פתיחה: מנשה ואמון - שיא הירידה ופתח התשובה
פרק כ"א מספר על מנשה בן חזקיהו ועל בנו אמון. אחרי מלך צדיק כחזקיהו, שביטל את הבמות וטיהר את הארץ, בא בנו והחזיר את הגלגל אחורה: בנה במות, הקים מזבחות לבעל, עשה אשרה והכניס עבודה זרה אל תוך בית המקדש עצמו. הפרק שלפנינו מתאר את החטאים ואת גזר הדין, אך את המשך הסיפור - הגלות והתשובה - משלימים לנו דברי הימים ודברי חז"ל, וזה עיקר מה שנעמוד עליו בשיעור זה.
בֶּן־שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי־בָהּ.
וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת־הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל־צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם.
התוספת שבדברי הימים: הגלות שהביאה לתשובה
בדברי הימים ב' פרק ל"ג, פסוק י"א, מתווספת לנו הפרשה שאינה מופיעה כאן: "ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור, וילכדו את מנשה בחוחים, ויאסרוהו בנחושתיים, ויוליכוהו בבלה". שרי הצבא של מלך אשור לוכדים את מנשה בחוחים ומורידים אותו לבבל - ואם אתם זוכרים, ראינו שאשור ובבל היו במשך תקופות ארוכות בשלום זו עם זו והלכו יד ביד. זו הצרה שהביאה את מנשה לשוב בתשובה.
וממשיך הכתוב: "וכהצר לו, חילה את פני ה' אלוהיו, ויכנע מאוד מלפני אלוהי אבותיו". "חילה" - התפלל אל ה' שיסיר את קצפו ממנו. "ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלים למלכותו, וידע מנשה כי ה' הוא האלוהים". מה בדיוק התפלל - נראה מיד בגמרא.
לאחר שחזר, הוא דואג להבטיח שלא יבואו עוד שרי הצבא של מלך אשור: "ואחרי כן בנה חומה חיצונה לעיר דוד מערבה לגיחון בנחל, ולבוא בשער הדגים, וסבב לעופל, ויגביהה מאוד, וישם שרי חיל בכל הערים הבצורות ביהודה". הכתוב מתאר את כל המקומות שהחומה הקיפה, ואת שרי החיל שהעמיד כדי שלא יבואו לתקוף אותו שוב.
הסרת העבודה זרה - וההשלכה על הדורות הבאים
"ויסר את אלוהי הנכר ואת הסמל מבית ה', וכל המזבחות אשר בנה בהר בית ה' ובירושלים, וישלך חוצה לעיר". למה חוצה לעיר? כי עבודה זרה מטמאה כנידה, ולכן היה צריך להוציא את הטומאה אל מחוץ לעיר. אבל שימו לב: הוא לא שיבר אותה, הוא השאיר אותה כמו שהיא רק מחוץ לעיר - ומשום כך בנו נכשל בהם. הכתוב אומר על אמון "לכל הפסילים אשר עשה מנשה אביו" - מאין היו לו הפסילים? אמון בנו הלך והכניס בחזרה את הפסילים שאביו זרק אל מחוץ לירושלים.
"ויבן את מזבח ה' ויזבח עליו זבחי שלמים ותודה, ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלוהי ישראל. אבל עוד העם זובחים בבמות, רק לה' אלוהיהם" - כלומר את העבודה הזרה עצמה הצליח לבטל, אבל את הבמות שבהן עבדו את ה' מחוץ לבית המקדש לא הצליח לבטל.
ובסוף הפרק שם: "ויתר דברי מנשה ותפילתו אל אלוהיו, ודברי החוזים המדברים אליו בשם ה' אלוהי ישראל" - הכוונה לנביאים שהוכיחוהו. "ותפילתו והעתר לו וכל חטאתו ומעלו, והמקומות אשר בנה בהם במות והעמיד האשרים והפסילים לפני הכנעו, הינם כתובים על דברי חוזי" - על דברי החוזים, על דברי הנביאים. והמלבי"ם מביא שתפילה זו מובאת גם בפרק ס"ו בתהילים, ונקרא אותו בהמשך.
"דם נקי שפך מנשה" - שתי דרכים בגמרא
וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר־מִלֵּא אֶת־יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה.
הגמרא בסנהדרין ק"ג ע"ב מבארת את הפסוק בשתי דרכים. "הכא תרגימו" - בבבל תרגמו שהרג את ישעיה. "במערבא אמרי" - בארץ ישראל ביארו שעשה צלם משאוי אלף בני אדם, ובכל יום ויום היה הורג את כולם: הוא רצה לטלטל את הצלם ממקום למקום, ואותם אלף בני אדם שנשאו אותו מרוב כובדו היו מתים באותו יום. ויש מבארים שהיה זובח אותם באותו יום לצלם. וזהו "מילא את ירושלים דמים פה לפה", שבכל יום היה הורג אלף איש.
ושואלת הגמרא: כמאן אזלא - כשיטת מי הולכים דברי רבה בר בר חנה שאמר ששקולה נשמת צדיק אחד כנגד כל העולם כולו? זה מתאים לדעה שמנשה הרג את ישעיה. שהרי אם הכתוב אומר שמילא דמים פה לפה, ומדובר באדם אחד - ישעיה - כיצד זה נחשב מילוי ירושלים דמים? אלא שנשמת צדיק שקולה כנגד כל העולם כולו.
פסל או פסילים - ומהיכן להיכן ירדו הדורות
וַיָּשֶׂם אֶת־פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֶל־דָּוִד וְאֶל־שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת־שְׁמִי לְעוֹלָם.
הגמרא מקשה: כתוב "פסל" וכתוב "פסילים", והרי זו סתירה. אמר רבי יוחנן: בתחילה עשה לו פרצוף אחד, ולבסוף עשה לו ארבעה פרצופים - כדמות ארבעה, להבדיל מארבע החיות, כדי שתראה השכינה ותכעוס.
ומדרגה למדרגה: אחז העמידו בעלייה, שנאמר "ואת המזבחות אשר על הגג עליית אחז" - בעלייה שם מזבחות. מנשה העמידו בהיכל, שנאמר "וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית". אמון הכניסו לבית קודשי הקודשים - אם מנשה הסתפק בהנחתו בבית, אמון כבר "שדרג" את העבודה הזרה והכניס אותה לקודש הקודשים. ועל כך נאמר "כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס".
מה פירוש הכתוב? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: "כי קצר המצע" הזה מהשתרר עליו שני רעים כאחד. כביכול יש מזרון ושניים רוצים לישון עליו, ואין די מקום לשניהם. כך במשל: בית קודש הקודשים הוא המקום ש"שם ערשנו רעננה", מקום ערש השכינה כביכול, והוא הולך ומכניס לשם עוד מישהו, וכביכול נעשה המקום צר לקודשא בריך הוא.
ומה זה "והמסכה צרה כהתכנס"? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, שכאשר היה מגיע לפסוק הזה היה בוכה: מי שכתוב בו "כונס כנד מי הים", איזו גבורה ואיזו עוצמה - תיעשה לו מסכה "צרה"? "צרה" היא בחינה של אישה שיש לה צרה, כלומר אישה נוספת, שוות ערך. ומי היא ה"צרה" של קודשא בריך הוא? העבודה הזרה, ההבל שאין בו ממש. אלמלא מקרא כתוב אי אפשר היה לאמרו: כביכול הקדוש ברוך הוא מתקנא - במי? בעבודה זרה. למה עובדים עבודה זרה ואין עובדים את ה', כשהעבודה הזרה הבל הבלים היא?
מנשה הורג את ישעיה - קושיותיו ותשובותיהן
בגמרא ביבמות מ"ט ע"ב: תני שמעון בן עזאי אומר, מצאתי מגילת יוחסין בירושלים וכתוב בה "מנשה הרג את ישעיה". שימו לב, הדבר אינו כתוב במפורש בשום מקום בכתובים. אמר רבא: דן אותו והרג אותו. כלומר הביא אותו כדי להקשות לו קושיות. ומה הקשר של מנשה לישעיה? הוא נכדו: ישעיה נתן את בתו לחזקיהו, וחזקיהו הוליד את מנשה - ונמצא שהרג את סבו. אבל קודם כל הוא צריך "אליבי": מה פתאום להרוג נביא? אשאל אותו קושיות, לא יהיה לו מה לענות, ואז אהרוג אותו.
ומה היו השאלות? אמר לו: אתה סותר דברי תורה בדבריך. משה רבך אמר "כי לא יראני האדם וחי", ואתה אמרת "ואראה את ה' יושב על כיסא רם ונישא". משה רבך אמר "מי כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו" - שתמיד אפשר לשוב בתשובה, ואתה אמרת "דרשו ה' בהימצאו" - כאילו יש זמן שהשם נמצא ויש זמן שכביכול אינו נמצא. משה רבך אמר "את מספר ימיך אמלא", ואתה אמרת לזקני לחזקיהו "והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה" - משמע שאפשר להוסיף מעבר למספר הימים.
ומה השיב ישעיה? אמר: יודע אני בו שלא יקבל מה שאומר לו, ואם אומר לו אעשהו מזיד - הרי הוא בכל מקרה רוצה להרגני, ומה לי לעשותו מזיד? מוטב שיהיה שוגג ולא מזיד, שיחשוב שאין לי תשובה ושיש לו סיבה להרגני. אך בכל אופן חיפש כיצד להינצל: אמר שם ונבלע בתוך ארז. ראה שנבלע באותו ארז, הביאו את הארז וניסרוהו. וכאשר הגיע המסור אל פיו של ישעיה - נח נפשיה. ומדוע היה בכוחו לשלוט בו, והרי "לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים"? משום שאמר "ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב", ולכן דווקא כשהגיע המסור לפיו יצאה נשמתו - ללמדך שדיבר דברים שאינם הגונים על עם ישראל.
ובכל זאת שואלת הגמרא: אנחנו רוצים לדעת מה התשובה לשאלות ששאל מנשה. "ואראה את ה'" מול "לא יראני האדם וחי" - אין קושיה, שהרי שנינו: כל הנביאים נסתכלו באספקלריה שאינה מאירה, ומשה רבנו נסתכל באספקלריה המאירה. אספקלריה היא מראה; במראה מאירה אי אפשר לראות, "לא יראני האדם וחי", אבל במראה שאינה מאירה - מראה מלוכלכת, מטושטשת מאבק - זה כן שייך, ואין סתירה.
"דרשו ה' בהימצאו" מול "בכל קוראנו אליו" - הא ביחיד והא בציבור. ומתי היחיד? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. תשובת הציבור יפה כל השנה, ותשובת היחיד מתקבלת בעיקר בעשרת ימי תשובה.
"את מספר ימיך אמלא" - כיצד הוסיף לחזקיהו חמש עשרה שנה? בזה יש מחלוקת שלמדנו כבר, בין רבי עקיבא לחכמים: רבי עקיבא אומר אלו שני דורות, זכה משלימין לו, לא זכה פוחתין לו - אפשר רק להוריד, ואין תוספת. וחכמים אומרים: זכה מוסיפין לו, לא זכה פוחתין לו. הגמרא מביאה שם עוד מהלך שבו הקשו חכמים לרבי עקיבא. על כל פנים רואים שהיו תשובות לכל השאלות ששאל מנשה.
שמו של מנשה, וחלקו לעולם הבא
הגמרא בסנהדרין ק"ב ע"ב דורשת מדוע נקרא שמו מנשה: "מנשה - שנשה יה", מלשון שכחה. דבר אחר: "מנשה - שהנשי את ישראל לאביהם שבשמים", השכיח את עם ישראל מאביהם שבשמים.
ומניין שאין לו חלק לעולם הבא? שכתוב "בן שתים עשרה שנה מנשה במולכו וחמישים וחמש שנה מלך בירושלים... ויעש אשרה כאשר עשה אחאב מלך ישראל" - מה אחאב אין לו חלק לעולם הבא, אף מנשה אין לו חלק לעולם הבא, גזירה שווה, שמדמים אותו לאחאב.
רבי יהודה חולק ואומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר "ויתפלל מנשה אל ה' ויעתר לו". מכיוון ששב בתשובה והשם נעתר לו - סימן שקיבלו. ואמר רבי יוחנן: שניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר "ונתתים לזעווה לכל ממלכות הארץ בגלל מנשה בן יחזקיהו". מר סבר: בגלל מנשה שעשה תשובה והם לא עשו, ולכן עונשם חמור - המלך שלכם חזר בתשובה ואתם לא שבתם. ומר סבר להיפך: בגלל מנשה שלא עשה תשובה, ולכן הקדוש ברוך הוא פוקד עליהם את עוונם ואת עוון מלכם.
ואמר רבי יוחנן: כל האומר מנשה אין לו חלק לעולם הבא - מרפה ידיהם של בעלי תשובה, גורם להם רפיון. דתני תנא קמיה דרבי יוחנן: מנשה עשה תשובה שלושים ושלוש שנים. כיצד? "בן שתים עשרה שנה מנשה במולכו וחמישים וחמש שנה מלך בירושלים, ויעש אשרה כאשר עשה אחאב" - וכמה מלך אחאב? עשרים ושתיים שנה. הרי שעשרים ושתיים שנה מתוך החמישים וחמש הרשיע כאחאב, ונשארו שלושים ושלוש שנים שבהן לא הרשיע - מכאן שהיה שלושים ושלוש שנים בתשובה.
הדוד, החוצפה, והחתירה מתחת כיסא הכבוד
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מהו שכתוב "וישמע אליו ויחתר לו"? "ויעתר לו" היה צריך לומר. מלמד שעשה לו הקדוש ברוך הוא כמין מחתרת ברקיע, כדי לקבלו בתשובה מפני מידת הדין.
וכיצד היה המעשה? שרי מלך אשור שמו אותו בתוך דוד של נחושת והבעירו אש מלמטה. כשאדם נמצא בתוך סיר ואש בוערת מתחתיו, הוא מתחיל לרקוד גם בלי מוזיקה - הוא מבין שמצבו קשה ושהסיפור עומד להסתיים. ואז הוא פונה לכל האלוהויות: אלוהי דגון ענני, אלוהי כמוש ענני, אלוהי עבים, אלוהי ספרוויים - ובכל פעם שומע כביכול ש"האלוה אליו הגעת אינו זמין כעת, אנא נסה מאוחר יותר". הוא עובר על היומן שלו, עובר על כולם, זה בישיבה וזה בדרך רחוקה, ואינו מוצא אף אחד.
ואז הוא נזכר שפעם, כשהיה הולך לחדר ואביו נשא אותו על כתפו, הקריא לו אביו את הפסוק "בצר לך ומצאוך כל הצרות האלה, ושבת עד ה' אלוהיך". ותראו איזה חצוף היה מנשה: אמר, ריבונו של עולם, לכל האלוהויות התקשרתי והם אינם זמינים, עכשיו אני פונה אליך - אם באמת יש אלוקים בשמים, תענני; ואם לא תענני, סימן שכביכול חלילה אין לך יתרון על שאר האלוהויות.
מה מגיע לאדם כזה? מגיע לו גם גריל מלמעלה, לא? אחרי דיבורים כאלה, אתה עוד עושה תנאים? במקום לרדת על ארבע, להתחנן ולבכות, הוא עומד ואומר: תדע לך, אני לא לוקח אותך בחשבון בצורה מוחלטת, זה תלוי בתגובות שלך, נמדוד אותן ואז נחליט. מי צריך אותו? אדם במצב שפל כזה, ועוד מעיז פנים. מכאן רואים קודם כל כמה קושי עורף יש באדם, וכמה מכות צריך אדם קשה עורף עד שהוא משתנה. ומאידך רואים כמה גדולים רחמי השם לקבל את האדם עד זיבולא בתרייתא: גם כאשר הוא עומד עם שתי רגליים בקבר, הקדוש ברוך הוא עדיין מקבלו - העיקר שישוב בתשובה.
ולכן מובן מדוע ביקשו מלאכי השרת לסגור את שערי התפילה. והקדוש ברוך הוא חתר לו חתירה מתחת כיסא הכבוד. ולמה? יש לו איזו זכות? לא. אומרים חז"ל: כדי שלא יאמרו שננעלה דלת בפני שבים - שלא יאמרו הנה, מנשה חזר בתשובה, ולא עזר לו. לכן חתר הקדוש ברוך הוא חתירה מתחת כיסא הכבוד כדי לקבל את תפילתו של מנשה, והביא רוח חזקה שהשיבה אותו מן הסיר חזרה לארץ ישראל. נס עצום, נס בפלא. ושלושים ושלוש שנה היה מנשה בתשובה.
מנשה ורב אשי: "נפתח בחברין"
הגמרא בסנהדרין ק"ב ע"ב מתארת מפגש בין מנשה לרב אשי - ואם תשאלו, הרי חיו בשני דורות שונים לחלוטין? הסכיתו ושמעו. רב אשי אוקי אשלושה מלכים, כלומר קבע ישיבה ולמד את סוגיית שלושת המלכים שאין להם חלק לעולם הבא. מסר לתלמידיו את מראי המקומות ואמר להם: למחר נפתח בחברין - מחר נדבר על ידידינו, על חברינו, כלומר על אנשים שהיו כמותנו אלא שהרבו להרשיע.
בא מנשה ונגלה לו בחלום. אמר לו: חבריך וחברי אביך קראת לנו? מהיכן יש לבצוע את פרוסת המוציא? אמר לו רב אשי: לא ידענא. אמר לו מנשה: מהיכן בוצעים את הפת לא למדת, ואתה קורא לי חברך? אמר לו רב אשי: למדני, ולמחר אדרוש זאת משמך בשיעור. אמר לו מנשה: מהיכן דקרים בישולא - מן המקום שקדם להיאפות, המקום שבו הפת אפויה יפה יותר. אמר לו רב אשי: מאחר שהייתם כל כך חכמים, מדוע עבדתם עבודה זרה? אמר לו מנשה: אם היית שם, היית נוקט בשיפולי גלימתך ורץ אחריי - רץ אחר העבודה הזרה. למחרת אמר רב אשי בשיעור: נפתח בגדולים, לא בחברין. אחאב - אח לשמים, אב לעבודת כוכבים; אח לשמים דכתיב "אח לצרה יולד", אב לעבודת כוכבים דכתיב "כרחם אב על בנים". כלומר התחיל למצוא בהם מעלה.
נקודה ראשונה: עבודה זרה - תאווה ולא שכל
בגמרא הזאת יש תשובה לשאלה שרבים שואלים. לכן אומרים שתנ"ך צריך ללמוד עם רב, שכן אדם הלומד תנ"ך באופן עצמאי עלול להגיע לידי כפירה. אנשים קוראים ותוהים: מה מדברים איתנו על דור דעה, על אנשים גדולים, על דור הנביאים, אם רוב האנשים שם היו זקוקים לאשפוז? אתה לוקח צלם, אתמול גילפת אותו במו ידיך, והיום אתה עומד ואומר לו "אתה אלוהיי, אתה יצרתני"? זה לא רשע, זה נראה כאדם שמשהו בשכלו מוגבל. ואלה אנשים חכמים? ודור דעה עשה עגל? כיצד להבין זאת?
בא רב אשי ומלמד: עבודה זרה אינה כפשוטה. אל תטעה לחשוב שהעבודה הזרה הייתה עניין שכלי - היא הייתה עניין רגשי, כלומר תאוותני. כמו שהיום קיים מושג של תאווה, למשל תאוות עריות: נסה לתת לאדם להסביר בצורה הגיונית את התאווה הזאת - אין שום היגיון ואין בזה שום שכל. אדם אינו יכול להסביר מדוע הוא נמשך לאדם ולא לבהמה, ואינו יכול להסביר מדוע הוא נמשך למין זה ולא לאחר. אין הסבר. הקדוש ברוך הוא נטע באדם תאווה - דבר שאינו לוגי ואינו שכלי - יצר שנועד כדי שהאדם יתגבר עליו. באותה מידה נטע בהם יצר לעבוד עבודה זרה: תאווה בלתי נשלטת, זו הייתה המציאות שלהם.
ואל תחשבו שלא היו להם הסברים מלומדים לכך. השכל תמיד מחפש להיות עורך דין ולהצדיק את מה שאנחנו עושים. ובאמת דרך העבודה הזרה היו יורדים כוחות רוחניים, כוחות של מלאכים וכוחות טומאה שהיו מתלבשים בעבודה הזרה ומגידים להם דברים עתידיים. לבן ידע דרך התרפים לאן יעקב בורח, וזו הסיבה שרחל גנבה ממנו את התרפים - כדי שלא ידע לאן הם בורחים. התרפים היו מדברים, שמו בהם כוחות טומאה, ומכוח הטומאה היו מגלים להם דברים - אמנם ידיעות כלליות מאוד ולא מדויקות, אבל היה בהם "ממש" במרכאות כפולות, והם ראו מהם תועלת. והגמרא מביאה שלפעמים הקדוש ברוך הוא היה מטעה אותם: העבודה הזרה הייתה אומרת להקריב לפניה קורבן, והיו מקריבים וכביכול נענים - "החליקם", נתן להם מדרון חלק לטעות בו. אבל עיקרה של העבודה הזרה היה תאווה ולא שכל.
ולכן, כאשר באו אנשי כנסת הגדולה וביטלו את היצר הרע של עבודה זרה, הכול נפסק ברגע אחד. באותו זמן שביטלו, ביטלו גם את היצר הרע של העריות, ואז אף תרנגולת לא הטילה ביצה - משום ששני הדברים האלה אינם דברים שכליים אלא רגשיים ותאוותניים. רק זה נשאר לנו, וכשאנחנו מבינים את התאווה שיש לעריות, אנחנו יכולים להבין מה הייתה התאווה ההיא. ולכן אמר מנשה: אם היית בדורי, היית מרים שיפולי גלימתך; אתה חכם לדבר בדור שבו כבר ביטלו את יצר העבודה הזרה, ולכן יש לך ביקורת עלינו - אבל אם היית בדורנו, היית רץ אחר העבודה הזרה.
וחשוב להדגיש דבר נוסף: ברגע שבטלה העבודה הזרה, בטלה גם הנבואה. "זה לעומת זה עשה האלוקים" - כאשר הקדוש ברוך הוא נותן יצר הרע, הוא נותן לעומתו כוח רוחני כדי להתגבר עליו, שכן לא ייתכן מצב של חוסר איזון בכף המאזניים, שאז נשללת הבחירה החופשית. והבחירה החופשית היא אבן יסוד ביהדות, "ובחרת בחיים". כשהייתה עבודה זרה, כנגדה היה נביא שאמר לך: אם תעשו כך יקרה כך - ואם אין עושים, רואים שקורה ההיפך, אחד לאחד. היו באים ושואלים אותו היכן אבדו האתונות, והנביא היה רואה ואומר היכן הן. ונבואה איננה "בערך", נבואה היא מאה אחוזי הצלחה. גם אצל הצדיקים הגדולים אין מאה אחוזי הצלחה. רבים התברכו מגדולי ישראל, אצל חלקם זה השפיע ואצל חלקם לא - לא היו להם זכויות, לא היה עת רצון מספיק בשמים. רשב"י ועוד היו מגדולי הדורות, ובכל זאת תמיד תשמעו על אנשים שהיו אצל גדולים והתברכו ואומרים "לא זכיתי". אצל הבאבא סאלי היו סיפורים שאנשים חזרו, והוא היה מוצא מדוע לא נפקדו ומדוע לא זכו. אין דבר כזה מאה אחוזים - אבל נביא הוא מאה אחוזים, אין פרומיל אחד שנופל מדבריו ארצה, זהו גילוי אלוקות, כנגד העבודה הזרה. וכשאין יצר הרע של עבודה זרה, מה פתאום שיהיה יתרון כזה לקדושה? הקדוש ברוך הוא מוריד את היתרון, ואין נבואה - ומאידך גיסא אין גם יצר הרע של עבודה זרה.
נקודה שנייה: מה כל כך הפעים את רב אשי
הנקודה העיקרית שרציתי לעמוד בה היא מאמר שקראתי מהרב אריה לייב שטיינמן. כולנו מכירים את הגמרא הזאת, אבל מי שמתבונן בה יראה שהיא מוקשה מאוד. מנשה יודע מהיכן בוצעים את הפת, ורב אשי אינו יודע - ומכוח זה שואל רב אשי: אם הייתם כל כך גדולים, איך עבדתם עבודה זרה? פלא פלאים.
הרי בפשט הדבר אינו מובן. זה כמו שיבוא עם הארץ וישאל: כבוד הרב, מי הייתה אמו של אברהם אבינו? מכירים את כל החכמולוגים האלה? הרב לא זכר, והשואל יודע - אמתלאי בת כרנבו. האם עכשיו נמנה את השואל לרב? נשמע מגוחך, נכון? האם משום שהוא יודע את שם אמו של אברהם אבינו, ולרב נשמט הדבר לרגע מזיכרונו, נשים אותו לרב ואת הרב נשלח למכור בבסטה בשוק במקומו? אתה יודע דין אחד, הלכה אחת - נו, אז מה? ומה כל כך התפעל רב אשי? מנשה ידע מהיכן בוצעים את הפת - ביג דיל.
ושאלה שנייה: מהיכן ידע מנשה דבר שרב אשי לא ידע? יש מקור? יש פסוק? יש הוכחה? האם יש לו תורה חדשה? ורב אשי אפילו אינו שואל אותו "מי אמר לך שצריך לבצוע משם? מה פתאום דווקא משם?". אדרבה, רב אשי מתפעל ואומר: מחר אדרוש את זה משמך, אלמד את התלמידים. וכי מי היה רב אשי? חותם התלמוד, רבינא ורב אשי. יש הלכה שרבינא ורב אשי אינם יודעים? אין דבר כזה. אז איך פתאום מנשה מלמד אותו דבר חדש, ומה כל כך מפעים אותו, ולמה נתפס דווקא לזה?
אומר הרב שטיינמן: באמת אין הלכה כזאת. אין הלכה שצריך לבצוע דווקא מן המקום שממנו קרמה או קדמה אפיית הפת, ולכן רב אשי אינו יודע את הדין הזה - כי אין דין כזה. אלא מה בא מנשה לומר לרב אשי? אתה מודד אותנו בפרמטרים שלך; דע לך שאתם אנשים שטחיים מאוד לעומת מה שהיינו אנחנו, אנשים שאינם מעמיקים לעומת המצב שהיה בדורנו. בדור שלנו אנשים היו מעמיקים בתורה, מעמיקים בעבודת השם, מעמיקים בדרכים כיצד לקדש שם שמים בכל מעשיהם.
ואראה לך דוגמה, אומר מנשה: מהיכן בוצעים את הפת? כשאתה לוקח לחם לבצוע, מהיכן אתה בוצע? "מאיפה שבא לי". אצלנו לא היה דבר כזה. אצלנו לא היה שאדם עושה מעשה בלי מחשבה. כשהייתי לוקח את הפת, הייתי מסתכל מהיכן יהיה יותר כבוד לקודשא בריך הוא שאבצע, היכן ישתבח ויתעלה ויתקלס שמו יתברך בבציעה שלי. והייתי חושב: הרי ראוי יותר שתחול הברכה על הדבר המשובח, זה כבוד קוני. כמו שבקורבן מביאים את המשובח, "כל חלב לה'" - כך גם כשאתה מברך, תברך על הדבר המשובח יותר. ואז הייתי מחפש בפת: מהו הדבר שנאפה ראשון, בבחינת ביכורים? מהו המקום האפוי יפה יותר? יש מקומות פחות יפים ויש יפים יותר, ועל היפה אברך - ובזה אני משבח את השם יתברך. אין כזאת הלכה, אבל אנחנו היינו עמקנים, לא עשינו דברים בשטחיות, התבוננו בכל מעשה ומעשה.
מזה התפעל רב אשי. אמר לו: כיוון שחכמיתו כולי האי - הייתם כאלה חכמים, כאלה מתבוננים, לא עושים דברים בשליפה, כל דבר בוחנים איך לעשותו לכבוד השם. ואף שזה חידוש שלהם, זה חידוש שראוי שייחקק לדורות, חידוש שראוי להתבונן בו וללמוד ממנו לא לעשות שום מעשה בשטחיות, אלא בכל מעשה לראות איך אעשה אותו כך שיהיה בו יותר כבוד לקוני. מזה התפעל רב אשי, ודרש זאת משמו בפירקא, ומאז נחקק הדבר כהלכה. שהרי בתורה שנמסרה למשה מסיני לא כתוב לבצוע דווקא מן המקום שקדם בישולו - שאם היה כתוב, רב אשי היה מוסר לנו את זה. אלא מזה שמנשה ודורו ראו בכך דבר כה חשוב, למד רב אשי והסיק שכך ראוי לעשות.
ולכן אין כאן ידיעה מקומית שמנשה ידע יותר מרב אשי, שממנה אין באמת ממה להתפעל - אלא התבוננות, העמקה ומחשבה, המראות על מהות של גברא רבה. ומשום כך אמר לו: כיוון שהייתם אנשים כאלה, בוודאי ידעתם את הפחיתות שבעבודה זרה, וזה רק מגדיל את הקושי - איך עבדתם עבודה זרה? ועל כך ענה לו שבעבודה זרה היה יצר תאוותני שאינו קשור כלל לשכל ולמחשבה. אפשר להיות מתבוננים עמוקים ורחוקים מן השטחיות במחשבה, ובענייני תאווה - התאווה היא מעל השכל ואינה קשורה אליו. ולכן למחרת פתח רב אשי "ברבוותא": אנשים כאלה, שיודעים להעמיק ולהתבונן בכל מעשה מהו רצון השם וכיצד יתקלס ויתעלה שמו במעשה שאני עושה - אנשים גדולים הם.
מזמור ס"ו בתהילים - שירת מנשה
המלבי"ם אומר שמזמור ס"ו בתהילים הוא המזמור שאותו שורר מנשה כאשר שב מן הכשדים: "למנצח שיר מזמור, הריעו לאלוהים כל הארץ. זמרו כבוד שמו, שימו כבוד תהילתו. אמרו לאלוהים מה נורא מעשיך, ברוב עוזך יכחשו לך אויביך".
ובהמשך: "ברכו עמים אלוהינו והשמיעו קול תהילתו. השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו. כי בחנתנו אלוהים, צרפתנו כצרוף כסף" - וכיצד צורפים את הכסף? בכור היתוך, באש. "הבאתנו במצודה, שמת מועקה במותנינו. הרכבת אנוש לראשנו, באנו באש ובמים ותוציאנו לרוויה".
"אבוא ביתך בעולות, אשלם לך נדריי" - זה מה שראינו, שמנשה שב לבית המקדש והקריב קורבנות. "אשר פצו שפתיי ודיבר פי בצר לי. עולות מחים אעלה לך עם קטורת אילים, אעשה בקר עם עתודים סלה". "אשר פצו שפתיי ודיבר פי בצר לי" אפשר להבין בשתי משמעויות: או שנדרתי לתת כשהיה צר לי, או שהוא רוצה להביא קורבן ככפרה על מה שפצו שפתיו ודיברו דברים שאינם ראויים - כפי שהסברנו, דברי חוצפה כלפי קודשא בריך הוא.
"לכו שמעו ואספרה כל יראי אלוהים אשר עשה לנפשי. אליו פי קראתי ורומם תחת לשוני. אוון אם ראיתי בליבי לא ישמע ה'. אכן שמע אלוהים, הקשיב בקול תפילתי. ברוך אלוהים אשר לא הסיר תפילתי וחסדו מאיתי" - הכוונה על שהשם הצילו ושמע בקול תפילתו והשיבו למלכותו.
אמון בנו - הידרדרות נוספת
וַיֵּלֶךְ בְּכָל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־הָלַךְ אָבִיו וַיַּעֲבֹד אֶת־הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָבַד אָבִיו וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם.
וכפי שראינו, כאן נגלה הפגם שבמה שעשה מנשה בתשובתו: משום שהשליך את הפסילים אל מחוץ לעיר ולא שיברם, בא אמון בנו והכניסם בחזרה, ואף העמיד את הפסל בקודש הקודשים - מדרגה נוספת של הכעסה, אחז בעלייה, מנשה בהיכל ואמון בבית קודשי הקודשים.
לסיכום: פרק כ"א מציב לפנינו את שיא הירידה - מלך שהחזיר את העבודה הזרה אל תוך בית ה', התעה את יהודה ושפך דם נקי הרבה - ומן הצד השני, דווקא ממנו נלמד השיעור הגדול ביותר בכוח התשובה. מנשה שהתחצף בתוך דוד הנחושת נענה, משום שהקדוש ברוך הוא חתר לו חתירה מתחת כיסא הכבוד שלא יאמרו שננעלה דלת בפני שבים, ושלושים ושלוש שנים היה בתשובה. ומן המפגש עם רב אשי למדנו שני יסודות: שהעבודה הזרה לא הייתה כשל שכלי אלא יצר תאווה שאינו קשור לשכל, ושהיה אותו דור דור של עמקנים, שלא עשה שום מעשה בשטחיות אלא בחן בכל דבר כיצד יתעלה בו שמו של הקדוש ברוך הוא. ומאידך, כישלונו של מנשה שלא שיבר את הפסילים אלא רק הרחיקם, לימד אותנו כמה חובה לעקור את הרע מן השורש - שאם לא כן, בא הבן ומחזירו אל תוך קודש הקודשים.