פרקנו מגיע לאחר מפלת סנחריב ולאחר מחלתו של חזקיהו והחלמתו, ובכללה האות הגדול שנתן לו ישעיהו הנביא: השבת צל השמש עשר מעלות אחורנית. מכאן ואילך עוסק הפרק בהמשך שקרה בעקבות אותו נס: משלחת מבבל שמגיעה אל חזקיהו, הראיית האוצרות, תוכחת ישעיהו והגזירה על גלות בבל, ולבסוף סיום ימיו של חזקיהו. נלך על סדר הפסוקים ונבאר על פי המלבי"ם וחז"ל.
וַיִּקְרָא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל יְהוָה וַיָּשֶׁב אֶת הַצֵּל בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְּמַעֲלוֹת אָחָז אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת׃
בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי שָׁמַע כִּי חָלָה חִזְקִיָּהוּ׃
בראדך בלאדן היה מלך בבל. בבל ואשור היו פעמים רבות בקרבה גדולה מאוד, עד שלעתים היו ממש מלכות אחת (כפי שראינו שמלך אשור מגלה את ישראל לבבל), ולעתים היו שתי מלכויות נפרדות. "ספרים" היינו איגרות, ו"מנחה" היינו מתנת כבוד. אלא שיש לשאול: מה בכך ששמע שחזקיהו חלה, וכי זו סיבה לשלוח אליו איגרות ומנחה?
מבאר רש"י: "כי שמע כי חלה" - ועד אותו היום לא היה אדם חולה וחיה. חזקיהו הוא הראשון בהיסטוריה שהגיע לערש דווי והחלים. וכיצד שמע מלך בבל על הנס? אומרים חז"ל: למוד היה בלאדן לאכול בשלוש שעות ביום (שלוש שעות ביום הן בערך שמונה בבוקר, סוף זמן קריאת שמע). כנראה היה קם, קורא קריאת שמע ואוכל ארוחת בוקר, ואחר כך חוזר למיטה וישן עד תשע שעות, כלומר עד שלוש-ארבע לאחר חצות. באותו יום התעורר בשעה תשע שעות, ומצא שהוא שחרית: השמש מחייכת אליו מן החלון מצד מזרח. היה בטוח שעבדיו הניחו לו לישון "משמר" שלם - מן הבוקר של אתמול עד הבוקר של מחר, ולא העירוהו כלל. רצה להרוג אותם: הנחתם אותי לישון יום ולילה?! אמרו לו: גלגל חמה חזר.
והרי תירוץ כזה אצל מלך היה גורם למורדים להוריד את הראש: מה אתה עושה ממני צחוק, השמש חזרה לאחוריה? אלא שהדבר היה כל כך גלוי וברור, שלא נשמע כהיתול. אמרו לו: בוא ושאל את כולם, כולם רואים את השמש הולכת וחוזרת לאחוריה. אמר להם: ומי החזירה? שלח אנשים ומרגלים, עשה כעין ועדת חקירה: כיצד שינתה השמש את מהלכה ובאיזו זכות? מבאר המלבי"ם שבדקו זמן מסוים ובררו, ואז התברר לו שהיה זה אלוקיו של חזקיהו. כששמע כך אמר: חייב אני להכיר את האלוה הזה, לבדוק מי הוא ומה קורה שם. ולכן שלח ספרים ומנחה: אם הקדוש ברוך הוא מזיז לך את השמש, אתה אדם גדול. שמע שחלה, וכעת רואה שהחלים - מופת עצום.
כאן מיישב המלבי"ם שאלה יסודית: כיצד ייתכן שהקדוש ברוך הוא יעשה נס בכדי, כלומר בחינם וללא צורך? האם בשביל שחזקיהו יהיה בטוח שיבריא צריך הקדוש ברוך הוא לעשות מופת שכמותו לא נעשה מימות יהושע בן נון? על כך אומר המלבי"ם: לא זו הייתה התכלית. לשם ביטחונו של חזקיהו די היה באות ומופת קטן. אלא הייתה בזה תכלית גדולה לכלל האומה.
שהרי אנו נמצאים לאחר גלות עשרת השבטים, וחלקים נכבדים מעם ישראל מפוזרים כבר בין האומות. והקדוש ברוך הוא רוצה לעודד אותם, לעורר את רוחם ולהחזירם בתשובה. לכן יצר רעש בכל העולם: הנה הקדוש ברוך הוא מזיז את השמש אחורנית - לכבוד מי? לכבוד חזקיהו המלך. ולמה? כדי שתתעוררו ותראו "ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ" - הקדוש ברוך הוא עדיין נמצא, עדיין משגיח, עדיין משפיע מטובו ומגן על יראיו. אותם נידחים שבארצות גלותם היו צריכים להתעורר, לרצות לשוב לציון ולחזור בתשובה. וההוכחה שהנס היה מדובר בכל העולם: אפילו מלך עצום כבראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל רעד וחל מפניו, ושלח ספרים ומנחה.
ומכאן עומק נוסף בדברי חז"ל: ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות מחזקיהו משיח. כיצד? בעקבות הנס היו כולם מתעוררים, נדחי ישראל היו מתקבצים ובאים, ומי היה עומד בראשם כמלך? חזקיהו. הוא היה הופך למשיח והגאולה הייתה מגיעה. כבר היו ראויים כמעט לגאולה שלמה, ולצורך זה נעשה הנס. ומדוע לא זכו? זאת נראה בהמשך הפרק.
ומוסיף המלבי"ם: דע לך שבראדך בלאדן לא שלח את ספריו מאהבת חזקיהו. הרי חזקיהו עצמו אומר "מארץ רחוקה באו מבבל", כלומר אין לי קשר עמם ואיני מכיר אותם. אם כן, למה באו? אדרבה, כמרגלים באו. הם ראו את מפלת סנחריב, וקודם לכן ראו את הפלא העצום שהשמש חזרה לאחוריה, ובררו ומצאו שגם זה קשור בחזקיהו. הם רוצים לברר מה הכוח הזה ומאין הוא בא - ולמאי נפקא מינה? האם יש טעם לבוא עוד פעם ולעשות מערכה נוספת, או שאין טעם.
נמצא שאין כאן כבוד ואין כאן עניין לרומם את חזקיהו, אלא בדיקה: הטילים האלה מאין באו? מהי עוצמת הכוח הזה? ולמי הזכות שייכת? אם זה כוח פרטי של חזקיהו, אין מה לחשוש: יש כאן צדיק שיש לו מהלכים למעלה, ימות חזקיהו ואז נבוא. אבל אם זה כוח של כלל עם ישראל, אנחנו בבעיה: גם אם ילך חזקיהו, מחר יעשה להם הקדוש ברוך הוא נס נוסף, ואין טעם להביא שוב מאה ושמונים אלף ראשי גייסות שייפלו בשערי ירושלים. אשור ובבל הרי תאומים והולכים יחד, ואחרי המפלה הצורבת הראשונה בא בפעם השנייה לבדוק את השטח.
ואומר המלבי"ם: בוא וראה שאכן לאחר פטירת חזקיהו, בימי מנשה בנו, שבו ובאו לכאן. מכאן אתה למד שהם המתינו לשעת כושר, ומדוע דווקא אחרי פטירתו של חזקיהו? מפני שהבינו שהנס נעשה באופן פרטי לחזקיהו בלבד, ולא כדי להציל את כלל ישראל. ואיפה נראה זאת מפורש בכתובים?
וַיִּשְׁמַע עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת כׇּל בֵּית נְכֹתֹה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת שֶׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאוֹצְרֹתָיו לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכׇל מֶמְשַׁלְתּוֹ׃
"וישמע עליהם" - כמו "וישמע אליהם". הוא קיבל את ההערכה הגדולה שלהם, הדבר החמיא לו, והראה להם את כל אשר לו. "בית נכתה" היינו בית אוצרותיו, מלשון "נכות צרי ולוט", כל דבר נחמד. וחז"ל שואלים: מאי "בית נכתה"? מהם אמרו: אשתו הייתה משקה להם - ואין זו צניעות, מה לך להביא את אשתך שתשמש בפניהם. ומהם אמרו: "זין אוכל זין", ברזל השולט בברזל, היה לו ברזל מיוחד המסוגל לשבור ברזל אחר, ויתרון גדול הוא במלחמה. ומהם אמרו: בית גנזיו הראה להם.
וכל כך למה? מפני שהיה בטוח שכל הבאים באים לכבודו, והיה בטוח שהנס נעשה לכבודו. אבל לפי מה שהתבאר, הנס נעשה לכבוד עם ישראל, כדי לעורר ולעודד את הגולים בארצות גלותם. כאן הייתה שגגה וטעות מצדו של חזקיהו, ולכן מצאנו בדברי הימים שחזקיהו חטא בגובה לבו כנגד ה'. וזה היה החטא: שסמך עליהם להתפאר בפניהם - אתם רואים כמה אני קרוב לה'? כמה ניסים הקדוש ברוך הוא עושה לי? לא רק אצל בני אדם אני מצליח, אלא הצלחתי גם אצל האלוקים.
אומר המלבי"ם שהיו כאן שני חטאים. הראשון: טעות בהנהגה. בזמנם אף מלך לא היה חושף את אוצרותיו, ולכן נקרא "בית נכתה" - מקום גנזים, דברים שגונזים אותם. שהחושף את אוצרותיו רק מעודד עמים לבוא ולכבוש אותו. ועוד: מאין באו לחזקיהו אוצרות גדולים כאלה? מסנחריב. מחנה סנחריב בא עם אוצרות עצומים לאחר שניצח את כוש, וכבר שאלנו מדוע היה צריך סנחריב לחזור ולהילחם בתרהקה מלך כוש ובמצרים ואחר כך לחזור לכאן - כדי שיביא את כל אוצרותיהם הנה וייפול כאן לא כעני אלא כעשיר גדול, וישאיר את הכל. ועתה אוצרות סנחריב ואוצרות כולם נמצאים כאן, ואנשי מלך בבל רואים זאת ועיניהם יוצאות: זה משלנו, הם לקחוהו מאשור. ואף אם אין זה שלהם, למראה אוצרות גדולים כאלה מתעורר להם התיאבון, והם אומרים: צריך למצוא שעת כושר לבוא ולכבוש כאן, וכפי שאכן היה בסופו של דבר בימי מנשה בנו. מבחינת הנהגה מדינית לא היה זה מעשה חכם.
והחטא השני: הקדוש ברוך הוא ציווה את המלך שלא ירבה לו אוצרות, ומדוע? "לבלתי רום לבבו מאחיו". וכל שכן שלא להתפאר באוצרות אלו כנגד הגויים - וזה מה שעשה, הלך והראה להם: תראו כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותי ומעריך אותי, תראו איזה אוצרות נותן לי. נמצא ששני הדברים מעודדים אותם לבוא: האחד - יש טעם לבוא לכאן, יש כאן אוצרות גדולים מאוד. והשני - הנס נעשה באופן פרטי לחזקיהו, נמתין שילך חזקיהו ואז נבוא על בנו מנשה. וכך אכן היה.
וזה מה שאומרים חז"ל: ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו משיח, ומדוע לא עשהו משיח? מפני שלא אמר שירה. ולפי דרכנו מתקבל בזה עומק נוסף: "לא אמר שירה" פירושו שייחס את כל הנס לעצמו. אילו ייחסת את הנס לאלוקים, היית יוצר בכך התעוררות, והיו מבינים שנעשה כאן נס בשביל כלל ישראל, כלל ישראל היו מתעוררים, אתה היית ראוי להיות משיח ועם ישראל היו נגאלים. אבל כיוון שלא אמר שירה ולא שיבח את בורא עולם אלא את עצמו, כביכול הנס נעשה בשבילו ובזכותו - כבר אינך ראוי להיות משיח. וממילא יבואו לכאן מלכי בבל ויכבשו את הכל.
ושימו לב לפי זה: אין זה עונש כלל. מה שיבואו ויקחו את הכל אינו עונש אלא פועל יוצא. אתה גירית כאן את הדוב, אתה "מתעבר ומחזיק באוזני כלב" - מה הלכת למשוך את אוזני הכלב ואחר כך אתה מתפלא מדוע הוא נושך? היית צריך שלא להראות להם את האוצרות, אלא לומר: עם ישראל עם גדול הוא, הקדוש ברוך הוא עושה לו ניסים - והם היו יוצאים מכאן בפחד ואימה. אבל ייחסת את הדבר לעצמך, ועל ידי זה הגויים מבינים שאין להם אלא להמתין.
בספר דברי הימים הדבר מופיע מפורש יותר: "וכן במליצי שרי בבל המשלחים אליו לדרוש המופת אשר היה בארץ, עזבו האלוקים לנסותו לדעת כל אשר בלבבו". הקדוש ברוך הוא ניסה אותו "לדעת כל אשר בלבבו", כלומר האם אתה מאמין ובוטח בה', או שאתה מייחס את הנס לעצמך ורואה בו מעלה שנעשתה רק בשבילך. וכאן נכשל, שמתוך גאוותו התפאר בזה.
וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ מִבָּבֶל׃
מגיע ישעיהו אל חזקיהו ופותח עמו בדברים. ומה הייתה התגובה הטבעית שהיה על המלך להשיב? אדוני הנביא, אתה אמור לדעת; בתור נביא אין אתה צריך לשאול אותי מי הם האנשים ומה באו אליי. ועל כך אומרים חז"ל: חזקיהו הוא אחד משלושה שבדקן הקדוש ברוך הוא ומצאן עביט של מי רגליים (עביט של מים עכורים): קין, חזקיהו ובלעם. קין - הקדוש ברוך הוא שואל אותו "אי הבל אחיך", ומה היה צריך לענות? אתה ידעת. ומה ענה? "לא ידעתי, השומר אחי אנוכי" - הקדוש ברוך הוא בודק אותך, וכשל במבחן. וכן בבלעם: אמר לו הקדוש ברוך הוא "מי האנשים האלה עמך", והיה צריך לומר: אתה, ה', יודע. ומה אמר? באו אליי לדרוש בשלומי ובכבודי, מלך מואב שלח, אני חשוב אצלו; אתה אולי אינך מעריך אותי כל כך, אבל יש מי שמעריך. גם כאן היה על חזקיהו לומר: אתה יודע, אתה נביא, ואם נשלחת אליי ודאי יש לך מה לומר לי, ואתה יודע מה אמרתי להם. ובמקום זה: "ויאמר חזקיהו מארץ רחוקה באו מבבל".
ויש כאן שתי תמיהות. הראשונה: על "מה אמרו האנשים האלה" לא ענה כלל, אלא רק על "ומאין יבואו אליך". והשנייה: "מארץ רחוקה באו מבבל" - וכי הנביא לא למד גיאוגרפיה ואינו יודע היכן בבל? בבל הייתה מוכרת וידועה מאוד בזמנה, מה צורך לומר לו "מארץ רחוקה"?
מבאר המלבי"ם: כשהגיע הנביא, חזקיהו שהיה חכם וצדיק הבין מיד מה הנביא רוצה ממנו, והבין שישעיהו בא אליו בתוכחה. ולכן על השאלה "מה אמרו האנשים האלה" לא ענה, שהרי אז יצטרך לומר גם מה הוא עצמו אמר, ואוי לה לאותה בושה: ייחסתי את כל הנס לעצמי כאילו הכל בזכותי. וכשאין לאדם תשובה על שאלה, מה הוא עושה? מתעלם ועובר לשאלה הבאה. ועל השאלה השנייה, מאין באו, הוא מקדים ועונה לתוכחה: אני מבין מה אתה רוצה לומר לי, ישעיה - מה הלכת להראות להם את אוצרותיך, וכי אינך מבין שאתה מגרה בך את הדוב והם יבואו להילחם בך? על כך הוא עונה: אין זו אומה שבאה להילחם בנו, לא כן היה מעולם. אם היו שכנינו, היה מקום לומר שמחר יציבו כאן את כל הארטילריה שלהם, יפגיזו אותנו ויבואו וייקחו. אבל אלה רחוקים, מן הקצה השני, "מארץ רחוקה באו מבבל", ואין לחשוש שיתגרו בנו במלחמה.
וַיֹּאמֶר מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הִרְאִיתִם בְּאֹצְרֹתָי׃
אומר לו חזקיהו: כיוון שבאו ממקום רחוק ואין לחשוש מהם לקרב, ממילא הראיתי להם את כל האוצרות. אילו הייתי חושש, ודאי לא הייתי מראה להם כלום, אבל היות שבאו מארץ רחוקה, אין מקום לחשוש.
וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר יְהוָה׃ הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כׇּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶלָה לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר יְהוָה׃
שואל המלבי"ם: וכי זה עונש? עונש נורא כזה על כך שהראה את אוצרותיו? והלא שלמה הראה את אוצרותיו בפני עמים. ובדברי הימים כתוב שחזקיהו גבה לבו "ויהי קצף על יהודה וירושלים" - איזו גבהות לב יש כאן? אלא לפי מה שהתבאר מובן נפלא: גבהות הלב הייתה בזה שייחס את הנס לעצמו, וזהו עיקר העונש. הראיית האוצרות היא פרט קטן; עיקר הדבר הוא גבהות הלב שייחסת את כל זה לעצמך.
ואם תרצה לדעת, באופן טבעי אין כאן עונש כלל. שהרי אתה הראית להם את האוצרות, אתה גירית אותם לבוא לכאן, וזה עניין של סיבה ומסובב: אתה גרמת לדבר, ואיני צריך להעניש אותך - אתה הבאת את הדבר על עצמך. מה הלכת לגרות אותם ולעורר את תיאבונם? ולכן אין כאן טענת "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה", מכיוון שבמעשיו גרם בידיו לנזק. אין זה עונש שה' נותן, אלא נזק שאתה גרמת.
ומה שאומר "לא יוותר דבר" - אומר רש"י: מידה כנגד מידה. אתה אמרת "לא היה דבר אשר לא הראיתים", ולכן נאמר לך "לא יוותר דבר".
וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל׃
ומי הם "מבניך"? אלו חנניה, מישאל ועזריה, שיהיו סריסים בבית מלך בבל. ולמושג "סריסים" כמה משמעויות: יש סריסים ממש, שסירסו אותם והושיבום כשומרים על בית הנשים, ויש "סריסים" במשמעות עבדי המלך, וכן יש ביטוי "סריסים" לשרים וחשובים.
וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ טוֹב דְּבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא אִם שָׁלוֹם וֶאֱמֶת יִהְיֶה בְיָמָי׃
פלא עצום. הדבר נשמע אגואיסטי מאוד: אחרי שנגזרה גזירה נוראה כזו הוא אומר "טוב דבר ה'", כי בימיי יהיה שלום? לא יעלה על הדעת לומר דבר כזה על חזקיהו. וביאור הדברים כך הוא: הרי מגזירה רעה הקדוש ברוך הוא חוזר בו אם העם עושים תשובה, אבל מגזירה שגזר לטובה אין הקדוש ברוך הוא חוזר בו מעולם (חוץ מפעם אחת). אם כן, מה הבטיח לי הנביא? ששלום יהיה בימיי - ומזה השם לא יחזור בו. וזו כשלעצמה הבטחה נפלאה, שאין לך מי שקיבל הבטחה כזאת שיהיה שלום בימיו, ועל זה ודאי צריך לומר "טוב".
ומה שאמר שאחרי ימיך תהיה מלחמה - מה טוב בזה? על זה הוא אומר: הרי אין זה מיד, ואם אין זה מיד אפשר לעשות תשובה, שכן זו גזירה לרעה, ועל גזירה לרעה הקדוש ברוך הוא מקבל תשובה. נמצא הדבר נפלא מאוד: אילו היה ה' אומר לי שהרעה תבוא מיד והטוב יהיה בעוד מי יודע כמה, היה זה גרוע. אבל כאן הטוב הוא מיד והרע בעוד זמן: על הטוב לא יחזור בו ה', ועל הרע יש לנו זמן לעשות תשובה. זהו "טוב דבר ה' אשר דיברת".
וְיֶתֶר דִּבְרֵי חִזְקִיָּהוּ וְכׇל גְּבוּרָתוֹ וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַבְּרֵכָה וְאֶת הַתְּעָלָה וַיָּבֵא אֶת הַמַּיִם הָעִירָה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה׃
זה מה שאתה מוצא במי גיחון שהביא אותם לתוך העיר, כפי שהסברנו.
וַיִּשְׁכַּב חִזְקִיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ מְנַשֶּׁה בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
הנס הגדול של השבת השמש לא נעשה בכדי ולא לצורך ביטחונו הפרטי של חזקיהו, אלא כדי להרעיש את העולם, לעורר את נדחי ישראל שבארצות גלותם ולהשיבם בתשובה ולציון - ועל ידי כך היה חזקיהו יכול להיות משיח והגאולה הייתה מגיעה. מלך בבל שלח ספרים ומנחה לא מאהבה אלא כמרגל, לבדוק של מי הכוח והאם יש טעם לבוא שוב. חזקיהו, שהיה בטוח שהכל בא לכבודו, הראה להם את כל אוצרותיו: בכך טעה בהנהגה מדינית וגירה בנו את הדוב, ובכך גם ייחס את הנס לעצמו - "לא אמר שירה". מכאן ואילך אין הגזירה עונש בלבד אלא פועל יוצא של מעשיו, מידה כנגד מידה: "לא היה דבר אשר לא הראיתים" מול "לא יוותר דבר". ועם כל זאת קיבל חזקיהו את דבר ה' באמונה ובחכמה: על הטובה שהובטחה לימיו אין הקדוש ברוך הוא חוזר, ועל הרעה העתידה נותר זמן לתשובה - ולכן "טוב דבר ה' אשר דיברת".