פרק יח בספר מלכים ב פותח דף חדש. אחרי שורה ארוכה של מלכים רשעים, ואחרי גלות עשרת השבטים שראינו בפרק הקודם, אנחנו מגיעים סוף כל סוף למלך צדיק: חזקיה בן אחז. הפרק פותח בשבחו של חזקיה, במעשי התיקון שעשה ובמדרגת הביטחון שלו בהשם, וממשיך בעלייתו של סנחריב מלך אשור על יהודה ובדברי הבלע של רבשקה תחת חומות ירושלים.
וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן־אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן־אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה. בֶּן־עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָיִם, וְשֵׁם אִמּוֹ אֲבִי בַּת־זְכַרְיָה.
וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה דָּוִד אָבִיו.
"דוד אביו" - הכוונה לסבא רבא שלו. והרלב"ג אומר כאן דבר פלא: בזה עוד הוסיף חזקיה על דוד, שכן חזקיה לא חטא כלל ועשה תמיד את הישר בעיני השם, ודוד חטא על דבר אוריה. כלומר, במידה מסוימת עשה הישר בעיני השם אפילו יותר מדוד. את הרעיון הזה נראה שוב בהמשך הפרק.
הוּא הֵסִיר אֶת־הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת־הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת־הָאֲשֵׁרָה, וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד־הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא־לוֹ נְחֻשְׁתָּן.
"הוא הסיר את הבמות" - לכל אורך הדרך ראינו שהמלכים הקודמים לא היו מסוגלים להסיר את הבמות, ונשאר הכתוב וחוזר: "ועוד העם מזבחים ומקטרים בבמות". והסברנו את הטעם: עבודת הבמות הייתה להשם, ולכן היה קשה למנוע זאת מן העם. בעבר הבמות היו מותרות, ורק משנבנה בית המקדש נאסרו, ולכן רבים מן העם המשיכו להביא את נדריהם ונדבותיהם ולהקריב בבמה. המלכים לא הצליחו לעקור זאת, אף שיש בזה עוון חמור של כרת. "וכרת את האשרה" - האשרה, כפי שאמרנו, היא עץ שהיו נוטעים ליד המזבח לשם עבודה זרה.
מהו "וכתת נחש הנחושת"? שהיה שוחק אותו וזורה לרוח. הרד"ק מביא בזה שתי דעות: יש אומרים שהיה אסור בהנאה, ולכן כיתת אותו. ויש אומרים שלא היה אסור בהנאה, שהרי משה רבנו עשה אותו מכספו שלו, שנאמר "עשה לך שרף", ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אני איני יכול לאסור דבר שהוא שלך.
וכאן שואלים חז"ל: מדוע באמת לא כיתתו אותו המלכים הצדיקים שהיו לפניו? היכן היה אסא, היכן יאשיהו? היו מלכים צדיקים לפניו, ומדוע לא לקחו את אותו נחש נחושת שעשה משה, אותו נחש של "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי"? אם באמת העם טועים אחריו ועושים אותו עבודה זרה, מדוע לא ביערו אותו קודם לכן?
תשובה אחת בפשטות: בעבר לא טעו אחריו, ורק עכשיו התחילו לטעות אחריו. כל זמן שלא טעו אחריו לא היה צורך לכתתו, ואדרבה - היה בו חיזוק לאמונה: זהו הנחש שכתוב עליו בתורה, זהו הנחש שעל ידו נעשה הנס, נחש שהייתה בו תשועה לזמנו. הוא היה אות ומופת, ולכן היה עניין להשאיר אותו.
בזמנו היה הסבא מנובהרדוק בעל ביטחון עצום. פעם אחת היה בבקתה ביער שבה היה מתבודד ולומד, ופתאום נגמר לו הנר. הוא היה זקוק לנר באופן דחוף. אמר: ריבונו של עולם, אני צריך נר. יצא החוצה, והנה הוא רואה אדם עובר באמצע היער עם נר בידו. אמר לו: אתה יכול לתת לי את הנר? אמר לו: כן. נתן לו את הנר, נכנס והמשיך ללמוד. למחרת הגיע לישיבה, הראה לתלמידים את מה שנשאר מן הנר וסיפר להם את הסיפור, ומאז היה אותו נר מונח בין הכיסא שלו לארון הקודש. הרי לך נחש הנחושת: סימן, אות ומופת לנס שהשם עשה. תראו מה זה ביטחון - אדם צריך נר, השם דואג לו לנר. זקוק לממון, יבטח בהשם והשם ידאג לו.
אחר כך פרצה שריפה גדולה בנובהרדוק, נשרפה כל העיירה, ונשרף גם הנר. רבים הצטערו מאוד על אותו נר שהיה אות ומופת לביטחון בהשם. אמר להם הסבא מנובהרדוק: כנראה שמן השמיים רוצים שיהיה לנו ביטחון גם בלי לראות נר. וכי אנחנו צריכים לראות נר כדי להיות בטוחים? הרי אני בטחתי בהשם עוד לפני שראיתי את הנר. אדם צריך שהביטחון יהיה אצלו מוחשי גם בלי לראות נר. הגענו למדרגה שאיננו צריכים עוד נר כדי לבטוח בהשם.
כך גם כאן: בתחילה היה בנחש הנחושת עניין של חיזוק הביטחון בהשם - הנה האות, זהו הנחש שאבותינו הסתכלו בו ונרפאו. אך בשלב מסוים הבין חזקיה שהנזק רב על התועלת. אם טועים אחריו, אם משתחווים לו ועושים אותו אלוה, אין עוד טעם להשאיר את זכר הנס כשיש בו קלקול. וכזכור, האומות היו עובדות כל מיני בעלי חיים, כמו שראינו בסוף הפרק הקודם - דגון וכל מיני צורות של בעלי חיים - וממילא גם נחש היה בעיניהם סמל של עבודה זרה. אז זו תשובה אחת: המלכים הקודמים לא ביערו אותו, כי בזמנם עדיין לא עשו אותו עבודה זרה.
וחז"ל אומרים: "מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו". אבותיו השאירו לו מקום להתגדר בו, כלומר שגם הוא יזכה לעשות תיקון. כביכול מן השמיים הניחו לו מקום שגם הוא יזכה לעשות דבר לטובה.
מהו "ויקרא לו נחושתן"? דרך ביזיון: מה יש לעובדו, הלא נחושת הוא. הנון בסוף המילה בדרך כלל באה להקטין: "אישון" - איש קטן שבשחור העין; "שמשון" - שמש קטנה; "שבתון" - שבת קטנה; "אמינון" - כפי שכינה אבשלום את אמנון כשהרג אותו על שבא על תמר, ואמר לה "האמינון אחיך". אף כאן אומר חזקיה: נחושתן הוא, בסך הכול נחש של נחושת, מה יש לעבוד ולהשתחוות לדבר מסוג זה.
המלבי"ם מסביר את העניין בדרך אחרת. ישנה מחלוקת האם יש כוח באדם לאסור דבר של אדם אחר. אם אקח את המכונית שלך ואשתחווה לה ואעשה ממנה עבודה זרה, וכי יעלה על הדעת שמעכשיו תהיה אסורה עליך בהנאה? הרי אינה שלי, ומהיכן לי כוח לאסור דבר שאינו שלי. אבל אם אקח כלי שלך ואשתמש בו בפועל כמחתה לעבודה זרה, שעשיתי בו מעשה ממש והשתמשתי בו ככלי שרת לעבודה זרה - בזה יש מחלוקת בגמרא, אם גם אז אומרים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו או לא.
אומר המלבי"ם: כיוון שיש בזה מחלוקת, אפשר לומר שבזה גופא נחלקו הקדמונים עם חזקיה. הקדמונים סברו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם אם עשה בו מעשה, ולכן לא כיתתו את נחש הנחושת. וחזקיהו סבר שכן אפשר לאסור כאשר עושים בו מעשה, ולכן בא וכיתת אותו. ולפי זה "נחושתן" פירושו: הנחושת שלהם. כביכול אומר חזקיה - במעשה שהם עשו בו נחשב הדבר כשלהם, שהמעשה כמו קונה אותו, ואת שלו אדם אוסר. אין זו עוד הנחושת של משה אלא "נחושתם", וממילא היה בהם כוח לאוסרו.
בַּיהוָה אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל בָּטָח, וְאַחֲרָיו לֹא־הָיָה כָמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו.
"בהשם אלוהי ישראל בטח" - היה לו ביטחון מוחלט בהשם, ואנחנו נראה זאת בהמשך. "ואחריו לא היה כמוהו... ואשר היו לפניו" - לא לפניו ולא אחריו. אבל איך ייתכן, והרי היו דוד ושלמה? הרד"ק מסביר שאין הכתוב מדבר על מלכי יהודה הראשונים, דוד ושלמה, שהם יחידה בפני עצמה, אלא על מלכי יהודה שאחריהם: אסא, יהושפט, יואש, עוזיהו בתחילתו, יותם - עליהם הוא מדבר. ולפי הרלב"ג, כפי שראינו, אכן הייתה בו מעלה יותר מדוד, שבדוד היה דבר של חטא ובחזקיהו לא היה שום חטא.
המלבי"ם, כדרכו, מקדים קושיה ואחריה ביאור מקורי. כאן כתוב שלא היה כמוהו גם במלכים שאחריו, ואילו על יאשיהו נאמר שכמוהו לא היה לפניו. הרי זו סתירה: אתה אומר שחזקיהו היה צדיק מכל המלכים שאחריו, ובכללם יאשיהו, ועל יאשיהו אתה אומר שהיה צדיק מכל אלו שלפניו, ובכללם חזקיהו. כיצד מיישבים את הכתובים?
מיישב המלבי"ם שמדובר בשתי מדרגות שונות. "לא היה כמוהו" בחזקיהו נסמך על תחילת הפסוק - "בהשם אלוהי ישראל בטח": במדרגת הביטחון לא היה כמוהו לא לפניו ולא אחריו. ומעלתו של יאשיהו הייתה במדרגת התשובה, ובמדרגת התשובה לא היה לפניו אדם כמוהו. שני הדברים אמת: חזקיהו היה הגדול שבכולם במדרגת הביטחון, ויאשיהו במדרגת התשובה, וממילא אין כאן סתירה כלל, שכל אחד מדבר בעניין אחר.
וַיִּדְבַּק בַּיהוָה, לֹא־סָר מֵאַחֲרָיו, וַיִּשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה.
"וידבק בהשם" - שלא סר מדרכי השם, ובכל מעשה ומעשה היה עושה על פי התורה.
וְהָיָה יְהוָה עִמּוֹ בְּכֹל אֲשֶׁר־יֵצֵא יַשְׂכִּיל, וַיִּמְרֹד בְּמֶלֶךְ־אַשּׁוּר וְלֹא עֲבָדוֹ.
כל אשר היה עושה היה "משכיל", כלומר מצליח. וראינו שאחז אביו היה עובד את מלך אשור, אבל חזקיהו, שהיה לו ביטחון מוחלט בהשם יתברך, הולך ומורד במלך אשור מתוך ביטחון שהשם יושיע אותו.
הוּא־הִכָּה אֶת־פְּלִשְׁתִּים עַד־עַזָּה וְאֶת־גְּבוּלֶיהָ, מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד־עִיר מִבְצָר.
הכה את פלשתים עד עזה, שעזה היא מקומם של הפלשתים. "ממגדל נוצרים עד עיר מבצר" - "מגדל נוצרים" היא הסוכה החלשה ביותר, מן הסוכות שהיו בונים נוצרי הכרמים כדי לשמור עליהם, וזה המבנה החלש ביותר; "עד עיר מבצר" - העיר החזקה והמבוצרת ביותר. כלומר שום דבר לא עמד בפניו.
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ, הִיא הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית לְהוֹשֵׁעַ בֶּן־אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ־אַשּׁוּר עַל־שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ.
את הדברים כבר למדנו לעיל, ועכשיו הכתוב רק מחבר אותם לתקופתו של חזקיהו: בשנה הרביעית לחזקיהו, שהיא השנה השביעית להושע בן אלה, עלה שלמנאסר מלך אשור וצר על שומרון.
וַיִּלְכְּדֻהָ מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים, בִּשְׁנַת־שֵׁשׁ לְחִזְקִיָּה הִיא שְׁנַת־תֵּשַׁע לְהוֹשֵׁעַ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִלְכְּדָה שֹׁמְרוֹן.
לכאורה יש כאן קושי בחשבון: אם המצור החל בשנה הרביעית לחזקיהו, שלוש שנים אחר כך זו שנת שבע, וכיצד הכתוב אומר שנת שש? ואם החל בשנה השביעית להושע, שלוש שנים אחר כך זו שנת עשר, וכיצד נאמר שנת תשע? התשובה בשאלות מסוג זה היא תמיד שהשנים מקוטעות היו: חלק מן השנה הראשונה, שנה שלמה, וחלק מן השנה הבאה - ולפעמים הכתוב מכנה את הכול "שלוש שנים". אולי שבעה שמונה חודשים מכאן, שנה שלמה, ועוד שמונה חודשים מכאן, והכתוב קורא לזה שלוש שנים. אך אם תרצה לספור בפרוטרוט תגיע לשנתיים ומשהו, ולכן כשהכתוב בא לדייק הוא אומר שהייתה זו השנה התשיעית להושע בן אלה.
וַיֶּגֶל מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אֶת־יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה, וַיַּנְחֵם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי. עַל אֲשֶׁר לֹא־שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, וַיַּעַבְרוּ אֶת־בְּרִיתוֹ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה, וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא עָשׂוּ.
מגלה אותם לאשור ומיישב אותם בחלח ובחבור היושבת על נהר גוזן ובערי מדי. וטעם הדבר מפורש בכתוב: על אשר לא שמעו בקול השם אלוהיהם ועברו את בריתו.
וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר עַל כָּל־עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם.
סנחריב מלך אשור קיבל תיאבון לאחר שראה כיצד הצליח שלמנאסר בעלייתו על ישראל, ועכשיו הוא עולה על יהודה. וזכור לנו מפסוק ז: "וימרוד במלך אשור ולא עבדו". מלך אשור אינו יכול לשבת בשתיקה כשממלכה מורדת בו, ובפרט סנחריב, שהיה מלך רב ונישא, בלבל את כל האומות והגלה את כולם. הוא אינו יכול להרשות לעצמו שייצא שם שאומה מרדה בו, ועוד איזו אומה - ירושלים כולה קטנה מן העיר העתיקה שבין החומות שיש היום. ולכן הוא עולה על כל ערי יהודה הבצורות ותופש אותן. מלבד ירושלים היה יישוב גם בשאר הערים הבצורות, אך הממלכה הייתה בירושלים, שם עיר דוד.
הפסוקים שנקרא מכאן ואילך מופיעים גם בספר ישעיהו פרקים לו-לט, והמלבי"ם אצלנו אינו מבאר אותם אלא מבאר אותם שם. אנחנו נלמד אותם כאן ונביא את ביאורו של המלבי"ם משם על הכתובים שלפנינו.
וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה אֶל־מֶלֶךְ־אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר: חָטָאתִי, שׁוּב מֵעָלַי, אֵת אֲשֶׁר־תִּתֵּן עָלַי אֶשָּׂא. וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ־אַשּׁוּר עַל־חִזְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר־כֶּסֶף וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב.
חזקיה אומר לו: חטאתי במה שמרדתי בך, ואני מוכן לקבל על עצמי את הקנס והעונש שתשית עלי. ואז הושת עליו קנס של שלוש מאות כיכר כסף ושלושים כיכר זהב.
וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת־כָּל־הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית־יְהוָה וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ. בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת־דַּלְתוֹת הֵיכַל יְהוָה וְאֶת־הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר.
באותו זמן הוא מקצץ את דלתות היכל השם, וגם את "האומנות", והכוונה לאסקופה, המפתן של הבית, שהיו מצופים זהב, ומהם הוא מקלף ומקצץ את הזהב ונותנו למלך אשור. פיקוח נפש יש כאן, ובפיקוח נפש עדיף לקלף את הזהב מבית המקדש ולתת, מאשר שתיפול שערה משערותיו של איש מישראל.
וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אֶת־תַּרְתָּן וְאֶת־רַב־סָרִיס וְאֶת־רַבְשָׁקֵה מִן־לָכִישׁ אֶל־הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלָיִם, וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלַיִם, וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כֹבֵס.
מלך אשור נהג ברמאות: השית קנס ועונש על חזקיהו, כביכול בזה הסתפק, ולאחר שקיבל את הכסף עלה עליו עם כל צבאו כדי להיפרע ממנו על מרידתו. אם כן, מה היה הכסף שנתן? מנה ראשונה, שרק עוררה את התיאבון. עכשיו באה המנה השנייה: להגלות את כלל ישראל על שמרדו בו.
במקום אחד בישעיהו מובא שרבשקה לבדו עלה, ובמקום אחר כתוב שרבשקה ותרתן ורב סריס כולם באו. מיישב הרד"ק שבתחילה הגיע רק רבשקה, ולאחר מכן באו גם תרתן ורב סריס. ועל רבשקה יש מחז"ל שאומרים שהיה מומר, ומניין למדו זאת? מפני שהיה מדבר יהודית והיה בקיא בלשון הקודש, ומכאן הגיעו למסקנה שהיה יהודי שהמיר את דתו. אך הרד"ק אומר שאם משום הא אין הוכחה, שהרי גויים רבים היו יודעים לדבר יהודית; ואף על פי כן ייתכן שקבלה הייתה בידם, ואם קבלה - נקבל, שאם כך קיבלו חז"ל שהיה ישראל מומר, כנראה כך היה ידוע להם מן הדורות הקודמים.
והיכן הם נעמדים? "בתעלת הברכה העליונה אשר במסילת שדה כובס". אומר המלבי"ם שלא בכדי היה זה, שהרי חזקיהו סתם את המעיינות, וזה אחד מן הדברים שעשה חזקיהו והודו לו חכמים - סתם את נהר גיחון, וסתם את המעיינות ובכללם גם הכה את הברכה הזאת. ומה הייתה מטרתו? שהצרים שיבואו לצור על ירושלים לא יימצא להם מעיין ולא יהיו להם מים לשתות, וממילא לא יוכלו להאריך את המצור זמן רב. ולכן כשמגיעים רבשקה ותרתן ורב סריס, הם נעמדים דווקא על הברכה העליונה, כביכול לאמור: על זה המלחמה. יש לנו סיבה לקרב, שהרי סתמת את המעיינות, והיה בזה אקט נוסף של מרד במלך אשור, למנוע ממנו להגיע, ובכך הפרת את הברית עמו, ויש לנו מקום להיפרע ממך.
וַיִּקְרְאוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ, וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם אֶלְיָקִים בֶּן־חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל־הַבָּיִת, וְשֶׁבְנָה הַסֹּפֵר, וְיוֹאָח בֶּן־אָסָף הַמַּזְכִּיר.
הם צועקים מחוץ לחומה שברצונם לדבר עם המלך, ויוצאים אליהם שלושה: אליקים בן חלקיהו "אשר על הבית", שהיה ממונה על בית המלך; שבנה הסופר, כלומר מזכיר המלך, הכותב את ענייניו; ויואח בן אסף המזכיר, שהיה מודיע למלך כל דבר שצריך לבוא לפניו.
על שבנה הסופר אומרים חז"ל שאף שהיה מאנשי חזקיהו, היה מעין גייס חמישי. יש בזה דעות: יש אומרים ששני שבנא היו, ויש אומרים שזה היה אותו שבנא, ושבנא הסופר היוצא כאן הוא עצמו שהיה גייס חמישי. מה עשה? כתב איגרת, גלגל אותה על חץ וכתב עליה: "שבנא וסיעתו השלימו, חזקיהו וסיעתו לא השלימו". ירה את החץ מחוץ לחומה, והחץ הגיע לידי אנשי סנחריב. בוגד היה.
כשהגיע הזמן והיה צריך לצאת אליהם ולהתחבר אליהם, הבין שהם המנצחים וחבל להיאבק נגדם, והלך הוא וסיעתו להתחבר אל סנחריב מלך אשור שמחוץ לחומה. וכשיצא, אומרים חז"ל, בא גבריאל וסגר את דלתות העיר בפני סיעתו, וכל אותו גייס שהתאסף עמו נעצר. מגיע שבנא לבדו, ושואל אותו רבשקה: מי אתה ומה באת? אמר לו: אני שבנא, אני ששלחתי לכם. אמרו לו: כן, אבל מן המכתב הבנו שיש סיעה עמך, ומה פתאום אתה מתייצב בפנינו לבדך, סיעת יחיד? אמר להם: מה אעשה, הסיעה שלי חזרו בהם, קיבלו רגליים קרות. אמרו לו: ככה? אם כן אינך אלא מהתל בנו. לקחו ונקבו את עקביו, קשרו אותם בזנב הסוסים והיו מגררים אותו על הקוצים ועל הברקנים - כראוי לבוגדים.
בפרק זה הגענו סוף כל סוף למלך צדיק. חזקיה הסיר את הבמות שלא הצליחו להסיר קודמיו, שיבר מצבות, כרת אשרה וכיתת את נחש הנחושת - שכל זמן שהיה אות ומופת לנס הייתה בו תועלת, ומשנעשה מכשול לעבודה זרה בא חזקיה וביערו, ואבותיו הניחו לו מקום להתגדר בו. מעלתו המיוחדת הייתה מדרגת הביטחון: "בהשם אלוהי ישראל בטח" - שבה לא היה כמוהו לא לפניו ולא אחריו, וכנגדו יאשיהו במדרגת התשובה. מתוך אותו ביטחון מרד במלך אשור, ומכאן מתגלגלים הדברים לעליית סנחריב על ערי יהודה הבצורות, לכסף ולזהב שקילף חזקיה מן ההיכל משום פיקוח נפש, ולבסוף לרמאותו של מלך אשור ששלח את שריו לחרף תחת חומות ירושלים דווקא על הברכה העליונה שסתם חזקיה, ובתוך כך נחשפה גם בגידתו של שבנא הסופר וסופו המחריד.