פרקנו הוא פרק החתימה של פרשת סנחריב: אחרי חירופיו וגידופיו של מלך אשור, אחרי תפילת חזקיהו בבית ה' ואחרי נבואת ישעיהו בן אמוץ על מפלת אשור, מגיע החלק שבו הקדוש ברוך הוא עצמו פונה אל סנחריב ומעמיד אותו במקומו. בשיעור זה נעמוד על סיומה של הנבואה, על ההבטחה לחזקיהו ולפליטת יהודה, ועל קיומה בלילה אחד במחנה אשור, יחד עם דברי חז"ל שמאירים את גודל הנס ואת גדולתו של חזקיהו המלך.
וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבֹאֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי׃
אומר לו הקדוש ברוך הוא לסנחריב: אני יודע את כל מה שאתה מתכנן, אפילו בחדרי משכבך. אל תחשוב שידיך עשו לך חיל, אל תחשוב שאתה עלית מרום הרים בכוחך. בין הזמן שישבת בביתך ובין הזמן שיצאת להילחם כנגד יהודה - "ידעתי". ומה פירוש "ידעתי"? שהכל נובע ממני, בהשגחתי ובשליחותי. וגם את "התרגזך אלי", את כל מה שאתה עתיד לחרף ולגדף, גם את זה ידעתי מראש. ולא עוד, אלא שגם על זה תיענש.
יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ עָלָה בְאָזְנָי וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ וּמִתְגִּי בִּשְׂפָתֶיךָ וַהֲשִׁבֹתִיךָ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּאתָ בָּהּ׃
הנביא אומר בשם ה': שני דברים עלו באוזניי. הראשון - "התרגזך אלי", מה שחירפת וגידפת. והשני - "שאננך", כלומר השאון והרעש והפרסום שעשית מכל העניין: עלית על החומה, כתבת ספרים, דאגת שיתגלה בפני כולם איך אני, סנחריב הגדול, וה' אלוקי ישראל כביכול תחתיי.
לכן אומר הקדוש ברוך הוא: "ושמתי חחי באפך ומתגי בשפתיך". אלו הם ביטויים הלקוחים מכלי הבהמה. "חח" הוא ה"שיר", הטבעת שמושכים בה את הבהמה, כלשון "כל בעלי השיר יוצאים בשיר". ו"מתג" הוא הזמם, זמם של ברזל שמניחים בנחיריה של הנאקה, והיא נמשכת בחוטמה. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אני שמתי את זה באפך ובשפתיך, ואני מוליך אותך כבהמה - "והשיבותיך בדרך אשר באת בה", אני אחזיר אותך למקום שממנו הגעת.
וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית סָחִישׁ וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם׃
למי נאמר "וזה לך האות"? בזה יש שני פירושים. רש"י מסביר שמכאן ואילך הנביא מדבר עם חזקיהו: אתם יראים למות ברעב, שהרי סנחריב החריב את הארץ וגדע את האילנות, ואתם נאלצתם לסתום את המעיינות. אומר לו הנביא: מפלת סנחריב תהיה לך אות על השנים הבאות, שתוכלו לחיות ולהתפרנס ממה שיגדל כאן. "אכול השנה ספיח" - יצמחו לכם צמחים ותתפרנסו מהם, "ובשנה השנית סחיש" - האילנות שנגדעו יחזרו לצמוח. כשתראה את מפלת סנחריב, תדע שגם ההבטחה שאני מבטיח לך עכשיו על הפרנסה בשנים הבאות תתקיים.
המלבי"ם מסביר בדרך אחרת. הנביא כבר דימה למעלה את חורבן הערים לצמח שקמל וחוזר וצומח: "ותהי להשות גלים נצים ערים בצורות", וכן "היו עשב שדה וירק דשא" - החורבן נמשל לצמחים שנובלים ולאחר מכן צומחים. לפיכך בא ואומר לו: יבול הארץ יהיה אות על יבול האנשים. הנה עכשיו כל הארץ חרבה, עד שבשנה הזאת אין ברירה אלא לאכול ספיחים, מה שנספח וגדל מאליו, שמרוב השיממון אין מה לאכול. בשנה השנייה עדיין לא תהיה אפשרות לזרוע, שמרוב השיממון אף זרע לזריעה אין. אבל בשנה השלישית כבר תזרעו ותקצרו, תטעו כרמים ותאכלו פריים, והארץ תחזור לאיתנה. מה שאתה רואה שיקרה בארץ - זה לך האות שיקרה גם באנשיה: עם ישראל הבאים ישרישו ויחזרו ויצמחו ויגדלו וישגשגו, ומלכות יהודה תלך ותפרח. קח לך משל מן הצמחים על יהודה עצמה, שהמצב שהוא היום ירוד מאוד יחזור ויצמח, ויפרו וירבו עם ישראל כשם שהצמחים פרים ורבים.
וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה׃
זהו ההמשך הישר של המשל: כשם שהצמחים ילכו ויגדלו לאט לאט, כך פליטת יהודה, אלה שנשארו, יוסיפו "שורש למטה" - יכו שורשים למטה מלאים כל טוב, וכמו אילנות שכאשר יש להם שורשים חזקים למטה הם צומחים יותר טוב למעלה, כך "ועשה פרי למעלה". גם הערים יתחזקו וגם היושבים בהן יתרבו, והאות לכך יהיה הריבוי שתראה בצמחים.
כִּי מִירוּשָׁלַיִם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן קִנְאַת יְהֹוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת׃
הוא מבטיח שהמון העם הנמצאים בירושלים לא יגלו, ותהיה מהם פליטה "מהר ציון". ומהו הר ציון? חזקיהו יושב במצודת ציון, והכוונה שעל ידי צדקותו של חזקיהו מבטיח הקדוש ברוך הוא שהשארית הזאת עוד תעשה שם ושארית. וכל זה מדוע? "קנאת ה' צבאות תעשה זאת" - לא בגלל זכויותיהם של ישראל, שהרי ראינו שבעבר לא היו להם זכויות, וחזקיהו עצמו ראינו שאחז אביו הרבה להרשיע. אלא שה' מקנא לשמו ולארצו, וכיוון ששמו חולל בגויים - "קנאת ה' צבאות תעשה זאת".
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה׃
"ולא יורה שם חץ" - כפשוטו. "ולא יקדמנה מגן" - דרכם היתה שלפני שמתקרבים להילחם על מקום, מתקרבים עם מגינים, שהרי כל מי שמתקרב לחומה יורים עליו אבני בליסטראות, ולכן היו צריכים ללכת עם מגינים כדי להגן על עצמם. "ולא ישפוך עליה סוללה" - לביטוי זה שתי משמעויות: או שהיו עושים כעין גבעה ממול העיר, כדי להיות גבוהים ולירות מן הגבעה אל תוך העיר; או שהיו סוללים סוללת עפר בצד החומה, כדי שיהיה אפשר לטפס עליה, לעבור את החומה ולהיכנס פנימה. ועל כל אלה מבטיח הקדוש ברוך הוא שלא יהיו.
בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יָבֹא בָּהּ יָשׁוּב וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא נְאֻם יְהֹוָה׃
"בדרך אשר יבוא בה ישוב" - אף שאחר כך ישוב עוד פעם לכיוון ירושלים, עם כל זה "אל העיר הזאת לא יבוא נאום ה'": להיכנס לתוכה הוא לא ייכנס.
וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי׃
"וגנותי" - מלשון לגונן, מלשון מגן. והישועה תהיה משני טעמים: "למעני" - בעבור חילול השם שהיה כאן, "ולמען דוד עבדי" - למען מלכות בית דוד, שהקדוש ברוך הוא רוצה שמלכות בית דוד תישאר.
וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהֹוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים׃
וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה׃
וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
בלילה ההוא יוצא מלאך ה' ומכה במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף. בעקבות המעשה סנחריב פשוט עוזב את המקום ויושב בנינוה, ושם, בעודו משתחווה בבית נסרוך אלוהיו, בניו אדרמלך ושראצר מכים אותו בחרב ונמלטים לארץ אררט, ואסר חדון בנו מולך תחתיו. עלינו להבין: כיצד מתחלק אותו חשבון של מאה שמונים וחמישה אלף, באיזו דרך הם מתו, מי הוא אותו נסרוך, ומה ההיגיון בכך שבניו הכו אותו בחרב.
חז"ל אומרים שאותו לילה היה ליל פסח. באותו לילה ישב חזקיהו וקרא את ההלל, אך כשנתבע לומר שירה על הנס אמר: "אין בי כוח", והלך לישון. וישראל אמרו שירה באותו הלילה, שהרי בליל פסח ממילא הכל אומרים את ההלל, אבל בעקבות מפלת סנחריב חזקיהו לא אמר שירה. ואומרים חז"ל שאם היה אומר שירה, היה נעשה משיח. נראה בפרק הבא שחזקיהו היה חולה שלושה ימים, והישועה של חזקיהו ועם ישראל מסנחריב היתה לאחר שהספיק להחלים מחוליו, ושם נבאר ביתר ביאור על מה חלה ובעקבות מה באה הרפואה.
הרד"ק מביא את דברי חז"ל שסנחריב שאל את חכמיו: מה כוחה של האומה הזאת, במה הם מצליחים ובמה הם מתגברים? אמרו לו: אברהם אביהם העלה את בנו לעולה, יש להם זכות אבות של מסירות נפש. ראה סנחריב את המפלה שהיתה לו, אמר: אם כך, גם אני אעלה את בניי לעולה. להיכן הלך? "בית נסרוך אלוהיו". ומהו נסרוך? מלשון נסר - נסר שהיה מתיבת נוח, ואותו נסר עבד לו. שם הבטיח ונדר, שכאשר יצליח לנצח את עם ישראל אחרי המפלה שהיתה לו, יקריב את שני בניו לעבודה זרה. שמעו זאת בניו ואמרו: עוד לפני שהוא יעשה לנו משהו, אנחנו נטפל בו. וזהו "ויהי הוא משתחווה בית נסרוך אלוהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכוהו בחרב" והמה נמלטו ארץ אררט.
הגמרא בסנהדרין דף צ"ה עמוד ב' מתארת את מה שהיה שם באותה מלחמה. אמר רב יהודה אמר רב: בא עליהם סנחריב הרשע בארבעים וחמישה אלף איש בני מלכים יושבים בקרונות של זהב, ועימהן שגלונות (מלכות) וזונות; ובשמונים אלף גיבורים לבושי שריון קליפה; ובשישים אלף אחוזי חרב רצים לפניו; והשאר פרשים. וכן באו על אברהם, בשעה שנלחם עם ארבעה המלכים, וכן עתידין לבוא עם גוג ומגוג.
במתניתא תנא: אורך מחנהו ארבע מאות פרסה, ורוחב צוואר סוסיו ארבעים פרסה, כלומר כשהוא מתפרס לרוחב, וסך מחנהו מאתיים ושישים ריבוא אלפים חסר חד. שואל אביי: מהו "חסר חד"? חסר רבוא אחד? חסר אלף אחד? חסר מאה? חסר אחד? תיקו.
תנא: ראשונים עברו בשחי, שנאמר "וחלף ביהודה שטף ועבר" - כשעברו את הירדן היו צריכים להתכופף ולעבור בשחייה. אמצעיים עברו בקומה, שכבר נידלדלו המים בעקבות שעברו בתוכם, שנאמר "עד צוואר יגיע". אחרונים העלו עפר ברגליהם, שכבר ייבשו אותו לגמרי - כל כך הרבה מאות אלפים עברו שם עד שהירדן יבש - ולא מצאו מים בנהר לשתות, עד שהביאו מים ממקור אחר ושתו, שנאמר "אני קרתי ושתיתי מים", "קרתי" מלשון מקור, חפרתי, שהרי הירדן התייבש.
שואלת הגמרא: והלוא כתוב "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף", ולפי החשבון הזה היו הרבה הרבה יותר, והכתוב אומר "וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים". אמר רבי אבהו: הללו ראשי גייסותם. כלומר מאה שמונים וחמישה אלף הם רק המפקדים, ראשי הגייסות, ראשי הפלוגות, אבל הפלוגות עצמן מנו אלפי אלפים כמו שראינו. אמר רב אשי: וזה גם כן מדויק ממה שנאמר "וישלח במשמניו רזון" - בשמנים שבהם, שהמכה היתה בראשי הגייסות. אמר רבינא: וזה גם כן מדויק ממה שנאמר "וישלח ה' מלאך ויכחד כל גיבור חיל ונגיד ושר במחנה" - רואים שההכאה התייחסה לגדולים שבהם. וכן "ויבוא בית אלוהיו ומיציאי מעיו שם הפילוהו בחרב", שמע מינה.
שואלת הגמרא: במה הכם? שהרי לא כתוב באיזו דרך הכה אותם המלאך, אלא רק "ויך במחנה אשור". רבי אליעזר אומר: ביד הכם, שנאמר "וירא ישראל את היד הגדולה" - מהו "הגדולה"? שעתידה להיפרע מסנחריב. רבי יהושע אומר: באצבע הכם, שנאמר "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוקים היא" - אצבע שעתידה להיפרע מסנחריב. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל, גבריאל, מגלך נטושה? כלומר מחודדת ומושחזת ומוכנה? אמר לפניו: ריבונו של עולם, נטושה ועומדת מששת ימי בראשית, שנאמר "מפני חרבות נדדו".
רבי שמעון בן יוחאי אומר: אותו הפרק זמן בישול פירות היה, שהרי זה היה בתקופת ניסן. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל, שהיה ממונה על בישול הפירות: כשאתה יוצא לבשל פירות, היזקק להם - לסנחריב. כלומר על הדרך, כשאתה עובר לבשל פירות, עשה ביקור אצל סנחריב וטפל בו. שנאמר "מדי עברו יקח אתכם כי בבוקר בבוקר יעבור ביום ובלילה והיה רק זעווה הבין שמועה". אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי, אגב אורחך לבעל דבבך אשתמע - כשאתה הולך לדרכך, עשה בדרך אגב ביקור אצל השונא שלך, כדי שיראה אותך ויתעצבן.
ומה רוצים לומר לנו כאן? מי שקורא היה יכול לחשוב שהקדוש ברוך הוא שלח גייסות מיוחדים ומלאך מיוחד כדי לטפל בסנחריב. אומרים לך: לא. יש לקדוש ברוך הוא מלאך שתפקידו לבשל את הפירות, ואגב שהוא הולך לבשל פירות, על הדרך עבר דרכם, טיפל בהם והמשיך. אל תחשוב שהיה צריך כאן מבצע מיוחד, שהיה צריך להפעיל פלוגות מיוחדות, יס"מ או ימ"מ - שום דבר. המלאך לקח אותם "מדי עברו".
ויש אומרים: בחוטמן נשף בהן ומתו, שנאמר "וגם נשף בהם וייבשו". רבי ירמיה אומר: כפיים ספק להם ומתו, שנאמר "וגם אני אכה כפי אל כפי".
מכל זה אנו רואים שמפלת סנחריב היתה מפלה גדולה ועצומה. ולכן קשה שבעתיים: חזקיהו המלך, שהיה צריך לומר שירה, אמר "אין בי כוח". ומהו "אין בי כוח"? ראיתי שמסבירים שחזקיהו אמר: ריבונו של עולם, אני לא עשיתי שום דבר. משה רבנו אמר שירה, מפני שמשה רבנו הכה ביאור, נטה את ידו על הים, עשה פעולות. דוד המלך אמר שירה, מפני שדוד נלחם ויצא למלחמות. אבל אני מה עשיתי? אני רק ישבתי בבית המדרש, אני רק התפללתי. אם אני אומר שירה, זה ייראה כאילו אני עשיתי משהו, ואני לא עשיתי כלום, הכל אתה עשית. לכן אין בי כוח לומר שירה, ואיני אומר שירה.
אבל האמת היא שזו היתה טעות. מדוע? כי באמת חזקיהו המלך הגיע לדרגה גבוהה יותר מדוד המלך. דוד המלך אמר "ארדוף אויביי ואשיגם" - אני ארדוף, אני אשיג, ואתה תעזור לי. חזקיהו המלך אמר: אני לא רודף ואיני משיג, אני יושב בבית המדרש ואתה תעשה את המלחמה. ומי יותר גדול? חזקיהו המלך. ואם כן, ודאי שהיה צריך לומר שירה. אלא שמרוב ענוותנותו אמר: אני לא עשיתי כלום, אז איך אומר שירה? ובאמת הוא עשה את הכל, כי עצם זה שישב בבית המדרש הוא שפעל את הכל. ולכן היה צריך לומר שירה, ועל שלא אמר - על זה היתה התביעה עליו.
אנו רואים מכאן יסוד גדול. לפעמים אדם חושב שאם הוא עושה פעולות אז הוא פועל, ואם אינו עושה פעולות אינו פועל. והאמת היא בדיוק להפך: ככל שאדם עושה פחות פעולות ובוטח יותר בה', כך הוא פועל יותר. חזקיהו המלך לא עשה שום פעולה, ופעל את המפלה הגדולה ביותר שהיתה בהיסטוריה: מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות ומיליוני חיילים נפלו בלילה אחד, בלי שום פעולה, רק על ידי תפילה וביטחון בה'. זה הלימוד הגדול שאנחנו צריכים ללמוד מחזקיהו המלך: לבטוח בה', להתפלל אליו, ולדעת שהכל מאיתו יתברך. וככל שנבטח בו יותר, כך נראה ישועות גדולות יותר.
בפרק זה חותם הקדוש ברוך הוא את חשבונו עם סנחריב: "ושבתך וצאתך ובואך ידעתי" - הכל היה בהשגחתו ובשליחותו, ועל חירופיו וגידופיו הוא נמשך חזרה כבהמה בחח ובמתג. לחזקיהו ולפליטת יהודה ניתנה הבטחת שיקום: כשם שהארץ החרבה תחזור לזרוע ולקצור ולנטוע כרמים, כך תשריש שארית יהודה ותעשה פרי למעלה, וכל זה לא בזכותם אלא מפני קנאת ה' לשמו ולמען דוד עבדו. וההבטחה התקיימה בלילה אחד, ליל פסח, כשמלאך ה' הכה מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות - כדרך אגב, בעוברו לבשל פירות - וסנחריב חזר לנינוה ונפל בחרב בניו על נדרו בבית נסרוך. ומחזקיהו, שמרוב ענוותנותו אמר "אין בי כוח לומר שירה", אנו למדים את היסוד ההפוך: דווקא היושב בבית המדרש ומתפלל ובוטח בה' הוא הפועל את הישועה הגדולה.