פרק י"ז בספר מלכים ב הוא הפרק שבו מגיעה מלכות עשרת השבטים אל קיצה. המלך האחרון הוא הושע בן אלה, ובימיו עולה מלך אשור, כובש את שומרון ומגלה את ישראל אשורה. אלא שהנביא אינו מסתפק בתיאור המאורעות המדיניים: לאחר סיפור הגלות הוא פורש לפנינו את חשבון הנפש הגדול - על מה ולמה גלו ישראל, וכיצד ירדו מדחי אל דחי, שלב אחר שלב, מיראת אלוהים אחרים ועד להתמכרות גמורה לעשות הרע בעיני ה'.
בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן־אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל־יִשְׂרָאֵל תֵּשַׁע שָׁנִים׃ וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו׃
הכתוב מעיד שהושע עשה את הרע בעיני ה', ואף על פי כן היה פחות ברוע לבבו מן המלכים שקדמו לו. מדוע? ראשית, מפני שבימיו כבר לא היו עגלים. עגלי הזהב גלו בשתי הגלויות הראשונות: בגלות הראשונה נלקח דן, ושם היה אחד העגלים, ובגלות השנייה, כשגלו ראובן וגד, נלקח העגל שבבית אל. וזהו שנאמר בהושע הנביא: "גַּם אוֹתוֹ לְאַשּׁוּר יוּבָל" - הכוונה לאלוה שעשו להם.
ומכיוון שהעגלים כבר אינם, ביטל הושע בן אלה את הפרוזדאות. מהן הפרוזדאות? אלו המשמרות שהציב ירבעם בן נבט, המלך הראשון על עשרת השבטים, כדי שלא יעלו ישראל לרגל. החשש שלו היה שאם יעלו לירושלים יגיעו למלכותו של רחבעם בן שלמה, ובעזרה הרי רק מלכי בית דוד רשאים לשבת ולא מלכי ישראל. נמצא שירבעם יעמוד שם כאחד ההדיוטות בעוד רחבעם יושב, ויאמרו: הלה מלך וירבעם אינו מלך. ויותר מזה - יש חשש שיקומו שם אנשים שיעשו תעמולה ויסיתו את עשרת השבטים לקבל עליהם את מלכות רחבעם. מן הטעם הזה עשה ירבעם תחליף: עבודה זרה בבית אל ובדן, "אלה אלהיך ישראל", ואין צורך לעלות לבית המקדש.
ונזכיר ברמז את מה שלמדנו: לכאורה מדוע לא בנה להם ירבעם בית מקדש חלופי, שיאמר - להם יש בית מקדש בירושלים ולנו יהיה כאן? ובפרט שירבעם צדיק היה בשעה שנמשח על ידי הנביא למלוך על ישראל. אלא שירבעם ידע שלעולם לא יוכל להתחרות בבית המקדש של שלמה. למדנו בפרקים הראשונים של ספר מלכים עד כמה היה מפואר, שיא פאר היצירה, והון עתק הושקע בו. כל בית שיבנה ירבעם יהיה תחליף זול, והעם יראו ויאמרו: המקור עדיף, זה נראה זול, זה אינו רציני - וישובו לעלות לבית המקדש האמיתי. לפיכך אמר להם: איננו מתחרים בבית ההוא כלל; לנו יש עגלים, ובאמצעותם אנו עובדים את ה'. ובשלב השני כבר התחילו לעבוד את העגלים עצמם ככוח בפני עצמו.
עתה, בימי הושע בן אלה, משגלו העגלים, שוב אין מניעה לעלות לבית המקדש, והוא התיר לכל מי שירצה לעלות. והפלא הוא, שדווקא בשעה שהתיר לעלות - אז גלו. לכאורה ההיגיון הפוך: כל עוד אסרו לעלות, היה לעם טיעון "אנוסים היינו", ואילו עתה כשנפתחו השערים זו הטבה והתקדמות רוחנית. ומדוע דווקא אז גולים? אלא היא הנותנת. כל עוד היו מלכים שכפו עליהם שלא לעלות, היה בפיהם תירוץ: השערים סגורים, מי שעובר נהרג, מה נעשה? אבל משבא הושע בן אלה ופתח את השערים, ואף על פי כן לא עלו - נתגלה רוע לבבם, ובטלה טענת האונס. אם עכשיו אתה יכול לעלות ואינך עולה, סימן שגם עד היום מרוע לבבך לא עלית - ובזה נחתם גזר דינם.
הזמן שבו בוטלו הפרוזדאות היה בט"ו באב, ולכן זו אחת הסיבות שהיו ישראל עושים את ט"ו באב יום טוב: בטלו הפרוזדאות על ידי הושע בן אלה.
עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי־לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה׃
שלמנאסר מלך אשור עלה עליו, כלומר כבש אותו ועשה אותו לעבד. וכך היה מקובל בימיהם: מלכות שכבשה את חברתה לא הייתה חייבת לפנות את כל העם, אלא עשתה אותם מעלי מנחה - מחייבת אותם במס ובכפיפות למלך הכובש.
ומדוע נאמר "וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה" ולא "ויעל לו מנחה"? המצודת דוד מפרש: בכל שנה ושנה היה צריך לחזור ולתת, השיב וחזר והשיב - ולכן נקרא "וישב". והמלבי"ם מסביר באופן אחר: בתחילה היה עבד לתגלת פלאסר, וכשמת מרד ולא העלה מנחה. כשעלה שלמנאסר ונעשה לו הושע עבד, תבע ממנו רטרואקטיבית גם את מס התקופה שבה מרד. לכן "וישב לו מנחה" - היה צריך להשיב גם על אותה תקופה.
וַיִּמְצָא מֶלֶךְ־אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל־סוֹא מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וְלֹא־הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה וַיַּעְצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא׃
מלך אשור מגלה שהושע קושר נגדו קשר: הוא שולח שליחים לבקש סיוע מסוא מלך מצרים, ולא זו בלבד אלא שהפסיק להעלות את המנחה הקבועה, את המס. בעקבות זאת עצר אותו מלך אשור ואסר אותו בבית הכלא.
וַיַּעַל מֶלֶךְ־אַשּׁוּר בְּכׇל־הָאָרֶץ וַיַּעַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים׃ בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אֶת־שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת־יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי׃
שלוש שנים צר מלך אשור על שומרון, ובשנה התשיעית להושע לכדה. זהו סיומה המוחלט של מלכות שומרון. הוא מגלה את ישראל לאשור ומושיב אותם בחלח ובחבור. שימו לב שלא נאמר "ובנהר גוזן", ומכאן שנהר גוזן מחובר לחלח ולחבור. לכן מפרש המצודת דוד: חלח וחבור היושבות על נהר גוזן, ולכן אין ו' המחברת ביניהם. ו"ערי מדי" - שהושיבם גם בשאר ערי מדי.
צריך לדעת שעשרת השבטים האלה אבודים מאז ועד היום. יש מחלוקת בחז"ל: יש אומרים שאחד הנביאים הלך והחזיר את עשרת השבטים, ולאחר מכן בחורבן בית שני גלו לנצח; ויש אומרים שעשרת השבטים כלל לא שבו, ומאז בית ראשון הם עדיין בגלות. וכן נחלקו האם הם עתידים לשוב: יש מי שאומר שעשרת השבטים אינם עתידים לשוב כלל, ויש מי שאומר שהם כן עתידים לשוב.
וכך אנו מקווים, וכך גם מסתבר, שהרי עם ישראל הוא גוף שלם רק כשהוא מורכב מכל השבטים; ואם חסר שבט, חלילה הוא כבעל מום. וכפי שראינו בשעה ששבט בנימין עמד להיכחד בעקבות מעשה פילגש בגבעה, וכולם חיפשו תקנה כיצד לשמר את השבט וכיצד לסדר להם נשים, אף שנשבעו בחרם שלא ישאו מהם נשים, עד שמצאו פרצה בחרם ודאגו שלא ייכרת שבט מישראל. רואים מכאן חשיבות עצומה לכך שלא יחסר אף שבט, ולכן מסתבר מאוד שהדעה שעשרת השבטים עתידים לחזור היא המקובלת.
וַיְהִי כִּי־חָטְאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרָיִם וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים׃
מכאן ואילך בא הנביא לספר על מה הייתה הגלות, ומתאר את ההידרדרות שלב אחר שלב. הפתיחה היא שחטאו לה' "המעלה אותם מארץ מצרים". וביאור העניין: הגויים נתונים תחת ממשלת הטבע ותחת הכוכבים, וכשהם עובדים לצבא השמים אין להם בכך עוון, ובלבד שיאמינו גם בה'. הגוי בשעה שהוא מתפלל אינו פונה ישירות לה' אלא תפילתו עולה דרך השר שלו בשמים. לא כן ישראל, שנאמר בהם "מי כה' אלוקינו אלוקים קרובים אליו" - אתה פונה ישירות לה' ואינך צריך שרים.
ולכן לדעת רוב הפוסקים הגוי לא הוזהר על השיתוף, ומותר לו לעבוד עבודה זרה בשיתוף. הנצרות למשל היא עבודה זרה בשיתוף. לנו אסור להיכנס לבית התיפלה שלהם, מפני שלנו אסורה עבודה זרה בשיתוף וממילא זהו בשבילנו בית עבודה זרה, אבל להם, המאמינים בשילוש הטמא, די בכך שמאמינים גם בה'. שכן באמת נאמר על השמש והירח "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים" - את ההנהגה שתחת המזלות נתן הקדוש ברוך הוא לגויים ולא לישראל.
נמצא שלישראל אסור לירא ולפחד משום כוח אחר זולת ה' יתברך. וזה מה שהכתוב מדגיש: ה' העלה אתכם מארץ מצרים מתחת יד פרעה בהשגחה פרטית, בלי שום כוח אחר - "אני ולא מלאך, אני ולא שרף". ואיך זה שאחר כך "וייראו אלהים אחרים"? אם ה' צמוד אליך, אסור לך לעבוד שום אלוה, אפילו אם כל מטרתך היא בשביל בורא עולם, ואפילו אם אתה מתייחס אליו כאל פקיד מפקידי הטבע שיעביר את בקשתך אל הבורא. זו הסטייה הראשונה: עדיין איננו מדברים על מי שזנח את ה' לגמרי, אלא על עבודה זרה בשיתוף - שהיו יראים לא רק את ה' אלא גם אלוהים אחרים. זו הייתה תחילתה של ההידרדרות.
וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהֹוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ׃
הוסיפו עוון על עוונם: בתחילה רק היו יראים מהם, ובשלב השני התחילו ללכת בפועל בחוקות הגויים, וגם בחוקות מלכי ישראל. וזה נבע מכך שהאמינו בכוחות עליונים, כלומר בכוכבים ובמזלות, ועל זה נאמר "מֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה". במקום לשמוע בקול ה' אלוהיהם, הלכו גם בענייני ההנהגה בחוקות הגויים.
וַיְחַפְּאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא־כֵן עַל־יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכׇל־עָרֵיהֶם מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד־עִיר מִבְצָר׃
"ויחפאו" מלשון לחפות ולהסתיר. אמרו חז"ל שהיו אומרים: מה העמוד הזה, אינו רואה ואינו שומע - כך כביכול ה' אינו רואה ואינו שומע. כביכול הסתירו מה' את הידיעה, כאילו אין הקדוש ברוך הוא יודע מה אנו עושים. וכמו שאמר יחזקאל הנביא שהיו אומרים "אין ה' רואה אותנו, עזב ה' את הארץ", וכן ישעיהו ביטא את דבריהם: "מי רואנו ומי יודענו".
והבן: הכפירה בהשגחה הפרטית היא מן השלבים הראשונים, שכן אם אין השגחה פרטית פתוחה הדרך לעשות ככל העולה על רוחך. כל עוד יש השגחה - יש מי שאתן לפניו דין וחשבון, יש שכר ויש עונש. אבל אם אין השגחה, אף אחד לא ידרוש ממך מאומה.
ובנו במות בכל עריהם "ממגדל נוצרים עד עיר מבצר". מגדל נוצרים הוא סוכת השומרים שהיו בונים מעל השדה, שכן "נוצרים" הם שומרים, ושם היו שומרים על השדות מפני גזלנים. כלומר מן הבניין הדל ביותר שיכול להיות ועד המקום החזק והמבוסס ביותר, עיר מבצר - בכל המקומות בלא הבדל בנו במות ומצבות.
וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כׇּל־גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כׇּל־עֵץ רַעֲנָן׃
לא היה מקום שבו לא הציבו מצבות ואשרים. מצבה כפשוטה, כמו שעשה יעקב אבינו מצבה להקריב עליה לה' ויצק עליה שמן. בימי האבות הייתה המצבה אהובה, אלא שלאחר מכן, כשאימצו אותה עובדי עבודה זרה, אסרה אותה התורה: "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך".
והאשרה - אילן שהיו נוטעים אצל המזבח, ועל כך נאמר "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך". מה הייתה מטרתה? ידוע שאחד המקומות שבהם שורים השדים הוא באילנות, והאילן יש בו כוח יתר על האבן, שהאבן דומם והאילן צומח. לכן היו מעמידים אילן ליד המצבה או ליד המזבח שיהיה כלי לקבלת ההשפעות הרוחניות, ובאמת מה שירד והתלבש באילן היו כוחות טומאה, שדים ורוחות. זו האשרה, ואותה היו עובדים ממש. (ואגב, עץ האשוח אינו שייך לזה כלל, ואף הנוצרים אינם עובדים אותו.)
וַיְקַטְּרוּ־שָׁם בְּכׇל־בָּמוֹת כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר־הֶגְלָה יְהֹוָה מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לְהַכְעִיס אֶת־יְהֹוָה׃
קטרו לעבודה זרה בכל הבמות כדרך הגויים - ולא למדו: אם ה' הגלה את הגויים מפניכם בגלל המעשים הללו, אל תחזרו עליהם. "ויעשו דברים רעים להכעיס את ה'" הוא שלב נוסף בהידרדרות: אם עד עתה עוד היה מקום לומר שעשו זאת מתוך יראה מן העבודה הזרה, כאן כבר אומר לך הכתוב שזה נעשה כדי להכעיס.
וַיַּעַבְדוּ הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה לָהֶם לֹא תַעֲשׂוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה׃
למה נקראו "גילולים"? מצד דמותם כחיות ובהמות מגעילים ומאוסים, ואמרו חז"ל שהוא מלשון גלל וצואה - לומר לך עד כמה היו הדברים מאוסים. ואם כן מה ההיגיון לעבוד אותם? על כך אומר הכתוב: "אשר אמר ה' להם לא תעשו את הדבר הזה" - זו כל הסיבה. ה' אמר לא, ולכן דווקא עבדו אותם, וכהמשך למה שנאמר קודם "ויעשו דברים רעים להכעיס את ה'".
וַיָּעַד יְהֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כׇּל־נְבִיאֵי כׇל־חֹזֶה לֵאמֹר שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי כְּכׇל־הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת־אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים׃
אומר הנביא: שלא תחשוב שלא היו התראות. ה' העיד בישראל וביהודה - וביהודה נאמר משום שגם הם סופם לגלות, אלא שגלותם התאחרה לפי שרעתם הייתה מאוחרת יותר, וכפי שנראה היה הבדל משמעותי בין יהודה לישראל.
ומהו "נביאי כל חוזה"? רש"י מפרש: נביאי כל חזון, ש"חוזה" כאן שם דבר מלשון חזון, כלומר נביאים אשר נבואה בידם. הרלב"ג מפרש שהחוזה הוא דרגה גבוהה מן הנביא: נביא נקרא אף מי שבאה אליו הנבואה בחלום, ואילו "חוזה" הוא הרואה במחזה, כביכול עומד ורואה - דרגה גבוהה יותר מקבלת נבואה בשינה. והמצודת דוד מדייק: לאורך הנביאים אנו רואים ש"נביא" הוא תואר החל גם על נביאי הבעל, ולעתים אף בשם "נביא" סתם. כך ראינו כשהלך עידו לביתו של נביא השקר שהזמינו לאכול אצלו אף שאסור היה לו - הכתוב קורא לאותו נביא שקר "הנביא" סתם. לכן מדגיש הכתוב "נביאי כל חוזה": "חוזה" אינו שם משותף לנביאי הבעל אלא לנביא ה' בלבד, וכך מתברר על איזה נביא מדובר - רק נביא כזה נחשב נביא אמת הבא מאת ה'.
וחז"ל דרשו מהו "כל": אמר הקדוש ברוך הוא, כמה נביאים העמדתי בהם - אחד בשחרית ואחד בין הערביים. שהרי כתוב שנביאים היו כפליים כיוצאי מצרים, כלומר מיליון ומאתיים אלף נביאים היו לישראל. ואיך אנו מכירים רק ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות? התשובה: כל נבואה שנצרכה לדורות נכתבה, ומה שלא נצרך לדורות לא נכתב. נביאים רבים נשלחו להוכיחם, אלא שלא היה בנבואתם צורך לדורות ולכן לא נכתבה. וזהו "אחד בשחרית ואחד בין הערביים" - בכל יום ויום נשלחו אליהם נביאים, ולבסוף לא הועיל.
ולא זו בלבד שלא הועיל, אלא שהנביאים היו נרדפים: "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים, פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק". דברים קשים מאוד עשו לנביאים ובזו אותם; את ירמיהו הכניסו לחצר המטרה, וכמעט הוטבע בטיט היוון. ממש התעללו בנביאים. להיות נביא לא היה דבר פשוט כלל, זה הצריך מסירות נפש גדולה מאוד.
וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת־עׇרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם׃
מהו הביטוי "ויקשו את עורפם"? כשקוראים לאדם מאחוריו ואינו מסובב את ראשו לראות מה רוצים ממנו, אומרים שהוקשה עורפו. הראש שלו מאובן. קוראים לו: אדוני, הכיוון שלך מוטעה, אתה עומד ליפול לתהום - והוא אינו מזיז את ראשו לראות מי קורא לו, אלא הולך בשלו.
ומיהם "אבותם אשר לא האמינו בה' אלהיהם"? זהו דור המדבר, שנאמר בו "וינסו אותי זה עשר פעמים". גם שם לא הייתה אמונה שלמה: "הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר" - בואו נראה אם את זה הוא יכול לעשות. אותו חוסר אמונה היה שורש פורה ראש שהלך ופרה עד שהגיעו הבנים לקשות עורף ולעבוד עבודה זרה. ואפשר לפרש "כעורף אבותם" גם על עובדי העגל בימי אהרן.
וַיִּמְאֲסוּ אֶת־חֻקָּיו וְאֶת־בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת־אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֺתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם׃
כאן הגיעו לתכלית הרעה. "וימאסו את חוקיו" - כדבר המאוס בעיניו. "ואת בריתו" - כמו "להפרכם את בריתי", כבר אינם רוצים בברית עם ה'. "ואת עדותיו" - כמו "ואם עד אלה לא תשמעו לי". מאס בזה, מאס בחכמים, מאס בתורה, וירדו מדחי אל דחי בכל הדרגות עד ש"וילכו אחרי ההבל": היו מוכנים לבחור באמונת הבל, אמונה שאין בה שום יסוד ואין בה תכלית ואין בה אמת, הבל גמור, ככל תאוות הגויים - ובלבד שלא להאמין בה'.
וכאן צריך לימוד זכות, שלא יטעה אדם לומר: אם כך מדובר באנשים מוגבלים שכלית, ומה רוצים מהם? מי שעוזב אלוהי אמת והולך לעבוד עבודה זרה, לכאורה יש לו בעיה. אלא שמעבר לתאווה הגדולה שהייתה לעבודה זרה, צריך לדעת את דברי חז"ל: לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה. כלומר חלק גדול מעניין העבודה הזרה היה פריקת עול. אם אני מאמין בה' - זה מחייב אותי. לכן בואו וניתן גט כריתות לבורא עולם, ועל ידי זה אני חופשי. בשביל זה אדם מוכן להאמין בדבר ההבל הגדול ביותר, בהבל הקיצוני ביותר, שאין בו אמת וברור שכולו שקר.
קחו לדוגמה את תורתו של דרווין. הקסלי, מתלמידיו המובהקים של דרווין וממפיצי תורתו, כותב שהאמינו ב"בריאה עצמית", שהעולם נברא מעצמו, לא כל כך מתוך ראיות אלא מפני שהאמונה הזאת נתנה להם חופש, ובפרט בענייני צניעות. כך הוא כותב, ואף פירט יותר. כשיש אלוקים - יש מוסר, יש מצפון, ואני מוגבל. אז תעזוב אותי מההגבלות: אין אלוהים, העולם נברא לבד, ואני עוד מין זואולוגי. למה לקוף מותר לעשות מה שבא לו ולי לא? גם אני רוצה.
נמצא שהאמונה באותם הבלים לא הייתה אמונה ממש, אלא רק אמצעי לפרוק את אמונת ה'. ולפי זה מובן מה שראינו לעיל, שהאמינו בעבודה זרה עד כדי כך שלכל יום ויום הייתה להם עבודה זרה - "ולא האמינו בה'": לא פינו אפילו יום אחד לבורא עולם. שלוש מאות שישים וחמישה מיני עבודה זרה, ואין לך יום פנוי אחד לבורא עולם? קח אותו לפחות כאופציה. אבל אפילו אופציה לא. ומה ההיגיון? אלא כמו שהסברנו: אם אני לוקח גם את בורא עולם כאופציה, מיד אני מתחיל להיות מוגבל, כי יש מי שלפניו צריך לתת דין וחשבון, יש מי שאומר לי מה לעשות ומה לא.
והנה מה ש"יפה" בעבודה זרה: היא ליברלית, היא זורמת. מה אתה רוצה - קח, עשה. שימו לב שבכל הדתות ההגבלות מועטות מאוד, שכן מי שרוצה לרכוש מאמינים רבים אינו יכול להטיל עליהם הגבלות אינסופיות. אבל התורה, שהיא תורת אמת, נכנסת לא רק בכל רגע נתון למה שאתה עושה, אלא גם למה שאתה חושב. איפה יש עוד דת כזאת? הקדוש ברוך הוא דורש מן האדם שלמות, וזו דרישה קשה. אז בואו ניקח עבודה זרה, שהיא הרבה יותר מקילה, ועל ידה נעשה ככל העולה על רוחנו.
ואגב, זו גם הסיבה שרבים בוחרים להם להיות "דתי לפי דעתי", דתי לייט וכל מיני דרגות בדרך. למה? כי אם אלך עד הסוף, זה דורש ותובע ממני. אז בוחר לו אדם אסכולה ושיטה, כזו שאפשר להיות בה דתי וגם ללכת לים, וגם אינטרנט וטלוויזיה והכל, אפשר הכל ביחד. וכי חקרת ובדקת בשיטה הזאת? לא, תעזוב אותי מחקירות ובדיקות, כאן יותר קל. נמצא שאדם כזה עובד את עצמו ולא עובד את אלוקים. ואדם כזה יכול להגיע חלילה גם לעבודה זרה, שהרי כל מה שהוא מחפש זה מה קל לו ומה שהוא רוצה. וזה בעצם סוג העבודה הזרה שהיה אז: מוכנים ללכת אחר ההבל, מפני שהבל אינו דורש דרישות, וכל אופציה אחרת קשה יותר.
וַיַּעַזְבוּ אֶת־כׇּל־מִצְוֺת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה שְׁנֵי עֲגָלִים וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכׇל־צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעַבְדוּ אֶת־הַבָּעַל׃
אם עד עתה יכול היה להיות שזעיר פה זעיר שם עוד קיימו משהו, כאן הם מגיעים לשלב שבו עוזבים את הכל. "מסכה" מלשון יציקת מתכת, ומכאן "מסכה שני עגלים". "ויעשו אשירה" - כמו שהסברנו, אשרה לעבודה זרה, והמלבי"ם מבאר שהאשרה הייתה לעבודת הירח: את הירח היו עובדים באמצעות האשרה. ואחר כך "וישתחוו לכל צבא השמים ויעבדו את הבעל" - הבעל הוא עבודת השמש, והם הנקראים "עובדי חמנים" (ואין הכוונה למפצחי פיצוחים, אלא לעובדי השמש). עבודה זו הייתה בימי אחאב, שאת עבודת הבעל הביא ביבוא אישי יחד עם אשתו.
וַיַּעֲבִירוּ אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסוֹ׃
"ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש" - זו עבודת המולך, שהיו מעבירים את הילדים באש. "ויקסמו קסמים וינחשו" - נגד מה שאמרה התורה "תמים תהיה עם ה' אלהיך". "ויתמכרו" - כעבד הנמכר לאדונו, שאין לו רצון משל עצמו וכל מעשיו רק רצון אדונו. כך הם התמכרו לעשות הרע בעיני ה', עד שכל מטרתם הייתה רק לעשות את הרע ולהכעיס.
פרק י"ז מתאר את סופה של מלכות ישראל: הושע בן אלה, שהיה פחות רע מקודמיו וביטל את הפרוזדאות בט"ו באב, ודווקא בימיו נחתם גזר הדין - שכן משנפתחו השערים ולא עלו, התברר שלא האונס מנע מהם אלא רוע לבבם. מלך אשור צר על שומרון שלוש שנים, לכדה בשנה התשיעית, והגלה את ישראל לחלח ולחבור נהר גוזן ולערי מדי. ומכאן פורש הנביא את סולם הירידה: מיראת אלוהים אחרים בשיתוף, ללכת בחוקות הגויים, לכפירה בהשגחה ("ויחפאו"), לבמות ומצבות ואשרים בכל מקום, לקטורת בבמות "להכעיס", לעבודת גילולים דווקא משום שה' אסר, ועד קשיות עורף, מאיסה בחוקים ובברית, הליכה אחרי ההבל, עגלים ואשרה וצבא השמים ובעל, המולך והקסמים וההתמכרות לרע. וכל זה לאחר שה' העיד בהם ביד כל נביאיו, נביא בשחרית ונביא בין הערביים, ואף שרדפו את הנביאים ובזו אותם. הלקח לדורות: שורש כל הנפילה הוא הרצון לפרוק עול ולהיות בלתי מוגבל, ומי שמחפש את הקל ואת הנוח - עובד בסופו של דבר את עצמו ולא את בורא עולם.