פתיחה
פרק יט בספר מלכים ב הוא המשכה הישיר של המערכה הגדולה בין סנחריב מלך אשור לבין חזקיהו מלך יהודה. בפרק הקודם שמענו את חירופיו של רבשקה תחת חומות ירושלים; כאן אנו רואים את תגובתו של חזקיהו: קריעת בגדים, שק, כניסה לבית ה' ותפילה, ומשלחת אל ישעיהו הנביא. מכאן ואילך המערכה כבר איננה מלחמה בין שני מלכים, אלא מלחמה שהקדוש ברוך הוא נוטל אותה על עצמו, שכן החירוף כוון כלפי שמיא. נלך על סדר הפסוקים לאור ביאורי המלבי"ם.
קריעת הבגדים והשק: שתי סיבות
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּתְכַּס בַּשָּׂק וַיָּבֹא בֵּית יְהוָה׃
חזקיהו שומע מפי שבנא הסופר, אליקים בן חלקיה אשר על הבית ויואח בן אסף המזכיר את הדברים הנוראים שאמרו רבשקה וחבריו. שתי תגובות יש כאן, ולכל אחת סיבה משלה: הוא קורע את בגדיו על הגידופים שחירפו את השם, ומתכסה בשק על הצרה הגדולה והקשה שנחתה עליהם. ובא אל בית ה' כדי להתפלל.
וַיִּשְׁלַח אֶת אֶלְיָקִים אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא בֶּן אָמוֹץ׃
חזקיהו שולח אותם אל ישעיהו בן אמוץ, מכוסים בשקים, כדי שהנביא יתפלל בעד העם.
"יום צרה ותוכחה ונאצה" - שני התנאים למפלת סנחריב
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה׃
מסביר המלבי"ם: ישעיהו כבר ניבא בספר ישעיה פרק י שסנחריב עתיד ליפול בהר ציון, ושם התנה זאת בשני תנאים שיקדימו את מפלתו. האחד, שיחרף ויגדף מערכות אלוקים, כלשון הכתוב שם "ויתגדל על אל אלים". והשני, שהצרה תגיע עד קצה התכלית, שתהיה צרה קשה ועצומה, ואז תתחיל לצמוח הישועה.
עתה שולח חזקיהו לנביא לומר: הנה הגיע הזמן, שני התנאים התקיימו. "יום צרה" - הצרה הזאת היא צרה קשה, סנחריב כבר עומד לפני ירושלים ועומד לכבוש את העיר. "נאצה" - כפי שאמרת, שיחרף מערכות אלוקים, הנה הוא מנאץ את ה' בחירופים ובגידופים. "ותוכחה" - יתרה מזו, מזה שהשם כביכול אינו מגיב לו הוא לוקח לעצמו הוכחה: הנה אתם רואים שגם האלוה שלכם אינו חזק יותר משאר האלוהויות.
"באו בנים עד משבר וכח אין ללדה"
מכל זה עולה ש"באו בנים עד משבר". המשבר הוא המקום שבו האישה יולדת, האובניים. וכשם שכאשר האישה יושבת על המשבר, ככל שהצירים תוכפים אנו יודעים שהלידה קרובה יותר, כך אומר חזקיהו לנביא: הצרה הגיעה עד קצה, סימן שהגיע הזמן שהתנבאת עליו, שעתיד ה' להיפרע מסנחריב.
אלא שאף על פי שהישועה קרובה, עדיין אנו מסופקים - "וכח אין ללדה". ובזה שתי משמעויות. האחת: חסרים לנו המצוות והמעשים הטובים, שהם אלה שמולידים את הישועה; וממילא אנו חוששים שמא הישועה שדיברת עליה בשנים קדמוניות לא תגיע. והשנייה: אין לנו גם כוח פיזי, שהרי באמת לא היה לחזקיהו צבא.
אוּלַי יִשְׁמַע יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה׃
יש אפשרות שתוקדם הלידה בלי שנגיע חלילה לסכנת נפשות. כיצד? "אולי ישמע ה' אלהיך את כל דברי רבשקה" - אלה אינם סתם חירופים של אדם פרטי, אלא שליחות מאדוניו סנחריב, ששלחו לחרף אלוהים חי. ואם כך, יש מקום שהקדוש ברוך הוא יקדים את הלידה גם אם אין לנו כוח, משום כבודו יתברך, שלא יתחלל שמו בגויים. "והוכיח בדברים" - שהרי הוא בא כביכול לנצח את הקדוש ברוך הוא, להתווכח עמו ולהוכיח שאנחנו חזקים יותר.
"ונשאת תפילה" - הדבר היחיד שיוכל לשנות את המערכה הוא שאתה, הנביא, תתפלל. וזכות התפילה תועיל לנו, שאחרי שהגלה את כל השבטים, לכל הפחות ירחם ה' על שארית הפליטה. שהרי שארית היא דבר הראוי יותר לרחמים: אחרי שהכול מוגר ונשארה רק שארית, ראוי לרחם עליה. ואם גם אותנו יגלה ואם גם אותנו יהרוג, לא יישאר שם ושארית לעם ישראל בירושלים.
תשובת ישעיהו: המלחמה אינה שלכם
וַיֹּאמֶר לָהֶם יְשַׁעְיָהוּ כֹּה תֹאמְרוּן אֶל אֲדֹנֵיכֶם כֹּה אָמַר יְהוָה אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֹתִי׃
עבדי המלך באים אל ישעיהו, וישעיהו מוסר להם נבואה: אין לך מה לחשוש, כיוון שהמלחמה שלו אינה כנגדכם - "אשר גדפו נערי מלך אשור אֹתי". יש לו מלחמה איתי, אומר הקדוש ברוך הוא; הוא לא ביזה אתכם, הוא ביזה אותי. ואם כן אין לכם מה לדאוג: היות שמדובר בכבודי, אני אדרוש את כבודי ואני אלחם את המלחמה כנגדו.
הִנְנִי נֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ׃
כאן מודיע הקדוש ברוך הוא את תוכנית הפעולה: הוא ישוב בבושת פנים לארצו, ושם ייפול בחרב. תחילה ישמע שמועה שתרהקה מלך כוש אוסף עמו את המצרים ואת פוט ועמים נוספים כדי להילחם כנגדו בארצו. כלומר, בעוד סנחריב יצא להילחם כאן, מנצלים תרהקה ומצרים ופוט את ההזדמנות לצאת כנגד ארצו. בעקבות זה יעזוב סנחריב את המערכה כאן, ילך להציל את ארצו, יילחם בהם, ייטול את כל אוצרותיהם וחמדותיהם ויחזור לכאן כדי לסיים את הסיפור. אלא שאז יסתיים סיפורו שלו. כיצד ייפול כאן - אין הקדוש ברוך הוא מודיע להם; רק אומר שלאחר שייפול כאן ישוב לארצו ושם ימות.
שאלת הרד"ק: למה לא לחסלו מיד?
שואל הרד"ק: מדוע לא חיסלו הקדוש ברוך הוא כבר כאן? למה לשלוח אותו להילחם בתרהקה מלך כוש ואחר כך להחזירו הנה? בקיצור, בוא נהרוג אותו ונגמור, למה לעייף אותו קודם? התשובה פשוטה: כאשר נלחם כנגד מלך כוש שלל מהם שלל רב ועצום, ונטל את כל חמדותיהם ואוצרותיהם. וכשבא להילחם כאן כנגד עם ישראל, כבר היה כבד בכסף ובזהב, וכשנפל כאן הותיר אחריו נכסים מרובים. הקדוש ברוך הוא לא הסתפק בכך שייפול לפני עם ישראל, אלא רצה שעם ישראל יקבלו גם שלל רב, את כל מה שאסף מכוש וממצרים ומפוט. לכן שלחו קודם לשם: לך אסוף את כל הכסף והזהב, בוא לכאן והשאר אותו כאן, ולאחר מכן תברח - הוא וכמה משרתיו ברחו, ובסופו של דבר נפל ביד בניו בארצו, כפי שנראה בהמשך.
שני ניסים בפסוק אחד
המלבי"ם מצביע כאן על כמה ניסים. האחד: "ושמע שמועה" - שמועה בעלמא, מידע שאינו מבוסס, ואף על פי כן עזב את כל המערכה כאן והאמין לדברים. איך זה הגיוני? על כך נאמר "הנני נותן בו רוח" - אכניס בו רוח שיקבל את הדברים ויאמין בהם, אף שבסך הכול שמע שמועה.
ודבר נוסף: ההיגיון היה מחייב שישלח חלק מצבאו להילחם בתרהקה מלך כוש, ובחלק האחר יסיים את המלאכה כאן. שהרי הצבא שהיה כאן היה צבא של מיליונים, כפי שנראה בהמשך, ומה צורך בצבא כה גדול מול עיר כה קטנה - ירושלים המקורית הייתה קטנה אף מהעיר העתיקה של ימינו, כפי שרואים בשרטוטים ובציורים. ואף על פי כן גם זה היה בדרך נס, שהקדוש ברוך הוא סובב את העניין שכולם ילכו לשם, כדי שישללו את כל השלל, ויחזרו לכאן, וייפלו כאן עם כל השלל.
איגרות סנחריב
"ויָשׇׁב רבשקה וימצא את מלך אשור נלחם על לבנה כי שמע כי נסע מלכיש. וישמע אל תרהקה מלך כוש לאמר הנה יצא להלחם אתך". סנחריב שומע ועוזב את המקום, אך חושש שחזקיהו יראה בכך מפלה או כניעה, ולכן שולח מלאכים.
כֹּה תֹאמְרוּן אֶל חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר אַל יַשִּׁאֲךָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בּוֹ לֵאמֹר לֹא תִנָּתֵן יְרוּשָׁלִַם בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
אל יפתה אותך אלוהיך לומר: הנה הוא עזב, סימן שירושלים לא תימסר בידו. "הנה אתה שמעת את אשר עשו מלכי אשור לכל הארצות להחרימם ואתה תנצל?" "ההצילו אתם אלהי הגוים אשר שחתו אבותי את גוזן ואת חרן ורצף ובני עדן אשר בתלאשר" - האם כל האלוהים הללו הצילו את עמיהם? "איו מלך חמת ומלך ארפד ומלך לעיר ספרוים הנע ועוה" - איפה כל אותם מלכים? סנחריב הניע אותם ממקומם ועיווה את גבולותיהם, כדברי חז"ל שסנחריב בלבל את האומות. וראינו גם הסבר נוסף, שיש אומרים ש"הנע ועוה" הם שמות של אלוהויות או שמות של עמים ומקומות, כמו ארפד, חמת וספרוים.
וַיִּקַּח חִזְקִיָּהוּ אֶת הַסְּפָרִים מִיַּד הַמַּלְאָכִים וַיִּקְרָאֵם וַיַּעַל בֵּית יְהוָה וַיִּפְרְשֵׂהוּ חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי יְהוָה׃
"ספרים" בלשון הנביא, כפי שהסברנו בעבר, פירושם מכתבים ואיגרות. חזקיהו קורא את האיגרות ששלחו אליו ופורש אותן לפני ה', כאומר: ריבונו של עולם, אתה אמרת שבך הוא פגע ואתה תטפל בזה - הנה אני שם זאת לפניך. ולכן הוא הולך להתפלל. שימו לב להבדל: בפעמים הקודמות חירף רבשקה כביכול בשם עצמו, ואילו כאן החירוף הוא מסנחריב עצמו ובשמו, ולכן הוא חמור יותר.
תפילת חזקיהו: "יושב הכרובים"
וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי יְהוָה וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ׃
מצד אחד אתה מושל על כל הצבאות, עליונים ותחתונים, ומצד שני האלוקות שלך מתפרסמת בעולם על ידי עם ישראל. "יושב הכרובים" - מפני שמקום ההשגחה בייחוד הוא מקום הכרובים. ומשום כך כל אדם העומד בתפילת שמונה עשרה צריך לכוון כנגד ירושלים עיר הקודש, בית המקדש, בית קודש הקודשים, אל השכינה הקדושה הנמצאת בין הכרובים. וכן משה רבנו, כשהיה עומד ליד הארון - כפי שקראנו בסוף פרשת נשא - שמע את הקול מִדַּבֵּר אליו מבין שני הכרובים, ששם מקום השכינה.
ומי שזוכר את מה שדיברנו בלימוד נפש החיים, על אותו קו דק היורד מהאינסוף ברוך הוא ונכנס אל מקום הצמצום ומתלבש בכל הספירות: לאן מגיע אותו קו? אומר הרמח"ל שהוא מגיע עד עולם העשייה, עד ירושלים עיר הקודש, בית המקדש, בית קודש הקודשים, אל בין הכרובים. זהו אותו קו דק המשתלשל מהאינסוף ברוך הוא, שעליו מולבשים כל העולמות. ואם כן, אתה ריבונו של עולם "יושב הכרובים", שם השגחתך בצורה תמידית, וראוי לך לריב את ריבנו. שהרי כשסנחריב מאיים, אין הוא מאיים עלינו בלבד, אלא על בית המקדש כולו, ואף להגלות את הכרובים.
ועוד: אתה שעשית את השמים ואת הארץ - למי הם משווים אותך? לאלוהי הגויים, גוזן וחרן ורצף ובני עדן, לאלוה שאין בו ממש, שלא יועיל ולא יציל. אבל אם אתה ה' אלוהי ישראל יושב הכרובים, אתה האלוהים לבדך לכל ממלכות הארץ - מה יש להשוות ומה יש לדמות? אתה עשית את השמים ואת הארץ, וכל שאר האלוהויות אינם נחשבים למאומה.
הַטֵּה יְהוָה אׇזְנְךָ וּשְׁמָע פְּקַח יְהוָה עֵינֶיךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי׃
"הטה ה' אזנך ושמע" - את מה שחירפו השלוחים הראשונים, שנאמר בעל פה. "פקח ה' עיניך וראה" - את הספרים שחירפו בהם השלוחים האחרונים. ואלה חמורים יותר: "ושמע את דברי סנחריב", כי באחרונים יש דברי סנחריב עצמו, בעוד שבראשונים ייתכן שהנערים, רבשקה וחבריו, חירפו מדעת עצמם. אבל כאן אלה "דברי סנחריב אשר שלחו לחרף אלהים חי".
אׇמְנָם יְהוָה הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת הַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצָם׃ וְנָתְנוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן וַיְאַבְּדוּם׃
אמת הדבר שהחריבו את העמים ונתנו את אלוהיהם באש, והיה מקום להתרגש מהצלחותיו הגדולות של סנחריב בעבר. אבל אין אנו מתרגשים מכך: אתה בא ומתפאר שהצלחת כנגד אלוהויות רבות, והרי "לא אלוהים המה כי אם מעשה ידי אדם עץ ואבן" - חוכמה גדולה לאבד אלוהויות של עץ ואבן.
וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ נָא מִיָּדוֹ וְיֵדְעוּ כׇּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי אַתָּה יְהוָה אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ׃
ולכן אני מבקש שתושיע אותנו מידו, שלא יאמרו שהצליחו לנצח גם את אלוהי השמים והארץ. ועל ידי שתושיע אותנו, יראו הכול: את כל האלוהויות ניצח סנחריב, וכשהגיע אל ה' נפל לפניו. ובזה "ידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' אלוהים לבדך", אין עוד מלבדו, וכל האלוהויות כלא נחשבו, אין בהם שום כוח ושום ממש.
"אשר התפללת אלי" - למה נענתה התפילה
וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֶל חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל סַנְחֵרִב מֶלֶךְ אַשּׁוּר שָׁמָעְתִּי׃
"אל סנחריב" פירושו: בעניין סנחריב. ומהו "אשר התפללת אלי"? מבאר המלבי"ם שהקדוש ברוך הוא שמע לתפילתו מפני שעיקר התפילה הייתה "אלי", כלומר בעבורי. שהרי שני חירופים יש כאן: ביזיון לעם ישראל וביזיון לקודשא בריך הוא. ועל מה הצר חזקיהו בעיקר? על כבוד מלכות שמים. לכן אומר לו הקדוש ברוך הוא: מה שנוגע לכבודי - את זה שמעתי. כיוון שכואב לך כבוד השם, אני שמעתי ואענה בעבור כבוד שמי.
נבואת המפלה: "בזה לך לעגה לך בתולת בת ציון"
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עָלָיו בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלִָם׃
"בתולת בת ציון" מאפיינת את ירושלים, ולמה היא נקראת בתולה? מפני שעדיין לא הצליח שום מלך לכבוש אותה. היא בזה לך והיא לעגה לך. "אחריך ראש הניעה בת ירושלים" - כביכול נדנדה בראשה ואומרת: אתה עוד עתיד ליפול כאן. ואף לאחר שתיפול, עוד תניע בראשה אחריך, כאומרת: ראו לאיזו סכנה ולאיזה אתגר הכנסת את עצמך, שיצאת ממנו מוכה וחבול.
אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל מִי הֲרִימוֹתָ קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל׃
בת ציון כביכול אומרת לו: האם אינך שם לב את מי אתה מחרף ומגדף? ויתרה מכך, "על מי הרימות קול" - זה חמור הרבה יותר, שכן עשית זאת ברעש ובפרסום. אילו היית מחרף בשקט כבר היה זה עוון חמור, וכל שכן לחרף בקול. ולא זו בלבד, אלא כל מטרתך הייתה להכעיס את הקדוש ברוך הוא: לא הסתפקת בהכעסת עם ישראל, אלא "ותשא מרום עיניך" - להכעיס את השם בעצמו.
גאוותו של סנחריב
בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי וַתֹּאמֶר בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחוֹר בְּרֹשָׁיו וְאָבוֹאָה מְלוֹן קִצֹּה יַעַר כַּרְמִלּוֹ׃
אתה שלחת ביד מלאכיך וחירפת את השם, והתגאית ואמרת: וכי תוכלו לעמוד כנגדי? בכוח גבורתי ובעוצמתי הקפתי הרים גדולים וביערתי יערות שלמים של ארזים וברושים. הגעתי עד מרום הרים, עד ירכתי לבנון וצידון, ושם קיצצתי את היערות והכשרתי דרך לגדודיי שיבואו לכבוש את ירושלים. עד שהגעתי אל "מלון קִצה", נקודת הרום הגבוהה ביותר, "יער כרמלו", היער המובחר ביותר. וחז"ל מסבירים שאין הכוונה להר הכרמל, אלא שהגיע כבר קרוב לירושלים, אל המקום הגבוה ביותר שממנו נוח היה לכבוש את העיר, שהרי מטבע הדברים כשבאים ממקום גבוה יש יותר גבורה וכוח לכבוש מקום נמוך. כלומר: כבר יישרתי את הקרקע, כבר ביערתי את היערות, הכול מוכן לכניסתי לירושלים, וממילא אין לכם סיכוי לעצור אותי והניצחון מובטח.
אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מַיִם זָרִים וְאַחְרִב בְּכַף פְּעָמַי כֹּל יְאֹרֵי מָצוֹר׃
חזקיהו סתם את המעיינות כדי שלא יימצאו לאויב מים לשתות. דיברנו בעבר בשאלה אם חכמים הודו לו על כך או לא, ובדקתי זאת שוב: יש בזה שתי דעות. מפשט הגמרא ומפשט המשנה עולה שלא הודו לו חכמים על שסתם את מעיין גיחון, כדי שסנחריב כשיבוא לצור לא ימצא מים להחיות בהם את חייליו וייפול. מאידך גיסא מביא הרד"ק מדרש שדווקא בזה הודו לו חכמים, שהיה זה מעשה נכון. ויש מי שמיישב את הסתירה, שהיו כאן שני מעשים - נהרות וגיחון - שבאחד הודו לו ובאחד לא הודו לו.
ובנוסף לכך עשה חזקיהו בין שתי החומות מקווה מים, כדרך שהיו נוהגים בזמנם לחפור תעלה סביב הטירות ולמלאה מים, כדי למנוע מן האויבים להיכנס ולכבוש את העיר. ועל כל זה עונה סנחריב: אינני זקוק למי הבריכה שלך. "אני קרתי" - לשון גילוי מקורות מן האדמה: כשאני זקוק לשתות, אני חופר באדמה ומוציא משם מים לאנשיי, ואינני זקוק למעיינות שלך. וכי אתה סבור שהנהר ששמת סביב העיר יניא אותי מלכבשה, שאחשוש ממנו ולא אוכל לכבוש בגללו? הנהר הזה אינו מהווה מכשול בעבורי כלל. "ואחריב בכף פעמי" - בכף רגליי, בצעדיי: כשחייליי עוברים בנהר, אחרי שני גדודים או שלושה הנהר כבר מתייבש, רק מן המים הנדבקים בנעליהם. אם כן, האם אתה חושב שהנהרות שלך והמכשולים שלך יכולים לעכב אותי או להפחיד אותי?
תשובת הקדוש ברוך הוא: "אֹתה עשיתי"
הֲלֹא שָׁמַעְתָּ לְמֵרָחוֹק אֹתָהּ עָשִׂיתִי לְמִימֵי קֶדֶם וִיצַרְתִּיהָ עַתָּה הֲבֵיאתִיהָ וּתְהִי לַהְשׁוֹת גַּלִּים נִצִּים עָרִים בְּצֻרוֹת׃
אומר לו הקדוש ברוך הוא: אילו במקום הרחוק שבו התיישבת היית שומע את דברי נביאיי, שהתנבאו על כל זה מראש, היית יודע שגם כל מה שעשית עד עתה - "אֹתה עשיתי", לא אתה פעלת זאת מכוחך אלא זה נפעל מכוחי. ולא עוד אלא "ויצרתיה": יש עשייה של הדבר כמות שהוא בסופו, ויש יצירה, שהיא התכנון מראש. אילו היית שומע מדברי הנביאים היית מבין שהכול מתוכנן, ושיצרתי את עצם הדבר מראש, שהרי אני "מגיד מראשית אחרית" והודעתי לנביאיי את העתיד להיות.
ותדע לך שמה שהבאתי אותך להחריב את ארץ יהודה ולעשותם גלים - "להשות גלים", לעשותם כגלים, חורבות, שכן בית שנהרס נעשה גל של אבנים - כל מטרתו הייתה "נצים ערים בצורות". "נצים" מלשון הנצה, כמו "הנצו הרימונים", שיתחיל לצמוח מחדש: מתוך הגלים הללו יצמחו ערים בצורות, ערים חזקות שלא ניתן יהיה להחריבן בעתיד.
פירוש הדבר: החלק הראשון שכבשת מיהודה נועד להחזיר את יהודה בתשובה. ועל ידי שיחזרו בתשובה יבטחו בה', ועל ידי שיבטחו בה' יתהפך החורבן שחשבת שעשית לטובה, שממנו ינצו ערים בצורות. והכול בתכנון. אל תחשוב שיכולת לנצח בתחילה משום שה' התנגד ואתה גברת עליו; להיפך, ה' הוא ששלח אותך לעשות זאת, כמו שכתוב "הוי אשור שבט אפי". אומר הקדוש ברוך הוא: אני משתמש בך כשאני כועס על עם ישראל, אתה בבחינת שבט המכה בישראל. ואם כן, וכי חשבת שאתה ניצחת את השם? להיפך, היית כלי ביד ה' להשיב את ישראל בתשובה, ועל ידי כך יהיו ערים בצורות שיתחזקו באמונה ובעבודת ה', ובכך יהיה המקום מבוצר שלא ניתן יהיה עוד להחריבו.
העשב והקמה
וְיֹשְׁבֵיהֶן קִצְרֵי יָד חַתּוּ וַיֵּבֹשׁוּ הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא חֲצִיר גַּגּוֹת וּשְׁדֵפָה לִפְנֵי קָמָה׃
הערים שהספקת להחריב מיהודה - יושביהן היו "קצרי יד", ביטוי למי שאינו מצליח לפעול בידיו, שידו קצרה מהושיע. הם לא יכלו לעמוד בפניך אלא "חתו ויבֹשו": "חתו" - נשברו, "ויבֹשו" - או מלשון התייבשות, שהרי מיד ממשיך הכתוב לדבר על עשב שדה וירק דשא, או מלשון בושה.
"היו עשב שדה וירק דשא... ושדפה לפני קמה": לפני שהתבואה מתבשלת, בתחילה צומח העשב במהירות, ולבסוף הקמה הולכת וצומחת ואילו הדשא והעשב הקטן מתייבשים - שבאותה מהירות שבה צמחו הם גם נובלים. אלה שהצלחת כנגדם היו כאותו עשב, שכל תכליתו להצמיח מתוכו את הקמה. והקמה היא חזקיהו וסיעתו, יושבי ירושלים שהתחזקו באמונה בה' והיו צדיקים. נמצא אפוא שמפלתם של הראשונים אינה מרמזת על הבאות, שכן מתוך מפלתם תקום ותצמח הקמה: מתוך זה יקומו עם ישראל ויתחזקו באמונה ובביטחון בה', ומתוך אותם דורות של אנשים רשעים יקום דור חדש, דורו של חזקיהו, דור של צדיקים, שמן המשבר הקודם יצאו רק מחוזקים.
לסיכום:
פרק יט פותח בשיא הצרה - חזקיהו קורע בגדיו ומתכסה בשק - ומגלה שדווקא בנקודת השפל מתחילה הישועה. שני התנאים שהתנבא עליהם ישעיהו התקיימו: החירוף כלפי שמיא והצרה שהגיעה עד קצה, "באו בנים עד משבר". וכיוון שאין לישראל כוח, לא בזכויות ולא בצבא, נשענת הישועה כולה על כבוד שמים ועל התפילה. הקדוש ברוך הוא מודיע שהמלחמה שלו היא, ומתכנן מהלך שלם: רוח ושמועה שיסיטו את סנחריב, שלל שייאסף וייפול בידי ישראל, ומפלה בארצו. חזקיהו, שכל תפילתו על כבוד שמים, נענה - "אשר התפללת אלי שמעתי". ובנבואת המפלה מתגלה האמת הגדולה: כל גאוותו של סנחריב על הריו ויערותיו ועל "אני קרתי ושתיתי" איננה אלא אשליה, שהרי "אֹתה עשיתי... ויצרתיה" - הוא היה שבט אפו של הקדוש ברוך הוא בלבד. ואפילו החורבן שכבר נעשה ביהודה תכליתו בנייה: מן הגלים ינצו ערים בצורות, ומן העשב הנובל תצמח הקמה - דורו של חזקיהו, דור המחוזק באמונה ובביטחון בה' יתברך.