פתיחה: פרק החורבן של מלכות ישראל
פרק י"ז בספר מלכים ב' הוא פרק הסיכום הגדול של מלכות ישראל. בראשיתו מסופר על הושע בן אלה, אחרון מלכי ישראל, על עלייתו של מלך אשור, על המצור על שומרון וגלות עשרת השבטים. לאחר מכן פורש הנביא את חשבון הנפש הארוך: מדוע הגיעו הדברים לידי כך, ומה ההבדל בין ישראל ליהודה. בסופו של הפרק אנו פוגשים את העמים שהובאו על ידי מלך אשור לערי שומרון, את מעשה האריות, ואת עבודתם המשולבת של "את ה' היו יראים ואת אלוהיהם היו עובדים". נלך על סדר הפסוקים, בעיקר לאור ביאורו של המלבי"ם.
סילוק ההשגחה
וַיִּתְאַנַּף יְהֹוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ׃ (יח)
"ויתאנף" הוא מלשון חרון אף: הקדוש ברוך הוא כעס מאוד בישראל. "ויסירם מעל פניו" פירושו שסילק מהם את השגחתו. וברגע שההשגחה מסתלקת, ממילא הם נתונים למשיסה. "לא נשאר רק שבט יהודה לבדו".
ומדוע הוגלו ישראל ולא יהודה
גַּם־יְהוּדָה לֹא שָׁמַר אֶת־מִצְוֺת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ׃ (יט)
עד כאן תיאר הנביא את מה שאירע לישראל, לעשרת השבטים. עתה הוא מגלה שגם יהודה נמשך אחרי ישראל. ואם יהודה נמשך אחריהם, יוצא שאם יניח הקדוש ברוך הוא את ישראל על אדמתם, הם יקלקלו גם את יהודה, ובסופו של דבר לא תהיה ברירה אלא לאבד חלילה את שניהם. זאת לא רצה הקדוש ברוך הוא, ולכן עדיף להוציא את אלה שעושים את הבעיות, את ישראל, עוד לפני שידרדרו את יהודה. ודרך אגב, כשמדברים על יהודה הכוונה תמיד ליהודה ובנימין. הנביא אינו מפרט את בנימין משום שהוא נכלל ביהודה, אך אל לנו לטעות: יהודה כוללת תמיד את בנימין בתוכה.
וַיִּמְאַס יְהֹוָה בְּכׇל־זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד־שֹׁסִים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו׃ (כ)
שתי סיבות היו לעונשם של ישראל: האחת, להרחיקם מיהודה כדי שלא יקלקלו אותם; והשנייה, כדי שיהודה עצמם יראו מה עלה בגורלם של ישראל ויבינו שגורל דומה ממתין גם להם אם ימשיכו בדרכם. והעונש בא בשלבים: תחילה "ויענם" - עוני; אחר כך "ויתנם ביד שוסים" - בימי יהואחז, שהשם שיסה בהם את מלך ארם; ולבסוף "עד אשר השליכם מפניו" - השליך אותם אל ארץ אחרת.
שורש הקלקול: קריעת המלכות והדחת ירבעם
כִּי־קָרַע יִשְׂרָאֵל מֵעַל בֵּית דָּוִד וַיַּמְלִיכוּ אֶת־יָרׇבְעָם בֶּן־נְבָט (וידא) [וַיַּדַּח] יָרׇבְעָם אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה׃ (כא)
למה הקדוש ברוך הוא משליך את זרע ישראל לבדו ואינו משליך גם את יהודה? "כי קרע" - הם שהתחילו בכך, הם קרעו את עצמם מעל בית דוד, הם היו מוסתים ומודחים על ידי ירבעם בן נבט, והחטא הזה נמשך אצלם כל ימי מלכי ישראל. וכפי שדיברנו, במלכי יהודה היו תקופות: מלכים צדיקים והעם נהג בצדקות, מלכים רשעים והעם הרשיע. אבל במלכות ישראל לא היו שלבים ולא היו תקופות. מההתחלה, מתקופתו של ירבעם בן נבט, לכל אורך הדרך הם הרשיעו, והחטא נמשך אצלם כל ימי מלכיהם.
בנוסח הכתיב נאמר "וידא" ואנו קוראים "וידח". הרד"ק מסביר ש"וידא" הוא מלשון מנודה, ונידוי פירושו הרחקה: ירבעם הרחיק אותם מאת השם. הרלב"ג מסביר ש"וידא" הוא מלשון "ועל בגדי ידו גורל", כלומר השלכה: ירבעם השליך אותם מן האמונה בהשם. והקרי "וידח" מובן יותר, מלשון להדיח, להסית ולהדיח אותם מדרך המצווה.
וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכׇל־חַטֹּאות יָרׇבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא־סָרוּ מִמֶּנָּה׃ (כב)
לכל אורך הדרך המשיכו ועבדו את הבעל, ואף שבימי יהוא נשבתה עבודת הבעל, העגלים המשיכו לעמוד עד סוף מלכותם. ובאמת הייתה להם סיבה טובה לשוב בתשובה: כשראו שגלו העגלים, וכשניתנה להם האפשרות לעלות לבית המקדש על ידי הושע בן אלה, שהסיר את הפרוזדאות ולא מנע מהם לעלות. ואף על פי כן לא עלו לבית המקדש. בזה הראו שרשעתם הגיעה לדרגה שאין לצפות מהם עוד תשובה, וממילא לא הייתה ברירה אלא להגלותם.
עַד אֲשֶׁר־הֵסִיר יְהֹוָה אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כׇּל־עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃ (כג)
כל זה הוא הסבר מדוע חרה אף השם כל כך: "לא סרו ממנה" - לא סרו מכל חטאות ירבעם, עד שהוכרח הקדוש ברוך הוא להגלותם, כי ראה שאין להם תקנה אחרת. להבדיל מיהודה, שכפי שמבאר המלבי"ם לא חטאו בדרך קבע כישראל, אלא ראו את ישראל ולמדו ממעשיהם; ועל ידי שיגלה את ישראל, לא יהיה ליהודה ממי ללמוד. "עד היום הזה" - עד בית שני. וכבר אמרנו שיש מחלוקת אם חזרו עשרת השבטים בבית שני או לא, וכן ישנה אותה מחלוקת לגבי העתיד: האם עשרת השבטים עתידים לחזור. ולמעשה אנו נוקטים כשיטה שרובם, העובדים בארץ אשור, עתידים לחזור ובכך להיתקן.
העמים שהובאו לערי שומרון
וַיָּבֵא מֶלֶךְ־אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת־שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ׃ (כד)
כבר הזכרנו את שיטתו של מלך אשור: כדי להבטיח שיהיה לו שקט מן האומה שכבש, הוא מגלה אותה למקום מרוחק, מקום שבו לא תוכל למרוד בו, כי אינה מכירה את המקום ואת הטופוגרפיה של השטח. לוקח חמישים שנה עד שמתחילים ללמוד את השפה ואיך להתיישב, ומי בכלל חושב על מרד. לעומת זאת כשאומה יושבת בסביבתה הטבעית, היא מכירה הרבה יותר טוב ממך את כל הסמטאות, המחילות והמערות, וקשה מאוד להתמודד מול אומה שזה ביתה. לכן נהג בחוכמה: כל אומה שכבש הגלה למקום אחר. אותנו הגלה לחלח וחבור ולערי מדי, ואת העמים שכבש שם הביא לכאן.
שימו לב ללשון: "ויושב בערי שומרון" - בערים של שומרון ולא בשומרון עצמה, שהרי שומרון עצמה נחרבה לחלוטין, כמו שנאמר "ושמתי שומרון לעי השדה למטעי כרם".
האריות ומה שלימדו
וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת־יְהֹוָה וַיְשַׁלַּח יְהֹוָה בָּהֶם אֶת־הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם׃ (כה)
בשנים הראשונות לישיבתם שם לא יראו את השם, ולכן שילח בהם הקדוש ברוך הוא את האריות כדי שייתנו להם מוסר. מבאר המלבי"ם: האומות היו מאמינות בקדוש ברוך הוא וקוראות לו "אלוהי האלוהים". כלומר, אנו מאמינים בכוחות רבים, בבעלים ובשאר דברים, אבל הקדוש ברוך הוא הוא האלוה שמעל האלוהים. ולמה צריך את שאר האלוהויות? לשיטתם הן פקידים, כוחות שדרכם פונים אל הכוח העליון. לכן היו עובדים את השם ועובדים גם עבודה זרה.
ולמען האמת, לדעת רוב הפוסקים אין הגוי מוזהר על עבודה זרה בשיתוף. שיתוף פירושו שמשתפים שם שמיים עם דבר אחר, והגוי אינו מוזהר בכך, מפני שהגויים נתונים תחת ממשלת הכוכבים והמזלות: אינם ביד השם באופן ישיר, אלא הקדוש ברוך הוא חילק להם את הכוכבים והמזלות והם כביכול נתונים תחת ממשלתם. אבל לעם ישראל אסור לעבוד בשיתוף, ואם יעבדו בשיתוף הרי זה כאילו עבדו עבודה זרה גמורה. אין הבדל בין יהודי שעובד עבודה זרה לשם השם ובין העובד עבודה זרה לשם עבודה זרה.
מתי נעשתה העבודה הזרה הראשונה "לשם השם" לאחר שנעשינו לעם? במעשה העגל. "אלה אלוהיך ישראל אשר הוציאוך" - הם עבדו את העגל מתוך ידיעה ואמונה שהקדוש ברוך הוא כביכול התלבש בו, ושהוא הפקיד המוליך והמביא לפני בורא עולם, שעל ידו יוצרים קשר עם הכוחות הרוחניים. על כך הזהיר הקדוש ברוך הוא: "אלוהי מסכה לא תעשו לכם", "לא תעשון איתי", ואומרים חז"ל: "איתי" - אפילו על מנת לעובדני, אפילו יחד איתי אל תעשה.
והנה הגויים שהגיעו לכאן, הכותים ואנשי עווא וחמת וספרוויים, שאלו: היכן האלוה של עם ישראל? הרי היה אמור להגן עליהם ולשמור עליהם. האלוה שלנו קרס, ניחא, אבל הוא הרי אלוהי האלוהים, ואם בכל זאת בא מלך אשור והגלה גם אותם, כנראה שגם בו אין כוח חלילה. וממילא לא עבדו את השם כלל, אף לא כמנהג שאר הגויים. וכיוון שלא עבדו את השם, סר מעליהם צלם. והגמרא אומרת שאין בעל חיים פוגע באדם אלא כשסר ממנו צלם אלוקים. כל עוד האדם ירא את השם, יש לו צלם אלוקים; משסר הצלם, יכולה החיה לפגוע בו. שהרי מעיקרון האדם שולט בחיה, והתורה אומרת שנרדה בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה, אנו אמורים לשלוט בהם. ואם הם שולטים בנו, סימן שאיבדנו את הצלם. וכיוון שאיבדו צלם, יכלו האריות לבוא ולאכול בהם.
וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת־מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח־בָּם אֶת־הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת־מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ׃ (כו)
מודיעים למלך אשור שהאריות משחיתים בהם משתי סיבות. האחת מצד השגחת השם: "לא ידעו את משפט אלוהי הארץ" - הקדוש ברוך הוא רוצה להוכיח להם שיש שופט ודיין בעולם, שיש מי שמנהל את העולם. והשנייה, שהאריות ממיתים בהם מצד עצמם, מפני שאינם יודעים את משפט אלוהי הארץ.
ומהו "משפט אלוהי הארץ"? שבארץ ישראל הזהירות והשמירה מעבודה זרה צריכות להיות גדולות פי כמה מכל מקום אחר. וכפי שאמר הרמב"ן: מדוע לקו אנשי סדום במכה קשה כל כך, במהפכת סדום ועמורה? מי יאמין שכל האזור היבש והצחיח היה פעם עמק פורה? מפני שחטאו בפלטין של מלך, בארץ ישראל, שבה הזהירות צריכה להיות גבוהה יותר. ולכן כשיש עוברי עבירה, הארץ פשוט מקיאה אותם. לארץ ישראל יש קיבה רגישה: אם יש בה משהו לא טוב, היא מקיאה אותו. ומוטב שתקיא, מלהניח לאדם לבוא ולטמא את הארץ. הרבה יותר קשה לטנף פלטין של מלך מאשר לטנף את החצר או את האורווה.
לכן כפל הכתוב: תחילה "לא ידעו את משפט אלוהי הארץ וישלח בם את האריות" - מצד שהקדוש ברוך הוא רוצה להראות להם את ממשלתו; ואחר כך "והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים" - מפני שאיבדו צלם, ונחשבו בעיני האריות כבהמות.
הכהן שנשלח ללמד
וַיְצַו מֶלֶךְ־אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת־מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ׃ (כז)
מלך אשור מצווה לשלוח לשם כהן, כלומר מי שאמור ללמד אותם תורה, שילמדם את משפט אלוהי הארץ, ובכך יפסיקו את מעשיהם הרעים ויינצלו מאותם אריות.
וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית־אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת־יְהֹוָה׃ (כח)
מי היה אותו כהן? יש בזה דעות. שיטת המלבי"ם שהיה כהן לעבודה זרה, כלומר האמין גם בעבודה זרה וגם בהשם. ויש שיטה אחרת שהיה כהן לאל עליון, כלומר ירא שמיים.
וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם׃ (כט)
לכאורה תמוה: שלחו להם כהן, והכהן מורה אותם איך ייראו את השם, ומיד אחר כך "ויהיו עושים גוי גוי אלוהיו"? עבודה זרה הם כבר ידעו קודם, ולשם מה נשלח הכהן? אלא שאותו כהן לימד אותם את משפט אלוהי הארץ, את התורה, אך הם, כיוון שהם גויים, אינם מחויבים לעזוב את העבודה הזרה שלהם, ויכולים לעבוד את השם בשיתוף. ולכן עבדו את השם, ויחד עם זאת כל אחד המשיך לעשות את האלוה שלו. "בית הבמות אשר עשו השומרונים" - אלו בני ישראל שהוגלו מכאן, יושבי שומרון; באותם בתי במות שנטשו, הניחו הגויים שהובאו מכותה, מעווא ומספרוויים את אלוהיהם, שהרי כבר היה להם בית מוכן לעבודה זרה.
גן החיות של האלילים
וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת־סֻכּוֹת בְּנוֹת וְאַנְשֵׁי־כוּת עָשׂוּ אֶת־נֵרְגַל וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת־אֲשִׁימָא׃ וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז וְאֶת־תַּרְתָּק וְהַסְפַרְוִים שֹׂרְפִים אֶת־בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ [אֱלֹהֵי] [סְפַרְוָיִם]׃ (ל-לא)
"סוכות בנות" - חז"ל אומרים מלשון שכווי, דמות של תרנגולת עם אפרוחיה. "נרגל" - דמות של תרנגול. "אשימא" - דמות של תיש. ואמנם העבודה הזרה של בבל נקראה "בל", כמו שנאמר "כרע בל קורס נבו", בימי נבוכדנצר שקרא לו בל כשם אלוהיו, אבל בימי מלך אשור כבר החליפו עבודה זרה. כך דרכם של הגויים: כל הזמן משדרגים, דור שלישי ודור רביעי, והעבודה הזרה משתדרגת.
"נבחז" - דמות של כלב, והכלב נקרא כך משום שהוא נובח, ו"חז" מלשון שהוא מראה את שיניו. "תרתק" - דמות של חמור. "הספרווים שורפים את בניהם באש" - זו עבודת המולך. גן חיות שלם היה שם, ממש ספארי, וכל אחד עובד את האלוה שלו ואינו רב עם חברו. ולגבי אדרמלך וענמלך: יש אומרים שאדרמלך הוא פרד, על שם שהוא נושא את האדון במשאו, נושא את רבו בכל משאותיו; וענמלך הוא סוס, על שם שהוא עונה למלך בקרב, כביכול מסייע בידו כשהוא יוצא למלחמה. כך על פי הגמרא. ובירושלמי מובא שאדרמלך וענמלך הם טווס ופסיון, כלומר שני סוגי עופות (פסיון הוא השליו).
יראת השם ועבודת האלילים יחד
וַיִּהְיוּ יְרֵאִים אֶת־יְהֹוָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת וַיִּהְיוּ עֹשִׂים לָהֶם בְּבֵית הַבָּמוֹת׃ (לב)
כיצד ייתכן שהיו יראים גם את השם? כפי שהסברנו, מן הגוי לא נדרש שלא יעבוד עבודה זרה בשיתוף. גוי יכול לעבוד גם את השם וגם אלוהים אחרים. לישראל זה נחשב עבודה זרה גמורה, אבל להם אין בכך איסור.
אֶת־יְהֹוָה הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת־אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם׃ (לג)
גם את השם היו יראים וגם את אלוהיהם היו עובדים. ומיהם "הגויים אשר הגלו אותם משם"? רש"י מסביר: היו עובדים את אותם כוכבים ומזלות שעבדו הגויים שהגלה סנחריב, שהרי סנחריב הגלה גויים רבים. המלבי"ם לעומת זאת מסביר שהכוונה לעם ישראל שהוגלו מכאן: הם באים לשומרון ועובדים עבודה זרה כמשפטם של אותם שומרונים שגלו מכאן.
עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים אֵינָם יְרֵאִים אֶת־יְהֹוָה וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם וְכַתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר־שָׂם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל׃ (לד)
ומיד עולה השאלה: אם כך, מדוע השאיר הקדוש ברוך הוא כאן את האומות, והרי הן עושות בדיוק כמו עם ישראל שגלו? על כך משיב הכתוב: אינו דומה. הדרישות הנדרשות מעם ישראל אינן הדרישות הנדרשות מן הכותים והעווים והספרווים. הם רשאים לעבוד את השם בשיתוף, ולך זה אסור. ומדוע גלו ישראל ועדיין הם בגלותם? מפני שהם ממשיכים בדרכם הלוזה, וגם בארץ אויביהם הם עדיין עובדים עבודה זרה בשיתוף. ולעם ישראל, שהקדוש ברוך הוא לקחו לו לעם ונתן לו תורה ועשה לו ניסים ויש לו השגחה פרטית, יש איסור מוחלט לעבוד עבודה זרה אפילו בשיתוף.
הברית והציווי
וַיִּכְרֹת יְהֹוָה אִתָּם בְּרִית וַיְצַוֵּם לֵאמֹר לֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא־תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִזְבְּחוּ לָהֶם׃ (לה)
כשציווה השם את בני יעקב על התורה ועל המצווה, הזהיר אותם על עבודה זרה: לא לכרות להם ברית, לא להשתחוות, לא לעבוד ולא לזבוח. ודבר ראשון אמר "לא תיראו אלוהים אחרים" - עצם יראת העבודה הזרה נאסרה.
כִּי אִם־אֶת־יְהֹוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה אֹתוֹ תִירָאוּ וְלוֹ תִשְׁתַּחֲווּ וְלוֹ תִזְבָּחוּ׃ (לו)
עצם זה שיצאתם ממצרים בדרך שהיא מעל הטבע היא כשלעצמה סיבה שתעבדו את השם אלוקיכם. הוא לקח אתכם לו לעם והוציא אתכם מתחת ממשלת הכוכבים. אינכם ככל שאר הגויים, ולכן אמרנו ששאר הגויים יכולים לעבוד גם כוכבים ומזלות, שהרי הם נתונים באיזשהו מקום תחת ממשלתם. אבל עם ישראל מעל המזל.
וְאֶת־הַחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַב לָכֶם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת כׇּל־הַיָּמִים וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים׃ (לז)
וזה נימוק נוסף, מצד התורה: הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה, ומי ששומר תורה ומצוותיה הוא מעל הטבע ויוצא מתחת ממשלת הכוכבים. הכוכבים וכל שאר הכוחות שבבריאה אין להם ממשלה עליו.
וְהַבְּרִית אֲשֶׁר־כָּרַתִּי אִתְּכֶם לֹא תִשְׁכָּחוּ וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים׃ (לח)
הקדוש ברוך הוא כרת איתנו ברית, וזה כולל את ברית השבת ואת ברית המילה. כלומר יש לו קשר איתנו הרבה יותר מאשר עם שאר האומות. ואם כן, איך הלכתם ועשיתם דבר שאסור היה לכם לעשות בתור עמו של הקדוש ברוך הוא? אתם נתבעים יותר מכל אותן אומות שהוגלו לכאן.
כִּי אִם־אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם תִּירָאוּ וְהוּא יַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד כׇּל־אֹיְבֵיכֶם׃ (לט)
אתם צריכים לירא רק את השם, כיוון שאתם תחת השגחתו והנהגתו, והוא יציל אתכם. יש לכם השגחה פרטית, לעומת הגויים שאמורים לפעול בדרך הטבע ונתונים תחת שלטון הכוכבים והמזלות. עם ישראל מעל המזל.
וְלֹא שָׁמֵעוּ כִּי אִם־כְּמִשְׁפָּטָם הָרִאשׁוֹן הֵם עֹשִׂים׃ (מ)
אבל לא שמעו. גם בגלותם הם ממשיכים במעשיהם הרעים, ולכן עדיין לא גאל אותם הקדוש ברוך הוא, והם עדיין נמצאים בכל אותן אומות שאליהן פיזרם השם, "כי כמשפטם הראשון הם עושים", ממשיכים בדרכם הלוזה.
חתימת הפרק: הכותים שנשארו בארץ
וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת־יְהֹוָה וְאֶת־פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים גַּם־בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם הֵם עֹשִׂים עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃ (מא)
לכאורה הפסוק כופל את מה שכבר נאמר, אבל המלבי"ם אומר שלא: עד עתה דיבר על ישראל הנמצאים בגלות, ועכשיו הוא חוזר לדבר על הכותים היושבים כאן. הגויים האלה לא הוזהרו על עבודה זרה בשיתוף, ולכן עדיין הם נקראים "יראים את השם" אף שאת פסיליהם היו עובדים, כי אצל גוי אין בזה סתירה. ולכן אין השם קוצף עליהם: עצם זה שהם גם יראים את השם הוא מה שנדרש מהם, זו הדרגה שהם יכולים להגיע אליה. אמנם יכולים גם ליותר מזה, אך יותר מזה היא כבר דרגה גבוהה שאינה נדרשת מן הגוי באופן רגיל.
ומכאן הניגוד החותם את הפרק: הגויים האלה נשארו בארץ עד היום הזה, ככאלה שממלאים את ייעודם. ואילו עם ישראל נמצא עדיין בגלותו, מפני שלא עשה את מה שנדרש ממנו, שהרי עמו כרת השם ברית, ואת הברית הזאת לא מילא.
לסיכום:
פרק י"ז מבאר את חשבון הגלות: הקדוש ברוך הוא סילק את השגחתו מישראל, שקרעו עצמם מבית דוד ולא סרו מחטאות ירבעם אף כשניתנה להם הזדמנות לשוב. הגלייתם באה גם כדי להצילם מהמשך הקלקול וגם כדי להציל את יהודה מללמוד ממעשיהם ולשמש להם אזהרה. במקומם הובאו עמים מבבל, כותה, עווא, חמת וספרוויים, ומשלא יראו את השם סר מהם צלם אלוקים ושולחו בהם האריות, שהרי בארץ ישראל, פלטין של מלך, המידה מדוקדקת יותר והארץ מקיאה את עוברי העבירה. מלך אשור שלח כהן שילמדם את משפט אלוהי הארץ, והם צירפו את יראת השם לעבודת פסיליהם - דבר שלגוי מותר בשיתוף, ולישראל אסור לחלוטין. וזה ההבדל היסודי החותם את הפרק: הגויים נשארו בארץ בקיימם את הנדרש מהם, ואילו ישראל, שנכרתה עמם ברית וניתנה להם תורה והשגחה פרטית, נתבעים בדין גבוה יותר, ולכן עודם בגלותם עד שישובו אל השם ויקיימו את הברית.