר לנשים ופחות טובות לגברים? אלא הפירוש הוא כך: כיוון שאישה מרחמת, היא תתפלל עלינו. אם נלך אל איש, הנביא יאמר לנו כך וכך אמר ה', ונגמר; אבל אם זו אישה, היא תעמוד ותעתיר בעדנו, מכיוון שהיא מרחמת יותר וליבה נכמר עלינו, ועל ידי זה יתבטל המסר השלילי שיש כאן.
יש ביאור אחר, שירמיהו לא היה שם, אלא הלך להשיב את עשרת השבטים. וזה תלוי במחלוקת אם עשרת השבטים שבו או לא שבו: יש אומרים שעשרת השבטים שבו ושוב גלו, ויש אומרים שלא שבו.
חולדה הייתה אשתו של שלום בן תקוה בן חרחס שומר הבגדים, והיא הייתה יושבת בירושלים במשנה. מהו "יושבת במשנה"? יש על זה כמה פירושים. תרגום יונתן מפרש "בבית אולפנא", מקום ששם שונים ומשננים את התורה, כלומר בית המדרש. יש ביאור שהייתה יושבת בשער, והוא הנקרא שער חולדה, על שם חולדה הנביאה שהייתה יושבת שם. יש אומרים ש"במשנה" הכוונה מחוץ לחומה, בין שתי החומות, כמו משנה לעיר - הדבר השני לעיר. יש מבארים "במשנה" שהייתה מלמדת תורה שבעל פה לזקנים שבדור, משנה מלשון משנה. ויש מבארים שהייתה לומדת את משנה תורה, כלומר ספר דברים, "מאלה הדברים" - שהוא שינון וחזרה על כל התורה, שמשה סוקר בו את התורה מתחילתה, מאלה הדברים ועד לעיני כל ישראל; והיא הייתה דורשת אותו ברבים, ומגלה ומבארת את העונשים ואת הגלויות הכתובות שם וכל מה שנאמר שם, וזה פירוש "במשנה".
חז"ל אומרים ששלושה נביאים התנבאו בימי יאשיהו: ירמיה, צפניה וחולדה. ירמיה היה מתנבא בשווקים; צפניה, מלשון צפון, היה מתנבא בבתי כנסיות; וחולדה הייתה מתנבאת לנשים. ואומרת הגמרא, רב נחמן אמר: לא יאה הגדולה לנשים. שתי נשים היו שהייתה להן מדרגה גבוהה של נבואה, ולשתיהן היו שמות שאינם נאים: לאחת קורא זיבורתא, ולאחת כרכושתא. זיבורתא זו דבורה, כרכושתא זו חולדה - שמות של בעלי חיים שאינם טהורים. ומדוע אתה אומר לא יאה להן גדולה? אומרת הגמרא: לפי ששתיהן היו יהירות.
ואל נטעה: מדובר בנביא, והרמב"ם אומר שנביא הוא אדם שאין יצרו מתגבר עליו בשום דבר שבעולם. אלא כשמדובר כאן ביהירות, זה לגודל מעלתם, והם נתבעו בדקות שבדקות, כמו שנאמר על משה "יען לא האמנתם בי". ומה הייתה היהירות? דבורה שלחה אל ברק בן אבינועם ולא הלכה אליו, אלא שלחה שהוא יבוא אליה, אף שהוא היה בעצם המנהיג. וחולדה - נראה את לשונה.
וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִמְרוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר־שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי׃
מהו "לאיש אשר שלח אתכם אליי"? וכי אין לו שם? אמרו למלך! דבּרי בדרך כבוד. והיא לא דיברה בדרך כבוד אלא אמרה "לאיש" - אמרו לאדם הזה, שזו דרך לשון של זלזול. ועל כן אומרת הגמרא שנהגו מעט ביהירות.
כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל־יֹשְׁבָיו אֵת כָּל־דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
כל מה שקרא באותו חלק של התוכחה הוא באמת סימן שלילי, סימן רע, שאני אביא את הרעה הזאת. והעונש יהיה מידה כנגד מידה, כמו שכתוב שם "ועבדתם שם אלהים אחרים אשר לא ידעתם עץ ואבן": רציתם לעבוד אלוהים אחרים - תגלו לבין הגויים. כל מה שקרא מלך יהודה.
תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה׃
וְאֶל־מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרֹשׁ אֶת־יְהוָה כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ׃
כלומר: מה ששמעת, שקראו את הפסוק "יולך ה' אותך ואת מלכך" - כה אמר ה', הדברים אשר שמעת כך יהיו.
יַעַן רַךְ־לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי יְהוָה בְּשָׁמְעֲךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל־יֹשְׁבָיו לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וַתִּקְרַע אֶת־בְּגָדֶיךָ וַתִּבְכֶּה לְפָנָי וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם־יְהוָה׃
אומר לו הקדוש ברוך הוא: היות ורך לבבך - ורואים מכאן כמה גדול כוחה של מרדות אחת בליבו של אדם, ששבירה אחת שוברת את ליבו. גזירה קשה ונוראה צריכה הייתה להיות, אבל רך לבבך, נכנעת כששמעת את הדברים, קרעת את בגדיך, בכית לפני ה' - וגם אנוכי שמעתי נאום ה'. בטלה הגזירה. ושימו לב לגבי מי בטלה: לגביו, אבל לא לגבי העם.
לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל־אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל־קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא־תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר־אֲנִי מֵבִיא עַל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיָּשִׁבוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ דָּבָר׃
דבר ראשון: זה לא יקרה בימיך. דבר שני: זה לא יקרה לך. ומדוע? כי אתה באמת נכנעת. לכן הוא אומר לו: הנני אוסיפך על אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום, ולא תראה את כל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה.
הדבר הזה פלאי מאוד, שכן נראה בהמשך שיאשיהו נהרג במלחמה, וזה לא מתאים ממש להגדרה של "נאספת אל קברותיך בשלום". ויש בזה שני הסברים. הסבר אחד: "בשלום" הכוונה שלא ייחרב בית המקדש בימיו, ולא תראינה עיניך בצרה הזאת שתהיה לעם ישראל - זהו ה"בשלום", אבל לא שתיפטר על מיטתך, דבר זה לא הובטח לו. והסבר נוסף הוא הסברו של המלבי"ם: "אוסיפך על אבותיך" - שתזכה ונשמתך תעלה למדרגה גבוהה, למדרגת אבותיך הצדיקים; זה דבר אחד. ודבר שני, "ונאספת אל קברותיך בשלום" - יש לדייק בלשון: לא שהמיתה תהיה בשלום, אלא שיקברו אותך בשלום. כלומר לא כאדם שמת בשדה הקרב וקוברים אותו שם במלחמה, איפה שיהיה, אלא ייקחו אותו ויקברו אותו בקברות המלכים. וזאת נראה בהמשך, שלקחו אותו לקברות המלכים וקברו אותו שם בקברות אבותיו. אם כן, לפי זה "בשלום" הוא ההיאספות אל קברות אבותיו, אבל הפטירה מצד עצמה באמת לא הייתה בשלום.
יאשיהו המלך, שעלה למלוכה בגיל שמונה והלך בכל דרך דוד אביו, יזם את חיזוק בדק הבית ומסר את הכסף לאנשים נאמנים שלא נצרכו לחשבון. בתוך עבודות השיפוץ נמצא ספר התורה שבהיכל, ולפי המצודת דוד עיקר הפלא היה שנמצא פתוח דווקא בראש עמוד התוכחה "יולך ה' אותך ואת מלכך" - סימן מן השמיים. המלבי"ם מלמד את המסר: אין די בשכלול חיצוני של בית המקדש, אלא צריך בדק בית פנימי - החזרת העם בתשובה ותיקון הלב. יאשיהו קרע בגדיו ונכנע, שלח לדרוש את ה' אל חולדה הנביאה, ואף שהגזירה על המקום ועל יושביו לא בטלה, הרי בזכות "רך לבבך" נדחתה הרעה מימיו וממנו - עדות לכוחה של מרדות אחת בליבו של אדם.