פרק י' בספר מלכים ב' הוא פרק החיסול הגדול: יהוא בן נמשי משלים את מלאכת השמדת בית אחאב, ולאחר מכן פונה לעקור את עבודת הבעל מישראל. בסופו של הפרק מתגלה הצד השני של המטבע: אותו יהוא, שקינא לה' והכרית את הבעל, אינו מסיר את עגלי ירבעם, ובכך נחתם גורלו וגורל בית מלכותו. נעקוב אחר הפסוקים לאור ביאורי המלבי"ם, ונלמד מהם דברי מוסר שנוגעים גם לימינו.
וַיִּקְבֹּץ יֵהוּא אֶת־כָּל־הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַחְאָב עָבַד אֶת־הַבַּעַל מְעָט יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה׃
יהוא רוצה כעת להיפרע גם מכל עובדי הבעל. הוא יודע היטב שאם יזמין אותם בגלוי כדי להורגם, רבים מהם פשוט לא יגיעו. לכן הדרך הנכונה בעיניו היא לזמן אותם לחגיגה גדולה, להטעות אותם, וכך להפילם בפח. שימו לב ללשונו: אחאב מת מפני שהבעל הקפיד עליו, כביכול, שהרי הוא עבד אותו רק מעט, לא היה מספיק "צדיק" בעבודת הבעל. ואילו אני, אומר יהוא, אעבוד אותו כראוי.
ודקדקו בלשונו: הוא לא אמר "יהוא יעבוד את הבעל הרבה", אלא "יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה" - את מי? את הקדוש ברוך הוא. לא פירש את מי הוא עתיד לעבוד. הם הבינו שהכוונה חוזרת אל הבעל, ואילו כוונתו הפנימית הייתה לעבודת ה'. בהמשך נראה שהלשון הכפולה הזאת לא כל כך עמדה לו.
וְעַתָּה כָל־נְבִיאֵי הַבַּעַל כָּל־עֹבְדָיו וְכָל־כֹּהֲנָיו קִרְאוּ אֵלַי אִישׁ אַל־יִפָּקֵד כִּי זֶבַח גָּדוֹל לִי לַבַּעַל כֹּל אֲשֶׁר־יִפָּקֵד לֹא יִחְיֶה וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת־עֹבְדֵי הַבָּעַל׃
יהוא מזמין את כולם ללא יוצא מן הכלל: נביאי הבעל, עובדיו וכוהניו. "אִישׁ אַל־יִפָּקֵד" - שלא יהיה אדם שייעדר מן הזבח הגדול, ומי שייעדר לא יחיה. הכתוב עצמו מגלה לנו שהכול היה מרמה: "וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה", לשון עורמה, כמו "וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם", והכול למען האביד את עובדי הבעל.
וגם כאן יש דו משמעות. כפשוטו הוא אומר: אני רוצה להקריב קורבן גדול לבעל. אך כוונתו הפנימית אחרת לגמרי: זבח גדול, שחיטה גדולה, יש לי לבעל - כלומר לעובדי הבעל. הם הבינו קורבן לבעל, והוא התכוון לזבוח ולשחוט את עובדיו, וכך אכן עשה.
וַיֹּאמֶר יֵהוּא קַדְּשׁוּ עֲצָרָה לַבַּעַל וַיִּקְרָאוּ׃
הוא מצווה לקבוע יום מועד, "עצרה" - יום האסור במלאכה כעין יום חג, ולהכריז עליו בכל חוצות הערים: יום חג לבעל.
וַיִּשְׁלַח יֵהוּא בְּכָל־יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ כָּל־עֹבְדֵי הַבַּעַל וְלֹא־נִשְׁאַר אִישׁ אֲשֶׁר לֹא־בָא וַיָּבֹאוּ בֵּית הַבַּעַל וַיִּמָּלֵא בֵית־הַבַּעַל פֶּה לָפֶה׃
כולם שמעו על כזה דבר וכולם הגיעו. "פֶּה לָפֶה" - "פה" הוא פתח הבית, כלומר הבית התמלא מפתח אל פתח.
וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל־הַמֶּלְתָּחָה הוֹצֵא לְבוּשׁ לְכֹל עֹבְדֵי הַבָּעַל וַיֹּצֵא לָהֶם הַמַּלְבּוּשׁ׃
"מלתחה" הוא המקום שבו מניחים את הבגדים, ויונתן מתרגם: "דממונה על קומטריא", היינו גנזי הבגדים, כמו מה שאנו קוראים היום מלתחה. יהוא מבקש שלכל עובדי הבעל יינתן לבוש מיוחד, וטעמו עמו: הוא חשש שמא יתערבו בקהל אנשים שבאו רק לראות, ואז ייהרגו גם חפים מפשע. על ידי הלבוש האחיד יידע בדיוק את מספרם, וגם יבטיח שאיש מהם לא יימלט, שהרי אם יברח אחד, מיד יזהו אותו לפי בגדו.
וַיָּבֹא יֵהוּא וִיהוֹנָדָב בֶּן־רֵכָב בֵּית הַבָּעַל וַיֹּאמֶר לְעֹבְדֵי הַבַּעַל חַפְּשׂוּ וּרְאוּ פֶּן־יֶשׁ פֹּה עִמָּכֶם מֵעַבְדֵי ה' כִּי אִם־עֹבְדֵי הַבַּעַל לְבַדָּם׃
כלפי חוץ הטענה מובנת: אינני רוצה שיהיו כאן מעבדי ה', שמא יקפיד הבעל וקורבננו לא יתקבל ברצון. לכן הוא מבקש מהם עצמם לבלוש ולחשוף אם מסתתר שם מישהו מעבדי ה'. אך כוונתו האמיתית הפוכה: שחלילה לא ייהרג שם אדם צדיק.
וַיָּבֹאוּ לַעֲשׂוֹת זְבָחִים וְעֹלוֹת וְיֵהוּא שָׂם־לוֹ בַחוּץ שְׁמֹנִים אִישׁ וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֲשֶׁר־יִמָּלֵט מִן־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל־יְדֵיכֶם נַפְשׁוֹ תַּחַת נַפְשׁוֹ׃
מדוע היה צריך שיעשו תחילה זבחים ועולות? מפני שהיה צורך בסיבה מוחלטת להריגתם. ברגע שהם מקריבים עולה לבעל, דינם ברור: מקריב קורבן לעבודה זרה חייב מיתה. רק לאחר שהתברר שכל הנמצאים שם הם בגדר חייבי מיתה, ציווה להכותם על פי דין. ובחוץ הציב שמונים שומרים, והזהיר אותם: כל מי שיימלט מן האנשים שאני מוסר בידיכם - נפשו של השומר תחת נפשו של הנמלט.
יש כאן דבר מעניין מאוד. כמה אנשים יכול היה האולם הזה להכיל? אלף איש, נניח אפילו אלפיים. ואלה כל עובדי הבעל, כוהניו ונביאיו, מכל ישראל, מכל עשרת השבטים. כשאנו קוראים בהיסטוריה אנו מדמים לעצמנו שכל עם ישראל עובד עבודה זרה, והנה מתברר שיהוא הכניס את כולם לתוך אולם אחד ולא נשאר אחד בחוץ. וראיה נוספת: כמה אנשים הוצרך כדי להורגם? שמונים איש. שמונים איש אינך מביא כדי להתמודד עם שלושת אלפים. שמונים מביאים לכל היותר עבור כמה מאות. נכון שחמושים יכולים להתגבר גם על מרובים, אבל לא על אלפים; אלפים בוודאי היו מצליחים לפרוץ ולברוח. משמע שעובדי הבעל, נביאיו וכוהניו, לא היו רבים.
מאידך גיסא התקשיתי בזה, ואף שאלתי פעם את הרב נויגרשל: הרי יש לנו מקור אחר שממנו עולה שדווקא אלה שלא כרעו לבעל היו מועטים - שבעת אלפים בלבד, "כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל". נמצא שמצד אחד רק שבעת אלפים היו נקיים, ומצד שני מן הפרק שלפנינו עולה שעובדי הבעל היו אלף או אלפיים לכל היותר. איך זה מתיישב?
התשובה היא שהיו "פוסחים על שתי הסעיפים". שבעת האלפים הם אלה שלבבם היה שלם עם ה', שמעולם לא כרעו לבעל, שלא עלה בדעתם אפילו בדל מחשבה של עבודה זרה - הצדיקים שבישראל. ולעומתם, אלה שאספם יהוא הם עובדי הבעל, כוהניו ונביאיו, שהיו שייכים במאה אחוז לבעל ולא הייתה בהם שום נטייה לה' יתברך. וכל השאר, כדברי אליהו בהר הכרמל, פוסחים על שתי הסעיפים: איפה שהוא באמצע, פעם עם הבעל ופעם עם ה', לבם חצוי בקרבם. נמצא שאין כאן סתירה כלל, כי שני הקצוות היו מועטים, והרוב הגדול היה של תועי דרך.
וגם היום אפשר לראות את המציאות הזאת. הקיצוניים שונאי הדת מועטים מאוד, עושים הרבה רעש אבל מועטים. יראי ה' המדקדקים במצוות גם הם אינם רבים, הולכים ומתרבים ברוך ה' אך עדיין אינם רבים. ושאר הציבור נמצא אי שם באמצע: למעלה מתשעים אחוז מן היהודים צמים ביום כיפור, ומאידך גיסא תסתכל איך נראית השבת - השם ירחם. גם אנחנו היום במצב של פוסחים על שתי הסעיפים, והשם יחזיר את כולנו בתשובה שלמה, אמן.
וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לַעֲשׂוֹת הָעֹלָה וַיֹּאמֶר יֵהוּא לָרָצִים וְלַשָּׁלִשִׁים בֹּאוּ הַכּוּם אִישׁ אַל־יֵצֵא וַיַּכּוּם לְפִי־חָרֶב וַיַּשְׁלִכוּ הָרָצִים וְהַשָּׁלִשִׁים וַיֵּלְכוּ עַד־עִיר בֵּית־הַבָּעַל׃
מיד כשסיימו לעשות את העולה - שהרי כאמור היה צורך בסיבה מספקת להורגם - ציווה יהוא לרצים ולשלישים, אותם שומרים שתפקידם למנוע בריחה: "בואו הכום, איש אל יצא". נוצרה אנדרלמוסיה, אנשים ניסו לצאת, וכל מי שיצא הוכה בפתח. "וַיַּשְׁלִכוּ" - השליכו את חללי עובדי הבעל. והיו שהחלו לברוח, ורדפו אחריהם עד עיר בית הבעל להורגם; או שהגיעו עד עיר בית הבעל כדי לנתוץ את מצבות הבעל.
וַיֹּצִאוּ אֶת־מַצְּבוֹת בֵּית־הַבַּעַל וַיִּשְׂרְפוּהָ׃
אומר המלבי"ם: מצבה זו הייתה של עץ, ולכן הדרך הקלה ביותר להשמידה הייתה בשריפה.
וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת־בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ לְמוֹצָאוֹת עַד־הַיּוֹם׃
מצבת הבעל הזאת, מבאר המלבי"ם, הייתה של אבן, ולכן הדרך הנכונה לבערה לחלוטין היא בנתיצה, וכן בית הבעל שהיה עשוי אבן. "וַיְשִׂמֻהוּ" - הכתיב "למחראות" והקרי "למוצאות", וזהו תיקון סופרים. "מחראות" מלשון "חוריהם", דהיינו צואה, מה שיוצא מן החורים, וזו לשון פחות נקייה, ולכן הקרי הוא "למוצאות", שגם הוא מלשון יציאותיהם. עשו את המקום למקום של אשפה ובית כיסא.
הגמרא מביאה שרבי יהושע בן קרחה היה אומר: "למחראות קרינן" - היה קורא לזה בשמה המגונה. ומדוע? דאמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא, לבר מליצנותא דעבודה זרה. הליצנות היא דבר פגום וגרוע, אבל להתלוצץ על ענייני הבל, על עבודה זרה ועל עניינים השייכים לסטרא אחרא - זו ליצנות טובה.
וכאן ראוי לספר: הרב שלום שבדרון זכר צדיק לברכה, בשעה שמסר את שיחותיו, דרכו הייתה להתלוצץ על עוברי עבירה ועל כל מה שמנוגד לתורה ומצוות, ולעשות מזה צחוק. פעם באו והתלוננו לפני החזון איש: יש כאן רב שמוסר דרשות ועושה ליצנות, וזו אינה דרך מקובלת - הולכים לשמוע דברי מוסר, אבל ליצנות? קרא לו החזון איש, וכך סיפר הרב שבדרון בעצמו, וביקש ממנו שימסור שיחה כדרך שהוא מוסר בזיכרון משה בירושלים. אמרתי, מה אני אדבר לפני הרב? אמר לי: כן, דבר כמו שאתה רגיל למסור. ואז דיברתי בדיוק כדרכי, עם הסיפורים ועם דרך הליצנות שלי, והחזון איש יושב בעיניו עצומות ומקשיב. כשסיימתי אמר לי החזון איש: כך צריך לדבר היום. מכאן רואים: כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה. כשאדם מסתכל על משהו בהתפעלות, ואתה עושה מזה צחוק ואומר שזה הבל ושטויות והופך אותו לעפרא דארעא - זו הדרך הנכונה שעל ידה יבטל האדם את הדבר בלבו.
וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת־הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל׃ רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל לֹא־סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית־אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן׃
ירבעם בן נבט הקים שני עגלים ששימשו כתחליף לעבודת בית המקדש, כדי שלא יצטרכו לעלות לרגל, וזה היה מן הדברים הקשים ביותר למלכי ישראל לבטל. יהוא הצליח לבטל את הבעל והרג את כל עובדיו, אך את העגלים שהקים ירבעם לא הצליח לבטל. מדוע? מפני שדבר זה כבר נעשה להם הרגל, נעשה בעיניהם כדבר טוב וישר. ויש מסבירים: מפני שבתחילה עבדו את העגלים לשם ה', ולכן נשארה בהם הרגשה שאין בדבר פגם וחיסרון.
הגמרא בסנהדרין ק"ב עמוד א' שואלת: והא יהוא צדיקא רבה הוה, איך ייתכן שהשאיר את העגלים? מצד אחד כתוב "יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי", ומצד שני "וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת ה'... לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם". מאי גרמא ליה? אמר אביי: ברית כרותה לשפתיים, שנאמר "אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט, יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה". אתה אמרת "יעבדנו הרבה" - סופך שתעבדנו הרבה.
שומעים כמה צריך אדם להיזהר שלא להוציא מפיו דבר גנאי. גם אצל משה רבנו ראינו כך: כל זכותו לא עמדה לו. מה אמר משה ליתרו על הבן הראשון שייוולד? שיהיה כומר לעבודה זרה. ומי היה הכוהן, במרכאות כפולות, אצל פסל מיכה? יהונתן בן גרשום בן משה, נכדו של משה רבנו. משה אמר שבנו יהיה לעבודה זרה, ברית כרותה לשפתיים, והדבר התקיים. לכן צריך להיזהר מאוד שלא יאמר אדם על עצמו דבר רע, ולא "אם יקרה לי כך וכך". גם כשפותרים חלום צריך תמיד לפותרו לטובה. אדם אומר "נראה לי שיקרה כך וכך", והגמרא אומרת לפעמים "כשגגה היוצאת מלפני השליט" - הוציא זאת מפיו, וחלילה המילים מתגשמות והופכות למציאות.
רבא אמר: חותמו של אחיה השילוני ראה. כזכור, אחיה השילוני הוטעה על ידי ירבעם. כשבישר לו אחיה שה' המליכו, שאל ירבעם: וכל מה שאני אומר יקבלו ממני? אמר לו: כן. אמר לו: תחתום לי על כך. שאל: וגם אם אומר להם לעבוד עבודה זרה? אמר לו: כן, וחתם לו על איגרת שהעם ישמעו לו אף אם יאמר להם לעבוד עבודה זרה. איך ייתכן שאחיה השילוני יחתום על דבר כזה? אלא סבר אחיה: אדם גדול כירבעם יעבוד עבודה זרה?! זהו אדם שהקדוש ברוך הוא בחר בו, ועליו נאמר שכל חכמי ישראל היו בפניו כעשבי השדה, ענק שבענקים. תארו לעצמכם שהחפץ חיים יבוא ויבקש חתימה כזאת - מי יחשוד בחפץ חיים שילך לעבוד עבודה זרה? והחפץ חיים אינו כלום ואינו פסיק לעומת ירבעם בן נבט. ואם כן, אמר אחיה, אין לי להסתפק בו כלל; בוודאי כוונתו לעבודת המלך, אפילו עבודה שהיא זרה להם, עבודה קשה, וחתם לו. ואת האיגרת הזאת לקח ירבעם, מסגר אותה, הקים עגלים והראה לעם: ראו, אחיה השילוני כתב שאפילו אם אומר לכם לעבוד עבודה זרה עליכם לשמוע. ולפי רבא, גם יהוא ראה את החותם הזה וטעה, וסבר שמותר לו להטעות את העם ולהמשיך בעבודה זרה.
בתנא דבי אליהו זוטא פרק ז' מובא: אמרו עליו על יהוא בן נמשי שהיה ירא שמיים ולא הלך אחרי עגלי הזהב שעשה ירבעם בן נבט, אלא כיוון שבא לידי גדולה ומלכות - קלקל מעשיו. שומעים מה גרם לו? הגדולה והמלכות. כשאדם קטן, קל לו לעבוד את ה'. אבל כשיש לו שררה, באים ומשבחים אותו, מפארים אותו ומשתחווים לפניו, על ידי זה הוא מגיע למחוזות שלא היה מגיע אליהם אילו הייתה בו ענווה ושפלות. וכך הגיע עד לעבודה זרה וקלקל מעשיו.
ויהונדב בן רכב, שראינו כאן שיהוא פגשו בדרך והוא סייע לו להכרית את הפושעים, למד מכך לקח והזהיר את בניו שלא ייכשלו בזה: אל תשאפו לגדולה, ואם לא תשאפו לגדולה - לא תתקלקלו. כך מספר ירמיהו בפרק ל"ה: "הָלוֹךְ אֶל בֵּית הָרֵכָבִים" - לא מוסך, אלא בניו של יהונדב בן רכב, משפחת רכב - "וְדִבַּרְתָּ אוֹתָם וַהֲבִאוֹתָם בֵּית ה' אֶל אַחַת הַלְּשָׁכוֹת וְהִשְׁקִיתָ אוֹתָם יָיִן". ירמיהו הביאם אל לשכת בני חנן בן יגדליהו איש האלוהים, נתן לפניהם גביעים מלאים יין וכוסות ואמר להם: שתו יין. "וַיֹּאמְרוּ לֹא נִשְׁתֶּה יָּיִן, כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם, וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם, כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם". והם מעידים: "וַנִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ... וַנֵּשֶׁב בָּאֳהָלִים וַנִּשְׁמַע וַנַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יוֹנָדָב אָבִינוּ".
פירוש הדבר: יהונדב ראה מה עוללו הגדולה והשאיפה למלכות ליהוא, ואמר: לא אתן שילדיי יתקלקלו כמותו. לכן הזהירם שלא יבנו בתים, לא ייטעו כרמים ולא ישתו יין, שכל אלה עלולים לקרב את האדם אל העבירה. ואכן בניהם היו גדולים וצדיקים ונשמרו בקדושתם בזכות אותה צוואה. ועוד כתוב שהוא ידע שהם עתידים לגלות מן הארץ, ולא רצה שתהיה הגלות קשה עליהם: כשאדם צריך לעזוב מקום בנוי, בית ושדה וכרם, לפעמים הוא נשאר עד שכבר מאוחר מדי, וגם כשהוא רוצה לברוח כבר אינו יכול.
כך היה באירופה. כשהתחילו להרגיש שהאדמה בוערת תחת רגליהם, היו שקמו ועזבו - ומי הם? אלה שלא היו להם נכסים לעזוב. הרב שך סיפר שהייתה לו ולאשתו מזוודה אחת. הם גרו אצל חמיו בחדר אחד שחילקו אותו בדיקט: הוא ואשתו מצד אחד, חמיו וחמותו מן הצד השני. ובגדים - מי צריך ארון כשיש לו בגד אחד ולאשתו בגד אחד? קיפלנו, הכנסנו למזוודה, קמנו והלכנו. אבל היו חברים שקיבלו מן השווער בתים ונכסים והרבה כסף, שהרי לקח חתן בן תורה ושילם עליו הרבה. כשהוצרכו לעזוב את הבתים היה להם חבל: זה נדל"ן, זה הרבה כסף, וכי אשאיר הכול מאחוריי? אמרו יהיה בסדר, זה זמני, זה יעבור. ובסופו של דבר, השם ישמור, כשכבר הבינו שזה פיקוח נפש - כבר אי אפשר היה לצאת, הגבולות היו סגורים ונעולים.
ומכאן נתן מוסר לבחורי הישיבה: יש בחור שאינו מוכן להתחתן עד שיבטיחו לו דירה, ואחד מחפש אוטו, ואחד מפתחות של עסק, לכל אחד יש דרישות. אמר להם: אני לא דרשתי כלום, ושלושה ימים לא באתי לישיבה מרוב בושה שישאלו אותי מה קיבלת ומה נתן לך השווער. וידעו שאילו הרב שך היה דורש, היו נותנים לו הכול, הזיווג ההגון ביותר והגביר הגדול ביותר היה מוכן לקחתו לחתן לבתו. אמר: ראו, אלה שקיבלו הרבה, מה יצא להם מזה? ואני שלא קיבלתי מאומה - ראו חסדי ה', קיבלתי את הדבר היקר ביותר, קיבלתי את חיי.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל־יֵהוּא יַעַן אֲשֶׁר־הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל־כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל׃
הקדוש ברוך הוא מבטיח לו מלכות עד ארבעה דורות, משום שעשה לבית אחאב בדיוק כפי הציווי: אני ציוויתי להשמיד את בית אחאב, ואתה השמדת אותו כמצווה.
וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת־ה' אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל בְּכָל־לְבָבוֹ לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
הוא אינו הולך בתורת ה' בכל לבבו, וממשיך בחטאות ירבעם ומקיים את העגלים. וכביכול הקדוש ברוך הוא נמצא בבעיה: להשמידו אינו יכול, שהרי כבר הבטיח לו ארבעה דורות. ומאידך, אומר המלבי"ם, עצם ההבטחה עמדה לו לרועץ. כיצד? אילו לא הובטחה לך המלוכה, עוד היה לך במה להצטדק: השארתי את העגלים מאותו פחד שפחד ירבעם - שמא יעלו העם לרגל לירושלים, ומלך יהודה ימשוך אותם אליו ולא יחזרו לקבל את מלכותי. אבל אם הובטחה לך המלוכה ולארבעה דורות אחריך, איזה חשש יש כאן? הקדוש ברוך הוא חתם לך ארבעה דורות, ומה הוצרכת לעגלים? נמצא שההבטחה עצמה הגדילה עליו את התביעה: בדרך כלל היה יכול להצטדק שנעשה הדבר מאונס מפחד אובדן המלוכה, אבל כאן אין שום פחד. ולכן חרה בו אף ה'.
בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל ה' לְקַצּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם חֲזָאֵל בְּכָל־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל׃
"לְקַצּוֹת" הוא מלשון להכרית ולקצוץ, כמו "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ". התחיל להכות באלה היושבים בקצה ארץ ישראל, בעבר הירדן מזרחה.
מִן־הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ אֵת כָּל־אֶרֶץ הַגִּלְעָד הַגָּדִי וְהָראוּבֵנִי וְהַמְנַשִּׁי מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר־עַל־נַחַל אַרְנֹן וְהַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֵהוּא וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְכָל־גְּבוּרָתוֹ הֲלוֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃ וַיִּשְׁכַּב יֵהוּא עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּשֹׁמְרוֹן וַיִּמְלֹךְ יְהוֹאָחָז בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃ וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ יֵהוּא עַל־יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה בְּשֹׁמְרוֹן׃
על בית יהוא יש לנו נבואה בספר הושע פרק א': "דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי... לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'. וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל, כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (את פרטי אותו עניין נבאר בעזרת ה' כשנגיע לשם).
מי היה ביזרעאל? אחאב. הקדוש ברוך הוא אומר: אני עתיד להיפרע מיהוא על שהרג את בית אחאב. ואיך ייתכן? הרי הקדוש ברוך הוא הוא שציווה בנבואה להשמיד את בית אחאב, ויהוא עשה בדיוק כפי שנאמר לאליהו הנביא!
אלא ביאור הדברים: אילו הרגת את בית אחאב מפני שאתה צדיק ולא יכולת לסבול עובדי עבודה זרה, והלכת לקיים את ציווי ה' - היית מקבל על כך שכר. אבל אם הרגת אותם משום שהם עובדי עבודה זרה, ואחר כך אתה בעצמך הולך ועובד עבודה זרה, מה מתברר? שלא לשם שמיים עשית, אלא כדי לתפוס את המלוכה. אם כל כך כאבה לך העבודה הזרה עד שהרגת עליה, כיצד הלכת אחר כך ועבדת אותה בעצמך? מה שנחשב עד עתה למצווה הופך לחשבון אחר לגמרי. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא: ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא והשבתי ממלכות בית ישראל.
והיסוד בזה: הרודף אחר הרודף צריך להיות נקי מן החטא של הרודף. אם יש רודף אחרי חברו להורגו, כל אדם רשאי לפגוע ברודף כדי להציל את הנרדף. אבל אם זה שרודף אחר הרודף יש בו עצמו חטא, והוא רודף לא כדי להציל את הנרדף אלא מפני שיש לו חשבון ישן עם הרודף, ורק עכשיו מצא תואנה על פי ההלכה להיפרע ממנו - אין לו דין של מציל את הנרדף, אלא הוא עצמו בדין רודף ורוצח. וכך גם כאן. מכאן למדים שכשאדם עושה מעשה עליו לכוון לשם שמיים, כי לפעמים אפילו מעשה נצרך וראוי, אם לא כיוונת בו לשם שמיים - עוד יתבעו את האדם בשמיים על עצם המעשה.
יהוא פותח את הפרק בעורמה קדושה: לשון כפולה, "יעבדנו הרבה" ו"זבח גדול לי לבעל", כדי לאסוף את כל עובדי הבעל למקום אחד, להלבישם בגד מזהה, להמתין עד שיתחייבו מיתה בהקרבתם, ולהכריתם ולנתוץ את בית הבעל ולעשותו למקום אשפה. מכאן למדנו שהקצוות תמיד מועטים והרוב פוסח על שתי הסעיפים, ושליצנות של עבודה זרה מותרת ואף רצויה. אך בכל גדולתו נכשל יהוא: לא הסיר את עגלי ירבעם, בין מכוח "ברית כרותה לשפתיים" שבדבריו, בין מחמת חותמו של אחיה השילוני, ובעיקר משום שהגדולה והמלכות קלקלו את מעשיו - עד שיהונדב בן רכב הזהיר את בניו לברוח מן הגדולה ומן הנכסים. ההבטחה של ארבעה דורות שניתנה לו הפכה לתביעה נגדו, ולבסוף נפרע ממנו הקדוש ברוך הוא על דמי יזרעאל, ללמדנו שגם המעשה הנכון ביותר נמדד לפי הכוונה שבו: אם אינה לשם שמיים, סופו שייתבע עליו.