פרק יג בספר מלכים ב עוסק בשני מלכים מבית יהוא: יהואחז בן יהוא ובנו יואש (יהואש). זהו פרק שבו אנו רואים עד כמה הידרדר מצבה של מלכות ישראל, עד שצבאה כמעט חדל להתקיים, ומצד שני עד כמה גדול כוחה של תפילה לבטל גזרה. בפרק זה נפרדים אנו מאלישע הנביא: חוליו, פטירתו, והנס הגדול שאירע בקברו לאחר מותו.
בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לְיוֹאָשׁ בֶּן־אֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, מָלַךְ יְהוֹאָחָז בֶּן־יֵהוּא עַל־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיֵּלֶךְ אַחַר חַטֹּאת יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר־הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל, לֹא־סָר מִמֶּנָּה.
יהואחז בן יהוא ממשיך בדרכי אבותיו, והרי הוא בבחינת רשע בן רשע. וכבר למדנו את הסדר שקבע לנו המלבי"ם: מלך רשע ראשון, הקדוש ברוך הוא מאריך אפו; אך כאשר בנו ממשיך ברשעו, הקדוש ברוך הוא נפרע ממנו.
וַיִּחַר־אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּתְּנֵם בְּיַד חֲזָאֵל מֶלֶךְ־אֲרָם וּבְיַד בֶּן־הֲדַד בֶּן־חֲזָאֵל כָּל־הַיָּמִים.
הקדוש ברוך הוא גוזר גזרה שישראל יהיו נתונים בידי חזאל ובידי בן הדד בנו "כל הימים", כלומר כל ימיהם של חזאל ובן הדד. מוסיף המלבי"ם שהגזרה הזאת נודעה לישראל בפועל: היא נמסרה להם על ידי נביא.
וַיְחַל יְהוֹאָחָז אֶת־פְּנֵי ה', וַיִּשְׁמַע אֵלָיו ה', כִּי רָאָה אֶת־לַחַץ יִשְׂרָאֵל כִּי־לָחַץ אֹתָם מֶלֶךְ אֲרָם.
בכוח תפילתו של יהואחז הקל הקדוש ברוך הוא את הגזרה מעליהם. "זה עני קרא וה' שמע" - הקדוש ברוך הוא שמע לקול תפילתם, וראה את הלחץ שלוחצים את ישראל.
וַיִּתֵּן ה' לְיִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ, וַיֵּצְאוּ מִתַּחַת יַד־אֲרָם, וַיֵּשְׁבוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּאָהֳלֵיהֶם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
המושיע שנתן ה' לישראל הוא יואש בן יהואחז, שכפי שנראה בהמשך הפרק נאמר לו שלוש פעמים תכה את ארם, והוא הושיע אותם מיד ארם. למדנו כאן יסוד גדול: אף שהייתה גזרה מפורשת, בכוח התפילה אותה גזרה נתבטלה.
אַךְ לֹא־סָרוּ מֵחַטֹּאת בֵּית־יָרָבְעָם אֲשֶׁר־הֶחֱטִי אֶת־יִשְׂרָאֵל, בָּהּ הָלָךְ, וְגַם הָאֲשֵׁרָה עָמְדָה בְּשֹׁמְרוֹן.
הכתוב בא ללמדנו שהישועה לא באה משום שחזרו בתשובה. הרי אתה רואה שבאמת לא סרו מחטאות ירבעם, ולא זו בלבד אלא שהאשרה עדיין עמדה בשומרון והיו עובדים לה.
כִּי לֹא הִשְׁאִיר לִיהוֹאָחָז עָם כִּי אִם־חֲמִשִּׁים פָּרָשִׁים וַעֲשָׂרָה רֶכֶב וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רַגְלִי, כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ.
כאן נתקיים מה שנאמר על ידי אליהו: "והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל" - לא נותר להם מאומה. חמישים פרשים אינם פלוגה ואינם גדוד; ועשרת אלפים רגלי, כאשר אנו רואים מלחמות שהשתתפו בהן מיליון ושני מיליון רגלי, זהו לכל היותר משמר מלכות, אך לא צבא הראוי להילחם. עד כדי כך שמלך ארם איבדם ושׂמם כעפר לדוש.
מכאן ההסבר לפסוקים הקודמים: הקדוש ברוך הוא ראה שאם יניח אותם במצב הזה, של צבא דל ומסכן מול מלך ארם הרם והחזק, ישראל יושמדו לחלוטין. ולכן הקדים הכתוב "ויחל יהואחז... וישמע אליו ה' כי ראה את לחץ ישראל" - לא כי ראה ששבו בתשובה ולא כי שינו דרכיהם, שהרי הכתוב מודיע לך שהמשיכו לזבוח לאשרה שעמדה בשומרון ולא סרו מחטאות בית ירבעם, אלא כי ראה שאם לא יושיעם יבואו חלילה לידי השמדה, והקדוש ברוך הוא נאמן לבריתו כמו שנראה בהמשך.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹאָחָז וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ, הֲלוֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁכַּב יְהוֹאָחָז עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּשֹׁמְרוֹן, וַיִּמְלֹךְ יוֹאָשׁ בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְיוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה, מָלַךְ יְהוֹאָשׁ בֶּן־יְהוֹאָחָז עַל־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה', לֹא סָר מִכָּל־חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר־הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל, בָּהּ הָלָךְ.
יהואש בן יהואחז ממשיך בדרכי העבירות של אביו. ואל תתפלאו שפעם הכתוב קורא לו יהואש ופעם יואש: אותו אדם הוא, ופעמים השם בא כך ופעמים כך. כך זכריה וזכריהו, וכן על זה הדרך: יש אותיות שפעמים באות בשם ופעמים חסרות ממנו. ושים לב שכל זה הוא שנים ארוכות אחרי ירבעם בן נבט, שהיה עוד בתקופתו של שלמה, כמאתיים שנה קודם לכן.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יוֹאָשׁ וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר נִלְחַם עִם אֲמַצְיָה מֶלֶךְ־יְהוּדָה, הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁכַּב יוֹאָשׁ עִם־אֲבֹתָיו וְיָרָבְעָם יָשַׁב עַל־כִּסְאוֹ, וַיִּקָּבֵר יוֹאָשׁ בְּשֹׁמְרוֹן עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.
ירבעם האמור כאן הוא ירבעם אחר, בנו של יואש, ולא ירבעם בן נבט. אך כאן מתעורר קושי גדול: הפסוקים הללו הם לכאורה סיום סופי של מסכת חייו של יואש, וקברנו אותו עם מלכי ישראל. והנה מיד בפסוק הבא נאמר שאלישע חלה, "וירד אליו יואש מלך ישראל". כיצד ירד אליו, וכי יצא מקברו? ברור שאותו יואש הוא, והנביא כאילו אומר לנו: יואש חי בתקופה הזאת, מת ונקבר, ועכשיו בוא ואספר לך מה עבר עליו. אלא שאין זו דרך כתיבתו של הנביא: תמיד הוא מספר תחילה את כל אשר עבר על המלך, ורק בסוף "ויקבר עם אבותיו", שהוא סיום הפרשה של אותו מלך. וכאן קברו ואחר כך מתחיל לספר עליו.
מבאר המלבי"ם שכל הפסוקים הללו הם ביאור לפסוקים שלפניהם. הראיה לכך: בפרק יד, בפסוקים טו-טז, מתאר לנו הנביא שוב את מיתתו של יואש. ואם המיתה נכתבה שם, מדוע נכתבה גם כאן? אלא שכאן אין הכתוב בא לספר את מיתתו, אלא לבאר את מה שנאמר קודם. אמרנו "ויתן ה' לישראל מושיע" - מי הוא? זה יהואש, והוא התחיל להושיע את ישראל עוד בחיי אביו. אמרנו "אך לא סרו מחטאות ירבעם" - הנה הוא מפרט: "ויעש הרע בעיני ה'". ואמרנו שהקים להם מושיע - הנה "ויתר דברי יואש וגבורתו", שבספר דברי הימים מתואר בפרוטרוט כיצד הושיע את ישראל לתקופה ארוכה, עד ימי ירבעם. ולכן מסיים כאן "וירבעם ישב על כסאו", לומר לך שגם ירבעם היה מושיע כמו אביו.
הרד"ק מבאר בדרך אחרת: הכתוב הסמיך את תחילת מלכות בנו לסוף מלכותו, להודיע שיואש המליך את בנו עוד בחייו. כך דרך המלכים: כאשר חוששים שמא יקום מישהו אחר למרוד, ממנים מיד יורש עצר. וכך עשה דוד, שמשחו את שלמה למלך עוד בחייו. אף כאן חשש יואש שמא יש בנים אחרים שיחלקו עליו, ולכן הסמיך את מלכות ירבעם למלכותו. ומדויק הדבר בלשון הכתוב: לא נאמר "וימלוך ירבעם בנו תחתיו", אלא "וירבעם ישב על כסאו", שמשמעו עוד בחייו ולא לאחר מותו.
ורש"י מבאר בדרך דרש: פסוקים אלו לא נכתבו אלא להפסיק, שלא לסמוך מיטתו של אלישע למקרא של עבודה זרה. שאם היה כתוב "ויעש הרע בעיני ה'" ומיד "ואלישע חלה את חוליו", היה משתמע שמיתת אלישע באה בסמיכות לעבודה זרה. לכן הפסיק הכתוב וספר על מיתת יואש וקבורתו בקבורת המלכים, ורק אחר כך פתח בחוליו של אלישע.
וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת־חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ, וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַיֵּבְךְּ עַל־פָּנָיו וַיֹּאמַר: אָבִי אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו.
חז"ל דורשים בלשון הכתוב: "חלה" אחד, "חוליו" שניים, "אשר ימות בו" שלושה - שלושה חולאים חלה אלישע, וזה האחרון הוא החולי אשר מת בו. והחולי שקדם לו בא עליו על אשר גירה דובים בנערים.
והנה אלישע הוא זה שעל ידו נמשח חזאל מלך ארם. בשעה שמשחו בכה אלישע, שראה בנבואה מה עתיד לעשות לישראל ואת הרותיהם יבקע, וחזאל השיב לו: "הכלב עבדך", מי אני ומה אני שאעשה זאת. ואלישע גילה לו שראה שה' משחו למלך על ארם. ונזכור: נבואת המשיחה נמסרה תחילה לאליהו, ורק בעקבות בקשת אלישע "יהי נא פי שניים ברוחך אלי" נמסרה לאלישע הזכות להעביר את הנבואה הזאת - משיחת חזאל למלך על ארם ומשיחת יהוא למלך על ישראל, שני הדברים האלה נמסרו בידיו.
וכיוון שכך, כל עוד אלישע חי, אי אפשר היה שהדבר שנמשח על ידו יתבטל בחייו. חזאל, שנמסרה עליו נבואה שיֵצר לישראל, נבואתו אמורה להתקיים כל עוד אלישע חי. אבל עתה, כשחלה את חוליו והוא לפני פטירתו, יורד אליו יואש. זה היה בתחילת מלכותו, כאשר יהואחז אביו עוד היה חי, והוא בא ומתחנן לפניו שהנביא ירחם עליו ויסיר מעליו את אותה גזרה של חזאל מלך ארם שנמשח על ידו.
וכשהוא אומר "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" - זו הלשון שאמר אלישע עצמו לאליהו. ומשמעותה: טוב אתה לישראל מרכב ומפרשים. כאשר ישראל רוצים להינצל מאויביהם הם זקוקים לרכב ולפרשים, אבל כשהיה הנביא ביניהם לא נצרכו לא לרכב ולא לפרשים, שהנביא היה מתפלל אל ה' והקדוש ברוך הוא היה מניס את אויביהם.
וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלִישָׁע: קַח קֶשֶׁת וְחִצִּים, וַיִּקַּח אֵלָיו קֶשֶׁת וְחִצִּים. וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: הַרְכֵּב יָדְךָ עַל־הַקֶּשֶׁת, וַיַּרְכֵּב יָדוֹ, וַיָּשֶׂם אֱלִישָׁע יָדָיו עַל־יְדֵי הַמֶּלֶךְ.
אלישע מצווהו להביא קשת וחצים, והוא מביא. ואז אומר לו להרכיב ידו על הקשת: יד אחת על המיתר ויד שנייה על הקשת עצמה. ואלישע שם את ידיו על ידי המלך, כך שידיו של המלך תפוסות.
וַיֹּאמֶר: פְּתַח הַחַלּוֹן קֵדְמָה, וַיִּפְתָּח. וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: יְרֵה, וַיּוֹר. וַיֹּאמֶר: חֵץ־תְּשׁוּעָה לַה' וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם, וְהִכִּיתָ אֶת־אֲרָם בַּאֲפֵק עַד־כַּלֵּה.
ולכאורה יש לתמוה: כיצד יפתח את החלון, והרי ידיו תפוסות בקשת? מבאר הרד"ק שאמר לו לפתוח את החלון עוד קודם שהרכיב ידיו על הקשת. ויש הסבר פשוט יותר: הכתוב אינו אומר למי אמר, ויתכן שפנה אל אחד העומדים שם, שהרי המלך אינו לבדו לעולם, אלא בא עם עוזרים ומסייעים.
ולאיזה כיוון ירה? ארם היה למזרחה של ארץ ישראל, כמו שכתוב "ארם מקדם", ולכן אמר לו לירות קדמה, לכיוון ארם. "חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם" - שתהיה תשועה לה' על ידי שימגר את ארם. ובזה אמר לו שהניצחון הראשון יהיה פלאי, שהרי ישראל יהיו מתי מספר.
וַיֹּאמֶר: קַח הַחִצִּים, וַיִּקָּח. וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל: הַךְ־אַרְצָה, וַיַּךְ שָׁלֹשׁ־פְּעָמִים וַיַּעֲמֹד.
וַיִּקְצֹף עָלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר: לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ־שֵׁשׁ פְּעָמִים, אָז הִכִּיתָ אֶת־אֲרָם עַד־כַּלֵּה, וְעַתָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת־אֲרָם.
אמר לו הנביא להכות עם החצים ארצה, והוא הכה שלוש פעמים בלבד, שלא הבין שכוונת הנביא שיכה פעמים רבות. ואמר לו הנביא: היה לך להכות חמש או שש פעמים על הארץ, ואז היית זוכה למגר את ארם עד כלה; ועתה שלוש פעמים בלבד תכה את ארם, ולא תצליח להכותם יותר, כמספר הפעמים אשר הכית בארץ.
ולכאורה כל ההצגה הזאת מיותרת. כאשר אדם הולך אל נביא הוא מצפה שהנביא יברך ויתפלל, ועל ידי זה תבוא ישועה. מה פתאום כאן אומר לו הבא חצים, ירה לכיוון ארם, ואחר כך הכה בארץ?
מבאר המלבי"ם כדרכו בדרך מקורית: כיצד נמשח חזאל למלך ארם? על ידי דיבורו של אלישע, שאמר לו בשם ה' אתה תהיה מלך, ובאותו דיבור נמסרו ישראל בידו, שאמר לו שיכה את ישראל. והכלל הוא שאין כוח בדיבור לבטל דיבור; אמרו בגמרא "אתי מעשה ומבטל דיבור" - כדי לבטל דיבור צריך משהו חזק יותר, צריך לעשות מעשה. לכן היה צריך כאן מעשה שיהיה בו כוח חזק יותר מכוח הדיבור שנאמר לחזאל שימשול ויכה את ישראל, ועל ידי המעשה יהיה כוח לבטל את הדיבור.
וביאור נוסף הוא ביאורו של הרמב"ן בפרשת בראשית (בראשית יב, ו), והוא יסוד חשוב מאוד לכל הנבואות שבהן אנו רואים שנעשה מעשה. אומר הרמב"ן: "ודע כי כל גזרת עירין" - כלומר גזרה ממרום על ידי מלאכים - "כאשר תצא מכוח גזרה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים". כלומר: כל זמן שהדבר הוא רק גזרה, רק דיבור, אפשר לבטלו, שהרי כל גזרה לרעה ניתן לבטל והקדוש ברוך הוא חוזר בו. אבל כאשר עושים בה מעשה בארץ הדומה לה, פעולת דמיון, הגזרה מתקיימת ואינה מתבטלת.
ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואותיהם. כמו שציווה ירמיהו את ברוך: "והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה, תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת", ואמרת "ככה תשקע בבל" - עושה מעשה שמראה על שקיעה, ומשנעשה המעשה נגמר הדבר ואינו מתבטל. וכן ויקח צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר "באלה תנגח את ארם" - וזה היה נביא שקר, ותראו כמה למד את הטכניקות: עשה לו קרניים של ברזל, כביכול לומר שזו נבואה שאין ממנה חזרה, ומה שלא יהיה הדבר עתיד להתקיים. ואומר הרמב"ן שזה גם עניין אלישע בהניחו זרועו על הקשת, הפסוקים שלנו ממש.
וכן ראינו אצל שמואל: כאשר פנה שאול ללכת, "ויאחז בכנף מעילו ויקרע", ואמר לו "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך". ומדוע רק עכשיו מודיע לו זאת בצורה סופית? כי עד עתה היה זה בגדר נבואה בלבד, ומשנעשתה הקריעה, מעשה ומחזה הדומה לה בארץ, נגמר הדבר והנבואה תתקיים על כל פנים. אף כאן רצה אלישע לעשות מעשה, כדי להבהיר שהדבר יתקיים ואין ממנו חזרה.
ועדיין יש לשאול: אם רצה הנביא שיכה שש פעמים, מדוע לא דיבר בגלוי? למה אחר כך בא ואומר לו "היית צריך להכות"? אמרת לי להכות והכיתי, לא אמרת לי כמה; אילו אמרת, הייתי מכה גם מאה פעמים. אז מדוע "ויקצוף עליו איש האלוקים"?
מובא במעם לועז שכדי להוריד את השפע האלוקי צריך שהאדם יפעל תחילה מלמטה: אתערותא דלתתא, ואז באה אתערותא דלעילא. וכיוון שהכה רק שלוש פעמים, הרי שבאתערותא דלתתא היה מתרשל, וממילא כך תהיה גם האתערותא דלעילא.
וקראתי על הרב כדורי, ושמעתי גם סיפור דומה מאוד, שכך היה דרכו. הגיע אליו אברך שזה שנים רבות לא היו לו ילדים. אמר לו הרב לקחת כמה גרגירי חיטה, להנביט אותם ולבוא אליו לאחר זמן. עשה כן ובא אליו עם שני גרגירי חיטה שנבטו. כעס עליו הרב ואמר לו: למה שמת רק שתיים? היית שם עשר! ואכן נולדו לו שני ילדים בכוח ברכתו. מכאן רואים את הרעיון של אתערותא דלתתא. ולמען האמת, גם הצדיקים מסתירים בזה את מעשיהם, ועושים את הדברים כביכול בדרך סגולה, כאילו בדרך טבעית, כדי להסתיר את מעשיהם.
וַיָּמָת אֱלִישָׁע וַיִּקְבְּרֻהוּ, וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ בָּא שָׁנָה.
אלישע היה חולה, ובעקבות אותה מחלה נפטר ונקבר. ועתה מספר לנו הכתוב על נס נוסף שהיה לאחר מותו. "בא שנה" פירושו בהשלם השנה: לאחר שחלפה שנה מקבורתו באו גדודי מואב.
וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ, וְהִנֵּה רָאוּ אֶת־הַגְּדוּד, וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת־הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע, וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקָם עַל־רַגְלָיו.
הכתוב מתאר: קברו אדם, ובדיוק כאשר הובילו אותו לקבורה הגיעו גדודי מואב. ואילו היו הגדודים מגיעים אליהם, היו שוללים אותם או מכים או הורגים; אין ברירה אלא לברוח. אבל הרי יש כאן גופה וחייבים לעשות בה משהו, ולכן "וישליכו את האיש בקבר אלישע". כנראה שקברו של אלישע היה במערה, ולפתוח את המערה ולהשליך היה פשוט בהרבה מלכרות קבר ולהכניס ולכסות. "וילך ויגע האיש" - אין הכוונה שהלך, אלא שמרוב החיפזון נתגלגלה הגופה ונגעה בעצמות אלישע, ומיד "ויחי ויקם על רגליו".
ומדוע זכה אלישע לכך? משום שנאמר לו "יהי נא פי שניים ברוחך אלי". אליהו הנביא החיה את בנה של הצרפית, ואלישע החיה את בנה של השונמית - הרי אחד. ואיפה השני? זהו המקרה הזה: אלישע מחיה אדם, אחד בחייו ואחד לאחר מותו. וזו גדולה עוד יותר, שהחייה לאחר מותו.
דעה ראשונה: אותו איש היה שלום בן תקווה, מגדולי הדור, שהיה עושה צדקות בכל יום. מה היה עושה? היה ממלא את החמת מים ויושב על פתח העיר, וכל מי שהיה בא מן הדרך היה משקהו ומשיב את נפשו. ובזכות אותן צדקות שרתה רוח הקודש על אשתו, שנאמר "אל חולדה הנביאה אשת שלום בן תקווה". נמצא שהייתה לו זכות כזאת שאף לאחר פטירתו השיבו לו את חייו בזכות כל אותן צדקות. וכאשר מת, הלכו ישראל לגמול עמו חסד ולקברו, וכיוון שנגע בעצמות אלישע חי. ולאחר שחזר לחיים הוליד את חנמאל, הוא חנמאל בן דודך שבא בעניין קניין השדה. וכך אומר התוספתא בתרגום: הוא שלום בן תקווה, והוליד את חנמאל אחרי כן. הרי שחזר לחיים, חזר לביתו ואף הוליד ילדים.
דעה שנייה: לא חי ממש לאורך ימים, אלא כדי שלא ייקבר עם הצדיק דאגו מן השמים שיתעורר לחיים כדי שייצא משם, על שם "אל תאסוף עם חטאים נפשי". שהצדיק מצטער כאשר קוברים לידו אדם רשע. הבאתי בספר "במשנת החלומות" כמה וכמה סיפורים על צדיקים שכאשר קברו לידם רשעים היה להם מזה צער גדול, ובאו בחלום לקרוביהם ואמרו: מה שמתם לידי בית הכיסא? יש כאן ריח נורא שאיני יכול לסבול, או יש כאן עשן. ומה עושים במצב כזה? בדרך כלל יוצרים חיץ ובונים חומה של עשרה טפחים, ואף שהחומה היא מלמעלה, די בכך מבחינת נשמת הצדיק שלא תפריע לו קרבת הרשע. ולפי דעה זו מדויק הכתוב "ויקם על רגליו": על רגליו קם, אבל לביתו לא הלך, ולא כדעה הראשונה שהלך לביתו, אלא רק שלא יישאר שם, ולא שהמשיך לחיות.
ואם כן, לפי דעה זו כיצד נתקיימה ברכת "יהי נא פי שניים ברוחך אלי"? מסבירים שהפעם השנייה שהחיה מת הייתה בנעמן: נעמן היה מצורע, ומצורע חשוב כמת, ובזה שריפאו מצרעתו נחשב כאילו החיה מת פעם שנייה.
דעה שלישית: אותו נקבר היה נביא השקר, אותו נביא זקן שהִשׂיא את עידו הנביא. עידו בא להתנבא לירבעם בן נבט בבית אל, ואמר לו הנביא הזקן: אין לך מה לדאוג, אתה יכול לאכול אצלי ולשוב בדרך אשר באת, שהשם נתן לי נבואה לומר לך שמה שנאמר לך בטל ומבוטל. ואסור היה לעידו לשמוע לדבריו. נענש, וכאשר חזר נביא השקר לביתו קיבל בתוך ביתו נבואה: אמור לנביא האמת, יען לא שמעת בקול ה' ושמעת בקול נביא השקר, לא תחיה. וכך היה: כשיצא עידו מן הבית, הרגו האריה, והחמור נשאר עומד ליד הגווייה. האריה, שמטבעו היה צריך לפגוע בחמור ולא באדם, פגע דווקא באדם ולא עשה מאומה לחמור, ומכאן היה ברור לכל שאין זה דבר טבעי אלא התקיימות נבואה. וכשמת נביא השקר לאחר ימים, קברוהו אצל אלישע. וכיוון שלא התאים לאלישע כלל להיקבר ליד נביא שקר כזה, רשע מושחת שגרם למיתתו של נביא האמת, מיד קם נביא השקר והלך משם, ושוב מת, ולא המשיך לחיות חיים ארוכים.
וַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם לָחַץ אֶת־יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי יְהוֹאָחָז.
וַיָּחָן ה' אֹתָם וַיְרַחֲמֵם וַיִּפֶן אֲלֵיהֶם לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֶת־אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְלֹא אָבָה הַשְׁחִיתָם וְלֹא־הִשְׁלִיכָם מֵעַל־פָּנָיו עַד־עָתָּה.
לאחר שתיאר לנו את צרותיהם של ישראל, ולאחר שתיאר לנו שמצבם הרוחני לא היה כזה שיהיו ראויים לרחמים, בא הנביא ואומר "ויחן ה' אותם" - לשון חנינה, מתנת חינם, שלא היו ראויים לכך. ומדוע פנה אליהם? "למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב": יש הבטחה ונבואה שנמסרה לאבות, שזרע ישראל לא יכלו לעולם - "אם ישבתו ישראל מהיות גוי לפני כל הימים", "ואתם בני ישראל לא כליתם". רק בשביל אותה הבטחה, כדי לקיים את בריתו, בא הקדוש ברוך הוא והצילם.
ואם נאמר זאת בלשוננו היום, זו תעודת עניות לעם ישראל: הסיבה היחידה שבגללה הוצרך הקדוש ברוך הוא להצילם היא ההבטחה לאבות. מצדכם, חלילה, אין לכם שום זכות להינצל; אלא מה לעשות, כביכול הבטחתי לאבות שאציל את עם ישראל ושיהיו קיימים לפני, ולכן אני מצילם בשביל אותה הבטחה. וזה בא ללמדנו עד לאיזה מצב של דרדור הגיעו.
וַיָּמָת חֲזָאֵל מֶלֶךְ־אֲרָם, וַיִּמְלֹךְ בֶּן־הֲדַד בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
חזאל מת, וקם בן הדד בנו תחתיו, וכעת יש מקום לבוא תשועה לעם ישראל, שבימי בן הדד בטלה הגזרה.
וַיָּשָׁב יְהוֹאָשׁ בֶּן־יְהוֹאָחָז וַיִּקַּח אֶת־הֶעָרִים מִיַּד בֶּן־הֲדַד בֶּן־חֲזָאֵל אֲשֶׁר לָקַח מִיַּד יְהוֹאָחָז אָבִיו בַּמִּלְחָמָה, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הִכָּהוּ יוֹאָשׁ וַיָּשֶׁב אֶת־עָרֵי יִשְׂרָאֵל.
שימו לב לתפנית: אם עד עכשיו הייתה זו מלחמת הישרדות, כעת זו כבר מלחמת תקיפה. יואש בן יהואחז הולך ותוקף את בן הדד, ולוקח בחזרה את אותן ערים שלקחו חזאל ובן הדד מיד יהואחז אביו במלחמה, "וישב את ערי ישראל". וכמה פעמים הכהו? שלוש פעמים בלבד, ולא הצליח למגרו לגמרי, מכיוון שלא הכה בחצים יותר משלוש. אבל באותן שלוש פעמים הצליח להביא את ישראל למצב שנתגברו מעל האומות.
בפרק זה למדנו כיצד גזרה קשה שנגזרה על ישראל להיות ביד חזאל ובן הדד כל הימים נתבטלה בכוח תפילתו של יהואחז, אף שישראל לא חזרו בתשובה, אלא משום שראה הקדוש ברוך הוא את לחצם ואת דלות צבאם, וכדי לקיים את בריתו עם אברהם יצחק ויעקב. למדנו את דרכי היישוב של סדר הפסוקים בעניין יואש - במלבי"ם, ברד"ק וברש"י; ראינו את מעשה הקשת והחצים והכאת החצים ארצה, ואת שני היסודות הגדולים העומדים מאחוריו: "אתי מעשה ומבטל דיבור" של המלבי"ם, ויסוד הרמב"ן שגזרה שיצאה מכלל דיבור אל פועל דמיון מתקיימת על כל פנים. ולמדנו מקצפו של הנביא את עניין האתערותא דלתתא: כמידת ההתעוררות שלמטה כן מידת השפע שלמעלה. ולבסוף ראינו את גדולתו של אלישע, שאף לאחר מותו החייתה נגיעה בעצמותיו מת, ואת חסדו של הקדוש ברוך הוא שאינו מפר את בריתו עם אבותינו לעולם.