פתיחה: שש שנים של מסתור והפיכה בבית ה'
פרק י"א במלכים ב' מעביר אותנו למלכות יהודה, ומספר את אחת הפרשיות הדרמטיות ביותר בתולדות בית דוד: עתליה, אמו של אחזיהו, משמידה את כל זרע המלוכה ותופסת את השלטון, ותינוק אחד בלבד - יואש - ניצל ומוסתר בבית ה' שש שנים. בשנה השביעית מארגן יהוידע הכהן הגדול הפיכה מדוקדקת, ממליך את יואש, ממית את עתליה ומטהר את ירושלים מעבודה זרה. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם.
עתליה מאבדת את זרע הממלכה
וַעֲתַלְיָה אֵם אֲחַזְיָהוּ רָאֲתָה כִּי מֵת בְּנָהּ, וַתָּקׇם וַתְּאַבֵּד אֵת כׇּל זֶרַע הַמַּמְלָכָה.
עתליה רואה שמת בנה, וכל מה שקורה כאן הוא מאת ה'. הרלב"ג מסביר שכל המאורעות האלה באו כדי לכלות את הזרע שבא מבית אחאב. וכשהיא רואה שמת בנה, מה היא עושה? מאבדת את כל זרע הממלכה, כי היא רוצה לתפוס את המלוכה לעצמה. וזה נורא ואיום: היא הולכת והורגת את כל זרע הממלכה כשחלק מהם הם בעצם בניה שלה, ואף על פי כן אין לה שום מניעה. אפילו יואש, שכפי שנראה מיד היה גם הוא מזרעה, היו צריכים להבריח כדי שיינצל, שאם לא כן היתה הורגת גם אותו. כלומר לא היה לה שום מעצור להרוג אפילו את בניה, ובלבד שתתפוס את הממלכה.
יהושבע גונבת את יואש
וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע בַּת הַמֶּלֶךְ יוֹרָם אֲחוֹת אֲחַזְיָהוּ אֶת יוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָה, וַתִּגְנֹב אֹתוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַמּוּמָתִים, אֹתוֹ וְאֶת מֵינִקְתּוֹ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת, וַיַּסְתִּרוּ אֹתוֹ מִפְּנֵי עֲתַלְיָהוּ וְלֹא הוּמָת.
יהושבע היא בת המלך יורם ואחותו של אחזיהו, שהרי אחזיהו קם למלוך אחרי יורם. היא לוקחת את יואש בן אחזיה וגונבת אותו מתוך בני המלך המומתים - באותו מקום שבו הרגו את בני המלך, ונדמה היה שגם הוא בכללם, והיא הבריחה אותו משם, אותו ואת מיניקתו, והסתירה אותו מפני עתליה ולא הומת.
מהו "חדר המיטות"?
פירוש אחד: הסתירה אותו ואת מיניקתו בחדר המיטות באופן זמני, ואחר כך, כפי שנראה בהמשך, החביאו אותו בתוך קודש הקודשים.
פירוש נוסף: "חדר המיטות" הוא כינוי לקודש הקודשים. נאמר על בית המקדש "אף ערשנו רעננה, קורות בתינו ארזים, רהיטנו ברותים" - והרי זה נאמר על בית המקדש. וכי מדוע ייקרא בית המקדש "חדר המיטות"? חדר המיטות הוא המקום שיש בו קירוב והתייחדות בין איש לאשתו, ומקום ההתייחדות של כנסת ישראל עם קודשא בריך הוא הוא קודש הקודשים. לכן, כדי לסמל את ההתייחדות הזאת, היו פני הכרובים "איש אל אחיו" כמו שקראנו בפרשת השבוע, להראות על חיבת המקום כלפינו וחיבתנו כלפי המקום. ומי שיודע, שיר השירים הוא קודש קודשים, וכולו עוסק באהבת הדוד לרעיה, כשהרעיה היא כנסת ישראל והדוד הוא הקדוש ברוך הוא. לכן נקרא בהשאלה "חדר המיטות" - המקום שבו יש את הקרבה הגדולה ביותר בין קודשא בריך הוא לעם ישראל.
יש עוד הסבר: חדר המיטות היה בעזרה של הלויים או הכהנים, מקומות שבהם היו נחים מעבודתם. ממש כפשוטו - מקום שהיו שוכבים בו, ולכן קראו לו חדר המיטות.
והמלבי"ם מסביר: עתליה המיתה את כל אותם אנשים שעמדו בדרכה אל המלוכה על ידי סם המוות. אלא שיואש היה עדיין יונק חלב, לא היה אוכל, ואי אפשר היה לתת לו סם המוות. מה עשו? רצו לתת את סם המוות למיניקתו, כדי שיתקלקל חלבה, וכשתאכיל אותו יורעל. והחדר שבו שכבו בני המלך על מיטת חוליים נקרא "חדר המיטות" - כלומר הם לא מתו מיד, אלא היו כביכול בבית חולים, בשלב שלפני בית הקברות, ושמו אותם שם בינתיים עד שינסו להחלים. ומשם גנבה יהושבע אותו ואת מיניקתו.
וַיְהִי אִתָּהּ בֵּית ה' מִתְחַבֵּא שֵׁשׁ שָׁנִים, וַעֲתַלְיָה מֹלֶכֶת עַל הָאָרֶץ.
יהושבע היתה אשת הכהן הגדול, והיתה יושבת בבית המקדש. עתליה מלכה על הארץ שש שנים - שנים מקוטעות - וכל אותה תקופה היה יואש מוחבא בבית קודש הקודשים, בלי שעתליה תדע.
יהוידע מארגן את ההפיכה
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שָׁלַח יְהוֹיָדָע וַיִּקַּח אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת לַכָּרִי וְלָרָצִים, וַיָּבֵא אֹתָם אֵלָיו בֵּית ה', וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית וַיַּשְׁבַּע אֹתָם בְּבֵית ה', וַיַּרְא אֹתָם אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ.
בשנה השביעית יואש כבר בן שבע, ויהוידע הכהן הגדול מחליט שהגיע הזמן שיתגלה, שיחזור ויקבל את המלוכה ויטול אותה מידי עתליה שהיתה מרשעת גדולה. לכן הוא שולח וקורא לשרי המאות לכרי ולרצים. המלבי"ם מביא פירוש אחד ששרי המאות הם שרי המאות של הכרי והרצים: "הכרי" כמו כרתי ופלתי, אלה הגיבורים, ו"הרצים" הם השליחים; ויש מסבירים כרי ורצים - האדירים והמושלים. איך שלא יהיה, אלה היו האנשים שבידיהם מפתחות המלוכה: הם החזקים, הם הגיבורים, ומי שרוצה לעשות הפיכה זקוק להם.
הוא מביא אותם אליו לבית ה', כורת להם ברית שלא יגלו את מה שהוא עומד לגלות להם, משביע אותם, ואז מגלה להם מה מסתתר עמו בבית ה': "וירא אותם את בן המלך" - אתם חשבתם שכולם מתו, דעו לכם שהצלחנו להציל את בן המלך.
תוכנית השמירה: שלוש קבוצות
וַיְצַוֵּם לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן, הַשְּׁלִשִׁית מִכֶּם בָּאֵי הַשַּׁבָּת וְשֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ. וְהַשְּׁלִשִׁית בְּשַׁעַר סוּר וְהַשְּׁלִשִׁית בַּשַּׁעַר אַחַר הָרָצִים, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת הַבַּיִת מַסָּח. וּשְׁתֵּי הַיָּדוֹת בָּכֶם כֹּל יֹצְאֵי הַשַּׁבָּת, וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת בֵּית ה' אֶל הַמֶּלֶךְ.
הפסוקים סתומים, והמפרשים מקשים שהעניין מסתבך עוד יותר: כאן מוזכרים "שער סור" ו"השער אחר הרצים", ואילו בדברי הימים מוזכרים שמות אחרים - שער הסיפים, שער היסוד, חצרות בית ה'. כל מפרש מבאר כפי דרכו, ואנחנו כדרכנו נלמד את דרכו של המלבי"ם ביישוב הסתירה.
אומר המלבי"ם: יהוידע חילק אותם לשלושה חלקים - "ידות", ויד פירושה חלק - שלוש קבוצות, שלוש פלוגות אם תרצו, ולכל אחת מהן נתן תפקיד ששמירתו תשלים את ההפיכה. ראשית יש להבין שהכהנים והלויים היו מחולקים ל"באי השבת" ו"יוצאי השבת", שהרי בבית המקדש כל שבת התחלפו המשמרות: "יוצאי השבת" הם המשמרת שסיימה את שבוע עבודתה, ו"באי השבת" הם המשמרת החדשה של הכהנים והלויים הבאים לבית המקדש להתחיל את עבודתם לשבוע הקרוב.
וכך אמר להם: שליש מכם יהיו "באי השבת", אלה שמתחדשים כעת ובאים למשמרה הבאה, והם ישמרו את משמרת בית המלך מבפנים, בתוך בית המקדש. שני השלישים הנותרים מתחלקים בשמירה בחוץ: שליש בשער סור ושליש בשער אחר הרצים.
וזהו "ושמרתם את משמרת הבית" - הבית הוא בית המלך, פנים בית המקדש. ומהו "מַסָּח"? היזהרו לא להסיח דעת אפילו רגע. זו הפיכה, ואם לרגע אחד לא נשים לב, עלול להיכנס מישהו מאנשי עתליה וכל התכנון יירד לטמיון. לכן אין להסיח דעת אף לא רגע.
"ושתי הידות בכם" - אלה שני השלישים ששומרים מבחוץ, בשער סור ובשער אחר הרצים, והם יהיו "יוצאי השבת", אלה שסיימו את המשמרת ואמורים ללכת לביתם. הם ישמרו כעת מבחוץ, ולכן נקראת שמירתם "משמרת בית ה'", והיא כעין משמרת על משמרת - "ועשו משמרת למשמרתי": יש משמרת בפנים, היא משמרת בית המלך, ואלה שבחוץ הם המשמרת למשמרת. וגם הם לצורך המלך.
יישוב הסתירה עם דברי הימים
באיזו צורה מחולקים אלה שבפנים, אותו שליש של באי השבת? כאן לא פירט הכתוב. את שני השלישים שבחוץ פירט - שער סור ושער הרצים - אבל את הפנימיים אמר סתם "שומרי משמרת בית המלך". ובא עזרא הסופר בדברי הימים והשלים את הפרט החסר: שמירת באי השבת נחלקה לשלושה - שער הסיפים, בית המלך ושער היסוד. מעתה מובן שאין הכתובים מדברים על אותם שערים כלל: השערים שאצלנו, כשער סור, הם השערים החיצוניים, ואילו דברי הימים מדבר בשערים הפנימיים. אלה המשמרת החיצונית ואלה המשמרת הפנימית, ואין סתירה בין הכתובים. ומה שנאמר שם "וכל העם בחצרות בית ה'" - הכוונה לשני החלקים הנוספים, שתי הידות, שני השלישים שהיו יוצאי השבת ושמרו את השערים מבחוץ.
הקיפו על המלך סביב
וְהִקַּפְתֶּם עַל הַמֶּלֶךְ סָבִיב אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ, וְהַבָּא אֶל הַשְּׂדֵרוֹת יוּמָת, וִהְיוּ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ.
יהוידע, שהוא המארגן של כל ההפיכה, מצווה: הקיפו את המלך סביב, איש וכליו בידו - כלי המלחמה. "והבא אל השדרות יומת": רש"י אומר שלא ידע מהו לשון שדרות, והרד"ק מסביר כתרגום "דייעול לגו מן סידרא", כלומר לתוך המשמרת, לתוך המקום שבו הם סדורים, ומלשון זו נקרא שדרות. כלומר עליכם לעשות שמירה צמודה כזו שאיש לא יוכל להשתחל ביניכם, ומי שינסה להשתחל - יומת. "והיו את המלך בצאתו ובבואו" - עליכם ללוות את המלך בצאתו ובבואו, שלא ינסו חלילה לפגוע במלך החדש.
וַיַּעֲשׂוּ שָׂרֵי הַמֵּאוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן, וַיִּקְחוּ אִישׁ אֶת אֲנָשָׁיו בָּאֵי הַשַּׁבָּת עִם יֹצְאֵי הַשַּׁבָּת, וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן.
שרי המאות מתארגנים בדיוק לפי הוראות הפעולה שנתן להם יהוידע. באי השבת ויוצאי השבת, כל איש ואנשיו עמו, באים אל יהוידע הכהן.
החנית והשלטים אשר למלך דוד
וַיִּתֵּן הַכֹּהֵן לְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת אֶת הַחֲנִית וְאֶת הַשְּׁלָטִים אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ דָּוִד אֲשֶׁר בְּבֵית ה'.
"החנית" - אלה חרבות. ומדוע נאמר "אשר למלך דוד", והרי שלמה הוא שבנה את בית המקדש? אלא שהשלטים נעשו מן הזהב שהניח דוד, ולכן הם מיוחסים אליו. חוץ מהם היו גם מגינים, אלא שהמגינים לא הוזכרו כאן משום ששישק לקח אותם, ובמקומם נעשו מגיני נחושת; מה שנשאר היו השלטים שעשה דוד.
ומה הם השלטים? רש"י בכמה מקומות מסביר שהשלטים הם אשפות החיצים - האשפה היא המקום שאליו מכניסים את החץ וממנו שולפים לירות בקשת. המצודת ציון מסביר שהשלטים הם סוג של מגינים (וכידוע היה בימי פרוץ המדינה הביטוי "משלט"). והמלבי"ם מחבר בין שני הפירושים: אכן סוג מגינים מיוחד היה, שכלל בתוכו גם מקום להנחת החיצים. לכן נקראו "שלטים" ולא "מגינים", שהמגן הוא פשוט והשלט מורכב יותר.
וַיַּעַמְדוּ הָרָצִים אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית עַד כֶּתֶף הַבַּיִת הַשְּׂמָאלִית, לַמִּזְבֵּחַ וְלַבָּיִת, עַל הַמֶּלֶךְ סָבִיב.
כל אחד עומד על מקומו כפי שהורה יהוידע. "מכתף הבית הימנית עד כתף הבית השמאלית" - מן הקצה הימני עד הקצה השמאלי, למזבח ולבית, כולם שומרים סביבו.
הנזר והעדות - כתר מלכות בית דוד
וַיּוֹצִא אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת, וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ וַיִּמְשָׁחֻהוּ, וַיַּכּוּ כָף וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ.
נזר כפשוטו הוא כתר. "עדות" - פירוש אחד ברש"י שהוא ספר תורה. ובפירוש אחר: הנזר הוא הוא העדות, וכך דרשו חז"ל. הכיצד? היה להם כתר מיוחד, ועל פיו ידעו מי ראוי למלוך ומי לא. יש מדרש שאומר שבאמצע הכתר היה כעין פס שחוצה אותו, ורק למלך ממלכי בית דוד הכתר היה הולם ונכנס ויושב יפה; ומי שלא היה ממלכי בית דוד ולא היה ראוי למלוך - הכתר לא היה מתיישב על ראשו, אותו פס נתקע ולא נכנס. וכך מצאנו בחז"ל על אדוניה שהכתר לא הלם אותו.
ראיתי מי שפקפק בעניין הפס שבאמצע הכתר, שלפי זה יוצא שמלכי בית דוד צריכים להיות חלילה בעלי מום - וכי חור היה לו בראש שהכתר נכנס בו? קשה לקבל זאת. אלא כנראה הכוונה שהכתר לא היה הולם אותו כראוי, לא היה מתיישב על ראשו כמו שצריך, כמו שכתוב על אדוניה שלא הלם אותו. ומשום כך נקרא "הנזר ואת העדות": הנזר הוא הכתר, והוא עצמו העדות, שעל ידו ניתן לדעת אם האדם הזה הולם את המלכות אם לאו.
ומדוע משחו אותו, והרי כלל בידינו שאין מושחין מלך בן מלך? אומרים חז"ל: לא משחוהו אלא מפני מחלוקתה של עתליה. כשם שאת שלמה משחו אף שלא היה טעון משיחה, שהרי בן דוד היה, ומשחוהו מפני מחלוקתו של אדוניה. כלומר, כשיש מפקפק אין ברירה אלא למשוח, ועל ידי המשיחה אנו מודיעים לכולם שהוא זה הראוי להיות המלך. ואז צעקו כולם "יחי המלך" - שפירושו יצליח המלך, כתרגום "יצלח מלכא".
עתליה קוראת: קשר קשר
וַתִּשְׁמַע עֲתַלְיָה אֶת קוֹל הָרָצִין הָעָם, וַתָּבֹא אֶל הָעָם בֵּית ה'.
עתליה שומעת את קול הרצים ואת קול העם. בדברי הימים כתוב "את קול העם הרצים והמהללים את המלך" - היו גם מן העם שהתחילו להלל את המלך. היא שומעת קולות ומבינה שמשהו קורה שם, ובאה לראות: לא עדכנו אותי, יש כאן דבר שמתרחש ואיני מעודכנת.
וַתֵּרֶא וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ עֹמֵד עַל הָעַמּוּד כַּמִּשְׁפָּט, וְהַשָּׂרִים וְהַחֲצֹצְרוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ, וְכׇל עַם הָאָרֶץ שָׂמֵחַ וְתֹקֵעַ בַּחֲצֹצְרוֹת, וַתִּקְרַע עֲתַלְיָה אֶת בְּגָדֶיהָ וַתִּקְרָא קֶשֶׁר קָשֶׁר.
היא מגיעה ורואה מלך כבר עומד באותו מקום שבו רגיל המלך לעמוד, "כמשפט" - כדרכו. השרים והחצוצרות אל המלך: כולם כביכול ממתינים למוצא פיו, ומנגנים בחצוצרות לשבחו, לומר שמבחינתנו הוא הראוי כעת להיות המלך. ואז היא מבינה: קשר יש כאן, קשרו עלי קשר, יש כאן מרד. וכדרך אדם חרד הצועק אותו דבר פעמיים, כמו "הצילו הצילו", כך גם כאן "קשר קשר". ומדוע בפעם השנייה נאמר "קָשֶׁר" בקמץ? מפני ששני סגולים רודפים בסוף פסוק, והראשון מקבל קמץ, כמו "לָחֶם לֶחֶם", "חָסֶד חֶסֶד" ב"לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד", וכהנה דוגמאות רבות. כביכול צעקה פעמיים: יש כאן קשר.
הוצאתה של עתליה והמתתה
וַיְצַו יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת פְּקֻדֵי הַחַיִל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: הוֹצִיאוּ אֹתָהּ אֶל מִבֵּית לַשְּׂדֵרֹת, וְהַבָּא אַחֲרֶיהָ הָמֵת בֶּחָרֶב, כִּי אָמַר הַכֹּהֵן אַל תּוּמַת בֵּית ה'.
כשיהוידע רואה שקלטה את העניין, ומבין שעתה קרבה אליה הרעה, הוא מבקש ללוותה ולהוציאה אל מבית לשדרות - השדרות הן המקום שבו סדורים החיילים ודואגים שלא ייכנס מי שאינו אמור להיות שם - כדי שתגיע החוצה. ומדוע? "כי אמר הכהן אל תומת בית ה'": אין ראוי להרוג אדם בתוך בית ה', ואין ראוי שבמקום המקודש לאלוקים תהיה טומאה, טומאת מת. לכן ביקש ללוותה. ורק הזהיר: "והבא אחריה המת בחרב" - אם תראו מישהו שבא אחריה כדי ללוותה, לשמור עליה או להצילה ולהיות לה לעזרה, אותו תהרגו בחרב, שהרי סימן הוא שעדיין קשור הוא למלכות היוצאת, ואדם כזה מורד עתה במלך העכשווי, ביואש שאותו ממליכים.
וַיָּשִׂמוּ לָהּ יָדַיִם, וַתָּבוֹא דֶּרֶךְ מְבוֹא הַסּוּסִים בֵּית הַמֶּלֶךְ, וַתּוּמַת שָׁם.
"וישימו לה ידיים" - תפסו זה את ידו של זה, כדי שלא תוכל לפרוץ מביניהם אלא תיאלץ לעבור בשדרה, באותו מעבר שביניהם, כשהם עושים כעין גדרות. וכך נאלצה לצאת החוצה דרך מבוא הסוסים, המקום שדרכו היו הסוסים מגיעים, ושם הומתה.
שתי בריתות
וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת הַבְּרִית בֵּין ה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַה', וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם.
לכאורה יש כאן כפל מיותר. מסביר המלבי"ם: שתי בריתות היו כאן. ברית ראשונה - שהמלך והעם יעבדו את ה'; כמונו כמו המלך, כולנו חייבים ומשועבדים לעבודת ה'. זה הדבר הראשון והבסיסי. ולאחריה ברית שנייה, פרטית, בין המלך ובין העם - שאנחנו העם נעבוד את המלך ונקבל את מלכותו. אבל הכול תלוי בברית הראשונה, כלומר בתנאי שתלך בדרך ה'.
מכאן נבין מה שאנו רואים בהמשך, שכשיואש עוזב את ה' העם הורגים אותו. מה פתאום? אלא שזו היתה הפרת ברית. הברית בינינו לבינך במה היתה תלויה? בברית שבינינו לבין ה'. אם אתה הפרת את הברית שבינינו לבין ה', ממילא נפלה גם הברית שבינינו לבינך.
ניתוץ בית הבעל והריגת מתן
וַיָּבֹאוּ כׇל עַם הָאָרֶץ בֵּית הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ, אֶת מִזְבְּחֹתָו וְאֶת צְלָמָיו שִׁבְּרוּ הֵיטֵב, וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת, וַיָּשֶׂם הַכֹּהֵן פְּקֻדֹּת עַל בֵּית ה'.
בעקבות הריגתה של עתליה המרשעת, רצו לטהר את ירושלים מכל אותן עבודות זרות שהיו בה. המקום הראשון הוא בית הבעל, מקום העבודה הזרה: נותצים אותו, משברים את המזבחות והצלמים, ואת מתן כהן הבעל הרגו לפני המזבחות - במקום המשפט שם הרשע, באותו מקום שבו הרשיע שם שופטים אותו והורגים אותו.
ואגב, מכאן רואים ש"מתן" הוא שם של רשע, ולא מצאנו בשום מקום בכתובים שם מתן לאדם צדיק או כשר. לכן תמיד כשיש שם "מתן" ראוי לשנותו ל"נתן". אני מכיר כמה תלמידים ששמם היה מתן, והלכו לרב חיים קנייבסקי ואמר להם לשנות לנתן ולא לקרוא מתן, שכן מתן הוא שמו של עובד הבעל, עובד עבודה זרה, ולא מצאנו שם כזה בקדושה; ואילו נתן היה שמו של נביא ה'.
"וישם הכהן פקודות על בית ה'" - פקודות הן מינויים. בזמן שעתליה שלטה ומשלה השתנו כל אותם סדרים וניהולים של בית המקדש: לא היו משמרות, לא היו פקודות, ולא התנהל בית המקדש כראוי. וכעת, כשיש מלך כשר, הדבר הראשון שעושים הוא למנות הנהלה וסדרים ומשמרות לבית ה', שיתנהל הכול תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן, על פי הסדר הנכון.
הורדת המלך אל כיסא המלכים
וַיִּקַּח אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְאֶת הַכָּרִי וְאֶת הָרָצִים וְאֵת כׇּל עַם הָאָרֶץ, וַיֹּרִידוּ אֶת הַמֶּלֶךְ מִבֵּית ה', וַיָּבוֹאוּ דֶּרֶךְ שַׁעַר הָרָצִים בֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב עַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים.
אחרי שקיימו את הברית הראשונה - שבינינו לבין ה' יתברך, שהרי נתצו את מזבחות הבעל, הרגו את כהן הבעל ושם הכהן פקודות על בית ה' - מגיעים עתה אל הברית השנייה, שבינינו העם לבינך המלך. ולכן מביאים אותו אל בית המלך והוא יושב על כיסא המלכים.
וַיִּשְׂמַח כׇּל עַם הָאָרֶץ וְהָעִיר שָׁקָטָה, וְאֶת עֲתַלְיָהוּ הֵמִיתוּ בַחֶרֶב בֵּית הַמֶּלֶךְ.
העם שמחו שיש להם מלך ההולך בדרך ה', והעיר שקטה: מה שהיה קודם תסיסה מתמדת, חזר עתה לשקטו. ומדוע חוזר הכתוב ומספר על המתת עתליה, והרי כבר נאמר שהומתה? המצודת דוד מסביר שזה הסבר ל"והעיר שקטה": מדוע שקטה העיר? מפני שאת עתליה המיתו, וממילא לא נותר מי שיעורר מדנים ומריבות. והמלבי"ם מסביר שמה שנאמר בתחילה שהומתה אין הכוונה מיתה גמורה אלא גסיסה, ולאחר מכן גמרו את מיתתה כדין. ומהו "כדין"? "בחרב בית המלך" - על ידי התליין של המלך, כדין אדם שמתחייב מיתה למלכות, שדינו להיות מומת על ידי אנשי המלך הממונים על ההוצאה להורג. כיוון שעדיין היתה גוססת, היה צריך להמיתה מיתה גמורה, ודווקא בחרב בית המלך.
לסיכום:
הפרק פותח באפלה: עתליה מאבדת את כל זרע הממלכה, אפילו את בניה, ובלבד שתמלוך, ונקודת אור אחת נותרת - תינוק שנגנב מבין המומתים ומוסתר שש שנים בבית ה'. בשנה השביעית מארגן יהוידע הכהן הפיכה מדוקדקת: חלוקה לשלוש קבוצות של באי השבת ויוצאי השבת, שמירה מבפנים ומבחוץ בלי היסח דעת, נשקו של דוד המלך, והמלכת יואש בנזר שהוא העדות ובמשיחה שנצרכה מפני המחלוקת. עתליה מוצאת אל מחוץ למקדש והומתה, ושתי בריתות נכרתות: ברית העם והמלך עם ה', ורק על גביה ברית העם עם המלך. מכאן טהרת ירושלים מן הבעל, מינוי המשמרות והסדרים בבית ה', ישיבת יואש על כיסא המלכים - ושמחת העם ושקט העיר.