פרק כ"א במלכים ב' הוא אחד הפרקים הקשים בספר: פרק שכולו תיאור ירידתה של מלכות יהודה בימי מנשה בן חזקיהו, ואחריו בנו אמון. הפרק פותח בעליית מנשה למלוכה ומתאר בהדרגה, שלב אחר שלב, כיצד הוא מוסיף חטא על פשע עד לגזירת החורבן. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורי המלבי"ם, ונשלב את דברי חז"ל והמדרשים.
בֶּן־שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמׇלְכוֹ, וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם, וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי־בָהּ׃
ראינו בפרקים הקודמים שחזקיהו לא רצה לשאת אישה, משום שידע ברוח הקודש שעתידים לצאת ממנו בנים מרשיעים. אמר: מוטב שלא אשא אישה, מאשר להוליד בנים שיכעיסו את בורא עולם. בא הנביא ישעיהו והוכיח אותו, ולבסוף נשא חזקיהו את בתו של ישעיהו לאישה, וזכה והוליד שני בנים: מנשה ורבשקה. את סיפורם ביתר פירוט נראה בהמשך.
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהֹוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
כפי שראה חזקיהו ברוח הקודש, כך אכן היה. בתחילה עשה מנשה את הרע בעיני ה' לעצמו בלבד, והכתוב הולך ומתאר לנו בהדרגה כיצד הרחיב את רשעו.
וַיָּשׇׁב וַיִּבֶן אֶת־הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו, וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל, וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁתַּחוּ לְכׇל־צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם׃
בשלב הראשון בנה מנשה את הבמות. רוב הבמות היו לשם שמים, אלא שאסור להקריב מחוץ לבית המקדש, והוא בנה אותן מחדש כדי להחטיא את הרבים; ובכלל זה בנה גם את הבמות שהיו לעבודה זרה. בספר דברי הימים לא נאמר "אשר איבד חזקיהו" אלא "אשר ניתץ חזקיהו". מבאר המלבי"ם: "איבד" מדבר בבמות שנבנו לשם שמים, שאותן איבד חזקיהו מפני שאסור להקריב לה' מחוץ למקדש; "ניתץ" מדבר בבמות שנבנו לעבודה זרה, שאותן ניתץ חזקיהו. ובא בנו מנשה וחידש את שתיהן: גם את הבמות שעבדו בהן לה' וגם את אלו שעבדו בהן לעבודה זרה.
אחר כך הוסיף לחטוא בבניית מזבחות לבעל ובעשיית אשרה. הבעל היה עבודה המיוחדת לשמש (עובדי חמנים), והאשרה עבודה המיוחדת לירח. את שתיהן עשה אחאב בישראל, ומנשה בא ומחדש אותן ביהודה. שימו לב ללשון: כאן נאמר "מזבחות לבעל" ו"אשרה" בלשון יחיד, ואילו בדברי הימים נאמר "בעלים" ו"אשרות" בלשון רבים. הטעם: כאן הכתוב משווה אותו לאחאב, ולאחאב היה בעל אחד ואשרה אחת. אבל מנשה עצמו עשה אלוהויות רבות, בעלים רבים ואשרות רבות, ולכן שם נכתב בלשון רבים.
עוד נאמר "וישתחו לכל צבא השמים ויעבֹד אֹתם", ושני דברים כאן. ההשתחוויה איננה עבודה זרה עצמית, כפי שהסברנו בלימודנו בנפש החיים, אלא התייחסות אל הכוח כאמצעי שדרכו פונים לבורא עולם, כמי שמשתחווה לפקיד של המלך. אבל מנשה הוסיף חטא על פשע: "ויעבֹד אֹתם" - בשלב השני כבר עבד אותם ככוח פרטי, כאילו הם בעלי אלוהות ובעלי כוח מבלעדי בורא עולם.
וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית יְהֹוָה, אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה בִּירוּשָׁלַ͏ִם אָשִׂים אֶת־שְׁמִי׃ וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכׇל־צְבָא הַשָּׁמָיִם, בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית־יְהֹוָה׃
מלבד המזבח שהתורה קבעה בחצר בית ה', הוסיף מנשה מזבחות נוספים להקרבות אחרות. זו כפירה באחדות ה', כאילו בעבודת ה' עצמה יש כמה סוגי עבודות ושני פנים ושני כוחות. ומעבר לכך בנה מזבחות בשתי חצרות בית ה' לכל צבא השמים, וכאן כבר לא היה זה לשם ה' כלל. הרמז שבדבר: בפנים הבית הנהגת ה', ההנהגה הפנימית והנשגבה, ומחוץ לבית הכוחות, כביכול הפקידים שדרכם משפיע הקדוש ברוך הוא, וכל צבא השמים הם המקבלים שם את עבודתם.
וכמה חמור הדבר: "אשר אמר ה' בירושלים אשים את שמי". ירושלים נבחרה לשכינת ה' ולהנהגתו, ובא מנשה וממנה כביכול עוזרים לקדוש ברוך הוא, כוכבים ומזלות בחצרות בית ה'. חמור שבעתיים להכניס בחינה של מסכה ועבודה זרה דווקא במקום שבו ה' יתברך מושל.
וְהֶעֱבִיר אֶת־בְּנוֹ בָּאֵשׁ, וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ, וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים, הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיס׃
כאן מתחיל הכתוב לתאר שעשה את הרע כעוונותיהם של הכנענים. ראשית, עבודת המולך. מהי? בגיא בן הינום היו מדליקים שתי מדורות ומתופפים בתופים, ומעבירים את הילד בריצה בין שתי המדורות, ובדרך כלל היה הילד נופח את נשמתו. צעקותיו היו נוראות, וכדי שלא יישמעו היו מתופפים בתופים, ומכאן נקרא המקום "תופת", מלשון התוף שתופפו כדי שלא יישמעו הצעקות.
כאן נאמר "את בנו" בלשון יחיד, ובמקום אחר נאמר "את בניו". אומרים חז"ל שעשה זאת להכעיס. הלכה היא שהמעביר את כל זרעו למולך פטור, ורק המעביר את בנו חייב. מדוע פטור, והרי דין זה חייב מיתה? הסבר אחד: אדם שהעביר את כל בניו ולא הותיר לעצמו אף אחד, הראה שאיבד את שפיותו, ואין מה לדון אותו. הסבר נוסף: חטא זה כה גדול עד שאין עונש מיתה שיכפר עליו, שהרי סקילה או שריפה או הרג הם עונש אחד בלבד, ואין עונש השווה בערכו למעשה, ולכן אין התורה נפרעת ממנו כאן, אלא הוא יגיע למעלה ששם העונשים בלי קצבה.
ומנשה היה "מהדר ומחמיר": הוא לא רצה להיות פטור אלא חייב. לכן בתחילה העביר בן אחד, שהמעביר כל בניו פטור, ואחר כך העביר את שאר בניו. המלבי"ם מוסיף כאן הסבר למדני על ההבדל בין מעביר בעצמו לבין מעביר על ידי הכומרים, ולא ניכנס אליו כעת. בקיצור, סידר את הדבר באופן שיעביר את כל בניו ואף על פי כן יתחייב, כדי להראות עד כמה הוא רוצה למרוד בה' יתברך. ומה שאנו רואים בהמשך שאמון בנו מלך אחריו, הוא נולד לאחר שמנשה עשה תשובה, ולכן לא היה מאותם שהועברו למולך; אבל זרעו שקדם לכך הועבר למולך.
"ועונן וניחש" - אלו פעולות של ניחושים ושל קביעת עונות השמים, עונות הזמן ועונות היום, לומר שזמן זה טוב לעשות בו כך וזמן זה אינו טוב. "ועשה אוב וידעונים" - העמיד אנשים שהיו מעלים באוב, כדי שניתן יהיה לדרוש על ידיהם אל המתים. "הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיס" - וזה מה שמייחד אותו משאר המלכים, שאצלו היה זה להכעיס. ומהו ההכעסה? אומרים חז"ל שסילק את האש העליונה שהייתה על גבי המזבח מתקופת שלמה, אותה אש שירדה מן השמים, אותה סילק מעל גבי המזבח.
וַיָּשֶׂם אֶת־פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת, אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֶל־דָּוִד וְאֶל־שְׁלֹמֹה בְנוֹ: בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת־שְׁמִי לְעוֹלָם׃
זו התועבה הגדולה ביותר שעשה. אם בתחילה עוד נתן כבוד והעמיד את הצלמים בחצר, כעת הוא מכניס אותם פנימה, עד שהשווה את העבודה הזרה לעבודת ה'. "כי קצר המצע מהשתרע" - מהשתרר עליו שני רעים כאחת, כאילו יש שני כוחות בהנהגה: יש את ה' ויש חלילה את האשרה.
בדברי הימים נאמר "פסל הסמל". מהו? אומר המלבי"ם שהוסיף ברשעו ולאחר מכן עשה סמל: פסל של ארבע צורות כנגד ארבע החיות הנושאות את הכיסא, ארבע חיות המרכבה, זה לעומת זה. וזהו שנאמר "ועשיתם פסל תמונת כל סמל", ומזכיר שם תבנית בהמה, תבנית ציפור, תבנית דג ותבנית רמש, שכולם כוללים את כל כוחות בעלי החיים שבבריאה: המעופף, השוחה במים, ההולך ביבשה והרומש על הארץ. זהו הנקרא ביחזקאל "סמל הקנאה", שעשאו כדי לעורר את קנאת ה' וחמתו ואת חרון אפו. וכן דורשים חז"ל במדרש רבה על הפסוק "כנגע נראה לי בבית" - זה הצלם שעשה מנשה, שהיה מכוון כנגד ארבע מראות נגעים, והיכן? בבית, בבית ה', להכעיס את בוראו.
והכתוב מדגיש עד כמה גדל עוונו: ראשית, זהו מקום שקבע בו ה' את משכנו ואת שם קודשו לשכון שם לעולם. שנית, זהו מקום שנבחר "מכל שבטי ישראל", שהרי העבודה הקרבה בבית המקדש נעשית מכללות ישראל, וזהו המקום שיש בו קשר לכלל עם ישראל. ובמקום שהוא ליבו של כלל ישראל, שם הכניס את סמל הקנאה.
וְלֹא אֹסִיף לְהָנִיד רֶגֶל יִשְׂרָאֵל מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם, רַק אִם־יִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִים וּלְכׇל־הַתּוֹרָה אֲשֶׁר־צִוָּה אֹתָם עַבְדִּי מֹשֶׁה׃
הקדוש ברוך הוא תלה את הבטחתו בתנאי: בית המקדש יהיה קיים ולא אוסיף להניד רגל ישראל מן האדמה, כלומר שייטע ה' את עם ישראל באותו מקום, כמו שנאמר "ונטעתים ושכנו תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עוולה לענותו". אך כל זה בתנאי שיעשו ישראל את רצון ה'. ומנשה, דווקא במקום שבו הזהיר הקדוש ברוך הוא, הלך והעמיד פסל וסמל כנגד התנאים הללו, והכעיס את ריבונו של עולם.
וְלֹא שָׁמֵעוּ, וַיַּתְעֵם מְנַשֶּׁה לַעֲשׂוֹת אֶת־הָרָע מִן־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד יְהֹוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
מפני שלא שמעו לדברי התורה, יכול היה מנשה להטעותם. אומר המלבי"ם: אילו היו שומעים לדברי התורה, היו קמים ומורדים בו. וכי ייתכן שהמלך יעשה כדבר הזה? הרי אפילו ברחבעם בן שלמה מרדו, ועל מה מרדו בו? על מיסים בלבד. ומלך זה פועל נגד ריבונו של עולם, ואתם דורו של חזקיהו, שבימיו לא היה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה מגבת ועד אנטיפרס, והיו שם יודעי תורה. מדוע לא קמתם ומרדתם בו? על כך אומר הכתוב "ולא שמעו": אותו הדור הגיע לדרדור כזה שהניחו למנשה להעמיד צלם בהיכל ולא מיחו בו. נמצא שזהו חטא הרבים ולא חטאו הפרטי של מנשה, שהרי המקדש שייך לכלל ישראל והוא בחינת נשמת האומה, וכולם שותפים בו.
ועוד מוסיף הכתוב: "מן הגויים אשר השמיד ה' מפני בני ישראל" - אתה עושה רע יותר מן הגוי שהקדוש ברוך הוא הוציא כדי להביא אותך תחתיו. הבאתי אותך משום שאתה טוב מן הגוי ההוא, ואתה נעשה גרוע ממנו?
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה בְּיַד־עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים לֵאמֹר׃
לא נזכרו כאן שמות הנביאים. אומרים חז"ל שאלו יואל, נחום וחבקוק, שהתנבאו בימי מנשה. וכיוון שמנשה לא היה מלך כשר, לא רצה הכתוב לקרוא להם על שמו ולהזכיר שם של רשע על נביאים קדושים, ולכן סתם ואמר "ביד עבדיו הנביאים".
יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ־יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה, הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר־עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו, וַיַּחֲטִא גַם־אֶת־יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו׃
שני דברים נאמרו כאן: שתועבותיו גרועות ממעשה האמורי, ושהחטיא גם את יהודה. המלבי"ם משווה בינו לבין אחז: אחז אף הוא היה רשע, אך הוא עצמו לא עשה רעה כה גדולה. נאמר עליו שחתם את התורה, כלומר סגר בתי מדרשות ואסר להתפלל וללמוד תורה. ואילו מנשה קדר את האזכרות: כל מקום שכתוב בו שם ה' היה חותך אותו וכותב במקומו "הבעל" - "בראשית ברא הבעל את השמים ואת הארץ", "ויאמר הבעל", וכן בכל מקום. וזה להכעיס ממש. שהרי אם אינך מתחשב בתורה, עשה כמעשה אחז, סגור את בתי הכנסת וסגור את התורה ואמור אין לנו קשר לזה ונגמר. אבל ללכת ולקחת את התורה ולומר: אנחנו קשורים לזה, אלא שאין זה ה' אלא הבעל - זה להכעיס.
לכן כתוב על אחז שהיה לו בושת פנים מישעיהו, ואיננו מוצאים שהרג אותו; ואילו מנשה הרג את ישעיהו, כפי שנראה בהמשך. מנשה היה מומר להכעיס, ואחז היה מומר לתיאבון בלבד. אחז לא החטיא את כלל ישראל, ולא כולם הלכו אחריו. חז"ל אומרים "אחז העמידו בעלייה" - לא היה בכוחו להעמיד צלם בהיכל, שכן העם לא נמשך אחרי עבודתו הזרה והיה מתנגד למעשה כזה. אבל מנשה החטיא את יהודה בגילוליו, ולכן היה בכוחו להעמיד את הצלם לא בעלייה ולא בקומה שנייה אלא בהיכל עצמו, שכן העם כולו נמשך אחריו, ובזה החטיא את כלל ישראל.
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל־יְרוּשָׁלַ͏ִם וִיהוּדָה, אֲשֶׁר כׇּל־שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אׇזְנָיו׃
כל מי שישמע את הרעה, "תצלנה שתי אזניו" - תרעדנה ותתנועענה. בלשוננו: יהיו לו צלצולים באוזניים מרוב הפחד והחלחלה מן הרעה העתידה לבוא.
וְנָטִיתִי עַל־יְרוּשָׁלַ͏ִם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת־מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב, וּמָחִיתִי אֶת־יְרוּשָׁלַ͏ִם כַּאֲשֶׁר־יִמְחֶה אֶת־הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל־פָּנֶיהָ׃
"קו" הוא כמין מטר, כלי מידה שמודדים בו את החומה לאורך ולרוחב. "משקולת" היא כלי מידה לגובה, פלס שמותחים בו חוט עם משקולת כדי לבדוק שהחומה ישרה. המשל: על שומרון נטה ה' קו של תוהו, של הרס וחורבן, ועל בית אחאב נטה משקולת של איבוד. ושימו לב: את המשקולת אוחזים מלמעלה, ואילו את הקו אוחזים מלמטה. שומרון נחרבה כאן למטה, ולכן "קו שומרון"; ואילו אחאב לא נשאר לו זכר כלל, ונחרב גם מלמעלה, שאין לו חלק לעולם הבא ואין לו כל המשכיות, ולכן "משקולת בית אחאב".
"ומחיתי את ירושלים כאשר ימחה את הצלחת" - כמו שמנקים צלחת כדי להסיר ממנה כל מה שנדבק בה, ואחר כך, כדי שלא תתלכלך שוב, הופכים אותה על פניה שלא ייפול עליה דבר נוסף.
וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי, וּנְתַתִּים בְּיַד אֹיְבֵיהֶם, וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לְכׇל־אֹיְבֵיהֶם׃
אומר ה': לאחר מכן אטוש אותם מעל אדמתם לארץ אחרת, ושם יהיו מסורים ביד אויביהם לבז ולמשיסה. כמו אותם שנשארו בדלת הארץ ונעשו לכורמים וליוגבים, ואחר כך ירדו למצרים ושם נפלו שדודים, כך אמר הקדוש ברוך הוא: אתנם ביד אויביהם שיבוזו וישוסו אותם.
יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־הָרַע בְּעֵינַי, וַיִּהְיוּ מַכְעִסִים אֹתִי מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
לכאורה מנשה עשה תשובה, ואם כן מקום היה לומר שיתכפר העוון. על כך בא הכתוב ואומר שאין הדבר כן. ראשית, העם לא עזבו את תועבותיהם: מנשה אמנם שב בתשובה, אך העם נשאר ברשעו. ושנית, אומר המלבי"ם, מנשה עצמו שב מדבר אחד ולא שב מדבר אחר, וזה בא לידי ביטוי בפסוק הבא.
וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד, עַד אֲשֶׁר־מִלֵּא אֶת־יְרוּשָׁלַ͏ִם פֶּה לָפֶה, לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה׃
פירוש אחד: שהרג את ישעיהו. פירוש נוסף, כפי שמסביר הרד"ק בשם חז"ל: שהרבה מאוד לשפוך דם. ופירוש נוסף: שהיה הורג את כל מי שלא רצה לעבוד עבודה זרה ואת כל נביאי ה', כדרך שעשתה איזבל. והמצודת דוד מסביר: כשראה העם שמנשה מקל בשפיכות דמים, הבינו שאין הדבר חמור כל כך, ושאפשר להרוג ולרצוח ואין דין ואין דיין. וזהו שאמרו חז"ל: אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו. כשאין מוראה של מלכות, אין ממי לחשוש, וכל מי שהייתה לו בעיה עם מישהו היה מחסל עמו חשבונות.
ומהו "מלא פה לפה"? הכוונה מפתח לפתח, מפתח זה עד פתח זה, וירושלים הייתה מלאה בדמים ששפך בה. אומר המלבי"ם: מכאן אתה רואה שאמנם שב מנשה בתשובה, אך תשובתו הייתה בינו לבין ה' על העבודה הזרה שעשה, ואותה ביטל; אבל על שרצח ומילא את ירושלים דמים מפה לפה לא שב בתשובה. ולכן לא שב ה' מחרון אפו אשר הכעיסו מנשה, והיה צריך להיענש גם על זה.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וְכׇל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה׃ וַיִּשְׁכַּב מְנַשֶּׁה עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּגַן־בֵּיתוֹ בְּגַן־עֻזָּא, וַיִּמְלֹךְ אָמוֹן בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
בֶּן־עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אָמוֹן בְּמׇלְכוֹ, וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם, וְשֵׁם אִמּוֹ מְשֻׁלֶּמֶת בַּת־חָרוּץ מִן־יׇטְבָה׃
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו׃ וַיֵּלֶךְ בְּכׇל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־הָלַךְ אָבִיו, וַיַּעֲבֹד אֶת־הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָבַד אָבִיו וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם׃ וַיַּעֲזֹב אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו, וְלֹא הָלַךְ בְּדֶרֶךְ יְהֹוָה׃
כלומר, עזב מכל וכל. שאף שמנשה שב בתשובה, אמון נותר ברשעו והלך בכל הדרך שהלך בה אביו לפני תשובתו.
וַיִּקְשְׁרוּ עַבְדֵי־אָמוֹן עָלָיו, וַיָּמִיתוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ׃ וַיַּךְ עַם־הָאָרֶץ אֵת כׇּל־הַקֹּשְׁרִים עַל־הַמֶּלֶךְ אָמוֹן, וַיַּמְלִיכוּ עַם־הָאָרֶץ אֶת־יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
יאשיהו בן אמון, בן מנשה, בן חזקיהו.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי אָמוֹן אֲשֶׁר עָשָׂה, הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה׃ וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בִּקְבֻרָתוֹ בְּגַן־עֻזָּא, וַיִּמְלֹךְ יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
פרק כ"א מתאר את הידרדרותו של מנשה שלב אחר שלב: מן הרע שעשה לעצמו, לבניית הבמות שאיבד וניתץ אביו, למזבחות הבעל והאשרה, למזבחות בבית ה' ובחצרותיו, לעבודת המולך ולכשפים, ועד לשיא: העמדת פסל האשרה וסמל הקנאה בהיכל עצמו, במקום שבו בחר ה' לשכן את שמו לעולם. מנשה לא היה מומר לתיאבון כאחז אלא מומר להכעיס, שקדר את האזכרות והחטיא את כלל יהודה, וכיוון שהעם לא שמע ולא מיחה נעשה זה חטא הרבים. על כן נגזרה הגזירה: קו שומרון ומשקולת בית אחאב על ירושלים, ומחייתה כצלחת שנמחית והפוכה על פניה. ואף שמנשה שב בתשובה, שב הוא רק מן העבודה הזרה ולא מן הדם הנקי שמילא בו את ירושלים מפה לפה, ולכן לא שב ה' מחרון אפו. בנו אמון המשיך ברשע ולא שב כלל, נהרג בקשר עבדיו, ועם הארץ המליכו את יאשיהו בנו תחתיו.