פרק י: יהוא משלים את מהפכתו
בפרק הקודם נמשח יהוא למלך והוריד את הראשים: הרג את יהורם מלך ישראל, את אחזיהו מלך יהודה ואת איזבל. אבל מלך בלא עם אינו מלך, ועדיין חסר לו הדבר העיקרי - קבלת העם. פרק י' עוסק בשלב הבא: כיצד יהוא מגייס את שרי ישראל אליו, משלים את השמדת בית אחאב כגזירת ה' ביד אליהו, ומשריש את מלכותו.
שבעים בני אחאב והאיגרת הראשונה
וּלְאַחְאָב שִׁבְעִים בָּנִים בְּשֹׁמְרוֹן, וַיִּכְתֹּב יֵהוּא סְפָרִים וַיִּשְׁלַח שֹׁמְרוֹן אֶל־שָׂרֵי יִזְרְעֶאל הַזְּקֵנִים וְאֶל־הָאֹמְנִים אַחְאָב לֵאמֹר.
לאחאב היו שבעים בנים, ולא רק מאיזבל. איזבל הייתה ה'זבל' המרכזי, אבל מלבדה היו לו נשים ופילגשים נוספות, ומכולן נולדו לו שבעים בנים. 'ספרים' - כפי שהסברנו כמה פעמים - פירושו איגרות. יהוא שולח את איגרותיו אל שרי יזרעאל ואל הזקנים, שכן מי שרוצה לתפוס את הממלכה מתחיל מן החשובים: אם השרים והזקנים יקבלו את מלכותו, שאר העם יבוא אחריהם באופן אוטומטי.
'האומנים' - מלשון אומנת, האישה המגדלת את הילדים. הרד"ק מפרש כפשוטו: 'האומנים אחאב' הם אלה שגידלו את בני אחאב, שהרי אחאב לא גידל בביתו שבעים ילדים, אלא היו משפחות אומנות שגידלו את בני המלך. המלבי"ם מסביר קצת אחרת: 'אחאב לאמור' - כלומר, יהוא כותב להם את הדברים כאילו אחאב עצמו מצווה ואומר, כביכול זו הצוואה של אחאב אליהם.
וְעַתָּה כְּבֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֲלֵיכֶם, וְאִתְּכֶם בְּנֵי אֲדֹנֵיכֶם, וְאִתְּכֶם הָרֶכֶב וְהַסּוּסִים וְעִיר מִבְצָר וְהַנָּשֶׁק.
וּרְאִיתֶם הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר מִבְּנֵי אֲדֹנֵיכֶם, וְשַׂמְתֶּם עַל־כִּסֵּא אָבִיו, וְהִלָּחֲמוּ עַל־בֵּית אֲדֹנֵיכֶם.
לפי המלבי"ם יהוא מציג לפניהם מה אחאב היה מצפה מהם: בניי אצלכם, השארתי לכם רכב וסוסים, עיר מבצר להתבצר בה וכלי נשק. קחו את המוצלח שבבניי, המליכו אותו על כיסאי, והילחמו על ביתי. זו הצוואה, זה מה שאדוניכם היה דורש מכם.
לשון דו־משמעית: אתגר ולעג כאחד
המלבי"ם מדגיש שיהוא דיבר כאן בלשון המשתמעת לשני פנים. מצד אחד זו קריאת תיגר גלויה: יש לכם רכב, יש לכם נשק - אתם רוצים להילחם בי? בבקשה, צאו והילחמו. ומצד שני זהו לעג ציני. הדבר דומה לסנחריב שהלעיג על חזקיהו בעניין הצבא ואמר לו: אני אביא לך את הסוסים, רק תמצא לך אנשים שידעו לרכוב עליהם. כלומר, גם רכבים אין לך, וגם אם אספק לך נשק - אין לך מי שיאחז בו.
כך גם כאן: איתכם בני אדוניכם - יורשי עצר לא חסרים לכם, מתוך שבעים יש די והותר. הרכב - טנקים לא חסרים לכם. הסוסים - גם הם לא חסרים. עיר מבצר, שלא יוכלו לחדור אליכם - גם זה יש. והנשק - חיצים, מגינים, חרבות וכידונים, הכל בידכם. אם כן מה חסר לכם? קחו את הטוב והישר מבני אדוניכם והמליכוהו. וגם בזה יש עוקץ: איזה 'טוב וישר' יש בבני אחאב? כולם רשעים ומושחתים כאביהם. 'והילחמו על בית אדוניכם' - אם יש בכם מישהו שמסוגל לצאת למלחמה, שייגש בבקשה.
וייראו מאוד מאוד
וַיִּרְאוּ מְאֹד מְאֹד, וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה שְׁנֵי הַמְּלָכִים לֹא עָמְדוּ לְפָנָיו, וְאֵיךְ נַעֲמֹד אֲנָחְנוּ.
הם קלטו את הציניות ואת העוקצנות שבדבריו, והבינו שאין בכוחם לעמוד. יהורם היה מלך, אחזיהו היה מלך, ושניהם לא עמדו לפניו - את שניהם הרג. ואם כך, איך נעמוד אנחנו? ובפרט שהצעתו היא להמליך מלך חדש, חסר ניסיון, שמעולם לא מלך, ובו נצא למגר את יהוא שהצליח להרוג שני מלכים מולכים?
וַיִּשְׁלַח אֲשֶׁר־עַל־הַבַּיִת וַאֲשֶׁר עַל־הָעִיר וְהַזְּקֵנִים וְהָאֹמְנִים אֶל־יֵהוּא לֵאמֹר: עֲבָדֶיךָ אֲנַחְנוּ, וְכֹל אֲשֶׁר־תֹּאמַר אֵלֵינוּ נַעֲשֶׂה, לֹא־נַמְלִךְ אִישׁ, הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה.
זו כניעה מוחלטת. 'עבדיך אנחנו' - ומכיוון שאנו עבדים למלך, אין אנו ממליכים איש אחר, ולכן 'לא נמליך איש'. וכנגד 'כל אשר תאמר אלינו נעשה' הם מוסיפים 'הטוב בעיניך עשה'. כלומר: איננו מוכנים לקבל עלינו אף אחד אלא אותך, ומוכנים אנו למלא את כל דבריך.
האיגרת השנייה: מבחן המעשים
וַיִּכְתֹּב אֲלֵיהֶם סֵפֶר שֵׁנִית לֵאמֹר: אִם־לִי אַתֶּם וּלְקֹלִי אַתֶּם שֹׁמְעִים, קְחוּ אֶת־רָאשֵׁי אַנְשֵׁי בְנֵי־אֲדֹנֵיכֶם וּבֹאוּ אֵלַי כָּעֵת מָחָר יִזְרְעֶאלָה, וּבְנֵי הַמֶּלֶךְ שִׁבְעִים אִישׁ אֶת־גְּדֹלֵי הָעִיר מְגַדְּלִים אוֹתָם.
יהוא אומר להם: אינני מסתפק בהצהרת כוונות, אני רוצה מעשים. הגישו לי את ראשי שבעים בני אדוניכם. וכפי שהסברנו בעבר, כל מלך שקם למלוך היה עושה תחילה 'ניקוי אורוות'. גם היום זה כך: שר שנכנס למשרד מפנה את כל נאמני השר הקודם, שכן הוא רוצה משרד נקי ואינו מעוניין בהדלפות לתקשורת מצד אנשים שנאמנים לשלטון הקודם. אלא שפעם זה היה פחות דיפלומטי: היו מפנים לאדם את ראשו מעל גופו, וכך ידעו שמכאן לא יצמח מרד. תמיד בן של מלך קודם נושא בדמו את השאיפה לשוב לשלטון, מחפש לקשור קשר ולמרוד - ולכן היו הורגים את בני המלך הקודם ומבטיחים לעצמם שקט.
ובפרט כאן, לפי תפיסתו של יהוא ניתן היה להרוג אותם בלא שום סנטימנטים: הקדוש ברוך הוא גזר שלא יישאר לבית אחאב משתין בקיר, ויש גזירה שלא יישאר ממנו זכר. ועוד, בניו של אחאב מנשיו הנוכריות - מן הסתם היו גויים, שהרי את איזבל אנו מכירים, וקרוב לוודאי ששאר נשיו לא היו יהודיות. וגם אילו היו יהודים - גזירה עליהם, כשם שהייתה גזירה על בית ירבעם ועל בית בעשא שלא יישאר להם משתין בקיר, ונכחדו כולם.
ומהי התוספת 'ובני המלך שבעים איש את גדולי העיר מגדלים אותם' - האם היא חלק מן המכתב או דברי כותב הספר? רש"י מפרש שזה חלק מן האיגרת, ויהוא כותב זאת כדי לומר להם: אל תחשבו שאיני יודע מי הם, מה מספרם והיכן הם נמצאים - יש בידי את כל הפרטים, ולכן אל תנסו להבריח אף אחד. הרד"ק לעומתו מסביר שזה לא היה כתוב באיגרת, אלא כותב הספר מספר לנו את מי ביקש יהוא: את שבעים בני המלך שהיו באותה שעה אצל גדולי העיר שגידלו אותם.
הראשים בדודים
וַיְהִי כְּבֹא הַסֵּפֶר אֲלֵיהֶם, וַיִּקְחוּ אֶת־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁחֲטוּ שִׁבְעִים אִישׁ, וַיָּשִׂימוּ אֶת־רָאשֵׁיהֶם בַּדּוּדִים וַיִּשְׁלְחוּ אֵלָיו יִזְרְעֶאלָה.
הם עושים כציוויו ושוחטים שבעים איש. והרי כבר ראינו מעשה של הגשת ראש אדם כדי להציל את אנשי העיר: מעשה שבע בן בכרי, שם שאלה האישה החכמה את יואב למה הוא צר על העיר - והיא סרח בת אשר, שכידוע לא מתה אלא נכנסה חיה לגן עדן. גם כאן, בהגשת הראשים הם קונים לעצמם שקט מאת המלך. 'בדודים' - הכוונה סלים; הכניסו את הראשים לסלים ולא החביאו אותם, כדי שיהיה ניכר לכל שאלה ראשי בני אחאב, ושידעו שתם המרד: כל המורדים הפוטנציאליים כבר מתו.
וַיָּבֹא הַמַּלְאָךְ וַיַּגֶּד־לוֹ לֵאמֹר: הֵבִיאוּ רָאשֵׁי בְנֵי־הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר: שִׂימוּ אֹתָם שְׁנֵי צִבֻּרִים פֶּתַח הַשַּׁעַר עַד־הַבֹּקֶר.
'שני צבורים' - שני גלים. ויונחו פתח השער עד הבוקר, כדי שכל העם יראה, למען יראו וייראו. הרלב"ג מסביר שהם הגיעו בלילה כדי להעלים את העניין מן העם, אך יהוא אמר להם את ההפך: אני מעוניין דווקא לפרסם את הדבר, ולכן עשו מהם שני גלים שיישארו עד הבוקר.
צדיקים אתם
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד וַיֹּאמֶר אֶל־כָּל־הָעָם: צַדִּקִים אַתֶּם, הִנֵּה אֲנִי קָשַׁרְתִּי עַל־אֲדֹנִי וָאֶהְרְגֵהוּ, וּמִי הִכָּה אֶת־כָּל־אֵלֶּה.
יהוא אומר להם: אתם מחזיקים את עצמכם כצדיקים ומסתכלים עליי כרשע, על שהלכתי והרגתי את המלך. אכן, אני קשרתי על אדוני והרגתיו - קשרתי על יהורם והרגתיו. אבל את כל אלה מי הכה? לא אני הרגתי אותם. ואם בכל זאת מתו, סימן שכך הייתה גזירת מלך, גזירה מאת השם שיושמד בית אחאב ולא ייוותר ממנו מאומה. וכיוון שכך, כשם שאתם בהריגת בני אחאב קיימתם מצווה, שהרי זהו רצון ה' שיושמד בית אחאב ולכן משחו אותי למלך על ידי נביא - כך גם מעשיי בהריגת יהורם. אל תבואו אליי בקובלנה ואל תתייחסו אליי כרוצח שקם ולקח את המלכות בכוח ובמרידה: כשם שמעשיכם הם מאת השם, כך גם מעשיי.
יסוד הלכתי: מסירת יחיד להצלת רבים
המלבי"ם מוסיף כאן יסוד עמוק, ובו נשוב לשבע בן בכרי. יש לנו הלכה, וכך פוסק הרמב"ם, שאם אומרים לקבוצה: מסרו לנו את פלוני ונהרגהו, ואם לא - נהרוג את כולכם, ייהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו: מסרו לנו פלונית ונטמאה, ואם לא נטמא את כולכן - ייטמאו כולן ואל ימסרו. אם כן, כיצד מסרו את שבע בן בכרי? הרמב"ם עצמו מרגיש בזה ומשיב: אלא אם כן היה רשע כשבע בן בכרי. אם האדם רשע וחייב מיתה, למה שכולם ייהרגו בעבור עוונותיו? מוסרים אותו ומצילים את הרבים. אבל אם מדובר באדם הגון, שאין בו חטא והשלטונות רק חושדים בו או מבקשים אותו על מה שבעיניהם הוא עוון - למשל שהיה מקהיל קהילות ברבים ומלמד תורה - במקרה כזה ייהרגו כולם ואל ימסרוהו, שהרי אינו חייב מיתה.
ולפי זה, כך אומר יהוא לעם: הנה ביקשתי מכם למסור לי את בני המלך, ואם לא - הרי הייתי בא להילחם בכם ולהרוג את כולכם. ולכאורה אסור היה לכם למסור! אלא בעל כורחך שמסרתם אותם משום שבאמת היו חייבי מיתה כשבע בן בכרי - רשעים היו, ובגלל אביהם הרשע נגזר עליהם שלא יהיה להם המשך. ואם כן, במעשה זה אינכם רשעים אלא צדיקים. זהו 'צדיקים אתם': במה שעשיתם והרגתם את בני המלך - צדיקים אתם, שכן בני אחאב היו רשעים, ולא זו בלבד אלא שרבצה עליהם גזירת מיתה בגלל אביהם, שיושמד בית אחאב לחלוטין. נמצא שאין בכם עוון במסירתם ובהריגתם.
דְּעוּ אֵפוֹא כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר ה' אַרְצָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה' עַל־בֵּית אַחְאָב, וַה' עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ.
מכאן, אומר יהוא, תדעו שאין דבר ה' נופל ארצה: כשהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, הגזירה מתקיימת. הגזירה כאן הייתה השמדת בית אחאב, והנה אתם רואים ש'ה' עשה את אשר דיבר ביד עבדו אליהו'. כלומר: לא אני עשיתי ולא אתם עשיתם, אלא הקדוש ברוך הוא קיים את גזירתו.
וַיַּךְ יֵהוּא אֵת כָּל־הַנִּשְׁאָרִים לְבֵית־אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל, וְכָל־גְּדֹלָיו וּמְיֻדָּעָיו וְכֹהֲנָיו, עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לוֹ שָׂרִיד.
הוא הורג את כל קרוביו, כלומר את כל אלה שהיו חלק מן המלכות ואת כל המושחתים שהיו עמו: גדוליו ומיודעיו וכוהניו - כוהני הבעל. 'עד בלתי השאיר לו שריד', כפי שציווה השם את יהוא.
בית עקד הרועים ואחי אחזיהו
וַיָּקָם וַיָּבֹא וַיֵּלֶךְ שֹׁמְרוֹן, הוּא בֵּית־עֵקֶד הָרֹעִים בַּדָּרֶךְ.
בדרכו לשומרון הוא מגיע למקום שבאמצע הדרך, 'בית עקד הרועים'. זהו המקום שבו היו גוזזים את הצאן, ובשעת הגזיזה היו קושרים את הבהמה - וקשירה זו נקראת עקידה. וכן עקידת יצחק פירושה קשירת יצחק, שאמר יצחק לאביו שיקשרהו היטב כדי שלא יזוז וכדי שלא ייפגם השחיטה. אם כן בית עקד הרועים הוא המקום שבו היו מתאספים הרועים, ושם פוגש יהוא את אחי אחזיהו.
וְיֵהוּא מָצָא אֶת־אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: מִי אַתֶּם? וַיֹּאמְרוּ: אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ אֲנַחְנוּ, וַנֵּרֶד לִשְׁלוֹם בְּנֵי־הַמֶּלֶךְ וּבְנֵי הַגְּבִירָה.
הם משיבים בתמימות: אחיו של אחזיהו אנחנו, ויורדים אנו לשאול לשלום בני המלך ובני הגבירה, בני אחאב ובני איזבל. הקצר שלהם היה שלא עודכנו כלל במה שהתרחש - שכבר אין מלך ואין גבירה ויש מרד בארץ - ונפלו כפרי בשל בידי יהוא. משמיים הפנו אותם בדיוק לכתובת הנכונה.
וַיֹּאמֶר תִּפְשׂוּם חַיִּים, וַיִּתְפְּשׂוּם חַיִּים וַיִּשְׁחָטוּם אֶל־בּוֹר בֵּית־עֵקֶד אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אִישׁ, וְלֹא־הִשְׁאִיר אִישׁ מֵהֶם.
מדוע ציווה לתפוס אותם חיים ורק אחר כך לשחטם, ולא להרגם מיד? מסביר הרד"ק: כדי להגדיל את הנקמה, שלא תהיה מיתתם דרך מלחמה. מיתה במלחמה היא דרך כבוד - אדם נלחם ונהרג בקרב. אבל אלה יש להרוג דרך ביזיון: לתפוס ולשחוט כשוחטים בהמות, לפי שגם הם היו מבית אחאב, מאנשיו ומדורשי שלומו.
יהונדב בן רכב
וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת־יְהוֹנָדָב בֶּן־רֵכָב לִקְרָאתוֹ וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הֲיֵשׁ אֶת־לְבָבְךָ יָשָׁר כַּאֲשֶׁר לְבָבִי עִם־לְבָבֶךָ? וַיֹּאמֶר יְהוֹנָדָב: יֵשׁ וָיֵשׁ, תְּנָה אֶת־יָדֶךָ. וַיִּתֵּן יָדוֹ וַיַּעֲלֵהוּ אֵלָיו אֶל־הַמֶּרְכָּבָה.
יהונדב בן רכב היה אדם צדיק. יהוא פוגש אותו ומברכו, ושואל: האם לבבך שלם עם מה שאני עושה, כשם שלבבי שלם עם לבבך? לפי רש"י, יהונדב הוא שאומר 'תנה את ידך': יש, לבבי ישר עם לבבך, תן לי יד ואאחז בה ותעלה אותי אל המרכבה - יהונדב מבקש להצטרף ולסייע בידו. הרד"ק מפרש שיהוא הוא שאמר 'תנה את ידך', והוא שאחז בידו ומשך אותו. ולפי זה גם 'יש ויש' אינו כפל לשון: יהונדב ענה 'יש' - לבבי עמך כשם שלבבך עמי; ו'ויש' היא כבר שאלת יהוא: האומנם באמת לבבך שלם עם לבבי? אם כן תן לי את ידך ואעלה אותך אל המרכבה.
ובעניין 'תנה את ידך' מספרים על אחד שנפל לבור טובעני והחל לשקוע. באו אנשים וקראו לו: תביא את היד, תביא את היד ונציל אותך - והוא ממשיך לשקוע ואינו מוכן בשום אופן. הלכו וקראו לחכם של הכפר. ניגש אליו ואמר לו: קח את היד שלי. מיד תפס בידו והוציאוֹ. שאלוהו: כיצד? אמר להם: אני מכיר את האיש הזה, אצלו אין דבר כזה 'תביא'; רק 'קח' הוא מבין.
וַיֹּאמֶר לְכָה אִתִּי וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַה', וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ בְּרִכְבּוֹ.
אומר לו יהוא: בוא עמי וראה את קנאתי לה', כיצד אני הולך להינקם מבית אחאב, מבית איזבל ומעובדי הבעל.
וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן, וַיַּךְ אֶת־כָּל־הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד־הִשְׁמִדוֹ, כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל־אֵלִיָּהוּ.
שומרון הייתה מקומו של אחאב, וממילא שם התגוררו משפחתו, קרוביו ומיודעיו. לשם הוא מגיע כדי להשמיד את כל הנותר לבית אחאב, כדבר ה' אל אליהו שלא יישאר מבית אחאב מאומה.
לסיכום:
בפרק זה משלים יהוא את מלכותו: תחילה באיגרת דו־משמעית של אתגר ולעג הוא שובר את רוחם של שרי יזרעאל והאומנים, עד שהם נכנעים לו לחלוטין; אחר כך הוא דורש מהם מבחן מעשים - את ראשי שבעים בני אחאב, המוצגים לעין כל בשני גלים פתח השער. בבוקר הוא מלמד את העם שאין כאן מרד פרטי אלא קיום גזירת ה' ביד אליהו, ומכאן גם 'צדיקים אתם' - שמסירת בני אחאב מותרת הייתה, שכן היו חייבי מיתה כשבע בן בכרי. משם הוא ממשיך ומכה את כל הנשארים לבית אחאב ביזרעאל, את אחי אחזיהו בבית עקד הרועים, ולבסוף - עם יהונדב בן רכב הצדיק במרכבתו - את כל הנשארים לאחאב בשומרון. המסר החוזר ועולה מכל הפרק הוא אחד: 'לא ייפול מדבר ה' ארצה'.