פרק י"ד במלכים ב' עוסק בעיקרו במלכותו של אמציהו בן יואש מלך יהודה, ובסופו במלכות ירבעם בן יואש מלך ישראל. זהו פרק של עליות ומורדות: מלך שפתח בעשיית הישר בעיני ה', ניצח ניצחון גדול באדום, ומשם הידרדר לעבודה זרה, למלחמת גאווה מיותרת מול מלך ישראל, לשבי ולביזה, ולבסוף למיתה בידי קושרים. הפרק כולו הוא שיעור בגאווה, בכפיות טובה ובסכנת מי שראה אור ודחה אותו.
בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְיוֹאָשׁ בֶּן־יוֹאָחָז מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ אֲמַצְיָהוּ בֶן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה׃ בֶּן־עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמׇלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם וְשֵׁם אִמּוֹ יְהוֹעַדָּן מִן־יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
מדובר במלכות ארוכה מאוד, קרוב לשלושים שנה. ואף על פי כן, כפי שנראה, רוב שנותיה עברו עליו בשפל.
וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה רַק לֹא כְּדָוִד אָבִיו כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה יוֹאָשׁ אָבִיו עָשָׂה׃
מסביר המלבי"ם: אכן עשה הישר בעיני ה', אך במצוות אנשים מלומדה. לא כדוד אביו, שדוד עשה את הכל מאהבת ה'. והראיה מן הפסוק עצמו: "ככל אשר עשה יואש אביו עשה" - ויואש אביו, כפי שראינו, עשה את הישר רק "כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן", ומשמת יהוידע התחיל להרשיע. סימן שכל עבודתו הייתה הרגל חיצוני ולא יושר פנימי אמיתי. לכן בדברי הימים נאמר עליו "ויעש הישר רק לא בלבב שלם", שהרי מי שעושה מאהבת ה' עושה בלבב שלם.
רַק הַבָּמוֹת לֹא־סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת׃
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיַּךְ אֶת־עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת־הַמֶּלֶךְ אָבִיו׃
כאשר הרגיש שיש בידו די כוח לבוא חשבון עם מי שעשה בעיות בימי אביו, יצא לנקום את נקמתו. אלה הם יוזכר ויהוזבד, המואבי והעמוני, שראינו בפרק י"ב שקמו על יואש והרגוהו, והסיבה למעשיהם הייתה מפני שיואש הרג את זכריה בן יהוידע הכהן שהוכיח אותו. עתה בא אמציהו בנו ונוקם את נקמת אביו משני האנשים הללו.
וְאֶת־בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר־תּוֹרַת־מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת כִּי אִם־אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת׃
כאן מראה לנו הכתוב את צדקתו. דרכם של מלכים באותם ימים הייתה, שכל ההורג מורד הורג גם את בניו ואת כל משפחתו, כדי להבטיח שלא יקום נצר לאותה משפחה שינטור טינה וינסה להינקם מן המלך על שהרג את אביו. אמציהו לא עשה כן, ומדוע? מחמת צדקותו - "ככתוב בספר תורת משה".
ויש להעיר: חז"ל דרשו "לא יומתו אבות על בנים" - לא יומתו אבות בעדות בנים, שאין האב מעיד על בנו ואין הבן מעיד על אביו. אך זהו דרש הנלמד מייתור הפסוק, שהרי "איש בחטאו יומת" כבר כולל שלא יומת הבן בגלל האב ולא האב בגלל הבן, ולמה הכפילות? אלא בעל כורחך שסיפא הפסוק מדברת בחטא, ורישא הפסוק מוסיפה עניין עדות. וכאן, כשאמציהו מתייחס אל הפסוק, הוא מתייחס אל פשוטו של מקרא, שאין הורגים אב בחטא בנו ולא בן בחטא אביו, ולכן נקם רק מן החוטאים עצמם.
הוּא־הִכָּה אֶת־אֱדוֹם בְּגֵי־מֶלַח עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וְתָפַשׂ אֶת־הַסֶּלַע בַּמִּלְחָמָה וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמָהּ יׇקְתְאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
"גיא מלח" הוא שם מקום. הכתוב כאן מקצר מאוד, ואף אינו מספר מה אירע לאמציהו עצמו לאחר מכן. כדי להבין את הדברים ואת המשך הפרק, נצטט מדברי הימים ב' פרק כ"ה.
"ויקבוץ אמציהו את יהודה ויעמידם לבית אבות לשרי האלפים ולשרי המאות לכל יהודה ובנימין, ויפקדם למבן עשרים שנה ומעלה, וימצאם שלוש מאות אלף בחור יוצא צבא אוחז רומח וצינה". אמציהו מתכונן למלחמה ועושה מפקד. אך לא הסתפק בזה: "וישכור מישראל מאה אלף גיבור חיל במאה כיכר כסף" - הוא מיהודה, והלך ושכר שכירי חרב ממלכות ישראל, מאה אלף חיילים בהון עתק.
"ואיש האלוהים בא אליו לאמור: המלך, אל יבוא עמך צבא ישראל, כי אין ה' עם ישראל כל בני אפרים". בני אפרים - שירבעם בן נבט היה משבט אפרים, ואף שהיו שם עשרה שבטים מכנה אותם על שמו. וכידוע ישראל בדרגתם הירודה מכונים אפרים, "הבן יקיר לי אפרים". "כי אם בוא אתה, עשה חזק למלחמה, יכשילך האלוהים לפני אויב, כי יש כוח באלוהים לעזור ולהכשיל". כלומר: לך אתה לבדך ותתגבר. ואם תאמר חסרים לי עוד מאה אלף איש - יש כוח באלוקים לעזור, ויש כוח בידו להכשיל אותך גם עם מאה אלף נוספים.
"ויאמר אמציהו לאיש האלוקים: ומה לעשות למאת הכיכר אשר נתתי לגדוד ישראל?" הכסף כבר שולם, מה יהיה עליו? "ויאמר איש האלוקים: יש לה' לתת לך הרבה מזה". הקדוש ברוך הוא יכול לתת לך הרבה יותר ממאה כיכר, ועל זה אתה חושש? ומעבר לכך, מה עניין החשש על אובדן כסף, כשאם תובס תאבד אתה וכל צבאך?
"ויבדילם אמציהו להגדוד אשר בא אליו מאפרים ללכת למקומם, ויחר אפם מאוד ביהודה, וישובו למקומם בחורי אף". תארו לעצמכם את עוצמת הפגיעה: מאה אלף איש מופרדים ונשלחים הביתה, ואומרים להם שאינם כשירים למלחמה. את הכסף אין מבקשים בחזרה. היום אולי אדם היה יוצא מרוצה - כסף קיבלתי ומלחמה לא עשיתי. אך מי שמכיר את אופיים של אנשי צבא יודע שהם אוהבים את הקרב. תמיד יש חילוקי דעות בין הגנרלים לפוליטיקאים: הפוליטיקאים רוצים כמה שפחות מלחמות, והגנרלים בעד. יש נשק חדיש ורוצים לראותו בפעולה, החיילים חודשים באימונים ורוצים כבר "על רטוב" אחרי שעבדו על יבש. ומעבר לכל זה - הפגיעה באגו: אלה הולכים לקרב ואותנו שלחו הביתה כנמושות, כירא ורך הלבב.
"ואמציהו התחזק וינהג את עמו וילך גיא המלח ויך את בני שעיר עשרת אלפים. ועשרת אלפים חיים שבו בני יהודה ויביאום לראש הסלע וישליכום מראש הסלע וכולם נבקעו". זהו שנאמר אצלנו "ותפש את הסלע במלחמה". "ובני הגדוד אשר השיב אמציהו מלכת עמו למלחמה" - אותם פגועים - "ויפשטו בערי יהודה משומרון ועד בית חורון ויכו מהם שלושת אלפים ויבוזו ביזה רבה". סתם חיממנו את המנועים, אם לא נגד אדום אז נגד יהודה.
"ויהי אחרי בוא אמציהו מהכות את אדומים, ויבא את אלוהי בני שעיר ויעמידם לו לאלוהים, ולפניהם ישתחווה ולהם יקטר". פלא פלאים, הדבר אינו נתפס בשכל. הוא ניצח את אדום, ומי עזר לו? ה', כפי שאמר לו הנביא. והוא נוטל את אלוהי האומה שנפלה ומתחיל לעבוד אותו.
"ויחר אף ה' באמציהו וישלח אליו נביא ויאמר לו: למה דרשת את אלוהי העם אשר לא הצילו את עמם מידך?" איפה השכל? האלוה שלהם הוא "אולד פאשן", נגמרו הסוללות, אינך רואה שאת עמו שלו לא הצליח להציל? ואתה נוטל אלוה כושל, בשעה שלך יש אלוקים חיים שבזכותו ניצחת במלחמה.
"ויהי בדברו אליו, ויאמר לו: הליועץ למלך נתנוך? חדל לך, למה יכוך?" ראו כמה אהבו תוכחת. הנביא מוכיח את המלך, והמלך עונה לו: מי שם אותך יועץ, שמור על ראשך, שכן כשהנביא אינו מתאים למלך מורידים לו את הראש. "ויחדל הנביא, ויאמר: ידעתי כי יעץ אלוהים להשחיתך, כי עשית זאת ולא שמעת לעצתי". כלומר: בעקבות המעשה הזה תשלם מחיר יקר, על שהמשכת בדרכך ולא עזבת את עבודה זרה של בני שעיר שאותם בחסד ה' הכית. את המחיר הזה נראה בהמשך הפרק.
ומעתה מובן מה שנאמר אצלנו "ויקרא את שמה יקתאל". מפרש רש"י: שהייתה לו לקהיון שיניים. המקום הזה בסופו של דבר הקהה את שיניו, שהרי משם חזר עם העבודה הזרה, ובעקבותיה בא עליו כל הנזק.
אָז שָׁלַח אֲמַצְיָה מַלְאָכִים אֶל־יְהוֹאָשׁ בֶּן־יְהוֹאָחָז בֶּן־יֵהוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לְכָה נִתְרָאֶה פָנִים׃
אין הכוונה למפגש רעים ולא לפגישת פסגה, אלא לקריאה לקרב: תערוך אתה את צבאך ואני אערוך את צבאי. במילים פשוטות אמר לו: עזוב את החוכמה לשלוח פלוגות שפושטות ובוזזות, כך עושים פחדנים של גרילה. אם אתה רוצה להילחם - בוא ונילחם פנים אל פנים. ולמה בכלל נכנס לכל הסיפור הזה? הרי אמר לו הנביא "יעץ אלוקים להשחיתך", וכאן מתגלה היכן הייתה אותה עצה: שה' נתן בליבו מחשבה ללכת ולהילחם במלך ישראל.
וַיִּשְׁלַח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶל־אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה לֵאמֹר הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל־הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר תְּנָה־אֶת־בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וַתִּרְמֹס אֶת־הַחוֹחַ׃
יהואש משיב במשל שאינו פחות מעליב ופוגעני מן המעשה שעשה אמציהו, ששלח את אנשיו בבושת פנים. הוא אומר לו: ניצחת את האדומים ועלתה בך הגאווה לראש, הרגת עשרת אלפים ושבית עשרת אלפים, ועכשיו נדמה לך שאתה יכול גם עלי. החוח - הקוץ - שולח אל הארז לאמור "תנה את בתך לבני לאישה". מיהו החוח? שכם בן חמור. מיהו הארז? יעקב אבינו. בא אותו חמור לשאת את בת יעקב. ומיהי חית השדה שרמסה את החוח? בני יעקב, שנקראו כן על שם שנמשלו לחיות: "גור אריה יהודה", "יששכר חמור גרם" וכיוצא בזה. כלומר: כשם ששם חשב ללכת על גדול ממנו ונפל במפלה גמורה, כך אתה חושב ללכת כנגד גדולים ממך, וזה יהיה סופך.
הַכֵּה הִכִּיתָ אֶת־אֱדוֹם וּנְשָׂאֲךָ לִבֶּךָ הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ וְלָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּה אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ׃
הכית את אדום וכבר התעוררו בך רגשות גאווה. "הכבד ושב בביתך" - אם תשב בביתך תישאר בכבודך, בכבוד הניצחון על אדום. אך אם תצא להילחם בי, הביזיון ישכיח את הניצחון. האם לא טוב לך יותר להישאר בדרך של כבוד ושל ניצחון?
וְלֹא־שָׁמַע אֲמַצְיָהוּ וַיַּעַל יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַיִּתְרָאוּ פָנִים הוּא וַאֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה בְּבֵית שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר לִיהוּדָה׃
ושוב, מדוע לא שמע? כי ה' נתן בליבו כדי שייפול. ומרוב ביטחונו של יהואש לא המתין שאמציהו יתקוף אותו, אלא נכנס עם צבאו לתוך שטח יהודה, ובבית שמש שמחלק יהודה ערך את הקרב.
וַיִּנָּגֶף יְהוּדָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָו׃
ולמה ניגף יהודה? בעוון שהביא מלך יהודה את אלוהי בני שעיר והשתחווה להם. ושימו לב: אנשי ישראל עצמם היו רשעים, ואף על פי כן ניגף יהודה לפניהם. מכאן שהתביעה על צדיק שהרשיע גדולה הרבה יותר מן התביעה על רשע מעיקרו. שהרי צדיק שהרשיע - היית בקרבת אלוקים, זכית לנבואה, דיברת עם הנביא, הקדוש ברוך הוא מסר לך מסרים והציל אותך, ואיך עשית כמעשה הזה? על זה יש חרון אף גדול. ואילו הם, מה אפשר לדרוש מהם? עובדי עבודה זרה מתקופת ירבעם, ומעולם לא היו להם מלכים צדיקים, והם המשיכו בדרכם הרעה. אבל אתה זכית לקרבת אלוקים ודחית אותה, ולכן עונשך נורא. רבי חיים שמואלביץ בשיחות מוסר כתב מאמר שלם בעניין זה, "סכנת הרואה אור ודוחהו", ודבריו נפלאים: גרוע הרבה יותר אדם שראה את האור ודחה אותו, מאדם שכל ימיו הלך בחושך.
וְאֵת אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה בֶּן־יְהוֹאָשׁ בֶּן־אֲחַזְיָהוּ תָּפַשׂ יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל בְּבֵית שָׁמֶשׁ וַיָּבֹא יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּשַׁעַר אֶפְרַיִם עַד־שַׁעַר הַפִּנָּה אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה׃
שימו לב: אמציהו לא נהרג אלא נשבה, והוא נשאר בבית שמש. ויהואש עולה לירושלים, מקום מלכות יהודה, ופורץ בחומה ארבע מאות אמה, כמאתיים מטרים. ולכאורה, מה עניין הפריצה? וכי אין לחומה שערים? מביא המלבי"ם את פירוש האברבנאל: לא כדי להשחית את חומת ירושלים עשה כן, אלא כדי להתכבד. שכן היה מנהג הקיסרים ברומי, ועד היום הוא מנהג המלכים הגדולים, שכאשר יוצאים למלחמה וקונים בה תשועה גדולה וניצחון עצום, אין נכנסים לעיר דרך פתחה אלא הורסים חלק מן החומה ונכנסים באותה פרצה, להעיד שפרצו פרץ גדול באויביהם. וכן עשה יואש לפרסם את ניצחונו.
וְלָקַח אֶת־כׇּל־הַזָּהָב־וְהַכֶּסֶף וְאֵת כׇּל־הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בֵּית־יְהֹוָה וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת וַיָּשׇׁב שֹׁמְרוֹנָה׃
לא הסתפק בניצחון אלא גם בזז: את הזהב והכסף והכלים היקרים שבבית ה', את אוצרות בית המלך, ואת בני התערובות. ומיהם בני התערובות? השרים שהיו במלכות היו עלולים למרוד במלך, שהרי הם בתוך הארמון ויודעים את מוצאו ומובאו ואת סתריו. כיצד יבטיח המלך שלא ימרדו? כל אחד מהם מביא עירבון, והעירבון היקר ביותר לאדם הוא בנו: בנך יגדל אצלי בארמון המלוכה. והיה בזה גם סיכון וגם סיכוי: מצד אחד הילד ערובה, ומצד שני הוא גדל על שולחן המלך, מקבל השכלה גבוהה וגינוני מלכות ולומד את כל החוכמות, וגדל כבן מלכים. לפיכך בני התערובות היו צמודים למלך. וכשבא יהואש לבזוז, בזז גם אותם. והיה בזה יתרון טקטי ויתרון מורלי כאחד: טקטי, שכל המוחות שם, שהרי במי השקיע המלך ואת מי לימד? את בני השרים; ומורלי, שכל בני החשובים והנכבדים נלקחו בשבי, וכבר אין צורך בעירבון.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹאָשׁ אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ וַאֲשֶׁר נִלְחַם עִם אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
הסברנו כמה פעמים ש"ספר דברי הימים" הנזכר כאן אינו ספר דברי הימים שבידינו, אלא ספרים שהיו לכל מלך, ובהם שכתב את ההיסטוריה כרצונו. עד היום יש למלכי ערב ספרי דברי הימים שבהם כתוב שבכל המלחמות ניצחו, מעולם לא הובסו, מעולם לא היו להם מפלות ולא מרידות, ותמיד נבחרו בתשעים ושמונה אחוזים. ולמה לא במאה? כדי להראות שגם אצלנו יש דמוקרטיה: שני אחוזים לא רצו בי, ואף על פי כן ראה שכל העם רוצה בי. המלכים עשו בספריהם כטוב בעיניהם, ולכן קשה ללמוד מהם על מה שאירע בזמנם.
דוגמה לכך: שואלים, מדוע בכתבי המצרים אין זכר לעם עבדים שהכה את מצרים ויצא משם ביד חזקה? ובוודאי שלא ייכתב, שהרי זו מפלה עצומה למצרים, ואצלם המלך היה אלוה - וכי יכתבו על מפלת אלוה? ואין צריך להרחיק: הביטו באפיפיור. כשדיבר בזמנו נגד הפראות של המוסלמים ונעשה רעש בעולם ודרשו ממנו להתנצל, אמרו אנשי הכנסייה שאינכם מבינים על מה אתם מדברים, שהרי האפיפיור אינו יכול לטעות, ואם כן איך שייך שיתנצל. וזה בימינו, כשלכל אדם ברור שמדובר בבשר ודם. קל וחומר בזמנם, שהחזיקו את המלכים לאלוהות - וכי מלך יכול ליפול או להיכשל? לכן הכל משוכתב. ומה כן יש בידינו? פפירוס איפובר, המצוי במוזיאון בליידן, ובו תיאור של אדם שחי באותה תקופה ומתאר את מכות מצרים. חלקו השתמר, ודי בחלק זה כדי להיווכח בתיאורים מדויקים של המכות והקטסטרופות שאירעו במצרים.
וַיִּשְׁכַּב יְהוֹאָשׁ עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּשֹׁמְרוֹן עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ יָרׇבְעָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃ וַיְחִי אֲמַצְיָהוּ בֶן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹאָשׁ בֶּן־יְהוֹאָחָז מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה׃
שימו לב: המלך הכובש מת, והמלך הנכבש האריך ימים אחריו חמש עשרה שנה. ומה בא זה ללמדנו? שבסופו של דבר הכובש נכשל, שהרי מת בקיצור ימים והנכבש האריך ימים. אמנם אמציהו שילם מחיר יקר ואיבד את מלכותו, על שהלך אחרי אלוהי שעיר. אבל מאחר שיהואש בא בדרך של גאווה ושחצנות - אני הארז ואתה החוח - הראו לו שלפעמים החוח מאריך ימים יותר מן הארז. אל תתגאה ואל יתהלל חוגר כמפתח, שכבר לך המלוכה. את הקרב ניצחת, אך מתת זמן לא רב לאחר מכן, והוא המשיך לחיות עוד חמש עשרה שנה.
וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו קֶשֶׁר בִּירוּשָׁלַ͏ִם וַיָּנׇס לָכִישָׁה וַיִּשְׁלְחוּ אַחֲרָיו לָכִישָׁה וַיְמִתֻהוּ שָׁם׃
כאן חוזר הכתוב לתאר כיצד הייתה מיתתו. בירושלים היו כוהני ה' והעבדים שהיו תלמידי יהוידע. כל עוד היה אמציהו בשבי ולא בירושלים, לא יכלו לו. אך משמת יהואש חזר אמציהו לירושלים, ושם המתינו לו: אנשיו של יהוידע הכהן שהציל את יואש, ואנשיו של זכריהו שנהרג בידי יואש. שהרי אתה, אמציהו בן יואש, הרגת את מי שהרגו את אביך, ואותם אנשים הרגו את אביך בדין ובצדק על שהרג את זכריה הנביא. אם כן יש כאן מי שממתין לנקום ממך גם על מה שאתה עשית וגם על מה שעשה אביך. ואומר המלבי"ם שאחרי שתים עשרה שנה גברו הקושרים. בתחילה היה הקשר בהצנע, ורק כשראו שהם יכולים לקום ולצאת - קמו ויצאו והרגוהו בלכיש.
וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ עַל־הַסּוּסִים וַיִּקָּבֵר בִּירוּשָׁלַ͏ִם עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד׃ וַיִּקְחוּ כׇּל־עַם יְהוּדָה אֶת־עֲזַרְיָה וְהוּא בֶּן־שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו אֲמַצְיָהוּ׃
עזריה הוא עוזיה, המוכר לנו יותר בשם עוזיהו המלך, והוא היה אז בן שש עשרה שנה. נמצא שכל אותה תקופה שאביו לא היה בירושלים, מי שמלך בפועל היה עוזיהו.
הוּא בָּנָה אֶת־אֵילַת וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה אַחֲרֵי שְׁכַב־הַמֶּלֶךְ עִם־אֲבֹתָיו׃
לכאורה הדבר פשוט, שהרי בן מולך אחרי שאביו שוכב עם אבותיו, ולמה להדגיש? אלא מכאן אנו למדים שכאן לא כך היה: הוא התחיל למלוך עוד לפני מות אביו, שהרי אמציהו היה חמש עשרה שנה בבית שמש, ואחר כך ברח ללכיש. לכן מדגיש הכתוב שאת אילת בנה והשיבה ליהודה רק אחרי מות אביו, אבל תחילת מלכותו הייתה עוד קודם לכן.
בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַאֲמַצְיָהוּ בֶן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יָרׇבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה׃ וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לֹא סָר מִכׇּל־חַטֹּאות יָרׇבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
זהו ירבעם אחר, ירבעם בן יואש. ועם שם כזה, מה אפשר לצפות?
הוּא הֵשִׁיב אֶת־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד־יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד־עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן־אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר׃
הערים הללו נלקחו בידי מלך ארם, וירבעם השיבן. ויש חולקים בחז"ל: יש אומרים שמה שכבש יהושע כבש זה, ויש אומרים שיותר ממה שכבש יהושע כבש זה. כלומר, השאלה היא אם רק החזיר את שנלקח או שהוסיף וכבש מעבר לכך.
ומי הוא הנביא? יונה בן אמיתי. על פי הפשט, יונה התנבא על הישועה הזאת, שכך עתיד להיות שייקחו מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה', וכך אמנם היה בפועל. אך חז"ל דרשו בדרך דרש: שהדבר דומה לגזירה שנגזרה על ידי יונה. כשם שהגזירה על נינווה נתהפכה לטובה, שהרי בסופו של דבר נינווה חזרה בתשובה ונהפכה, כך גם נגזרה כליה על ישראל ונתהפכה לטובה, שלא רק שלא כלו אלא עוד הצליחו לכבוש ולהחזיר את החלקים שנטל מהם מלך ארם.
כִּי־רָאָה יְהֹוָה אֶת־עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל׃
ואם תשאל בזכות מה, במה הם ראויים? אין זו זכות. "מורה מאוד" - יש מפרשים מלשון מרי, כמו "אשר ימרה את פיך", "ממרים הייתם", ומלשון מורת רוח, שצר לו, כלומר מצבם צר מאוד; ויש פותרים מלשון ירידה, כמו "ירד בים", שמצבם היה ירוד ונחות ביותר. ובא הכתוב לומר שלא תחשוב שנושעו מפני שעשו תשובה, אלא שה' ריחם עליהם. ראה הקדוש ברוך הוא שאם ילך עמהם בדרך הדין והמשפט הם יאבדו לנצח, ובמצב כזה אין ברירה: אם אמשיך להעניש לא תצא מזה תועלת. לפיכך החליט להצילם במצבם כמות שהוא, כדי שלא יוסיפו ויטמעו עד שיאבדו חלילה.
וְלֹא־דִבֶּר יְהֹוָה לִמְחוֹת אֶת־שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרׇבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ׃
עדיין לא נגזרה הגזירה, עדיין לא נחרצה כלה מאת ה' להשמידם, ולכן שולח הקדוש ברוך הוא להושיעם ביד ירבעם בן יואש, אף שהיה רשע.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרׇבְעָם וְכׇל־אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר־נִלְחָם וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת־דַּמֶּשֶׂק וְאֶת־חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃ וַיִּשְׁכַּב יָרׇבְעָם עִם־אֲבֹתָיו עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ זְכַרְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
כל גבורתו ומה שעשה, שכבש את ארם והשיב את דמשק ואת חמת שהיו שייכים ליהודה בימי דוד ולאחר מכן נכבשו, וכל פרטי המלחמות הללו - מסופרים בספר דברי הימים למלכי ישראל.
אמציהו פתח בעשיית הישר, אך במצוות אנשים מלומדה ולא בלבב שלם. הוא נהג בצדק כשלא המית את בני המכים, וזכה לניצחון גדול באדום לאחר שהאמין לאיש האלוקים ושילח את שכירי החרב מישראל. אך משחזר מן הניצחון הביא את אלוהי בני שעיר והשתחווה להם, דחה את תוכחת הנביא, ומכאן והלאה "יעץ אלוהים להשחיתך": ליבו נשאו להתגרות ביהואש מלך ישראל, וסופו מפלה בבית שמש, שבי, פריצת חומת ירושלים וביזת בית ה' ובית המלך ובני התערובות. ואף על פי כן, הכובש הגאוותן מת ראשון, והנכבש האריך אחריו חמש עשרה שנה - שלא יתהלל חוגר כמפתח. מכל הפרק עולה יסוד מוסר גדול: התביעה על מי שראה אור ודחה אותו קשה לאין ערוך מן התביעה על מי שכל ימיו הלך בחושך. ובצד זאת, בסופו של הפרק, ישועת ישראל בידי ירבעם בן יואש הרשע מלמדת שלא הזכות מצילה תמיד אלא רחמי שמים, כשרואה הקדוש ברוך הוא שאם ילך עמנו בדין נאבד לנצח.