פתיחה: הפרק וזמנו
פרק כ' בספר מלכים ב' עוסק במחלתו של חזקיהו המלך, בתפילתו, ברפואתו ובאות שניתן לו. הפתיחה "בימים ההם" מלמדת שהמאורע אירע באותם ימים שבהם התנהלה המלחמה עם סנחריב, כלומר הפרשה הזאת קדמה למלחמה עצמה. חזקיהו שוכב חולה בביתו, וסנחריב ממתין לו בחוץ.
בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת, וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה־אָמַר יְהֹוָה, צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה. (א)
"מת אתה ולא תחיה" - מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא. גזירה חמורה ביותר, שאין קשה ממנה.
"בהדי כבשי דרחמנא למה לך" - הגמרא בברכות
הגמרא במסכת ברכות דף י' עמוד א' מספרת את המשך הדברים. אמר לו חזקיהו: מאי כולי האי? על מה כל החומרה הזאת? השיב לו ישעיהו: משום שלא עסקת בפריה ורביה. ענה חזקיהו: משום שראיתי ברוח הקודש שיוצאים ממני בנים שאינם הגונים. אמר לו ישעיהו: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומאי דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד".
זהו יסוד עצום. מה לך בחשבונות שמיים? מי ביקש ממך לעשות חשבונות של מעלה? אתה מצווה לקיים מצוות פריה ורביה. כדאי או לא כדאי - השאר את החשבון לבורא עולם. אתה צריך לעשות מה שציוו אותך, ומה שנוח לפני הקדוש ברוך הוא הוא כבר יעשה.
חשבונות של כדאיות - לפני מתן תורה ואחריו
דיברנו על כך באריכות בנפש החיים: כל זה נאמר אחרי מתן תורה. אחרי מתן תורה אי אפשר לעשות חשבונות של כדאיות. אבל לפני מתן תורה, כשהאבות קיימו את כל התורה והמצוות שלא כמצווים ועושים, שם היה מקום לחשבונות של כדאיות. ולכן יעקב נשא שתי אחיות, כי ידע שמזה יצא כל בית ישראל; ועמרם נשא את דודתו; ובניו של אדם הראשון נשאו את אחיותיהם. לפני מתן תורה היה מצב שאפשר היה לדעת על פי חשבון שיש תיקון בדבר מסוים ולעשותו אף שהוא נגד התורה. אבל אחרי שקיבלנו תורה - אין חוכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'. מה שכתוב בתורה, כך יש לקיים.
"כלה נבואתך וצא"
ממשיכה הגמרא: אמר לו חזקיהו לישעיהו, כעת תן לי את בתך, אפשר שתגרום זכותי וזכותך ויצאו ממני בנים הגונים. השיב ישעיהו: כבר נגזרה עליך גזירה, ומה אתן את בתי לגברא קטילא, לאדם שכבר נגזרה עליו מיתה? אמר לו חזקיהו: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".
מיהו "אבי אבא"? אומר רש"י: דוד המלך. שדוד ראה את המלאך וחרבו שלופה בידו, ואף על פי כן לא מנע עצמו מן הרחמים. וכך גם כאן.
עד השנייה האחרונה
בעלי המוסר מאריכים בביאור "חרב חדה מונחת על צווארו". תארו לעצמכם: מתנהל משפט. בתחילה מביאים עורכי דין ומליצי יושר. אחר כך מגיע שלב ההכרעה, והנאשם יוצא חייב. מנסים עוד: מפעילים קונסולים ואנשים ממדינות שונות שילחצו - ולא עוזר. אחר כך יש גזר דין להוצאה לפועל, נקבעת מיתה. עדיין לא מתייאשים, מביאים את האפיפיור, טוענים טענות מכל סוג - ולא עזר. מגיע יום המיתה, ועדיין משתדלים ועדיין מתאמצים וחושבים שאולי זה אפשרי. נקבע לשתים עשרה בצהריים, ועדיין זה אפשרי. אבל כשמגיעה השעה שתים עשרה, וכבר הידקו את החבל סביב הצוואר, ומישהו עומד למשוך את הידית שתפיל את ההדום מתחת לרגליו - האם עכשיו מישהו יאמר "רגע, חכה שנייה, אקרא פרק תהילים"? הרי שנה שלמה הפעלנו כל מה שאפשר, ערכנו עצרות תפילה, ומי עומד להתפלל דווקא ברגע שהחבל כרוך על הצוואר וההוא רק צריך למשוך? על זה אומרים לך: אפילו חרב חדה מונחת - כבר מונחת, כבר עברנו הכול, ונשאר רק להפעיל את הלחץ ולחתוך - גם אז יש מקום לתפילה, ועדיין אל ימנע עצמו מן הרחמים.
ואיתמר נמי: רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. רואים מכאן שאסור להתייאש בשום מצב.
מנשה ורבשקה - מה ראה חזקיהו ברוח הקודש
מובא בסדר עולם שכל זה היה שלושה ימים לפני מותו של סנחריב. וברוח הקודש ראה חזקיהו שעתידים לצאת ממנו שני רשעים: מנשה ורבשקה. הגמרא מספרת שכשהיו ילדים היה נושא אותם על כתפיו ומוליכם לבית המדרש, ופעם אחת שמע את רבשקה מלטף את ראשו ואומר למנשה: הראש של אבא מתאים בול לעשות ממנו עבודה זרה. שמע זאת חזקיהו, וברוב כעסו חבט את שניהם בקרקע. רבשקה מת ומנשה שרד. ובסופו של דבר מלך מנשה והיה מלך רשע גדול שמילא את ירושלים דמים מפה לפה - בדיוק כפי שראה חזקיהו ברוח הקודש.
מדוע לא ראה חזקיהו שמנשה יעשה תשובה
ידוע שמנשה בסופו של דבר עשה תשובה, כפי שנלמד בהמשך. ואם כן נשאלת השאלה: איך ראית, חזקיהו, שיהיה לך בן רשע, ולא ראית שהוא עתיד לחזור בתשובה? התשובה היא שמציאות התשובה היא למעלה ממדרגת הנבואה. תשובה - גם נביא אינו מסוגל להשיג אותה, שכן דבר זה מדרגתו רמה ונישאה מעבר למה שנביא יכול להשיג. יש בזה בחינה של "עין לא ראתה אלוקים זולתך": הנביאים אינם מדברים כלל בעניין העתיד לבוא, אין להם השגה בו. כך גם בעניין התשובה. לכן חזקיהו יכול היה לראות ברוח הקודש שבנו ירשיע, אך לא שהוא יעשה תשובה.
שלושת אויביו של האדם - המלבי"ם
המלבי"ם מסביר את הדברים לעומק. לאדם שלושה מיני אויבים. האויב הראשון הוא האויב החיצוני: אלו ששונאים אותו, אומות שרוצות להורגו ורודפות אחריו. האויב השני קרוב אליו יותר - כוחות הגוף והרכבתו: כשאדם חולה, יש מלחמה בתוך גופו, והאויב הפנימי הזה מסכן אותו ומבקש להכריעו. האויב השלישי הוא הפנימי ביותר: התכונות והמידות הרעות, התאוות והקלקולים שבהם אדם סוטה מדרך הישר.
אצל חזקיהו התקבצו עליו שני האויבים החיצוניים יחד: המחלה שנלחמת בו מבפנים, וסנחריב שממתין לו בחוץ. וכיצד מתגברים עליהם? אומר המלבי"ם: כאשר האדם מנצח את האויב הפנימי ביותר - המידות הרעות - הוא מכניע על ידי כך גם את שני האויבים החיצוניים יותר. כשהוא מטיב את מעשיו הוא עושה שלום עם האויב הפנימי, ובעקבות זה מצליח לעשות שלום גם עם כוחות הגוף והרכבותיו, ואף להכניע את האויב החיצוני לגמרי - סנחריב. וזה מה שבא ישעיהו לעורר באומרו "מת אתה ולא תחיה": כלומר אין לך שום גורם שיסייע לך לנצח את האויבים המאיימים להכריעך. והדרך היחידה היא להכניע תחילה את האויב הפנימי. ואכן בעקבות דברי ישעיהו עושה חזקיהו תשובה, מכניע את האויב הפנימי, וממילא נסללת הדרך לניצחון על האויבים החיצוניים: הוא מחלים ממחלתו, ובסופו של דבר מנצח גם את סנחריב.
התפילה אל הקיר
וַיַּסֵּב אֶת־פָּנָיו אֶל־הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־יְהֹוָה לֵאמֹר. (ב)
כפשוטו: הסב פניו אל קיר חדרו כדי שיוכל להתרכז בתפילה. ומכאן למדנו שטוב שאדם יתפלל ליד קיר, שאין לפניו מסיחי דעת ומפריעים. חז"ל דורשים ש"אל הקיר" היינו שהתפלל מקירות ליבו. ובאמת שני הפירושים משלימים זה את זה: משהסב פניו אל הקיר ואין לו מפריעים, יכול היה ביתר קלות להתפלל מקירות ליבו. ויש מפרשים, וכן התרגום, ש"אל הקיר" הכוונה אל כותל בית המקדש.
אָנָּה יְהֹוָה, זְכׇר־נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל. (ג)
חזקיהו נאמר עליו "ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה דוד אביו" וישמור מצוותיו. וחז"ל אומרים ש"הטוב בעיניך עשיתי" - שגנז את ספר הרפואות שעשה שלמה, שהיו בוטחים בו במקום לבטוח בה'. ולכן הוא מבקש שיזכור ה' את כל המעשים הטובים הללו, ובזכותם יצילהו מן המצוקה שבה הוא נתון.
שלוש השלמויות
המלבי"ם מסביר שהשלמות כוללת שלושה עניינים. הראשון - שלמות העיון, תולדות השכל: שלא יאמין האדם בהבלים ובדעות כוזבות, אלא בה' יתברך בלבד. השני - שלמות השכל המעשי: שיעשה אדם את כל מעשיו לשם שמיים בלבד, לא לשם רווח ולא לשם השגת תועלת. השלישי - שלמות הפעולות עצמן: לקיים את המצווה על כל כלליה ופרטיה. מעבר לכוונה הטהורה, יש להשלים את הפעולה עצמה: להניח תפילין של יד ושל ראש, לקשור כראוי, ליזהר ברצועות, שלא יסיח דעת - זו שלמות הפעולה.
וכנגד שלושתם מתפלל חזקיהו. כנגד שלמות העיון הוא אומר "אשר התהלכתי לפניך באמת" - בלי שום אמונה בכוחות אחרים, אלא לפניך באמת. כנגד שלמות השכל המעשי הוא אומר "ובלבב שלם" - לא למטרת פנייה חיצונית אלא בשלמות למען ה' בלבד. וכנגד שלמות הפעולות עצמן הוא אומר "והטוב בעיניך עשיתי" - קיימתי את כל ציוויי ה' בדרך הטובה ביותר, בלי שום חיסרון.
הנבואה השנייה: תפילה ודמעה
וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא חָצֵר הַתִּיכֹנָה, וּדְבַר־יְהֹוָה הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר. (ד)
עוד בטרם הספיק ישעיהו לצאת את החצר התיכונה. הרי בנבואתו הראשונה אמר לו שאין מה לעשות, מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא, וחבל אפילו על הזמן להעתיר - כך סבר ישעיהו. ומיד מתגלה אליו ה' ומצווהו לשוב.
שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל־חִזְקִיָּהוּ נְגִיד־עַמִּי: כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ, שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת־דִּמְעָתֶךָ, הִנְנִי רֹפֶא לָךְ, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית יְהֹוָה. (ה)
הקדוש ברוך הוא מונה לו שתי זכויות. האחת: "שמעתי את תפילתך" - עצם זה שהתפללת מזכיר את זכויותיך, והזכויות גורמות שתפילתך תתקבל. והשנייה: גם בלי זכויות אפשר לעורר רחמי שמיים, ואפילו מי שאינו ראוי - כיצד? על ידי בכי. וזה שהוסיף "ראיתי את דמעתך": מעבר לזכויותיך, עוררת רחמי שמיים בדמעות שדמעת.
ואחרי שנרפא חולי הנפש, כלומר לאחר שניצח את האויב הפנימי - המידות הרעות וההנהגה שאינה ראויה - עתה מבטיח לו ה' ניצחון על האויב שאחריו: "הנני רופא לך", זהו הגוף והתנגדויותיו. ולכן הוא אומר "ביום השלישי תעלה בית ה'" - תגיע להחלמה מלאה, ולא יעלו אותך באלונקה אלא תעלה בעצמך, כאדם ההולך על רגליו.
וְהֹסַפְתִּי עַל־יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וּמִכַּף מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת, וְגַנּוֹתִי עַל־הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי. (ו)
"ומכף מלך אשור אצילך" - זהו האויב החיצוני ביותר. לאחר שטיפלת באויב הפנימי, האויב שאחריו - הרכבות הגוף והחולי - יתרפא ממילא, וממילא יקל להתגבר גם על סנחריב וחיילותיו הצרים על ירושלים.
חמש עשרה שנה - מחלוקת בחז"ל
נחלקו חז"ל בחמש עשרה השנים הללו. יש אומרים שאלו אותן חמש עשרה שנה שהופחתו ממנו בגלל שלא נשא אישה, שהרי נאמר לו "צו לביתך כי מת אתה" - נקנסה עליו מיתה בקיצור ימים מן הקצוב לו, ולפי זה החזירו לו את מה שלקחו ממנו. ודעה אחרת אומרת שהוסיפו לו חמש עשרה שנה נוספות מעבר למה שהיה אמור לחיות: את שנטלו ממנו ודאי החזירו, שהרי גזירת המיתה בטלה, ואם היה אמור למות בעוד עשרים שנה - מחזירים לו אותן ומוסיפים עוד חמש עשרה. ובעומק העניין נחלקו האם יש מושג של תוספת על השנים, או שאין תוספת כלל, ו"את מספר ימיך אמלא" משמעו רק מילוי הימים הקצובים.
"וגנותי" - הצלה שאינה טבעית
ה' מבטיח שלא יושיע את העיר בדרך הטבע. "וגנותי על העיר הזאת" - יהיה לה נס בדרך של השגחה, אני עצמי אגן עליה. הצלה בדרך הטבע נקראת "הצלה", אבל "וגנותי" משמעו שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כביכול יגונן על העיר.
ולכאורה תמוה: הרי לחזקיהו עצמו יש די זכויות שיגונן ה' על העיר, ולמה "למעני ולמען דוד עבדי"? אומר המלבי"ם: זכויותיהם של חזקיהו ושל אותו הדור הספיקו כדי שה' יציל את העיר בהצלה טבעית. אבל כאן מתכוון ה' לעשות משהו שאינו טבעי, "וגנותי", ועל זה כבר צריך את זכות דוד ואת קידוש שמו יתברך: "למעני ולמען דוד עבדי", שיתקדש שמי בעולם. באמת זכויותיך מספיקות להצלה טבעית, אלא שאני רוצה להציל בדרך על טבעית, שכל העמים יראו איזה נס גדול נעשה כאן ואיזו הצלה מיוחדת הייתה לישראל.
דבלת התאנים - נס בתוך נס
וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ: קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים, וַיִּקְחוּ וַיָּשִׂימוּ עַל־הַשְּׁחִין וַיֶּחִי. (ז)
תאנים הן הפרי הנקטף מן העץ, ודבלה היא הפרי לאחר שנדרס ויובש ונעשה עיגול, כלשון חז"ל. וכאן אומרים חז"ל שהיה כאן נס בתוך נס. כשם שראינו אצל משה רבנו שהקדוש ברוך הוא מרפא מר במר, כך גם כאן: שחין שמניחים עליו דבלה נמאס יותר ומתקלקל יותר והחולי גדל, ודווקא על ידי הדבלה באה הרפואה. הקדוש ברוך הוא נותן דבר המחבל לתוך דבר שמתחבל - והוא מתרפא. כך מובא במכילתא.
"מה אות" - שתי תמיהות
וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל־יְשַׁעְיָהוּ: מָה אוֹת כִּי־יִרְפָּא יְהֹוָה לִי, וְעָלִיתִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בֵּית יְהֹוָה. (ח)
התמיהה הראשונה: לשם מה נצרך אות? מדובר בסך הכול בשלושה ימים. המתן שלושה ימים ותראה אם דבר ה' מתקיים. כשמדובר בהבטחה לדורות, כמו אצל אברהם ב"במה אדע כי אירשנה", ניחא - ואף שם דנו חז"ל בעניין. אבל דבר שאמור לקרות בעוד שלושה ימים? ובפרט שכבר נאמר "וישימו על השחין ויחי", כלומר השחין כבר נרפא ואתה רואה שהתהליך התחיל, והנביא מבטיח - מה לך עוד לאות ומופת?
וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ: זֶה־לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת יְהֹוָה כִּי יַעֲשֶׂה יְהֹוָה אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֵּר, הָלַךְ הַצֵּל עֶשֶׂר מַעֲלוֹת אִם־יָשׁוּב עֶשֶׂר מַעֲלוֹת. (ט)
התמיהה השנייה: ישעיהו מציע לו בחירה בין שני סוגי ניסים - שהצל ילך עשר מעלות או שישוב עשר מעלות אחורנית. כלומר, שהשמש תקפוץ עשר שעות קדימה או שתיסוג עשר שעות אחורה. וזה אות פלא עצום. וכי בשביל להודיע לחזקיהו שבעוד שלושה ימים יבריא, צריך שידוד מערכות הטבע ושינוי מהלך השמש?
תשובות המפרשים לשאלת האות
הרד"ק מסביר כפשוטו: ישעיהו אמר לו "הנני רופא לך", וחשש חזקיהו שמא הנביא בא רק לנחמו. הרי כבר נאמרה נבואה שהוא עומד למות, "צו לביתך כי מת אתה" בעולם הזה "ולא תחיה" לעולם הבא. ואולי ראה ישעיהו לאיזה מצב טראומטי נקלע המלך, ואמר לו: יהיה בסדר, אתה תחלים, ה' יעזור. אולי זו רק אשליה ולא כך עתיד להיות. ואף שכבר ראה שהשחין מתרפא - ובזה מרגיש הרד"ק בקושי - עדיין לא היה בטוח שהחולי יסור ממנו לגמרי, ועל כן ביקש אות.
הרלב"ג מסביר שחששו של חזקיהו היה שההבטחה תלויה בתנאים: אם תהיה צדיק, אם תעשה כך וכך, אם תעמוד בניסיונות. הוא חשב שאין זו הבטחה גמורה אלא הבטחה מותנית, ולכן רצה לדעת "מה אות כי ירפא ה' לי" - שלא יאמרו לו אחר כך שה' לא ריפא אותו משום שלא עמד בקריטריונים ולא היה במדרגה הראויה. אלא שירפא לו בכל מצב, ועל זה ביקש אות.
המצודת דוד הולך בדרך שונה. יש לשון "מה" שאינה שאלה אלא הצהרה, כמו "מה אדיר שמך בכל הארץ" - שאין לו תשובה, שכן פירושו "כמה אדיר שמך", מה מאוד מפואר הדבר. וכך אומר המצודת דוד: "מה אות כי ירפא ה' לי" אינו שאלה איזה אות, אלא אמירה: מה מאוד ייחשב הדבר לאות גדול ונפלא כאשר ירפא אותי ה', כמה סימן להשגחת ה' יהיה בזה. אמנם פירוש זה קצת מוקשה, שהרי מיד נאמר "ויאמר ישעיהו זה לך האות", ומשמע שזו תשובה לשאלה. אבל מצד עצמו הפירוש יפה.
מהן ה"מעלות"
"מעלות" פירושן מדרגות. וזהו גם המושג "שיר המעלות" - על שם המדרגות שעליהן היו עומדים הלויים ושרים. כאן היו מדרגות שעליהן אפשר היה לראות את מהלך השמש: ככל שהשמש מתרחקת, הצל מטפס ועולה במדרגות, ולפי זה ידעו מה מצב היום, וכל מדרגה כשעה. ויש אומרים שאחז עשה כעין שעון שמל מבוסס על צל, ובו סימנים כמין שנתות, ולפי הליכת הצל ידעו אם היום קצר או ארוך וכמה נשאר ממנו. כך או כך, "מעלות" כאן הן מושג של זמן. והשאלה היא: כמה שעות אתה רוצה, קדימה או אחורה?
וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ: נָקֵל לַצֵּל לִנְטוֹת עֶשֶׂר מַעֲלוֹת, לֹא כִי יָשׁוּב הַצֵּל אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת. (י)
כפשוטו: אומר חזקיהו שקל יותר לשמש לקפוץ עשר שעות קדימה מאשר לנסוע לאחור עשר שעות, ולכן הוא מעדיף את האות הקשה יותר, שהשמש תשוב אחורנית, שזה דבר פלאי. אלא שהדבר מוקשה: מה פירוש "נקל"? וכי יש לשמש קלות ללכת קדימה יותר מאשר אחורה? השמש פועלת על פי הטבע שקבע לה הבורא, ואם הקדוש ברוך הוא מקפיץ אותה עשר מעלות קדימה ופתאום מגיעה שקיעה עשר שעות לפני הזמן - זהו נס עצום ופלא. ומי שמסוגל להוליכה קדימה מסוגל להוליכה אחורה, ושניהם פלא באותה מידה.
אלא כך אומרים המפרשים: כשהשמש הולכת קדימה במהירות רבה יותר, אין הדבר עושה רושם גדול בעולם. השקיעה הייתה אמורה להיות בעוד כמה שעות והיא הקדימה - מי בדיוק עקב אחר השעון? אולי היום היה מעונן. השמש הלכה בכיוונה הרגיל, רק מהר יותר. אבל אם רואים פתאום את השמש שכבר עומדת לשקוע חוזרת לאחור ומתחילה את היום מחדש - איזה רושם עצום נעשה בעולם, הכול עומדים נדהמים ופיהם פעור. וזהו "נקל": לא שלה' זה קל יותר, שהרי שניהם שווים לפניו, אלא שהרושם קל יותר. חזקיהו רוצה נס שישאיר את כולם בתימהון, שיראו הכול שהקדוש ברוך הוא עשה כאן נס.
דרכו החדשנית של המלבי"ם
המלבי"m שם לב שהכתוב מדבר על צל ולא על שמש, ומסביר: השעה באותו יום כבר הייתה מאוחרת. אם היום מונה שתים עשרה שעות, מדובר כבר בשעה העשירית, בערך שש לפנות ערב במושגים שלנו. במצב כזה, אם השמש תרוץ עשר שעות קדימה - כמה מהן נרגיש? רק שעתיים. שהרי בעוד שעתיים היא עוברת לצדו האחר של כדור הארץ ומתכסה מעינינו, וגם אם תמשיך לרוץ עוד שמונה שעות - לא נראה זאת ולא ניחשף לכך. כל שנראה הוא שקיעה מוקדמת בשתי שעות. אבל אם בשעה העשירית תשוב השמש לאחור, אנו רואים במו עינינו את כל עשר השעות חוזרות ברגע אחד. זהו נס גלוי לעיניים. ולכן אמר "נקל לצל לנטות" - מופת קל הוא אם רק הצל ינטה, שהרי משלב מסוים זה רק צל ואיננו רואים עוד את כדור השמש. אבל אם יחזיר הקדוש ברוך הוא את השמש לאחור, יהיה זה נס גלוי וברור שהכול ידעו שנעשה כאן דבר שהוא נגד הטבע.
"במעלות אחז"
וַיִּקְרָא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל־יְהֹוָה, וַיָּשֶׁב אֶת־הַצֵּל בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְּמַעֲלוֹת אָחָז אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת. (יא)
ישעיהו מתפלל, וכך אכן עושה הקדוש ברוך הוא. כפשוטו, כפי שהסברנו: אחז עשה כעין שעון, ובאותן מעלות ראו כיצד השמש חוזרת עשר מעלות אחורנית.
וביאור נוסף: אומרים חז"ל שביום שמת אחז התקצר היום בעשר שעות. מדוע? הכינו הכול להספד: עשו בימה, הביאו אנשים חשובים ושרים שיספידו את אחז - ופתאום ירד חושך. השמש שקעה בטרם זמנה, ובאותם ימים לא היה אור ולא כלום, הגיעה חשיכה והכול ברחו לבתיהם, שהרי אנשים מפחדים ללכת בלילה. וכך בטלה אותה "התעוררות" לרגל פטירתו של אחז המלך הרשע, וניצלו ישראל מלשמוע הספדים על רשע מושחת כזה. הקדוש ברוך הוא ביטל את ההספדים עליו. אלא שמאז חסרו עשר שעות בלוח. ועכשיו, כשהחזיר ה' את הצל עשר מעלות אחורנית, קיבלנו קיזוז, ושב המצב לקדמותו.
לסיכום:
הפרק פותח בגזירה החמורה ביותר - "מת אתה ולא תחיה" - ומלמד שאין ייאוש בעולם כלל: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. חזקיהו אינו נכנע לנבואה, מסב פניו אל הקיר ומתפלל מקירות ליבו בשלוש השלמויות - באמת, בלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי - ובוכה בכי גדול, ותפילתו ודמעתו מתקבלות. לאורך כל הפרק מלווה אותנו יסודו של המלבי"ם: הניצחון על האויב הפנימי, המידות הרעות, הוא המפתח לניצחון על חולי הגוף ועל האויב שבחוץ. ולצד זה יסודו של ישעיהו: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך" - אין לאדם לעשות חשבונות שמיים, אלא לקיים את המוטל עליו, ואת השאר יעשה הקדוש ברוך הוא. ולבסוף בא האות הגלוי: השמש שבה עשר מעלות אחורנית במעלות אחז, נס פומבי לעיני כול, שכל העמים יראו את הנס הגדול ואת ההצלה המיוחדת שנעשתה לישראל.