פתיחה: פרק של מלכים מתחלפים
פרק טו במלכים ב הוא פרק של מעברים מהירים. הוא פותח בעזריה בן אמציה מלך יהודה, הוא עוזיהו המוכר לנו, ועובר לסירוגין בין מלכות יהודה למלכות ישראל. במלכות ישראל אנו רואים שרשרת של קשרים ורציחות: זכריהו, שלום בן יבש, מנחם בן גדי, פקחיה ופקח, מלכים שכמעט כולם עלו על כיסאם בדם וירדו ממנו בדם. בסופו של הפרק אנו נחשפים לראשונה לגלות הראשונה של שבטי ישראל בידי מלך אשור. נעבור על הפסוקים כסדרם.
עזריה הוא עוזיהו: תחילת מלכותו
בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְיָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ עֲזַרְיָה בֶן־אֲמַצְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
ראינו כבר שהיה מלך נוסף בשם ירבעם, מלבד ירבעם בן נבט, והוא מלך על ישראל. באותו זמן, על מלכות יהודה, מלך עזריה בן אמציה, וכפי שהסברנו זהו עוזיהו המלך המוכר לנו בשם הזה.
בֶּן־שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ יְכָלְיָהוּ מִירוּשָׁלִָם׃
הוא התחיל למלוך בגיל שש עשרה, ומהן חמש עשרה שנה מלך בחיי אביו. שהרי כפי שציינו בפרק הקודם, אביו אמציהו נמלט מירושלים לבית שמש ולכיש, ובעקבות זאת תפס בנו את המלוכה עוד בחיי אביו.
וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה אֲמַצְיָהוּ אָבִיו׃ רַק הַבָּמוֹת לֹא־סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת׃
הבמות היו קשות מאוד לעקירה, משום שהעם היה מזבח ומקטיר בהן לשם ה'. לזבוח בבמה פירושו להקריב נדרים ונדבות בחצר, ליד הבית. לעומת זאת, מי שנמנע מן הבמה נדרש להעלות את נדריו ונדבותיו עד למשכן בנוב ובשילה, ובתקופה שלאחר בניין בית המקדש, לעלות עד ירושלים. זו מלאכה גדולה וקשה, וכדי למנוע מעצמם את הטרחה המשיכו לזבח ולקטר בבמות, אף על פי שהיה בזה איסור כרת.
וינגע ה' את המלך: מה שנשמט כאן ומפורש בדברי הימים
וַיְנַגַּע יְהֹוָה אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָע עַד־יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית וְיוֹתָם בֶּן־הַמֶּלֶךְ עַל־הַבַּיִת שֹׁפֵט אֶת־עַם הָאָרֶץ׃
הפסוק אינו מגלה מדוע ניגע ה' את עוזיהו, ובפרט שלכאורה היה מלך צדיק שאין סיבה לנגעו. אלא שכפי שאמרנו, יש דברים הבאים כאן בקצרה ומתפרשים באריכות בדברי הימים. בדברי הימים ב פרק כו מסופר שכל עם יהודה לקחו את עוזיהו והוא בן שש עשרה שנה והמליכוהו תחת אביו אמציהו, והוא בנה את אילות והשיבה ליהודה אחרי שכב המלך עם אבותיו, כלומר לאחר פטירת אביו החזיר את אילות ליהודה אף שנכבשה בעבר.
ועוד נאמר שם: "וַיְהִי לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים בִּימֵי זְכַרְיָהוּ הַמֵּבִין בִּרְאֹת הָאֱלֹהִים, וּבִימֵי דָּרְשׁוֹ אֶת ה' הִצְלִיחוֹ הָאֱלֹהִים". עוזיהו היה דורש באלוקים, דבר שאינו פשוט כלל באותה תקופה ואצל אותם מלכים, וכל זמן שהיה דורש את ה' ראה ברכה והצלחה במעשיו.
גדולתו של עוזיהו
עוזיהו יצא ונלחם בפלשתים, פרץ את חומת גת ואת חומת יבנה ואת חומת אשדוד, ובנה ערים באשדוד ובפלשתים. גת ואשדוד היו ערים מובהקות של הפלשתים, ואף על פי כן הצליח לפרוץ בחומתן ולבנות בתוך מחוזותיהם ערים לישראל. "וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱלֹהִים עַל פְּלִשְׁתִּים וְעַל הָעַרְבִים הַיּוֹשְׁבִים בְּגוּר בָּעַל וְהַמְּעוּנִים", והעמונים נתנו לו מנחה, כיוון שכבר היה לו שלטון על האומות שסביבו. "וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד לְבוֹא מִצְרַיִם כִּי הֶחֱזִיק עַד לְמָעְלָה", עד שמצרים חשה בהשראתה של ממלכה גדולה זו.
עוד בנה עוזיהו מגדלים בירושלים על שער הפינה ועל שער הגיא ועל המקצוע ויחזקם. אלו שערים שהיו בחומת ירושלים, ו"מקצוע" פירושו פינה, זווית, והוא חיזק את חומות העיר. כן בנה מגדלים במדבר וחצב בורות רבים לצורך מקנהו הרב, והיו לו איכרים וכורמים בהרים ובכרמל "כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה". אומרים חז"ל: שניים היו אוהבי אדמה ולא עלה הדבר לטובתם, האחד עוזיהו והשני קין שהיה איש האדמה.
עוד נאמר שם שהיה לעוזיהו חיל עושה מלחמה, יוצאי צבא לגדוד, במספר פקודתם ביד יעואל הסופר ומעשיהו השוטר על יד חנניהו משרי המלך. מספר ראשי האבות לגיבורי חיל היה 2600, ואלו ראשי גדודים בלבד, ועל ידם חיל צבא של 307,500 עושה מלחמה בכוח חיל לעזור למלך על האויב. והכין להם עוזיהו לכל הצבא מגינים ורמחים וכובעים ושריונות וקשתות ולאבני קלעים.
"וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת". מבאר המלבי"ם שהמציא טכניקה חדשנית לזמנו: כלים לירות בהם אבני בליסטראות מעל המגדלים, כמין תותחים מיוחדים שיירו על הבאים לכבוש את החומה. זו הכוונה "חשבונות מחשבת חושב", אומנות של מכניקה מיוחדת לבנות כלי ירייה להפגיז בהם את האויבים הבאים כנגד ירושלים. "וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק", הפליא לעשות ולהיעזר בתחבולות, עד שהעמים כבר יראו מלהילחם בו, בראותם כמה חוכמה ותחבולות יש לו יותר משאר העמים והממלכות.
וכחזקתו גבה לבו: נקודת המפלה
מכאן מתחילה המפלה: "וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת". מרוב שהרגיש עצמו חזק גבה לבו, ומאותה גבהות לב יצאה השחתה נוראה, עד שנכנס להיכל להקטיר קטורת כאילו הוא כהן.
ומה הביא אותו לכך? ההנהגה המדינית הייתה בידי המלך, אך ההנהגה הדתית הייתה בידי הכהנים ובידי הכהן הגדול בפרט, שהרי "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", הכהנים היו הממונים על העברת התורה. המלך לא רצה להיות כפוף לכהנים; הוא אינו יכול לקבוע מה לעשות בהנהגה הדתית, אלא שואל את הכהן, "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'", והסנהדרין יושבים בעזרה. לכן ביקש לעשות מעשה שיטול בו את השלטון גם על הכהונה, כדי להיות הפוסק הבלעדי גם במדיניות וגם בדת. וזהו "גבה לבו עד להשחית".
"וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל. וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ: לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר, צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹהִים". הקדוש ברוך הוא נתן את הכבוד הזה לכהנים, שהם בני אהרן והם המקודשים, ואילו אתה ישראל.
ומה פירוש "ולא לך לכבוד"? אדם שנכנס למקום שאינו אמור להיות בו, לא זו בלבד שאין לו בכך כבוד, אלא זהו ביזיון ממש. תארו לעצמכם אדם נקלה שילך לשבת במזרח, במקום שיושבים בו גדולי הדור, יסדר לו כיסא וישב שם. כלשונו של שלמה: טוב שיאמרו לך עלה משיאמרו לך רד. כשאדם נמצא במקום הלא מתאים הכול מסתכלים ותמהים מה הוא עושה שם, והוא מתבלבל, וזה ביזיון לו. וזה שאמרו לו: ה' לא כיבד אותך בכבוד הזה, ולא יהיה לך כבוד לעשות מעשה שה' לא נתן לך.
הצרעת זרחה במצחו
"וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר, וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת". ברגע שבא להקטיר פרחה הצרעת במצחו, וזרחה לעיני כול, שיהיה ברור לכולם שמן השמים הורו מהו מקומו של עוזיהו.
"וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה'". מצורע מטמא בביאה ואסור לו לבוא למקדש, ולכן הבהילוהו משם. ואף שעדיין לא ראה כהן את הנגע ולא קבע עליו טומאה, מכל מקום ברגע שיש סימני צרעת מיד מבהילים ומוציאים אותו החוצה. וגם הוא עצמו נדחף לצאת, כלומר הבין שמצבו שלילי מאוד.
"וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית ה', וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ". מהו "בית החופשית"? אומרים חז"ל שהלך לבית הקברות ובנה לו שם בית וישב שם. שהרי מצורע משתלח מחוץ לשלוש מחנות, ולא ניתן היה להשאירו לא בארמונו ולא בירושלים כלל, ולכן הלך לבית הקברות ובנה לו שם בית, על שם "במתים חופשי". ו"נגזר מבית ה'" מלשון לגזור ולחתוך, שנחתכה מלכותו מאז שנכנס לבית ה'.
ועוד נאמר שם: "וְיֶתֶר דִּבְרֵי עֻזִּיָּהוּ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים כָּתַב יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא. וַיִּשְׁכַּב עֻזִּיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם אֲבֹתָיו בִּשְׂדֵה הַקְּבוּרָה אֲשֶׁר לַמְּלָכִים כִּי אָמְרוּ מְצוֹרָע הוּא, וַיִּמְלֹךְ יוֹתָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו". קברוהו בשדה הקבורה אשר למלכים ולא בקברות המלכים עצמם, מפני שאמרו מצורע הוא.
האריז"ל: עוזיהו הוא גלגול עוזא
אומר האריז"ל: עוזיהו המלך הוא גלגולו של עוזא. כולנו זוכרים מן ההפטרה של פרשת שמיני, שכאשר העלה דוד המלך את הארון ראה עוזא שהארון נוטה ליפול, ולכן קם ותמך בו, ופרץ ה' בו פרץ וימיתהו שם על השל, לשון שגגה, ששלח ידו בארון. ושימו לב, אומר האריז"ל, האותיות של עוזא ועוזיהו כמעט זהות. עוזא התגלגל כדי לתקן את מה שקלקל, וכשם שאז קרב למקום שאינו שלו ושאין לו רשות לקרב אליו, כך חזר וקלקל עתה בדיוק באותו קלקול עצמו.
ומוסיף האר"י הקדוש: עוזא היה כהן. וזה מסביר מה ראה עוזיהו להרגיש שיש לו זכות להיכנס למקדש ולהקטיר קטורת, והרי זו מלאכת הכהנים. אלא "אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי", מזלו ראה וידע שבמקורו הוא כהן, ולכן חש שייכות להקטרת הקטורת, אלא שהוא עצמו לא ידע. ואדרבה, דווקא משום כך היה עליו להיזהר שבעתיים, שהרי אז, בהיותו כהן, נגע בארון, דבר שאף לכהן אסור. והרי הארון נושא את נושאיו, ומה מקום להעמיד את אהרן אם אהרן מעמיד את מי שמרים אותו. היה עליו להיזהר שלא להיכנס למקום שאינו שלו ולא להגיע אל מקום הקדושה שאין לו רשות אליו, והוא חוזר ומקלקל בו.
וזה כלל גדול: עבירה גוררת עבירה, ופעמים רבות כשאדם חוזר בגלגול, הדרך לדעת במה נכשל בגלגולו הקודם היא לפי אותם דברים שקשה לו בהם בגלגול הנוכחי, אותן עבירות שהוא נמשך אליהן עתה. וידע שהן באו לו לתקן את הגלגול הקודם.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי עֲזַרְיָהוּ וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה׃ וַיִּשְׁכַּב עֲזַרְיָה עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד וַיִּמְלֹךְ יוֹתָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
זכריהו בן ירבעם: השלמת הבטחת יהוא
בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לַעֲזַרְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ זְכַרְיָהוּ בֶן־יָרָבְעָם עַל־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים׃
הכתוב עובר מזה לזה: לאחר יותם בנו של עזריה עוברים לראות מה קורה במלכות ישראל, ושם מולך זכריהו בנו של ירבעם שישה חודשים בלבד, מלכות קצרה. "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו, לֹא סָר מֵחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל".
וַיִּקְשֹׁר עָלָיו שַׁלֻּם בֶּן־יָבֵשׁ וַיַּכֵּהוּ קָבָל־עָם וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו׃
"קבל עם" פירושו למול העם, נגד העם. כלומר לא היה לו שום מורא ממנו, וקם ורצחו לעיני כולם.
הוּא דְבַר־יְהֹוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל־יֵהוּא לֵאמֹר בְּנֵי רְבִיעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל־כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל וַיְהִי־כֵן׃
הקדוש ברוך הוא הבטיח ליהוא, על שמיגר את העבודה זרה בתחילת מלכותו, שבני רביעים יישבו לו על כיסא ישראל, שיזכה לראות ארבעה דורות של מלכים היוצאים ממנו. אלא שכיוון שאחר כך הרשיע, הרי שאין הקדוש ברוך הוא חוזר בו מהבטחה טובה, אבל לתת את ההבטחה עם הדובדבן והקצפת אין הוא מחויב. לכן ניתנה ההבטחה במידה מינימלית: הנה גם הנכד וגם בן הנכד מלכו, אך מה שווה מלכות של שישה חודשים? אומר לו הקדוש ברוך הוא: כשהבטחתי היית צדיק, ואחר כך הרשעת, וכיוון שהרשעת אינך ראוי לקבל זאת מכל הלב, אלא רק כדי לצאת ידי חובת ההבטחה, שכן מדבר טוב אין ה' חוזר בו לעולם.
שלום בן יבש: על דאטפת אטפוך
שַׁלּוּם בֶּן־יָבֵישׁ מָלַךְ בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע שָׁנָה לְעֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ יֶרַח־יָמִים בְּשֹׁמְרוֹן׃ וַיַּעַל מְנַחֵם בֶּן־גָּדִי מִתִּרְצָה וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת־שַׁלּוּם בֶּן־יָבֵישׁ בְּשֹׁמְרוֹן וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו׃
שלום שהרג את זכריה מלך תקופה קצרה ביותר, חודש ימים בלבד. "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון". אתה קמת ורצחת מלך כדי למלוך, ואחרי חודש עשו לך בדיוק את אותו הדבר.
מכת תפסח: שלושה ביאורים
אָז יַכֶּה־מְנַחֵם אֶת־תִּפְסַח וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּהּ וְאֶת־גְּבוּלֶיהָ מִתִּרְצָה כִּי לֹא פָתַח וַיַּךְ אֵת כָּל־הֶהָרוֹתֶיהָ בִּקֵּעַ׃
הפסוק קשה בהבנה: מי לא פתח ומה לא פתח, ומי הן "ההרותיה" ומדוע בקע אותן. הביאור הראשון הוא של רש"י, וכן מבארים הרד"ק והרלב"ג: תפסח לא הייתה מארץ ישראל אלא מעבר הנהר, מארם. וכך כתוב על שלמה שהיה רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה. היא הייתה על גבול ארץ ישראל, מול תרצה: תרצה שלנו ותפסח שלהם. מנחם בא להילחם עליה וקרא אליה לשלום, שכן אם יקבלו את מלכותו יעלו לו מס, ולא יצטרך להילחם ולהרוג ולהשקיע חיילים. אלא ש"לא פתח": יושבי תפסח לא הסכימו לפתוח את שעריהם, לקבלו עליהם כמלך ולהעלות לו מס, והתנגדו לתנאיו.
ולכן הכה את כולם, ובדרך של נקמה וביזיון: כשהצעת הצעה ומסרבים לך ומאלצים אותך לפעול בכוח, בא אדם בכעס רב, וכשבאים בכעס אין פועלים בהכרח לפי אמנת ז'נבה. וזהו "ואת כל ההרותיה בקע", שאף את הנשים ההרות בקע את בטנן, ה' ירחם, שזו דרך נקמה וביזיון. הרלב"ג הולך באותו קו, אלא שהוא מבאר, וכבר ראינו ביטוי כזה, שאין "ההרותיה" מוסב על הנשים ההרות אלא על המגדלים החזקים הבנויים בהרים. היו בונים מבצרים בהרים, ואלו המבצרים הגדולים המסמלים את תוקף הממלכה, וגם אותם בקע.
המלבי"ם, כדרכו, מקורי ומבאר בדרך שונה. יש לנו הלכה שכאשר צרים על עיר אין מקיפים אותה מארבע רוחות אלא משאירים פתח פתוח, כדי שהרוצים לברוח יברחו. והטעם, אומר הרמב"ם, שאנשים שאין להם לאן לברוח נלחמים בחירוף נפש, ואז גם חלשים יכולים להכריע עמים חזקים מהם, שהרי אין להם מה להפסיד: ממילא אני עומד למות, אילחם עד כלות הנשימה. לכן אומרת התורה שהצר על עיר צר עליה משלוש רוחות ומשאיר רוח רביעית פתוחה. שהרי המטרה אינה להרוג את יושביה, אין זה עמלק, אלא לכבוש את העיר, ומרגע שברחו העיר נכבשה, ולמה תהרוג את כולם.
מנחם לא נהג כך. "כי לא פתח" מוסב עליו: הוא לא פתח לה צד אחד כדי שיוכלו לברוח, אלא צר עליה כעלוקה מכל הצדדים, ולכן הכה את כל היושבים בה. ולא זו בלבד, אלא הכתוב מגלה שגם בדבר נוסף לא נהג על פי צו התורה: "ואת כל ההרותיה בקע", שבקע את הנשים ההרות. שהתורה אומרת שאין להרוג נשים וילדים בקרב אלא רק את הבא להילחם בך, ואם אינם באים להילחם אלא להיות לעבדים, לוקחים אותם לעבדים. אין היתר לבוא ולהרוג עמים סתם, כי חביב אדם שנברא בצלם, אלא אם כן מדובר בעמלקים, או במי שידוע שיצאו מהם צרות רבות, או לצורך הרתעה, או במי שבאו להחטיא את ישראל כבנות מדין וכדומה. אבל במצבים רגילים אין היתר להרוג נשים. והרי התורה אומרת שאפילו את עצה אין להשחית, "כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור", וכי עץ השדה אדם הוא שתילחם בעצים? קל וחומר שאין להילחם בנשים ובילדים. וכאן, מפני שהמלך רשע, לא נהג על פי התורה: הכה את תפסח בלי לפתוח להם אפשרות לברוח, וגם את הנשים הכה.
מנחם בן גדי ומס הכסף לפול מלך אשור
בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע שָׁנָה לַעֲזַרְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ מְנַחֵם בֶּן־גָּדִי עַל־יִשְׂרָאֵל עֶשֶׂר שָׁנִים בְּשֹׁמְרוֹן׃ וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר־הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל כָּל־יָמָיו׃
בָּא פוּל מֶלֶךְ־אַשּׁוּר עַל־הָאָרֶץ וַיִּתֵּן מְנַחֵם לְפוּל אֶלֶף כִּכַּר־כָּסֶף לִהְיוֹת יָדָיו אִתּוֹ לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ׃
בזמנו, כיוון שהרבה להרשיע, כבר הגיעה העת שהקדוש ברוך הוא מתחיל להיפרע מעם ישראל. פול מלך אשור מגיע על הארץ, ומנחם נותן לו אלף ככר כסף כדי שיסייע בידו להחזיק את הממלכה, כלומר לעמוד כנגד המורדים בו וכנגד המאיימים עליו.
וַיֹּצֵא מְנַחֵם אֶת־הַכֶּסֶף עַל־יִשְׂרָאֵל עַל כָּל־גִּבּוֹרֵי הַחַיִל לָתֵת לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים כֶּסֶף לְאִישׁ אֶחָד וַיָּשָׁב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא־עָמַד שָׁם בָּאָרֶץ׃
מנחם דאג להביא את הכסף ולתת אותו למלך אשור, חמישים שקלים כסף לאיש. והכתוב מגלה שמלך אשור לא סיפק את הסחורה: "וישב מלך אשור ולא עמד שם בארץ". שהרי התשלום היה גם כדי שלא יפגע בו וגם כדי שישמור עליו, ובמקום להשאיר צבא שישמור עליו לקח את הכסף והלך. כנראה הבין שמה שהובא הוא רק כופר נפש, רק כדי להציל את עצמך, אבל שאשמור עליך? בשביל פרוטקשן משלמים יותר. לכן לקח את הכסף והלך.
ועל מי הוטל המס? על כל גיבורי החיל. כל אחד מגיבורי החיל של מנחם נדרש להוציא מכספו חמישים שקלי כסף כדי לתתם למלך אשור. וכאן רואים שההיסטוריה חוזרת: יש קושי כלכלי, מטילים עוד מס על העם. הייתה בעיה, שהעם ישלם. ומדוע דווקא על אנשי החיל? מסתבר מאוד שסמך עליהם שהם כבר יידעו איך להוציא את הכסף מן העם, שהרי אנשי חיל הם.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַחֵם וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלוֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃ וַיִּשְׁכַּב מְנַחֵם עִם־אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ פְּקַחְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
פקחיה בן מנחם ופקח בן רמליהו
בִּשְׁנַת חֲמִשִּׁים שָׁנָה לַעֲזַרְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ פְּקַחְיָה בֶן־מְנַחֵם עַל־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן שְׁנָתָיִם׃ וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לֹא סָר מֵחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
שימו לב, עזריה מלך חמישים ושתיים שנה, וכאן אנו כבר בשנת החמישים למלכותו. ועל פקחיה בן מנחם היה מי שחשב שהוא פיקח יותר, והוא פקח בן רמליהו.
וַיִּקְשֹׁר עָלָיו פֶּקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ שָׁלִישׁוֹ וַיַּכֵּהוּ בְשֹׁמְרוֹן בְּאַרְמוֹן בֵּית־הַמֶּלֶךְ אֶת־אַרְגֹּב וְאֶת־הָאַרְיֵה וְעִמּוֹ חֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי גִלְעָדִים וַיְמִתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו׃
גם פסוק זה אינו ברור: מהו ארגוב, מיהו האריה, ו"עמו חמישים איש" עם מי, עם המכים או עם המוכים? רש"י מסביר: פקח בן רמליהו היה שלישו, כלומר אחד מגיבוריו. "את ארגוב", "את" במשמעות "עם", ליד. ארגוב הוא פלטין, ארמון מפואר וחשוב. כלומר הכהו בארמון שליד הפלטין החשוב. ו"את האריה", שהיה שם אריה של זהב עומד באותו מקום, והכתוב מאפיין לך את סימני המקום: ליד הארמון, ליד האריה מזהב, שם הכהו.
הרד"ק מבאר אחרת: היו שם שני גיבורים שהיו עמו, לאחד קראו ארגוב ולשני אריה, ואת השני מן הסתם כינו כך על שם גבורתו כארי. ואותם שני גיבורים אף הם נפלו בידי פקח בן רמליהו, שהכה גם את פקחיה וגם את שניהם. הרלב"ג מבאר שארגוב היה שמו של הממונה על כל חבל ארגוב, שהרי חבל ארגוב מופיע בתורה, והאחר נקרא אריה על שם גבורתו כארי. ולפי הרלב"ג פקח קשר יחד עם שניהם כנגד פקחיהו בן מנחם, כלומר הם היו שותפים במרד והם שהלכו והיכו. וכך יוצא אגב גם לפי הרד"ק, ששני הגיבורים האלה נתחברו עם פקח בן רמליהו למרוד והיו בין המכים את פקחיה בן מנחם.
המלבי"ם מסביר שארגוב היה שמו של גיבור שעמד בארמון המלך, ואילו "האריה" כפשוטו: אריה ממש, שהיה שם כדי להפחיד את כל מי שמעוניין להיכנס בלא רשות. ופקח הצליח להכות את כולם: את חמישים בני הגלעד שהיו עם ארגוב, את השומר ארגוב עצמו, ואת האריה שהיה מלומד לטרוף את כל הנכנס. ומביא המלבי"ם עוד ביאור, שחמישים האיש היו עם פקחיה בן מנחם ואותם הכה. כלומר יש שתי אפשרויות, או שהיו מן המכים או שהיו מן המוכים, שהרי אין בפסוק גילוי לכך, וכפי שראינו במפרשים אפשר להסביר כך ואפשר להסביר כך.
פקח בן רמליהו: תחילת הגלות
בִּשְׁנַת חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לַעֲזַרְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ פֶּקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ עַל־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן עֶשְׂרִים שָׁנָה׃ וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לֹא סָר מִן־חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
עזריה מלך יהודה, הוא עוזיה, מולך בירושלים, ובמקביל פקח בן רמליהו מולך בישראל.
בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת־עִיּוֹן וְאֶת־אָבֵל בֵּית־מַעֲכָה וְאֶת־יָנוֹחַ וְאֶת־קֶדֶשׁ וְאֶת־חָצוֹר וְאֶת־הַגִּלְעָד וְאֶת־הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה׃
כאן אנו נחשפים לראשונה לגלות. הוא לוקח את כל המקומות הללו, וכפי שמופיע בדברי הימים, תגלת פלאסר מלך אשור הגלה בתחילה את הראובני והגדי וחצי שבט המנשה, וכידוע הם גלו לפני היושבים בתוך ארץ ישראל. אותם הביא לחלח וחבור ונהר גוזן, וכל המדינות האלה נקראות אשור, ולכן נאמר "ויגלם אשורה".
וַיִּקְשָׁר־קֶשֶׁר הוֹשֵׁעַ בֶּן־אֵלָה עַל־פֶּקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לְיוֹתָם בֶּן־עֻזִּיָּה׃
יותם בן עוזיהו מלך יהודה
בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְפֶקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ יוֹתָם בֶּן־עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה׃ בֶּן־עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ יְרוּשָׁא בַּת־צָדוֹק׃ וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה עֻזִּיָּהוּ אָבִיו עָשָׂה׃
רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת הוּא בָּנָה אֶת־שַׁעַר בֵּית־יְהֹוָה הָעֶלְיוֹן׃
כפי שהסברנו כמה פעמים, הבמות היו לשם עבודת ה', ולכן היה קשה מאוד למלכים לבטלן, והן לא סרו. ומהו "שער בית ה' העליון"? שער שהיה מוליך מבית המלך אל בית ה'. ואומרים המפרשים שכבר שלמה בנה אותו, אלא שיותם חיזק אותו, עשה בו מגדלים ובנה שם בניינים גדולים, ולכן נאמר עליו שבנה את שער בית ה' העליון, אף שלא עשאו מעיקרו.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יוֹתָם אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה׃ בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל יְהֹוָה לְהַשְׁלִיחַ בִּיהוּדָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וְאֵת פֶּקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ׃
בסוף ימיו של יותם החל ה' "להשליח" ביהודה, כלומר לגרות ביהודה את רצין מלך ארם, כפי שנראה בהמשך, ואת פקח בן רמליהו מלך ישראל. השניים התחברו יחד כדי להכות ביהודה, וזה היה בעיקר לאחר מותו של יותם.
וַיִּשְׁכַּב יוֹתָם עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד אָבִיו וַיִּמְלֹךְ אָחָז בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
לסיכום:
הפרק פורש לפנינו שתי תמונות מקבילות. במלכות יהודה: עוזיהו, מלך גדול ומצליח שדרש את ה' והצליח, ניצח את פלשתים, ביצר את ירושלים והמציא כלי מלחמה חדשניים, ובדיוק בנקודת החוזק "גבה לבו עד להשחית", ביקש ליטול לעצמו גם את ההנהגה הדתית, נכנס להקטיר קטורת ולקה בצרעת עד יום מותו וישב בבית החופשית. ולפי האריז"ל הוא גלגולו של עוזא הכהן שנגע בארון, שבא לתקן את החטא של הכניסה למקום שאינו שלו, וחזר ונכשל בו. אחריו מלך יותם בנו, שעשה הישר בעיני ה' ובנה את שער בית ה' העליון, ובימיו החל ה' לגרות ביהודה את רצין ואת פקח. במלכות ישראל: שרשרת של קשרים ורציחות, זכריהו שמלך שישה חודשים והשלים בכך את הבטחת ארבעת הדורות ליהוא במידה מינימלית, שלום שרצח ונרצח כעבור חודש - "על דאטפת אטפוך", מנחם שהכה את תפסח שלא כדין התורה ושילם מס כבד לפול מלך אשור על חשבון העם, פקחיה ופקח, ולבסוף הגלות הראשונה בידי תגלת פלאסר. שתי הדרכים, זו שביהודה וזו שבישראל, מלמדות עד כמה תלויה הצלחתו של אדם בשאלה אם הוא יודע להישאר במקומו ולדרוש את ה'.