פרק טז בספר מלכים ב עוסק כולו במלכותו של אחז בן יותם, מלך יהודה. יותם אביו היה מלך צדיק, אך אחז היה מלך רשע, ופרק זה מתאר את שקיעתו: העברת בנו באש, מצור של ארם וישראל על ירושלים, השענות על מלך אשור, ולבסוף שינוי פני העבודה בבית המקדש והצבת מזבח נוכרי במקום מזבחו של שלמה. נלך על סדר הפסוקים, נבאר על פי המלבי"ם ורש"י והרד"ק, ונשלים בסוף מדברי ישעיה ומדברי הימים.
בִּשְׁנַת שְׁבַע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְפֶקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ מָלַךְ אָחָז בֶּן־יוֹתָם מֶלֶךְ יְהוּדָה׃ בֶּן־עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמׇלְכוֹ וְשֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם וְלֹא־עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו כְּדָוִד אָבִיו׃
אחז מלך שש עשרה שנה בירושלים, ובניגוד לאביו יותם שהיה צדיק, הוא לא עשה הישר בעיני ה' כדוד אביו. ולא זו בלבד שלא הלך בדרכי אבותיו, אלא הלך בדרך מלכי ישראל, ואף לא הסתפק בכך.
וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם אֶת־בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהֹוָה אֹתָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
יש כאן שינוי לשון בין הכתובים: אצלנו נאמר "וגם את בנו העביר באש", ואילו בדברי הימים נאמר "ויבער את בניו באש" - לשון רבים. חז"ל מבארים שחזקיהו המלך, שהיה בנו של אחז ועתיד להיות מלך צדיק, ניצל מן האש משום ש"אמו סכתו סלמנדרא". הסלמנדרא היא סוג של לטאה שהייתה נוצרת בתוך כבשן אש שהוסק ברציפות שבע שנים, ואותה לטאה חסינה מפני אש. הרמב"ם עוד כותב בזמנו שהכירו את הלטאה הזאת. מי שהיו סכים את גופו בדמה, היה אף הוא נעשה חסין אש, ולא נכווה ולא נשרף.
ומהי "העברה באש"? היו עושים שתי מדורות ומריצים את הילד ביניהן, ובאותה שעה היו מתופפים בתופים כדי להשתיק את צעקותיו, שלא ישמעו את זעקותיו. לרוב הילד היה מת שם בדרך. אצל חזקיהו, לאחר שאמו סכתו סלמנדרא, לא הצליחו להמיתו כשהעבירוהו למולך, וכך שרד. לפיכך בדברי הימים נאמר "בניו" - שכן באמת העביר את שני בניו, ואילו אצלנו נאמר "בנו" בלשון יחיד, שהרי למעשה מת רק אחד מהם, והבן השני לא "הועבר" לגמרי, מפני שניצל.
וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל־הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כׇּל־עֵץ רַעֲנָן׃
אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ־אֲרָם וּפֶקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלַ͏ִם לַמִּלְחָמָה וַיָּצֻרוּ עַל־אָחָז וְלֹא יָכְלוּ לְהִלָּחֵם׃
רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו, שמלך על עשרת השבטים, קושרים ביניהם קשר ועולים יחד למלחמה על ירושלים. "ויצורו על אחז ולא יכלו להילחם" - אנשי ירושלים התחזקו כנגד המצור ולא נתנו לצרים לבקוע את החומה.
בָּעֵת הַהִיא הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ־אֲרָם אֶת־אֵילַת לַאֲרָם וַיְנַשֵּׁל אֶת־הַיְּהוּדִים מֵאֵילוֹת וַאֲדֹמִים בָּאוּ אֵילַת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
ראינו לעיל שעוזיהו השיב את אילת לישראל. עתה, כשרצין מלך ארם בא לכבוש את אחז, הוא מחזיר לעצמו את מה שנלקח ממנו, ומגרש את היהודים מאילות. הכתיב הוא "וארמים" והקרי "ואדומים", ויש אומרים שהושיב שם מבני אדום, וישבו שם עד היום הזה.
וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים אֶל־תִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ־אַשּׁוּר לֵאמֹר עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ־אֲרָם וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַקּוֹמִים עָלָי׃
כדרכם של מלכי ישראל ויהודה באותם דורות, הם מחפשים תמיד על מי להישען. פעם ניסו להישען על מצרים - משענת קנה רצוץ, וכעת מנסים להישען על מלך אשור. נותנים לו סכום כסף ומבקשים הגנה: "עבדך ובנך אני, עלה והושיעני".
וַיִּקַּח אָחָז אֶת־הַכֶּסֶף וְאֶת־הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית יְהֹוָה וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ־אַשּׁוּר שֹׁחַד׃
הוא שולח לו ממון כדי לשחדו. ומהו "שוחד"? אומרים חז"ל: שוחד - שהוא חד, מלשון אחד (בארמית "חד"). כלומר, כשאני רוצה להפוך את דעתך להיות דעה אחת עם דעתי, הכסף יענה את הכול. סכום של כסף, ופתאום הדעות מתאחדות: אתה נעשה סניגור שלי, וכל מעשה שאני עושה אתה רואה באור חיובי. והכול מה? אינטרסים כלכליים. זהו שוחד.
וַיִּשְׁמַע אֵלָיו מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶל־דַּמֶּשֶׂק וַיִּתְפְּשֶׂהָ וַיַּגְלֶהָ קִירָה וְאֶת־רְצִין הֵמִית׃
מלך אשור מספק את הסחורה. דמשק היא מקומו של מלך ארם, ובעוד רצין עוזב את דמשק ובא להילחם ביהודה, מלך אשור מכה בארם בעירה, כדי שרצין ייאלץ לרדת מעל יהודה ולשוב להגן על ארצו. "ויגלה קירה" - הכוונה לעיר קיר, שנמצאת באשור, ובמקום לומר "לקיר" אומרים "קירה" בה"א בסוף, כמו "מצרימה".
דרכו של מלך אשור, וכפי שנראה בהמשך, הייתה לעשות הגליית אוכלוסין: כובש מקום ומגלה את כל אנשיו למקום אחר, ואת אנשי המקום האחר מביא לכאן. בכך הוא מבטיח שלא ינסו למרוד בו, שכן אנשים הנמצאים במקום שאינו סביבתם הטבעית עסוקים קודם כול בשאלה כיצד יתארגנו ומה יאכלו היום, ואין להם פנאי למחשבות של מרד. כך הביא את הכותים לכאן, ואת ישראל לקח לכותא, לעווא, לספרוויים ולשאר המקומות שמהם הגלה את העמים שכבש. וזהו שאמרו חז"ל: בא סנחריב ובלבל את האומות. באותה הגליית אוכלוסין נוצר מצב שאיננו יודעים עוד מי אדומי ומי ישמעאלי, מי עמלקי, מי עמוני ומי מואבי, וממילא אין לנו את ההלכות שנאמרו לגביהם, שכן אין לנו ודאות באף אומה.
מקשה המלבי"ם: בדברי הימים כתוב שמלך אשור הצר לו ולא חיזקו, ואילו אצלנו לכאורה משמע שכן חיזקו, שהרי הלך והכה בארם בדמשק. ומיישב המלבי"ם שאין כאן סתירה: הוא הסיר מעליו רק את מלך ארם, אך מלבד ארם היה עליו גם פקח בן רמליהו מלך ישראל. נגדיר זאת כך: הוא לא נתן תמורה מלאה לאגרה. אחז שילם לו תשלום טבין ותקילין כדי שיצילו לגמרי, והוא הוריד מעליו את דמשק ואת מלך ארם, אך את כל השאר לא הסיר ממנו, ונמצא שלא באמת שמר עליו והגן עליו.
וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ אָחָז לִקְרַאת תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ־אַשּׁוּר דּוּמֶּשֶׂק וַיַּרְא אֶת־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּדַמָּשֶׂק וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶל־אוּרִיָּה הַכֹּהֵן אֶת־דְּמוּת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־תַּבְנִיתוֹ לְכׇל־מַעֲשֵׂהוּ׃
אחז הולך לקראת תגלת פלאסר מלך אשור, הנמצא עתה בדמשק לאחר שכבשה, כנראה כדי להכיר לו טובה ואולי להביא לו תשורה. שם הוא רואה את המזבח שבדמשק, ודמותו מוצאת חן בעיניו. הוא שולח אל אוריה הכהן את "דמות המזבח ואת תבניתו לכל מעשהו" - תיאור מדויק, שרטוט, בדיוק כפי שנראה מזבחו של מלך ארם.
וַיִּבֶן אוּרִיָּה הַכֹּהֵן אֶת־הַמִּזְבֵּחַ כְּכֹל אֲשֶׁר־שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אָחָז מִדַּמֶּשֶׂק כֵּן עָשָׂה אוּרִיָּה הַכֹּהֵן עַד־בּוֹא הַמֶּלֶךְ־אָחָז מִדַּמָּשֶׂק׃
זריז היה אוריה הכהן: עוד לפני שהספיק אחז לחזור מדמשק לבית המקדש, כבר הספיק אוריה לבנות את המזבח.
וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ מִדַּמֶּשֶׂק וַיַּרְא הַמֶּלֶךְ אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וַיִּקְרַב הַמֶּלֶךְ עַל־הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעַל עָלָיו׃ וַיַּקְטֵר אֶת־עֹלָתוֹ וְאֶת־מִנְחָתוֹ וַיַּסֵּךְ אֶת־נִסְכּוֹ וַיִּזְרֹק אֶת־דַּם־הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר־לוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ׃
המזבח מוצא חן בעיניו והוא מתחיל להעלות עליו עולות, מנחות, נסכים, וזורק עליו דם שלמים. המזבח הזה נעשה המזבח העיקרי שלו. ושימו לב לאבסורד: זהו מזבח של עבודה זרה, מזבחה של ארם, וארם הוכתה על ידי תגלת פלאסר מלך אשור. הרי ראית במו עיניך שהמזבח הזה לא הצליח להגן על עובדיו! מה אתה הולך ולוקח לך אלוה שהוא אנדרדוג? ראית שהוא נכשל בתפקידו, ועכשיו אתה נוטלו לאלוה שלך ומביא את מזבחו אליך? אי אפשר להבין זאת.
וְאֵת הַמִּזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה וַיַּקְרֵב מֵאֵת פְּנֵי הַבַּיִת מִבֵּין הַמִּזְבֵּחַ וּמִבֵּין בֵּית יְהֹוָה וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל־יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפוֹנָה׃
הפסוק הזה מוקשה מאוד. בפשט הכתוב נאמר שאחז הזיז את מזבח הנחושת ממקומו שמול פתח ההיכל, ואת המזבח החדש שבנו הציב מול פתח ההיכל. אלא שיש לשאול: האם היה מזבח נחושת בזמנו של שלמה? מזבח הנחושת היה במשכן בלבד. לאחר שבאו לכאן ושלמה בנה את הבית, עשה מזבח אבנים גבוה, וזהו המזבח שהיה. מזבח הנחושת נגנז. מה שנשאר מן הנחושת אינו רלוונטי כאן, שהרי המזבח הפנימי היה מזבח הזהב, הוא מזבח הקטורת, שלא הקריבו עליו קורבנות, ואילו הקורבנות קרבו על מזבח האבן של שלמה. אם כן, כיצד מזכיר הכתוב כאן "מזבח הנחושת"?
רבים מסבירים שהמזבח שבנה שלמה מאבן בא חלף מזבח הנחושת שהיה במשכן, ולכן קראו גם לו "מזבח הנחושת", שהרי הוא עומד במקומו והוא זה שמקריבים עליו את הקורבנות. נפלא מאוד, אלא שיש בעיה: המזבח היה גדול מאוד וקבוע, בנוי מאבנים, ולא שייך להזיזו - הוא לא היה על גלגלים. אם כן, מה שייך לומר שהזיז אותו ושם אחר במקומו? ועוד, לא נאמר בכתוב שניתץ את המזבח, ואדרבה בהמשך נאמר שהמשיך מדי פעם לבקר בו. וגם לא ניתן לומר שהרסו, שהרי שנינו שהאש שירדה בימי שלמה על גבי מזבח הנחושת - כלומר מזבח האבן - לא נסתלקה עד שבא מנשה וסילקה. ואנחנו עדיין לפני מנשה, ואף לפני חזקיהו, עדיין בימי אחז. נמצא שהמזבח קיים, ואם כן כיצד יובן שהביא מזבח אחר ושם במקומו?
מחמת כן מסביר רש"י שאין הכוונה למזבח עצמו אלא לכיורות ולמכונות של הנחושת. המכונות היו מתקנים שעליהם הוצבו כיורות ובהם נטלו הכהנים את ידיהם, והם היו עשויים נחושת ועמדו על גלגלים - ולכן נקראו "מכונות", שהיו ניידות - והוצבו בצד המזבח. וכשנאמר שהזיז את "מזבח הנחושת", הכוונה לכיורות ולמכונות העשויים נחושת, שאותם הזיז כדי להציב שם את המזבח שבנה. ולמה נקראו בשם מזבח הנחושת? אומר רש"י: מפני שהם לצורכי המזבח והם עשויים נחושת, לכן כינה אותם בשם זה. ומביא רש"י ראיה מן הפסוק "ויבואו ויעמדו אצל מזבח הנחושת", ושואלת הגמרא על הפסוק ביחזקאל: וכי מזבח נחושת היה שם? ואומרים חז"ל: תתחילו ממקום שאומרים שירה לפניי - כלומר כלי השיר שהיו עשויים נחושת, ומתוך שהם לצורך המזבח נקראים "מזבח הנחושת". וכך גם הכיורות, שהם לצורך המזבח, נקראים מזבח הנחושת.
המלבי"ם, לעומת זאת, מסכים אף הוא שוודאי לא שייך להזיז את המזבח הקבוע, אך מפרש ש"מזבח הנחושת" הוא מזבח האבנים של שלמה, ונקרא כך משום שבא חלף מזבח הנחושת שהיה בימי משה. מזבח זה עמד לפני פתח ההיכל, אלא שהיה משוך לצד. ומה שעשה אחז: את המזבח החדש שבנה קירב יותר אל פתח ההיכל, כלומר הציבו קרוב יותר להיכל, שכן ההיכל וקודש הקודשים הם המקום המקודש והמרומם ביותר, וכל הקרוב יותר נחשב כביכול בעל מעלה יתרה. הוא קירב את המזבח החדש אל פתח ההיכל יותר ממזבחו של שלמה, ולכן נחשב הדבר כאילו הסיר את המזבח ההוא וקירב את זה. זהו ביאור אחד.
ומביא המלבי"ם ביאור נוסף, שאמנם אינו מסתדר כל כך עם פיסוק הפסוקים, אך יש בו טעם. אפשר לגרוס כך: "ויסך את נסכו ויזרוק את דם השלמים אשר לו על המזבח, ואת מזבח הנחושת אשר לפני ה'" - נקודה. שכן "את" משמעה גם "עם": הוא זרק את דם השלמים על המזבח שלו יחד עם מזבח הנחושת אשר לפני ה'. במילים פשוטות, הזה את הדם גם על המזבח שבנה וגם על מזבח הנחושת. לפי זה, החלק הראשון של הפסוק חוזר על הפסוק הקודם ומפרט היכן הזה את הדם, ורק אחריו מתחיל נושא חדש: המזבח שבנה - היכן הציבו? ממול פתח ההיכל.
וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ־אָחָז אֶת־אוּרִיָּה הַכֹּהֵן לֵאמֹר עַל הַמִּזְבֵּחַ הַגָּדוֹל הַקְטֵר אֶת־עֹלַת־הַבֹּקֶר וְאֶת־מִנְחַת הָעֶרֶב וְאֶת־עֹלַת הַמֶּלֶךְ וְאֶת־מִנְחָתוֹ וְאֵת עֹלַת כׇּל־עַם הָאָרֶץ וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם וְכׇל־דַּם עֹלָה וְכׇל־דַּם־זֶבַח עָלָיו תִּזְרֹק וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת יִהְיֶה־לִּי לְבַקֵּר׃
שומעים מה הוא אומר לו? כל הקורבנות יוקרבו על המזבח שאני עשיתי, ואילו מזבח הנחושת יישאר "לי לבקר" - מדי פעם, כשאבוא, אבקר גם אותו. זהו מה שנקרא עבודה זרה בשיתוף: הוא אינו שולל לגמרי את מזבח הנחושת, אלא משאירו בצד, שלא ירגיש מקופח.
וַיַּעַשׂ אוּרִיָּה הַכֹּהֵן כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה הַמֶּלֶךְ אָחָז׃
וַיְקַצֵּץ הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶת־הַמִּסְגְּרוֹת הַמְּכוֹנֹת וַיָּסַר מֵעֲלֵיהֶם אֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־הַיָּם הוֹרִד מֵעַל הַבָּקָר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר תַּחְתֶּיהָ וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל מַרְצֶפֶת אֲבָנִים׃
המכונות היו עשויות עם מסגרות שבהן היו נתונים הכיורים. אחז מקצץ את מסגרות המכונות ומסיר מעליהן את הכיור. ואת "הים" - אותה גיגית ענקית שעשה שלמה, שעמדה על גבי שנים עשר בקר נחושת, שלושה לכל רוח מארבע רוחות השמיים - הוריד מעל הבקר, ואת הים הכבד מאוד נתן על מרצפת אבנים.
וכל זה, אומר הרד"ק, לא עשה אלא דרך ביזיון והכעסה, כשם שכיבה את הנרות וכשם שסגר את דלתות בית ה'. ומכאן שמו: אחז - שאחז את דלתות בית המקדש, ואחז את דלתות בית המדרש, שלא נתן לעסוק בתורה ולא נתן לאיש להיכנס ולהקריב, כפי שנראה בהמשך. את כל זה עשה ברשעותו כדי להכעיס את בוראו: רצה לעשות עיקר מהמזבח שלו, וכל השאר שנעשה על פי ה' עליו השכיל - את הכול ביטל, הוריד וביזה.
וְאֶת־מוּסַךְ הַשַּׁבָּת אֲשֶׁר־בָּנוּ בַבַּיִת וְאֶת־מְבוֹא הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה הֵסֵב בֵּית יְהֹוָה מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
"מוסך" הוא מלשון סככה. צריך לדעת שהעזרה הייתה מקום חשוף, בלי גג ובלי כיסוי. שם, במקום שבו הקריבו את כל הקורבנות, מעולם לא כיבו גשמים את אש המערכה שעל גבי המזבח שבעזרת הכהנים. והנה בשבת היו מתחלפות המשמרות, והכהנים של המשמרה היוצאת, שסיימו את עבודתם, היו נשארים שם, ולכן עשו להם כעין סככה שיוכלו לשהות בה ולנוח עד שילכו לביתם. זהו "מוסך השבת אשר בנו בבית", ונקרא על שם השבת מפני שבה היו חילופי המשמרות.
"ואת מבוא המלך החיצונה הסב בית ה'" - היה מקום שדרכו היה העם נכנס, ואחז דאג שהעם לא יוכל להיכנס לבית המקדש אלא דרכו בלבד, דרך ארמון המלך. בכך רצה להבטיח שני דברים: האחד, שהעם לא יבוא לעבוד בבית המקדש. והשני, שמלך אשור לא יוכל להגיע אליו, שהרי בית המלך היה מחובר לבית המקדש, ואם תהיה למלך אשור כניסה לבית המקדש יוכל דרכה להיכנס גם לבית המלך. משסגר את הכניסה החיצונית, אין דרך עקיפה מבית המקדש לבית המלך, וממילא לא יוכל להגיע אליו.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי אָחָז אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה׃ וַיִּשְׁכַּב אָחָז עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד וַיִּמְלֹךְ חִזְקִיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
נקרא כמה פסוקים מישעיה פרק ז המהווים השלמה לפרקנו. "ויהי בימי אחז בן יותם בן עוזיהו מלך יהודה, עלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל ירושלים למלחמה עליה, ולא יכול להילחם עליה" - זה מה שקראנו כאן. "ויוגד לבית דוד לאמור, נחה ארם על אפרים" - כלומר עם אפרים, שהתחברו יחד. "וינע לבבו ולבב עמו כנוע עצי היער מפני רוח" - כולם באים עליהם, והלב נע מפחד.
"ויאמר ה' אל ישעיהו: צא נא לקראת אחז, אתה ושאר ישוב בנך, אל קצה תעלת הברכה העליונה אל מסילת שדה כובס. ואמרת אליו: הישמר והשקט, אל תירא, ולבבך אל ירך משני זנבות האודים העשנים האלה, בחורי אף רצין וארם ובן רמליהו. יען כי יעץ עליך ארם רעה, אפרים ובן רמליהו לאמור: נעלה ביהודה ונקיצנה ונבקיענה אלינו, ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל" - זו התוכנית שלהם: להסירך ממלכותך וליטול את המלוכה. "כה אמר ה' אלוקים: לא תקום ולא תהיה. כי ראש ארם דמשק וראש דמשק רצין, ובעוד שישים וחמש שנה" - שישים וחמש שנה מנבואתו של עמוס שהתנבא על הגלות - "יחת אפרים מעם. וראש אפרים שומרון וראש שומרון בן רמליהו. אם לא תאמינו כי לא תאמנו" - אם לא תאמינו שכך יהיה, לא תאמנו, סימן שאין אמון בכם.
בדברי הימים מסופר: "בן עשרים שנה אחז במולכו, ושש עשרה שנה מלך בירושלים, ולא עשה הישר בעיני ה' כדוד אביו. וילך בדרכי מלכי ישראל, וגם מסכות עשה לבעלים. והוא הקטיר בגיא בן הינום, ויבער את בניו באש כתועבות הגויים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל. ויזבח ויקטר בבמות ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. ויתנהו ה' אלוהיו ביד מלך ארם ויכו בו וישבו ממנו שביה גדולה ויביאו דרמשק. וגם ביד מלך ישראל ניתן ויך בו מכה גדולה. ויהרוג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד, הכל בני חיל, בעוזבם את ה' אלוהי אבותם".
שומעים איזה דבר נורא ואיום? כאן מדובר ביהודים ההורגים יהודים: מלך ישראל, פקח בן רמליהו, מלך עשרת השבטים בשומרון, מכה במלך יהודה מאה ועשרים אלף איש ביום אחד. והסיבה נאמרת במפורש: "בעוזבם את ה' אלוהי אבותם".
"ויהרוג זכרי גיבור אפרים את מעשיהו בן המלך ואת עזריקם נגיד הבית ואת אלקנה משנה המלך. וישבו בני ישראל מאחיהם מאתיים אלף נשים בנים ובנות, וגם שלל רב בזזו מהם, ויביאו את השלל לשומרון. ושם היה נביא לה' עודד שמו, ויצא לפני הצבא הבא לשומרון ויאמר להם: הנה בחמת ה' אלוהי אבותיכם על יהודה נתנם בידכם, ותהרגו בם בזעף עד לשמיים הגיע" - הזעם והכעס שהרגתם בהם מאה ועשרים אלף איש. "ועתה בני יהודה וירושלים אתם אומרים לכבוש לעבדים ולשפחות לכם? הלוא רק אתם עמכם אשמות לה' אלוהיכם" - הרי אתם מוסיפים לעצמכם חטאות ואשמות בקחתכם עוד מאתיים אלף יהודים מאחיכם לעבדים. "ועתה שמעוני והשיבו השביה אשר שביתם מאחיכם, כי חרון אף ה' עליכם".
"ויקומו אנשים מראשי בני אפרים: עזריהו בן יהוחנן, ברכיהו בן משלמות, ויחזקיהו בן שלום, ועמשא בן חדלי, על הבאים מן הצבא. ויאמרו להם: לא תביאו את השביה הנה, כי לאשמת ה' עלינו אתם אומרים להוסיף על חטאותינו ועל אשמתינו, כי רבה אשמה לנו וחרון אף על ישראל. ויעזוב החלוץ את השביה ואת הביזה לפני השרים וכל הקהל. ויקומו האנשים אשר ניקבו בשמות ויחזיקו בשביה, וכל מערומיהם הלבישו מן השלל, וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסוכום, וינהלום בחמורים לכל כושל, ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם, וישובו שומרון".
רואים מכאן עד כמה גדול המוסר היהודי, ועד כמה פעלו דברי הנביא על ליבם. מאתיים אלף שבויים - אתם מבינים איזה הון עתק זה - ואת הכול, את השבויים ואת הכסף ואת השלל, הולכים ומחזירים כדבר הנביא.
וממשיך שם: "בעת ההיא שלח המלך אחז על מלכי אשור לעזור לו. ועוד אדומים באו ויכו ביהודה וישבו שבי. ופלשתים פשטו בערי השפלה והנגב ליהודה, וילכדו את בית שמש ואת אילון ואת הגדרות ואת שוכו ובנותיה ואת תמנה ובנותיה ואת גמזו ובנותיה, וישבו שם. כי הכניע ה' את יהודה בעבור אחז מלך ישראל, כי הפריע ביהודה ומעול מעל בה'". "הפריע" כאן אינו כתלמיד המפריע, אלא מלשון פרעות - שעשה פרעות ביהודה. ראו מה זה מלך רשע וכמה צרות גרם לממלכתו.
"ויבוא עליו תלגת פלנסר מלך אשור" - שמו מופיע בשינויים קלים - "ויצר לו ולא חזקו. כי חלק אחז את בית ה' ואת בית המלך והשרים ויתן למלך אשור ולא לעזרה לו" - בסופו של דבר, כמו שאמרנו, לא סיפק את הסחורה. "ובעת הצר לו ויוסף למעול מעל בה' הוא המלך אחז. ויזבח לאלוהי דרמשק המכים בו, ויאמר: כי אלוהי מלכי ארם הם מעזרים אותם, להם אזבח ויעזרוני. והם היו לו להכשילו ולכל ישראל. ויאסוף אחז את כלי בית האלוהים ויקצץ את כלי בית האלוהים ויסגור את דלתות בית ה'" - ומכאן שקראו לו אחז. "ויעש לו מזבחות בכל פינה בירושלים, ובכל עיר ועיר ליהודה עשה במות לקטר לאלוהים אחרים, ויכעס את ה' אלוהי אבותיו. ויתר דבריו וכל דרכיו הראשונים והאחרונים הינם כתובים על ספר מלכי יהודה וישראל. וישכב אחז עם אבותיו ויקברוהו בעיר בירושלים, כי לא הביאוהו לקברי מלכי ישראל, וימלוך יחזקיהו בנו תחתיו".
פרק טז מציג את אחז כמלך רשע שהלך בדרך מלכי ישראל, העביר את בנו באש (וחזקיהו ניצל בזכות הסלמנדרא), זיבח וקיטר בבמות. במצור ארם וישראל הוא בוחר להישען על מלך אשור ולשחדו בכסף בית ה', אך אשור מסיר מעליו רק את ארם ולא את שאר צריו. בדמשק הוא מתאהב במזבח עבודה זרה - מזבח שכשל בהגנה על עובדיו - ומקים כמותו בבית המקדש, מקרבו אל ההיכל ומדחיק את מזבחו של שלמה למעמד של "ביקור" בלבד, עבודה זרה בשיתוף. הוא מקצץ את המכונות, מוריד את הים מעל הבקר, ומשנה את מבואות הבית - הכול, כדברי הרד"ק, דרך ביזיון והכעסה. דברי ישעיה ודברי הימים משלימים את התמונה: נבואת "אם לא תאמינו כי לא תאמנו", מאה ועשרים אלף הרוגים ביד אחיהם, ומולם קרן אור אחת - נבואת עודד ואנשי אפרים שהשיבו מאתיים אלף שבויים והלבישום והאכילום והשיבום לאחיהם. מלך רשע אחד ממיט אסון על ממלכה שלמה, ובנו חזקיהו, שניצל מן האש, עתיד להקים את ההריסות.