פתיחה: מלכות יהואש - שבע שנות מסתור ועוד ארבעים שנות מלוכה
פרק י"ב במלכים ב' מספר את סיפורה של מלכות יהואש מלך יהודה: הילד שניצל מחרבה של עתליה, גדל בבית המקדש אצל יהוידע הכהן, עלה למלוכה בגיל שבע, וחידש את בדק הבית. אך הפרק הוא גם סיפור של נפילה: מה שנבנה על סמכותו של הרב בלבד, ולא הופנם בלב, קורס ברגע שהרב מסתלק. נלמד את הפרק לאור ביאורי המלבי"ם, ונשלים מדברי הימים ומדברי חז"ל את מה שהנביא כאן רק רומז לו.
(א) בֶּן־שֶׁבַע שָׁנִים יְהוֹאָשׁ בְּמׇלְכוֹ׃
(ב) בִּשְׁנַת־שֶׁבַע לְיֵהוּא מָלַךְ יְהוֹאָשׁ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע׃
בשנת שבע ליהוא החלה מלכותו של יהואש. כשמלך יהוא הוא הרג את אחזיה, ומאותה שעה נחבא יהואש; משהגיע לגיל שבע, בסופו של דבר מלך. ארבעים שנה מלך בירושלים, וזו נחשבת מלכות ממושכת, לא מלכות קצרה. ושם אמו צביה מבאר שבע.
"אֲשֶׁר הוֹרָהוּ" ולא "אשר לימדו"
(ג) וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה כׇּל־יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן׃
הפסוק נראה כסותר את עצמו: מצד אחד משתמע "כל ימיו", ומצד שני משתמע "אשר הורהו יהוידע הכהן". אומרים חז"ל: כל אותם ימים שהורהו יהוידע הכהן עשה הישר בעיני ה'. אבל ברגע שנפטר יהוידע הכהן - רבו, זה שגידל אותו, זה שהיה איתו בבית קודש הקודשים שש שנים - התחיל להרשיע.
שואל המלבי"ם: לכאורה אפשר היה לקרוא אחרת: "ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו" - למה? "אשר הורהו יהוידע הכהן", כי כך לימדו רבו. מניין לנו לפרש דווקא בצמצום, שרק כל עוד הורהו עשה הישר? התשובה נעוצה בהבדל שבין הוראה ללימוד. הוראה פירושה להראות לך; לימוד פירושו שאתה מפנים את הדבר ויודע לעשותו בעצמך. לא נאמר כאן "אשר לימדו יהוידע הכהן" - שמשמעו: לימדת אותי ואני כבר יודע לבד - אלא "הורהו", כלומר רק הראה לו, והוא עדיין אינו יודע מעצמו. לכן כל זמן שיהוידע היה עמו ומורה לו, עשה הישר; אך כיוון שלא למד את הדברים באמת ולא הפנים אותם, לאחר מות רבו חזר והרשיע.
ההשתלשלות המלאה: "אז שמע המלך אליהם"
הדברים מתבארים ביתר פירוט בדברי הימים ב' פרק כ"ד. שם כתוב: "ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך, אז שמע המלך אליהם". יהוידע נפטר, שרי יהודה באים ומשתחווים למלך ועושים אותו אלוה, ואז שמע המלך אליהם. וכיצד עשאוהו אלוה? אמרו לו: אדם שנכנס לבית קודש הקודשים שעה אחת מסוכן למות. רגע אחד, שנייה אחת - כמה כהנים גדולים נכנסו והיו מושכים אותם החוצה בשרשרת. סכנת נפשות ממש. ואתה נחבאת בו שש שנים? כדאי אתה להיות אלוה. "אז שמע המלך אליהם" - קיבל את דבריהם ואמר: כנראה שאני אלוה, ואפילו לא ידעתי.
ואל תתמהו על כך. כבר הסברנו כמה פעמים שהמילה "אלוה" בזמנם אינה מכוונת דווקא לאל, אלא כל מי שמצאו בו כוחות על טבעיים היו מכנים אותו אלוה. כך נבוכדנצר קרא לדניאל אלוה ורצה להקריב לו זבחים ולהעלות לו ניחוחים, מפני שראה בו כוחות על טבעיים. גם כאן: "אתה אלוה", כלומר יש בך כוחות שאינם טבעיים, אינך בן אדם רגיל, אתה למעלה ממדרגת אדם.
הריגת זכריה בן יהוידע
וממשיך שם הכתוב: "ויעזבו את בית ה' אלוהי אבותיהם ויעבדו את האשרים ואת העצבים, ויהי קצף על יהודה וירושלים באשמתם זאת" - בחטאתם זאת. "וישלח בהם נביאים להשיבם אל ה' ויעידו בם ולא האזינו. ורוח אלוקים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן ויעמוד מעל לעם ויאמר להם: כה אמר האלוקים, למה אתם עוברים את מצוות ה' ולא תצליחו? כי עזבתם את ה' ויעזוב אתכם". מי הוא זה שקם להוכיח אותם? זכריה, בנו של יהוידע - בנו של מי שגידל את יהואש.
"ויקשרו עליו וירגמוהו אבן במצוות המלך בחצר בית ה'". הדברים לא נעמו לאוזניו של יהואש, והוא שולח להרוג את בנו של האיש שגידל אותו שבע שנים. משיב רעה תחת טובה. "ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו ויהרוג את בנו, וכמותו אמר: ירא ה' וידרוש". המשפט האחרון שהוציא זכריה מפיו היה: ה' ידרוש את דמי מכם.
"ויהי לתקופת השנה עלה עליו חיל ארם, ויבואו אל יהודה וירושלים וישחיתו את כל שרי העם מעם, וכל שללם שילחו למלך דרמשק. כי במצער אנשים באו חיל ארם" - "מצער" פירושו מעט. וכיצד הצליחו מעטים כאלה? "וה' נתן בידם חיל לרוב מאוד, כי עזבו את ה' אלוהי אבותיהם, ואת יואש עשו שפטים". זה היה עונשו מן השמיים על שסר מדרך ה'.
"ובלכתם ממנו, כי עזבו אותו במחלוים רבים, התקשרו עליו עבדיו בדמי בני יהוידע הכהן ויהרגהו על מיטתו, וימות ויקברוהו בעיר דוד ולא קברוהו בקברות המלכים". הוא נותר מוטל במחלואים רבים, ואז ניצלו עבדיו את ההזדמנות לתבוע ממנו את דמו של זכריה בן יהוידע, והרגוהו על מיטתו. וגם בקבורתו לא זכה: קברוהו בעיר דוד ולא בקברות המלכים. "ואלה המתקשרים עליו: זבד בן שמעת העמונית ויהוזבד בן שמרית המואבית".
הדם המבעבע בבית המקדש
זהו המעשה המפורסם של זכריה, כהן ונביא שנהרג במקדש ה'. וזה מה שראינו לאחר מכן, כשהגיע נבוזראדן רב טבחים ושחט על אותה אבן בבית המקדש את ראשי הסנהדראות, את החכמים ואת תינוקות של בית רבן, מאות אלפים. אותו דם, מאותה תקופה, עדיין היה מבעבע. דמו של זכריה - היו שוטפים, היו מנגבים, ומה שלא היו עושים היה הדם מבצבץ שוב ומבעבע; עוונו נזכר שם בבית המקדש. וכשראה זאת נבוזראדן שאל מה זה, ואמרו לו שזה דם של כבשים. הביא דם כבשים ושחט, ואמר להם: זה אינו דומה. רק לאחר מכן התחיל לשחוט, ואחרי שהרג מאות אלפים אמר: טובים שבהם הרגתי, האם רצונך שאהרוג את כולם? ואז נח הדם מרתיחתו. רואים מכאן איזה עוון נורא הוא להרוג את כהן ה' ונביא ה' במקדש ה'.
חשבונו של אהרן בחטא העגל
ומכאן מובן דבר נפלא בפרשת כי תשא. כתוב שאהרן קם ועשה להם אלוהים, ונשאלת השאלה: מה הייתה הבעיה? הרי ההלכה בעבודה זרה היא ייהרג ואל יעבור. מה הבעיה שאהרן ייהרג על קדושת השם? הרי את חור הרגו, ופחותים ממנו לאורך הדורות נהרגו על קדושת השם. אלא שחשבונו של אהרן היה זה: אם אעשה להם עגל, יהיה להם כפרה; אבל אם יהרגו אותי - ייהרג במקדש ה' כהן ונביא, כהן ונביא שמוכיח אתכם ואתם הורגים אותו - לזה אין כפרה. אהרן היה מוכן למסור את הנצח שלו, את כל העולם הבא שלו, למען עם ישראל: אעשה להם עגל מסכה ובלבד שלא יהרגו אותי, כי אם יהרגוני שוב לא תהיה להם מחילה. ואכן רואים כאן לאיזו תקופה ארוכה המשיך אותו דם ובעבע, עד שלבסוף נדרש.
הדיבוק שזרק את האבן הראשונה
מעשה בדיבוק שנכנס בגופו של אדם, לפני כמאה וחמישים שנה, והביאוהו אצל אדמו"ר. שאלו האדמו"ר: באיזה עוון אתה כאן? השיב לו הדיבוק שהוא היה האדם הראשון שזרק את האבן על זכריה הנביא, ומאז כבר התגלגל אלף פעמים ועדיין אין לו כפרה. עזר לו אותו צדיק לתקן, שלא יצטרך להתגלגל פעם נוספת. הבינו: נשמה שהתגלגלה כל כך הרבה פעמים, ורק מפני שהייתה הראשונה שזרקה את האבן. איזה עוון נורא היה זה, וכמה גלגולים ומירוקים צריך כדי לתקנו.
הבמות שלא סרו
(ד) רַק הַבָּמוֹת לֹא־סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת׃
כמו שהסברנו כמה פעמים, לבטל את הבמות היה קשה מאוד, שכן הבמות היו דרך לעבודת ה'. שם הקריבו את הקורבנות, את הנדרים והנדבות. במה היא מזבח ליד הבית - קל מאוד ונוח מאוד. לעומת זאת, כשדורשים ממני להקריב בבית ה', אם אני גר בדימונה, למשל, עלי להקדיש כמה ימי עבודה, שבוע ימים, כדי ללכת ולהקריב קורבן שנדרתי. הרבה יותר פשוט לקחת בהמה ולשחוט אותה בחצר הבית. ועוד: צריך לזכור שבעבר הבמות היו מותרות, ומשום כך היה קשה שבעתיים לבטלן. סבא שלי ואביו של סבא הקריבו בבמות, ופתאום אומרים שמעכשיו אסור - קשה להתנתק מזה.
שלושה מיני כספים ושתי מטרות
(ה) וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל־הַכֹּהֲנִים כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר־יוּבָא בֵית־יְהֹוָה כֶּסֶף עוֹבֵר אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ כׇּל־כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב־אִישׁ לְהָבִיא בֵּית יְהֹוָה׃
(ו) יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת־בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר־יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק׃
כאן מסופר על פעולה שעשה יהואש. נזכור שעתליה המרשעת עשתה פרצות בבית ה', הזיקה וקלקלה את בית המקדש, וכעת היה צורך לחדשו. וכדי לחדשו צריך מגבית. לכן אומר יהואש לכהנים: כל כסף הקודשים המובא לבית ה' - קחו אותו כדי לחזק את בדק הבית.
ומונה הכתוב שלושה מיני כספים. "כסף עובר" - זה כסף מחצית השקל, "כל העובר על הפקודים". "איש כסף נפשות ערכו" - זה כסף ערכין, שאדם אומר "ערכי עלי", ויש ערך קצוב בתורה לפי גילאים. ו"כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית ה'" - אלו נדרים ונדבות שאנשים היו תורמים לבית המקדש. ואומר יהואש לכהנים: קחו את הכסף לעצמכם, וקחו עמו גם את האחריות לחזק את בדק הבית.
מעיר המלבי"ם: בדברי הימים הדברים מופיעים בשינוי. שם כתוב: "ויקבץ את הכהנים והלויים ויאמר להם: צאו לערי יהודה וקבצו מכל ישראל כסף לחזק את בית אלוקיכם מדי שנה בשנה, ואתם תמהרו לדבר. ולא מהרו הלויים. ויקרא המלך ליהוידע הראש ויאמר לו: מדוע לא דרשת על הלויים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאוהל העדות? כי עתליהו המרשעת בניה פרצו את בית האלוקים, וגם כל קודשי בית ה' עשו לבעלים". שם משתמע שהיה ציווי לצאת אל ערי יהודה ולעשות מגבית, ואילו אצלנו משתמע שרק ביקש מהכהנים שיקחו לעצמם את הנדרים, הערכין ומחצית השקל ויקבלו את האחריות. לכאורה שני סיפורים שונים.
מיישב המלבי"ם: היו כאן שתי מטרות ושני ציוויים. מצד אחד רצה יואש לחדש את בית ה' שיהיה כשהיה בימי שלמה המלך בתפארתו. לשם כך הכסף השוטף - נדרים ונדבות, כסף עובר וכסף ערכין - לא הספיק, וזה מה שמוזכר בדברי הימים: "צאו לערי יהודה וקבצו מכל ישראל כסף", מגבית מיוחדת לצורך חידוש בית המקדש. מצד שני היה ציווי נוסף: לחזק את בדק הבית באופן שוטף. "בדק הבית" הם המקומות שיש בהם סדקים, מה שזקוק לשיפוץ תמידי. כמו אדם שיש לו דירה, להבדיל: פעם בשנתיים שלוש הוא מסייד וסותם חורים - זה בדק הבית; ופעם בחמש עשרה שנה הוא עושה שיפוץ כללי מהמסד ועד הטפחות. אצלנו מדובר בשוטף, ולזה, אומר המלבי"ם, לא הוצרכו מגבית מיוחדת: מותר שירי הלשכה הספיק. "שירי הלשכה" הם מה שנשאר ממה שהובא באופן תמידי לצורך הקורבנות ומכסף הערכין, ומזה עשו את התיקונים השוטפים. ואילו בדברי הימים מדובר בשיפוץ הכללי, ולשם כך שלחו כהנים במיוחד לאסוף.
הכהנים מעלו בתפקידם
(ז) וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לֹא־חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת־בֶּדֶק הַבָּיִת׃
(ח) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וְלַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת־בֶּדֶק הַבָּיִת וְעַתָּה אַל־תִּקְחוּ־כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם כִּי־לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ׃
(ט) וַיֵּאֹתוּ הַכֹּהֲנִים לְבִלְתִּי קְחַת־כֶּסֶף מֵאֵת הָעָם וּלְבִלְתִּי חַזֵּק אֶת־בֶּדֶק הַבָּיִת׃
ההסדר לא עבד: את הכסף היו הכהנים לוקחים, ואת חיזוק בדק הבית לא היו עושים. בא המלך ושואל: מדוע אינכם מחזקים את בדק הבית ומאידך את הכסף לוקחים לעצמכם? מעתה אל תיקחו את הכסף, אלא מיד תיתנוהו לבדק הבית. והכהנים נאותו להסדר: לא ליטול את הכסף ולא ליטול את האחריות. מעתה מי שירצה יבוא, ותהיינה קופות ומקום שאליו יוכנס הכסף, וכל הנאסף שם יהיה מיועד לחיזוק בדק הבית. אבל כשאני נותן לכם גם את הכסף וגם את האחריות - העסק אינו מתנהל כראוי.
אומר המלבי"ם: יהואש חשד בהם שלקחו את הכסף לעצמם. ומוסיף ומסביר: בזמן שעתליה מלכה, הכסף לא הגיע לבית המקדש ולבדק הבית אלא הוסב לבעל, שהרי היו כוהני הבעל והייתה עבודה זרה, וכלשון הכתוב "וגם כל קודשי בית ה' עשו לבעלים". לפיכך ביקש יהואש לגבות רטרואקטיבית: במשך חמש שנים או עשר שנים לא הבאתם את מחצית השקל שהיה עליכם להביא מדי שנה, ועתה יאספו את כל מה שהתחייבו עד היום. זו הייתה המגבית שראינו בדברי הימים, שלשמה סבבו בערי יהודה, ומטרתה הייתה לאסוף את כל שלא נאסף בשנים עברו, ובכך לעשות חידוש מוחלט של בדק הבית.
הארון שנקב בו חור
(י) וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ מִיָּמִין בְּבוֹא־אִישׁ בֵּית יְהֹוָה וְנָתְנוּ־שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת־כׇּל־הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית־יְהֹוָה׃
לצורך ההסדר החדש עושים ארון. ומדייק המלבי"ם: היכן הניחו אותו? "אצל המזבח מימין". ואילו בדברי הימים כתוב "ויעשו ארון אחד ויתנוהו בשער בית ה' חוצה", משמע שהניחוהו מבחוץ ולא ליד המזבח. אלא שלפי מה שהתבאר אין כאן קושי כלל: יואש דרש מהם להביא את מה שלא הביאו בשנים שעברו, ושקלים אלה נקראים "תקלין עתיקין"; ומאידך גיסא ביקש גם את שקלי השנה, והם "תקלין חדתין". והגמרא אומרת שהיו שופרות שופרות בבית המקדש - כעין ארונות שלתוכם היו נותנים כסף, כל דבר כפי עניינו. של תקלין חדתין עמד ליד המזבח, ושל תקלין עתיקין - מבחוץ. ואסור היה לערבב ביניהם: מן התקלין חדתין הקריבו את קורבנות השנה, ומן התקלין עתיקין עשו דברים אחרים. לכן הוצרכו שני ארונות נפרדים, כדי שבכל אחד יינתן מסוגו.
ועוד: היו שלושה עשר ארונות בבית המקדש, שלושה עשר שופרות, שלושה עשר מקומות שבהם נתנו את התרומות - תקלין חדתין, תקלין עתיקין, קינים, גוזלים, עולות, עצים, לבונה. לפי זה מבאר המלבי"ם את המילה "אחד" שנראית מיותרת. היום אדם אומר "קניתי ארון אחד", אבל בלשון הנביא היה די לומר "ויקח ארון ויקוב חור בדלתו". אלא בדרך רמז: כל שלושה עשר הארונות נקראו "אחד", שכן "אחד" בגימטרייה שלוש עשרה. כיוון שכולם היו לצורך בית המקדש, נקרא הארון "ארון אחד" - אחד מתוך השלושה עשר. הרד"ק נדחק לפרש "ארון של איש אחד", אבל אין הכוונה כן, אלא לאחד מן השלושה עשר.
מניית הכסף
(יא) וַיְהִי כִּרְאוֹתָם כִּי־רַב הַכֶּסֶף בָּאָרוֹן וַיַּעַל סֹפֵר הַמֶּלֶךְ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת־הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית־יְהֹוָה׃
באיזה כסף מדובר? בכסף תרומת הלשכה, ההכנסה השוטפת של אותה שנה. לאחר שהשתמשו בו לעולות, לתמידים ולקורבנות היומיומיים, את המותר לקחו לבדק הבית. ואת המניין עשו סופר המלך והכהן הגדול, שווידאו שהכסף כולו בשלמותו יוצא לבדק הבית ולדברים ההכרחיים ואינו מגיע לשימושים שאינם ראויים.
בדברי הימים כתוב "ויהי בעת יביא את הארון אל פקודת המלך ביד הלויים". אומר המלבי"ם: הארון שם הוא ארון התקלין עתיקין, שכולו היה מיועד לבדק הבית. ואילו אצלנו מדובר בארון שהיה מיועד לקורבנות, ורק בעודפים השתמשו לבדק הבית. שהרי בתקלין עתיקין לא היו משתמשים לקורבנות, שכן הם משנים שעברו, ואי אפשר להקריב קורבנות רטרואקטיבית. לכן אצלנו הלשון "לחזק את בדק הבית" - החיזוק השוטף בלבד; ואילו בדברי הימים הלשון "לחדש את בדק הבית", שכן שם אספו כסף לשיפוץ הכללי.
לחרשי העץ ולבונים
(יב) וְנָתְנוּ אֶת־הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל־יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית יְהֹוָה וַיּוֹצִיאֻהוּ לְחָרָשֵׁי הָעֵץ וְלַבֹּנִים הָעֹשִׂים בֵּית יְהֹוָה׃
(יג) וְלַגֹּדְרִים וּלְחֹצְבֵי הָאֶבֶן וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב לְחַזֵּק אֶת־בֶּדֶק בֵּית־יְהֹוָה וּלְכֹל אֲשֶׁר־יֵצֵא עַל־הַבַּיִת לְחׇזְקָה׃
הגודרים הם בוני החומה. חוצבי האבן הם המכינים את הלבנים; לא יצקו לבנים כדרך שעושים היום, אלא ביקעו אבנים שלמות, כמו אבני ירושלים. הגודרים בנו את מה שחצבו חוצבי האבן. "ולקנות עצים ואבני מחצב" - היו צריכים גם עצים, שהרי היו מניחים שורות אבנים ושורות עצים לסירוגין, ולכך נדרשו אומנים מומחים שידעו לחתוך את העצים ולבנות בהם.
ממה אין קונים כלי שרת
(יד) אַךְ לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית יְהֹוָה סִפּוֹת כֶּסֶף מְזַמְּרוֹת מִזְרָקוֹת חֲצֹצְרוֹת כׇּל־כְּלִי זָהָב וּכְלִי־כָסֶף מִן־הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית־יְהֹוָה׃
(טו) כִּי־לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה יִתְּנֻהוּ וְחִזְּקוּ־בוֹ אֶת־בֵּית יְהֹוָה׃
בכסף הזה לא השתמשו לעשות ספות כסף, מזמרות ומזרקות. הכלים הללו היו כלי נגינה או כלים לעבודת המקדש: המזרק הוא הכלי שבו זרקו את הדם על גבי המזבח, והחצוצרות הן כלי נגינה. ואומר המלבי"ם שאין זה סותר את דברי הימים, שכן שם אין מדובר בשירי הלשכה אלא בחיזוק הכללי ובשיפוץ הכללי, ומאותו כסף כן היה אפשר לקנות ספות כסף, מזמרות, מזרקות, חצוצרות וכל כלי זהב. אצלנו מדובר בכסף השוטף, בשירי הלשכה, ומשירי הלשכה לא קנו חצוצרות ולא כלי כסף וזהב, שלא לכך היו מיועדים. וכך פוסק הרמב"ם בפרק ד' מהלכות שקלים, שכלי שרת באים ממותר נסכים ולא מתרומת הלשכה.
"כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים"
(טז) וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת־הַכֶּסֶף עַל־יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים׃
המנהלים והאמרכלים לא היו באים בחשבון עם הגזברים, אותם אנשים שחילקו את המשכורות ודאגו שכל אחד יקבל את המגיע לו. לא בדקו כמה נתת וכמה נשאר. למה? "כי באמונה הם עושים" - מראש מינו אנשים הגונים שאין באים איתם לידי חשד. מכאן אמרו חז"ל שאין מחשבים עם גבאי צדקה: כשממנים אנשים על הצדקה ממנים אנשים הגונים, ולא כאלה שאחר כך תצטרך לחשבן איתם ולעקוב אחר כל שקל.
וזה מה שראינו אצל משה רבנו: "אלה פקודי המשכן משכן העדות". למה הוצרכו פקודי המשכן? מפני שרצו דין וחשבון: אמור לנו בדיוק מה היו ההוצאות ומה ההכנסות. ולכאורה פלא עצום: הרי עם ישראל נתנו גם לעגל, ושם לא באו ואמרו תן לנו דין וחשבון, איך מכל כך הרבה כסף יצא עגל קטן כזה? שם לא היו להם ספקות ולא שאלו שאלות.
וכך הוא עד היום: לכל העגלים - לתיאטראות, לבתי המשפט, לאוניברסיטאות - אין חקירות ואין שאלות, ואף אינם מרשים שתשאל. אבל אצלנו כמה טפסים ותוכנות; שאלו כל מנהל מוסד: כל רבעון עליך לשלוח דוח, למי הכנסת ולמי הוצאת מהכולל, ובאותו רגע לדווח אונליין. ואוי ואבוי אם ימצאו משהו - מורידים לך רטרואקטיבית. מנהלי המוסדות והעמותות מסכנים ממש, צריכים פקידים שיישבו ויעדכנו כל הזמן, כי על הדבר הקטן ביותר פוסלים ונוצר בלאגן שלם. ואילו באוניברסיטה אפילו לא מרשים לדעת לאן הכסף הולך; וכשביקשו שתהיה לפחות שקיפות, ענו שזה פוגע בהשכלה הגבוהה: יש לנו השכלה כלכלית, אנחנו יודעים לאן הכסף אמור להגיע, אל תתערבו. עגלים לא מבקשים מהם חשבון - כדורגל, מחול, סרטים, מה שלא תרצה. רק כשמגיעים לתורה, פתאום מבררים לאן הלך כל שקל.
וראיתי בזה הסבר שהוא אדרבה לימוד זכות על עם ישראל: כשאדם נותן לעגל, הוא יודע שלא ייצא לו מזה אלא גיהינום. אז הוא נותן, ואם הכסף לא יגיע ליעדו - עוד יותר טוב, פחות עוונות. אבל כשהוא נותן שקל לצדקה, מיד הוא רוצה לדעת לאן הגיע בדיוק, שכן זה עולם הבא ומזה מקבלים שכר, ולכן הוא רוצה שכל השקל יגיע ליעדו.
כסף אשם וכסף חטאות - קיץ המזבח
(יז) כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית יְהֹוָה לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ׃
אדם שהפריש מעות לצורך חטאת או אשם וקנה בהמה, ומצא מציאה: הפריש אלפיים שקלים וקנה בהמה באלף ושמונה מאות, ונשארו לו מאתיים. מה יעשה בכסף? להחזירו לכיסו אינו יכול, שהרי הפריש מעות. אומר הפסוק: "לא יובא בית ה'" - אין זה הולך לבדק הבית - "לכהנים יהיו". וגם כאן אין הכוונה לכיסם, אלא קונים בזה עולות לקיץ המזבח. ומהו קיץ המזבח? שלא יהיה המזבח שומם. לא היה מצב שיגיע קץ לקורבנות שעל גבי המזבח, אלא תמיד מקריבים. וגם אם קרה שלא בא אדם להביא קורבן, היו הכהנים קונים מאותה קופה קורבנות מיוחדים, וזהו קיץ המזבח, ומקריבים אותם לעולה. והרי בעולה עורה לכהנים. והגמרא במסכת תמורה אומרת שזו דרשה שדרש יהוידע הכהן מפסוק זה שלנו: כל הבא ממותר חטאת וממותר אשם, ילקח בהם עולות.
חזאל עולה על ירושלים
(יח) אָז יַעֲלֶה חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיִּלָּחֶם עַל־גַּת וַיִּלְכְּדָהּ וַיָּשֶׂם חֲזָאֵל פָּנָיו לַעֲלוֹת עַל־יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
(יט) וַיִּקַּח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יְהוּדָה אֵת כׇּל־הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר־הִקְדִּישׁוּ יְהוֹשָׁפָט וִיהוֹרָם וַאֲחַזְיָהוּ אֲבֹתָיו מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת־קֳדָשָׁיו וְאֵת כׇּל־הַזָּהָב הַנִּמְצָא בְּאֹצְרוֹת בֵּית־יְהֹוָה וּבֵית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּעַל מֵעַל יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
מתי היה "אז"? אחרי מות יהוידע, ולאחר שיואש עשה את עצמו לאלוה. בדברי הימים כתוב שאחרי מות יהוידע עשה יהואש הרע בעיני ה', ושם היה עוון הריגת זכריה בן יהוידע, שהיה גם נביא וגם כהן, והרגוהו על שהוכיחם. בעקבות זה גלגלו מן השמיים שבא חזאל ושם פניו לירושלים.
וכשראה יהואש שכלתה אליו הרעה, לקח את כל מה שאבותיו חסכו והקדישו - יהושפט, יהורם ואחזיהו מלכי יהודה - ואת כל הזהב שבאוצרות בית ה' ובית המלך, ואת כל מה שהוא עצמו אסף במגבית, ושלח הכול לחזאל מלך ארם. וחזאל, בעקבות השוחד הגדול שקיבל, עלה מעל ירושלים.
מוסר גדול: כלים שאינם מנוצלים - נלקחים
מכאן עולה מוסר גדול, שבעלי המוסר מזכירים אותו בהקשרים רבים, וכאן רואים אותו בבירור. מן השמיים נותנים לאדם כלים, והכלים אמורים לשמש אותו לעבודת ה'. כל עוד הוא משתמש בהם לעבודת ה' - אדרבה, "הרחב פיך ואמלאהו", ממשיכים ומשפיעים לו כלים. אבל כשאין אדם משתמש בכלים שניתנו לו, חס ושלום נלקחים ממנו; אותם כוחות ואותם נתונים שניתנו לו כדי לנצלם, כשאינו מנצלם - נוטלים אותם בחזרה.
קראתי על יהודי זקן, תלמיד חכם עצום, שכל הש"ס היה בראשו, מתמיד עצום ועמל בתורה פלא פלאים. בסוף ימיו נעשה סגי נהור והתעוור. סיפר הדבר לאחד מגדולי ישראל, וכמדומני שהיה זה רבי איסר זלמן מלצר. הוא הלך לרופא שיבדוק אותו, זמן קצר לאחר שהתעוור, ושאלו הרופא: מתי התעוורת? השיב: לפני שבועיים, לאט לאט נחלש מאור עיניי. אמר לו הרופא: איני מתפלא שהתעוורת, אני מתפלא שבעשר השנים האחרונות ראית. עם המצב שבארובות עיניך, היית אמור לאבד את הראייה כבר לפני עשר שנים לפחות.
ואמר אותו תלמיד חכם: אני יודע למה קרה לי הדבר. כל ימיי למדתי בהתמדה ובעמל גדול. בשלב מסוים אמרתי לעצמי: אתה כבר זקן, וברוך ה' עברת על כל התורה כולה, למה לך כל כך הרבה עמל ויגיעה ולחדש חידושים? בוא נלמד קצת בניחותא, בשלווה, נעשה חזרות על מה שלמדנו, נוריד את המתח - לימוד של בין הזמנים ולא של תחילת הזמן. ותוך זמן קצר מאז שקיבלתי את ההחלטה והתחלתי לנהוג כך, ניטל ממני מאור עיניי. ואז הראו לי מן השמיים: מהיכן חשבת שהיה לך מאור עיניים? מזה שלמדת תורה בהתמדה, ולכן השאירו לך אותו. וברגע שהחלטת שאינך זקוק לכלים - החזר אותם.
וזה בדיוק מה שרואים כאן. ליהואש הייתה הצלחה גדולה, חיזק את בדק בית ה' ועשה דברים נפלאים. אבל ברגע שהתחיל לסטות מדרך ה', אומר לו הקדוש ברוך הוא: מה לך ולבדק בית ה'? מה לך ולבית המקדש? החזר בחזרה. כל הקודשים, כל הכסף וכל הזהב - את הכול הוא נאלץ לשלוח לחזאל מלך ארם כשוחד, כדי שיעלה מעל ירושלים.
"וְיֶתֶר דִּבְרֵי יוֹאָשׁ"
(כ) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יוֹאָשׁ וְכׇל־אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלוֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה׃
"יתר דברי יואש" הוא כל מה שלא הוזכר אצלנו: שזכריה בן יהוידע הוכיח אותם והרגוהו בחצר בית ה', וכן עניין הדם שהיה תוסס בתוך בית המקדש. כל זה היה ידוע ומפורסם בימיו, ודמו של זכריה שהיה תוסס ומעלה קצף היה ידוע לכול, ולכן לא ראה הנביא צורך לכותבו. אומר לך הכתוב: אתה רוצה היסטוריה? גש לספר דברי הימים ושם תקרא היסטוריה. אבל אנחנו כאן לומדים את הלקחים ואת המוסר הנלמדים מחייהם של אותם מלכים.
הגמרא בגיטין על דמו של זכריה
אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים, בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתיים ואחת עשרה ריבוא - וריבוא הוא עשרת אלפים. ובירושלים הרג תשעים וארבע ריבוא על אבן אחת, עד שהלך דמם ונגע בדמו של זכריה, לקיים מה שנאמר "ודמים בדמים נגעו". שלושה מיליון איש.
מצא את דמו של זכריה שהיה רותח ועולה. אמר: מה זה? אמרו לו: דם זבחים שנשפך. הביא דם זבחים ולא דמה לו. אמר להם: אם תאמרו לי מוטב, ואם לאו אני סורק את בשרכם במסרקות של ברזל. אמרו לו: מה נאמר לך? נביא היה בינינו שהיה מוכיח אותנו בדברי שמיים, וקמנו עליו והרגנוהו, ומזה כמה שנים שלא נח דמו. אמר להם: אני אפייסנו. הביא סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה והרג שם - ולא נח. בחורים ובתולות הרג עליו - ולא נח. הביא תינוקות של בית רבן והרג עליו - ולא נח. אמר לו: זכריה, זכריה, טובים שבהם איבדתי, נוח לך שאאבד את כולם? כיוון שאמר לו כן, נח.
באותה שעה הרהר תשובה בליבו. אמר: ומה אם על נפש אחת כך - הם הרגו אדם אחד וראה כמה עונש נדרש וכמה נהרגו על מיטתו של זכריה - אני שהרגתי את כל האנשים האלה, על אחת כמה וכמה. ערק, כלומר ברח, ושלח שטר צוואה שפירט בו מה ייעשה בנכסיו, והתגייר. וזהו שנאמר "נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי היכסות" - "נתתי את דמה" זה דמו של זכריה, "על צחיח סלע" היינו על אדמה חלקה שלא ייבלע הדם בארץ, "לבלתי היכסות" כדי שלא יתכסה, וזהו "ארץ אל תכסי דמי", שהדם הזה ייתבע ויידרש.
סופו של יואש: כפויי טובה נפרעים מכפוי טובה
(כא) וַיָּקֻמוּ עֲבָדָיו וַיִּקְשְׁרוּ־קָשֶׁר וַיַּכּוּ אֶת־יוֹאָשׁ בֵּית מִלֹּא הַיֹּרֵד סִלָּא׃
(כב) וְיוֹזָכָר בֶּן־שִׁמְעָת וִיהוֹזָבָד בֶּן־שֹׁמֵר עֲבָדָיו הִכֻּהוּ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד וַיִּמְלֹךְ אֲמַצְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
עבדיו קמים וקושרים עליו. בדברי הימים הדבר מפורש יותר: קמו עליו "בדמי בני יהוידע הכהן", והרגוהו על מיטתו כשהיה שוכב על ערש דווי. ובדברי הימים מפורט גם ייחוסם: בן שמעת העמונית ובן שמרית המואבית. ולמה פירט הכתוב? זו שאלה עצומה: כשבא לתאר את הריגתו, מה לי שמותיהם, ומי בדיוק שכר אותם? ובפרט ששניהם מוצאם עמוני ומואבי - די היה לומר שקשרו עליו קשר והרגוהו.
אלא אומרים חז"ל: ללמדך שנפרע ממנו הקדוש ברוך הוא על ידי אנשים כיוצא בו. ומה מיוחד לעמונים ולמואבים? שהם כפויי טובה. הם כפרו בטובתו של אברהם אבינו: כמה נלחם למען לוט, הלך להצילו ומסר את נפשו, ומה הייתה תודתם? הלכו ושכרו את בלעם שיקלל אותם. כאלה כפויי טובה היו. יבואו עמונים ומואבים כפויי טובה וייפרעו מיואש שכפר בטובתו של יהוידע. יהוידע הצילך, בן שבע שנים יואש במולכו, שש שנים גידל אותך בקודש הקודשים ולימדך תורה - ואתה הולך ורוצח את בנו? היעלה דבר כזה על הדעת? לכן באו צאצאיהם של כפויי טובה ונפרעו מן האדם שהיה בעצמו כפוי טובה.
ולבסוף: כאן כתוב "ויקברו אותו עם אבותיו בעיר דוד", ולא כתוב "בקברות המלכים", ללמדנו שלא קברוהו בקברות המלכים, שכן שם קברו רק מלכים צדיקים.
לסיכום:
פרק י"ב פותח בשבחו של יהואש - "ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו" - ומסיים במיתה משפילה ובקבורה שאינה בקברות המלכים. הציר כולו נעוץ במילה אחת: "הורהו" ולא "לימדו". צדקות שנשענת על נוכחות הרב בלבד ואינה מופנמת בלב, מתמוטטת ברגע שהרב מסתלק. יהואש, שגדל בקודש הקודשים והחזיר את בדק הבית לתפארתו, קיבל את חנופת השרים, הרשיע, והרג את זכריה בן יהוידע, בנו של מצילו ומגדלו - דם שבעבע מאות שנים עד שנדרש בימי נבוזראדן. ומכאן שני מוסרים גדולים: כלים שנותנים לאדם מן השמיים ניתנו לו לעבודת ה', וכשאינו מנצלם הם נלקחים ממנו - כפי שכל אוצרות המקדש שאסף נשלחו כשוחד לחזאל; וכפיות טובה נפרעת דווקא בידי כפויי טובה. מנגד, זכינו כאן גם ליסוד מאיר: "כי באמונה הם עושים" - שאין מחשבים עם גבאי צדקה, כי מראש בוחרים אנשים הגונים.