פרק ט' בספר מלכים ב' הוא פרק של מהפכה: אלישע הנביא שולח את אחד מבני הנביאים למשוח את יהוא בן יהושפט בן נמשי למלך על ישראל, וממנה בכך את מבצע הפורענות על בית אחאב. בפרק אנו רואים את חיסולם של יורם בן אחאב ושל אחזיה מלך יהודה, ואת סופה המחריד של איזבל - הכול בהתאמה מדויקת לנבואות שנאמרו שנים קודם לכן. נעבור על סדר הפסוקים עם ביאורי המלבי"ם ודברי חז"ל.
וֶאֱלִישָׁע הַנָּבִיא קָרָא לְאַחַד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים וַיֹּאמֶר לוֹ חֲגֹר מׇתְנֶיךָ וְקַח פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בְּיָדֶךָ וְלֵךְ רָמֹת גִּלְעָד
באותו זמן שיורם בן אחאב היה חולה, קורא אלישע לאחד מבני הנביאים ושולח אותו עם פך שמן לרמות גלעד כדי למשוח שם אדם למלך. חז"ל אומרים שאותו "אחד מבני הנביאים" היה יונה בן אמיתי, והוא עצמו כבר היה נביא.
"חגור מותניך" - חגירת המותניים נועדה לריצה. כשאדם רץ, איבריו נעים ותנועתם מפריעה לו, ולכן היו קושרים היטב את החזה והכרס כדי לרוץ במהירות. תכף נראה מדוע דווקא כאן נדרשה מהירות ואסור היה להתעכב.
לכאורה הדבר מפליא: הרי אין מושחים מלכים בישראל, והמשיחה שמורה למלכי בית דוד בלבד. לכן אומרים חז"ל שהשמן כאן לא היה שמן המשחה אלא שמן האפרסמון - שמן יוקרתי מאוד שהיה מקובל באותם ימים. בשמן זה היו מושחים במצבים מסוימים: כאשר מלכותו של המלך הייתה נתונה בערעור. המשיחה מהווה אקט הצהרתי: זהו המלך, הוא נמשח, אותו מינינו.
וכאן היה הערעור מחמת מחלוקתו של יורם בן אחאב, שעדיין לא מת, ואלישע רוצה למשוח תחתיו מלך אחר. כדי לבסס את המשיחה ולקבוע אותה כמשיחה גמורה ומוחלטת, שהוא המלך הבא, היה צריך למשוח בשמן האפרסמון. ואין כתוב שהיו לו ליורם בנים שיוכלו להמשיך את מלכותו.
שאלה נוספת: הרי ראינו שהייתה ליורם מלחמה עם חזאל מלך ארם ברמות גלעד והארמים הכו את יורם, משמע שרמות גלעד כבר אינה ברשותנו. כיצד אפוא שולח אותו אלישע לרמות גלעד? אפשרות אחת: הכוונה לאותו מקום שבו היה הקרב, לא לרמות גלעד עצמה שכבר נכבשה, אלא למקום שבו חונים הגייסות. אפשרות שנייה: מלך ישראל, יואחז או יהורם, לקח אותה מיד מלך ארם, וחזאל בא אחר כך להילחם בה, ולשם הלך מלך ישראל עם מחנהו.
המלבי"ם מזכיר את ציווי ה' לאליהו: למשוח את חזאל למלך על ארם, את יהוא למלך על ישראל, ואת אלישע בן שפט לנביא תחתיו. שלושה תפקידים. אליהו היפך את הסדר ומשח תחילה את אלישע, וממילא אלישע יעשה את שאר הדברים. את הראשון כבר ראינו - משיחת חזאל למלך ארם במקומו של בן הדד. ואת השני אנו רואים כאן: משיחת המלך שיבוא תחת יורם בן אחאב.
וזהו ההסבר בבקשת אלישע "ויהי נא פי שניים ברוחך אליי": לפי אחד הפירושים הכוונה לשני התפקידים שקיבל אליהו ויעברו אליו - משיחת חזאל ומשיחת יהוא למלך על ישראל.
וּבָאתָ שָּׁמָּה וּרְאֵה שָׁם יֵהוּא בֶן־יְהוֹשָׁפָט בֶּן־נִמְשִׁי וּבָאתָ וַהֲקֵמֹתוֹ מִתּוֹךְ אֶחָיו וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ חֶדֶר בְּחָדֶר
אלישע אומר לו: אם תלך במרוצה, עוד תספיק למצוא את יהוא בן נמשי יושב שם עם שאר השרים. ומכיוון שאינך מכירו, תראה אותו יושב עם אחיו ותשאל מי הוא יהוא בן נמשי, ותבקש לקחתו "חדר בחדר" - להכניסו לחדר פנימי ולבצע שם את המשיחה, כדי שהדבר לא ייוודע למלך. רק לאחר המשיחה יבוא הפרסום.
ואפשר לומר בדרך רמז: מדוע שמן האפרסמון? כמו "אפרסמו" - השמן הזה הוא המפרסם אותו. ובפרט שחז"ל אומרים ששמן האפרסמון היה ריחו נודף למרחוק, ריח מיוחד מאוד, ומתוך כך היו כולם שואלים מה כאן, ומשיבים: אדם נמשח למלך. ועל ידי כך התפרסם לכולם שיורם כבר אינו מלך, ומי שמולך כעת הוא יהוא בן יהושפט בן נמשי.
וְלָקַחְתָּ פַךְ־הַשֶּׁמֶן וְיָצַקְתָּ עַל־רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר יְהֹוָה מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל־יִשְׂרָאֵל וּפָתַחְתָּ הַדֶּלֶת וְנַסְתָּה וְלֹא תְחַכֶּה
כיוון שזהו מקום סכנה - מיד תנוס, שלא ישלח יהורם מישהו להורגך על שאתה מבצע כאן מהלך של מרידה במלך. תאמר "כה אמר ה' משחתיך למלך אל ישראל" ומיד תברח ולא תמתין.
וַיֵּלֶךְ הַנַּעַר הַנַּעַר הַנָּבִיא רָמֹת גִּלְעָד
יש כאן כפילות. הרד"ק מסביר שתחילה אמר "וילך הנער", ואחר כך מפרש איזה נער - הנער הנביא. אך המלבי"ם כדרכו רואה כאן עומק נוסף: אלישע אמר לו לומר רק "משחתיך למלך על ישראל", ואילו בפועל נראה תכף שהוא הוסיף דברים רבים. מניין לו הכוח לכך? אלא שאותו נער היה יונה בן אמיתי, שהיה נביא בעצמו וגם מתלמידיו של אליהו, וידע מנבואותיו של אליהו, ואת יתר דברי הנבואה שיאמר בהמשך השיג בנבואה עצמית. לכן מדגיש הכתוב "הנער הנביא": אל תתייחס אליו כאל שוליה של אלישע, אלא כנביא מכוח עצמו, ולכן אל תתפלא שהוא מוסיף דברים שאלישע לא אמר לו.
וַיָּבֹא וְהִנֵּה שָׂרֵי הַחַיִל יֹשְׁבִים וַיֹּאמֶר דָּבָר לִי אֵלֶיךָ הַשָּׂר וַיֹּאמֶר יֵהוּא אֶל־מִי מִכֻּלָּנוּ וַיֹּאמֶר אֵלֶיךָ הַשָּׂר
יהוא חשב תחילה שהנביא רוצה לומר דבר בפני כולם ולא אליו במיוחד, אך הלה משיב: לא, אליך השר - יש לי מסר מיוחד עבורך ורק עבורך.
וַיָּקׇם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה וַיִּצֹק הַשֶּׁמֶן אֶל־רֹאשׁוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל־עַם יְהֹוָה אֶל־יִשְׂרָאֵל
שימו לב לתוספות שאלישע לא אמר: "אלוהי ישראל", וכן "אל עם ה'". התוספת באה לומר ליהוא: דע לך, אלוהי ישראל מושח אותך, ועל עם ה'. כלומר, אני רוצה שהמשיחה הזאת תביא אותך לכך שהעם יהיו עם ה', ולא תלך בדרכו של יורם שהפך אותם לעם הבעל, עם עבודה זרה. "אלוהי ישראל" נקרא כך כשישראל צדיקים ומקיימים מצוותיו. בעצם אומר לו: מעכשיו שים אתה את אלוהי ישראל למלך על ישראל, והפוך את העם להיות עם ה'.
וְהִכִּיתָה אֶת־בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כׇּל־עַבְדֵי יְהֹוָה מִיַּד אִיזָבֶל
גם זה לא נמסר לו מאלישע, אלא יונה בן אמיתי אומרו בנבואה עצמית: הרוג את בית אחאב, את זרעו ואת כל בני ביתו. ואנקום מיד איזבל, שהרי איזבל רדפה את כל הנביאים, ואלמלא שהחביאו אליהו ועובדיה חמישים חמישים איש במערה, לא היו משתיירים נביאים בישראל. את כל השאר הכתה איזבל, כמו שאמר אליהו: "אני נותרתי נביא לה' לבדי" - לא היו עוד נביאים חוץ ממני.
וְאָבַד כׇּל־בֵּית אַחְאָב וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל
כנגד "והכיתה את בית אחאב" אומר הכתוב שלא סתם בית אחאב אלא "כל בית אחאב", והכרתה זו תהיה השמדה טוטאלית. "משתין בקיר" - יש בזה כמה הסברים: הפשוט, שהכוונה לזכרים, שהזכר משתין בקיר. הסבר נוסף: משתין בקיר מוסב על כלב, כלומר לא יישאר אפילו כלב - לא יישאר מאומה. "עצור" - האוצר הכנוס בתוך הבתים, מלשון אצור. "ועזוב" - המקנה העזוב בשדה. "בישראל" - שהדבר יהיה בפרהסיה ובפרסום, כדי שכולם יקחו מוסר ויראו שכך ייעשה למי שסוטה מדרך הישר.
וְנָתַתִּי אֶת־בֵּית אַחְאָב כְּבֵית יָרׇבְעָם בֶּן־נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן־אֲחִיָּה
לא יקום ממנו שום יורש עצר. כשם שבית ירבעם ובית בעשא נשמדו, כך יהיה גם בית אחאב.
וְאֶת־אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר וַיִּפְתַּח הַדֶּלֶת וַיָּנֹס
וזהו הקינוח. "ואין קובר" - אומרים חז"ל שכשהלכו לקוברה לא מצאו בה אלא את הגולגולת וכפות הידיים, ואת אלה קברו, אך את העצמות לא קברו. ומדוע דווקא אלה נותרו? אומרים חז"ל שאיזבל היה דרכה שכאשר הייתה כלה עוברת ליד ביתה, הייתה יוצאת ומטפחת בידיה ומרקדת בפניה ושרה. ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, ולכן הגולגולת וכפות הידיים הן שנותרו מאותה מרשעת.
וְיֵהוּא יָצָא אֶל־עַבְדֵי אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲשָׁלוֹם מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת־הָאִישׁ וְאֶת־שִׂיחוֹ
לאחר שקיבל את כל הוראות ההפעלה בינו לבין עצמו, יוצא יהוא אל השרים והם שואלים: הכול בסדר? מה המסר? רואים שהיה כאן עניין אישי להודיע לך - האם זה עניין של שלום או משהו הקשור למלחמה?
"המשוגע הזה" - כוונתם לנביא. הנביא בזמנם נתפס פעמים רבות כמשוגע, מפני שכשהיה מקבל את נבואתו היה מתפשט מכוחותיו הגשמיים. היה מסוגל לשכב על הרצפה וכל גופו רועד, כמו אדם חולה נפילה חלילה. אלא שאצל חולה אפילפסיה, השם ישמור, נפתחים סגוריו והוא עושה צרכיו מתוך אותו חולי, ואילו הנביא היה בקדושה ובטהרה, רק שכוח הנבואה העצום ששורה עליו הוא כמי שחיברו אותו לוולטז' אדיר וכולו מתחיל לרעוד. רוב הנבואות היו בשינה, שכן בשינה האדם מנותק מן הגשמיות ויותר קל לו לקבל נבואה, אך היו גם מצבים שלא מתוך שינה, כמו "הגם שאול בנביאים", שהגיע למקום שבו היו בני הנביאים והתחיל להתנבא כמותם, עד שאפילו המעיל היה כבד עליו והיה צריך לפשוט אותו. מי שראה את הנביא שוכב פתאום באיזו עווית, נדמה היה לו כמשוגע.
ועוד: הנביא היה מתבודד הרבה, שכן הדרך לקבלת נבואה היא בהתייחדות עם הבורא. וכיוון שראו אותו מתבודד, חשבו שאדם תמהוני הוא. לכן שאלו: מה רצה המשוגע הזה? והוא ענה להם "אתם ידעתם את האיש ואת שיחו" - אתם כבר אמרתם בעצמכם שהוא משוגע, אין כאן לא שלום ולא מלחמה, סתם דברים של מה בכך, אין לו שום מסר מיוחד.
וַיֹּאמְרוּ שֶׁקֶר הַגֶּד־נָא לָנוּ וַיֹּאמֶר כָּזֹאת וְכָזֹאת אָמַר אֵלַי לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהֹוָה מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל־יִשְׂרָאֵל
שקר אתה דובר, לא ייתכן, בוודאי אמר לך דבר בעל משמעות. והוא מספר להם בדיוק: שציווהו להכות את בית אחאב, ושמשחו למלך על ישראל.
וַיְמַהֲרוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ בִּגְדוֹ וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו אֶל־גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ מָלַךְ יֵהוּא
זו פעולה סמלית להראות מלכות: כל אחד שם את בגדו תחתיו, מרוממים אותו ומנשאים אותו. והבגד בא לבטא את האדם עצמו - כביכול אתה מעלינו, אתה יושב על כל בגדינו, ואנו מקבלים אותך למלך.
"אל גרם המעלות" - "מעלות" בלשון חז"ל הן מדרגות, וכמו שיר המעלות שהיו הלויים שרים כשעמדו על המדרגות שבבית המקדש. ובמילה "גרם" יש שתי משמעויות: מצודת ציון מפרש לשון עצם, כמו "דן גרמא דעשיראה ביר" וכמו "רקתא שבר גרם", ולפי זה גרם המעלות היינו עצם המדרגות - לא מלשון עצם של בהמה אלא כמו "עצם העניין". ורש"י מפרש "גרם" מלשון פגם, כמו דין הגרמה בהלכות שחיטה, שהוא מלשון שריטה בסכין, שורט והולך ויורד, ולפי זה גרם המעלות היינו שיש במדרגות בליטות.
וַיִּתְקַשֵּׁר יֵהוּא בֶּן־יְהוֹשָׁפָט בֶּן־נִמְשִׁי אֶל־יוֹרָם וְיוֹרָם הָיָה שֹׁמֵר בְּרָמֹת גִּלְעָד הוּא וְכׇל־יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי חֲזָאֵל מֶלֶךְ־אֲרָם
המרד נקרא "קשר", ויהוא צריך עתה לחזק את המרד. וכאן דבר מפליא: בתחילה קראו לנביא "משוגע", ומיד כשסיפר להם מה אמר - קיבלו את דבריו ברצינות גמורה. אומר המלבי"ם שזה בהשגחת ה', ואי אפשר להסבירו בדרך הטבע: אם אתה מתייחס אליו כמשוגע, מדוע אתה שם לב לדבריו ולוקח אותם ברצינות?
ולעניות דעתי אין זו קושיה כל כך, ומי שמכיר את המציאות של ימינו יראה זאת. יכולים לדבר בשפה הקשה ביותר על גדולי ישראל, אבל כשגדולי ישראל אומרים משהו, פתאום רואים את אנשי התקשורת נכנסים ללחץ. כמה הם נלחצו מהפולסא דנורא - אתה לועג לדברים האלה, אתה אינטליגנט ורציונליסט, וזה הכול שטויות והבלים, אז מדוע אתה נבהל? אלא שכלפי חוץ הוא חייב לשדר שהכול הבלים, ובתוך תוכו הוא יודע שמה שהם אומרים נכון, ושאם צדיק אמר משהו, דבריו מתקיימים. וכך גם כאן: כשנשאלו ביומיום מה רצה, ענו "סתם משוגע", אבל בתוך תוכם ידעו שהמשוגע הזה מדבר לעניין, ושמי שאומר דברים עתידיים הוא מנביאי ה'. לכן ברגע האמת ביטאו את פנימיותם: אם הוא אמר שתהיה מלך - ברור לנו, זה נביא.
"ויתקשר" - עשה קשר, חיזק את המרד. והמרד יכול להתחזק רק כאשר יש לך קשר טוב, כלומר חיבור אמיץ עם אנשים. שאם יש חוליות חלשות, המרד לא יוכל לתפוס תאוצה, כי תמיד יהיו כאלה שיחששו. אבל אם יש אנשים ההולכים איתך וברגע הנכון יקומו וימרדו - המרד חזק.
וַיָּשׇׁב יְהוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל מִן־הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת־חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיֹּאמֶר יֵהוּא אִם־יֵשׁ נַפְשְׁכֶם אַל־יֵצֵא פָלִיט מִן־הָעִיר לָלֶכֶת לְהַגִּיד בְּיִזְרְעֶאל
ראו כיצד ניצל יהוא את המומנטום. באותה שעה ממש הייתה התקפה של חזאל מלך ארם על רמות גלעד, ויורם היה שם במלחמה, ולא זו בלבד אלא שהוכה שם וחזר להתרפא. אומר להם יהוא: כעת הזמן המתאים להתגבר על יורם - גם היה בקרב וגם חזר פצוע משדה הקרב. ולכן אסור שמישהו מאיתנו יילך ויודיע דבר באזור יהורם, שאם לא כן יארגן במהירות צבא וימגרו את המרד בעודו באיבו. אם יש את נפשכם ואתם באמת רוצים להמליכני - נצל ננצל את אלמנט ההפתעה ונכבוש את הממלכה.
וַיִּרְכַּב יֵהוּא וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה כִּי יוֹרָם שֹׁכֵב שָׁמָּה וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה יָרַד לִרְאוֹת אֶת־יוֹרָם
יהוא הולך יזרעאלה כדי לקיים את ציווי הנביא למגר את בית אחאב ואת בית איזבל. ושם לא רק יורם שוכב, אלא כפי שראינו בסוף הפרק הקודם גם אחזיה מלך יהודה בא לבקרו. נמצא שיש לו שתי ציפורים במכה אחת.
וְהַצֹּפֶה עֹמֵד עַל־הַמִּגְדָּל בְּיִזְרְעֶאל וַיַּרְא אֶת־שִׁפְעַת יֵהוּא בְּבֹאוֹ וַיֹּאמֶר שִׁפְעַת אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם קַח רַכָּב וּשְׁלַח לִקְרָאתָם וְיֹאמַר הֲשָׁלוֹם
הצופה עומד על המגדל ביזרעאל, במקום שבו יורם מחלים, ורואה מרחוק קבוצת רוכבים. "שפעת" - שפע של אנשים הבאים. אומר לו יהורם: קח רכב, כלומר איש הרוכב על סוס, ושלח לקראתם לברר מה מטרתם - האם באו לעניין מלחמה או שלום.
וַיֵּלֶךְ רֹכֵב הַסּוּס לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הֲשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר יֵהוּא מַה־לְּךָ וּלְשָׁלוֹם סֹב אֶל־אַחֲרָי וַיַּגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר בָּא־הַמַּלְאָךְ עַד־הֵם וְלֹא־שָׁב
"מה לך ולשלום" - מה נוגע אליך העניין, מה שייך לך אם יש שלום או לא. יהוא ניסה להרוויח זמן ואמר לו: הצטרף אליי, סוב אל אחריי. והצופה שבמגדל רואה את הרכב מגיע ונשאר שם. "המלאך" - השליח.
וַיִּשְׁלַח רֹכֵב סוּס שֵׁנִי וַיָּבֹא אֲלֵהֶם וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם וַיֹּאמֶר יֵהוּא מַה־לְּךָ וּלְשָׁלוֹם סֹב אֶל־אַחֲרָי
גם הוא שואל בשם המלך, ויהוא עונה לו כמו לראשון: הצטרף אליי, אל הגדוד שאחריי. והמלבי"ם עומד כאן על שינוי לשון: אצל הראשון נאמר "בא המלאך עד הם", ואצל השני "ויבוא אליהם". "עד הם" - עד ולא עד בכלל, ואילו "אליהם" - ממש אליהם. הראשון עדיין לא היה בטוח אם פניהם לשלום או למלחמה, ולכן שמר מרחק כדי לשאול, ורק כשראה שהכול בסדר הצטרף. השני כבר ידע מן הראשון, מכך שלא פגעו בו, שאין כאן סכנה, ולכן הגיע ממש אליהם בלי חשש.
וַיַּגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר בָּא עַד־אֲלֵיהֶם וְלֹא־שָׁב וְהַמִּנְהָג כְּמִנְהַג יֵהוּא בֶן־נִמְשִׁי כִּי בְשִׁגָּעוֹן יִנְהָג
גם הרוכב השני נשאר. אומר הצופה: אני כבר מתחיל לזהות מרחוק שהמנהג, כלומר צורת הנהיגה והרכיבה, היא כשל יהוא בן נמשי. "בשיגעון ינהג" - בלי סדר, לא בצורה מיושבת, אלא כאילו הגדוד כולו רוכב בצורה פרטיזנית.
וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם אֱסֹר וַיֶּאְסֹר רִכְבּוֹ וַיֵּצֵא יְהוֹרָם מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַאֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה אִישׁ בְּרִכְבּוֹ וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת יֵהוּא וַיִּמְצָאֻהוּ בְּחֶלְקַת נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי
"אסור" - תאסור את המרכבה, כלומר תקשור את הסוסים. ולכאורה למה לצאת לקראתו, הרי הוא ממילא מתקרב ויבוא אליך? אלא שהם חששו שיש כאן קשר, ובמצב כזה עדיף לא להיות בעיר, שהרי בעיר הוא סגור וכלוא ויכולים לתפסו מיד. לכן העדיפו לצאת למקום פתוח: אם נראה שיש קשר, יש לנו סוסים קלי מרוץ ומיד נוכל לברוח.
וַיְהִי כִּרְאוֹת יְהוֹרָם אֶת־יֵהוּא וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם יֵהוּא וַיֹּאמֶר מָה הַשָּׁלוֹם עַד־זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים
איזה עניין של שלום יש לי כאשר יש את זנוני איזבל אמך? "זנוני איזבל" הכוונה לעבודה זרה שלה, שהעבודה הזרה נקראת זנות, כלשון "ותזנו אחרי הבעלים". וכשפיה הרבים - האם לזה ראוי לקרוא שלום?
וַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם יָדָיו וַיָּנֹס וַיֹּאמֶר אֶל־אֲחַזְיָהוּ מִרְמָה אֲחַזְיָה
יהורם קלט מיד את העניין, סובב את הסוס וצעק לאחזיה שעודנו בדרך: יש כאן קשר, יש כאן מרד. הם באים כביכול למטרת שלום אבל למעשה כדי לפגוע בנו - מרמה, ולכן ברח.
וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת־יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ
"מילא ידו בקשת" - כשמותחים את הקשת, ככל שאתה פותח יותר כך החץ עף למרחק גדול יותר. "מילא ידו" היינו מלוא ידיו, שפתח את שתי ידיו לגמרי ומתח בכל כוחו. "בין זרועיו" - בגבו, אך בין הזרועות. ולכאורה אם נאמר "ויצא החצי מליבו", מה צריך להוסיף "בין זרועיו"? אלא אומרים חז"ל: למה נענש יהורם בין זרועיו? מפני שכאשר עובדיה החביא את הנביאים הוא לקח הלוואה מאחאב, ואחר כך יהורם הוא זה שבא לקחת את בניו לעבדים. אותן זרועות שגבו ריבית רצחנית מעובדיה שהחיה את הנביאים - בהן היה עונשו. "ויכרע ברכבו" - כרע על ברכיו במרכבתו מגודל המכה.
וַיֹּאמֶר אֶל־בִּדְקַר שָׁלִשֹׁה שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי כִּי־זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה אֵת רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו וַיהֹוָה נָשָׂא עָלָיו אֶת־הַמַּשָּׂא הַזֶּה
"שלישו" - השר שלו. השלך אותו בחלקת שדה נבות היזרעאלי, אותו מקום שבו גזל אביו אחאב את הכרם מיד נבות. "רוכבים צמדים" - או ששנינו היינו באותה כרכרה, או כל אחד על סוסו אך צמודים זה לזה. אתה זוכר שהלכנו יחד אחרי אחאב אביו, ואז הגיע לשם אליהו הנביא ואמר לו "הרצחת וגם ירשת", וה' נשא עליו את המשא הזה.
אִם־לֹא אֶת־דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת־דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ נְאֻם־יְהֹוָה וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת נְאֻם־יְהֹוָה וְעַתָּה שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה כִּדְבַר יְהֹוָה
"אם לא" הוא לשון שבועה: כך נשבע ה' לשלם לו בחלקה הזאת. במקום שנעשה בו הרשע - שם המשפט, ובאותו מקום שבו נעשה המעשה, שם הקדוש ברוך הוא נפרע מעושה המעשה. וכיוון שכך, אם ה' אמר "ושילמתי לך בחלקה הזאת", צריך שגם נבלתו תהיה באותו מקום.
וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ־יְהוּדָה רָאָה וַיָּנׇס דֶּרֶךְ בֵּית הַגָּן וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו יֵהוּא וַיֹּאמֶר גַּם־אֹתוֹ הַכֻּהוּ אֶל־הַמֶּרְכָּבָה בְּמַעֲלֵה־גוּר אֲשֶׁר אֶת־יִבְלְעָם וַיָּנׇס מְגִדּוֹ וַיָּמׇת שָׁם
אחזיה, שבא לבקר את יהורם, רואה מה עלה בגורלו ומחליט לברוח. המלבי"ם, וכבר המפרשים שלפניו, דנים בסתירה: בדברי הימים כתוב שלכדוהו כשהתחבא בשומרון, וכאן כתוב שהכוהו על המרכבה ונס מגידו. מבאר המלבי"ם שהוא מת אחרי שמתו אחיו של אחזיה, וזה היה כשבא יהוא לשומרון. הוא התחבא בשומרון, וכשבא יהוא לשומרון הבין שעל ראשו בוער הכובע ואותו מחפשים, וברח למגידו. שם לכדו אותו והביאוהו לשומרון, ושם הרגוהו. נמצא ששני הכתובים נכונים. ובעצם עזרא הסופר, שכתב את ספר דברי הימים, האריך בנקודה שבה קיצר בספר מלכים. ויש בזה עוד ביאורים, ודי לנו בביאור המלבי"ם.
ומה עשה בשומרון? אומרים חז"ל שהיה מתחבא שם, קודר אזכרות וכותב עבודת כוכבים תחתיהם. ראו כמה רשע היה: היכן שכתוב "בראשית ברא אלוקים", היה מוחק את שם אלוקים וכותב תחתיו את שם הבעל. ומדוע היה צריך לברוח לשומרון? מפני שאחזיה, בנו של יהושפט, היה מלך יהודה, וביהודה לא יכול היה להרשות לעצמו מעשים כאלה. שומרון הייתה מקום העגלים, מקום העבודה הזרה, ושם הייתה לו לגיטימציה לקחת ספר תורה ולקדור אזכרות.
וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ עֲבָדָיו יְרוּשָׁלָ͏ְמָה וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִקְבֻרָתוֹ עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד
וּבִשְׁנַת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיוֹרָם בֶּן־אַחְאָב מָלַךְ אֲחַזְיָה עַל־יְהוּדָה
ולעיל ראינו שהיה זה בשנת שתים עשרה. מסבירים שיורם היה חולה שנה אחת, ואחזיה הומלך בחיי אביו - זו הייתה השנה האחת עשרה ליהורם, ולאחר מות אביו הומלך שנית, בשנת שתים עשרה ליהורם. וכאן בא הכתוב להודיע שהמלכתו לא הייתה מוסכמת על כלל הציבור, כמו שכתוב בדברי הימים "וימליכו יושבי ירושלים את אחזיה" - שכן שאר בני יהודה לא הייתה דעתם נוחה ממנו. אלא שכיוון שאביו יהושפט המליכו וזה היה ברצון אביו, לא היה בהם הכוח והעוז להילחם בקביעת האב, ולכן קיבלו את המלכת אחזיה על יהודה, אף שרובם, שכנראה היו צדיקים, לא התאים להם מלך רשע כזה.
וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת־רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן
יהוא מגיע ליזרעאל במסע של חיסול חשבונות, ושם נמצאת איזבל. היא שומעת ומבינה שהיא הבאה בתור, ומיד מתקשטת ומתייפה. ולשם מה? רש"י אומר: כדי שתמצא חן בעיני יהוא וישאנה. וכי מה לו ולזבל הזה? אלא שכך היא חשבה: אם יהוא רוצה למלוך, הרי מן המנהג המקובל אז שהמורד במלך לוקח את אשתו, ובכך הוא זוכה בכוח ובתוקף של ממלכה - איני סתם אדם, אני נשוי לאשת המלך, כלומר אני ההמשך שלו. וכיוון שכך חשבה שאם תמצא חן בעיניו יהיה לו אינטרס לשמרה כאשת המלך, כדי לבסס על ידה את מלכותו.
הרד"ק מסביר אחרת: קישטה עצמה כדי שתמצא חן בעיניו ולא יהרגנה, לא בהכרח שיישא אותה אלא שיחוס וירחם עליה - "ווי על האי שופרא דבלי בארעא". והמלבי"ם מסביר שרצתה למצוא חן בעיני שרי החיל, שאחד מהם יחמוד אותה וילך וילחם כנגד יהוא, ואותו אדם יעשה את מה שהיא אינה יכולה לעשות: ימרוד ביהוא ויחזירנה למלכותה.
וְיֵהוּא בָּא בַשָּׁעַר וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו
וכי זמרי שמו? אלא לפי מצודות היא באה להחניף לו ולהקל את אשמתו: "השלום" - התרצה להיות עמי בשלום? ואין זה פלא שהרגת את אדונך, אין בזה חידוש, שהרי גם זמרי הרג את אלה בן בעשא שהיה אדונו וקם למלוך. כבר היה לעולמים, כבר שמענו דברים כאלה. ויש אפשרות אחרת, שבאה לעקוץ אותו: אתה כמו זמרי הורג אדוניו, עבד הקם באדונו.
וַיִּשָּׂא פָנָיו אֶל־הַחַלּוֹן וַיֹּאמֶר מִי אִתִּי מִי וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים
הוא מסתכל אל החלון ושואל: יש כאן מישהו שיכול לעזור לי? "סריסים" - עוזרי המלך או אנשים חשובים.
וַיֹּאמֶר שִׁמְטוּהָ וַיִּשְׁמְטוּהָ וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל־הַקִּיר וְאֶל־הַסּוּסִים וַיִּרְמְסֶנָּה
הוא למטה והיא למעלה, ושניים שלושה סריסים משקיפים אליו. אמר להם: אתם במקום הנכון, השליכוה מלמעלה. "ויז מדמה אל הקיר" - לדיראון, שנשארה כביכול חותמתה על הקיר, וכל מי שעבר אחר כך ראה את הכתמים ואמר: זה דמה של איזבל.
ובאיזה עונש נענשה? זו סקילה. ומי נסקל על ידה? נבות היזרעאלי, שהיא טפלה עליו את האשמה שבירך אלוקים וסקלוהו, והיא אמרה לאחאב "סוקל נבות, קום רש" - כבר איננו חי, קום ורש את הכרם. ולכן מידה כנגד מידה גם היא מקבלת סקילה. וסקילה היא באחת משתי דרכים: או שזורקים עליו אבנים, או שמפילים אותו מגובה כמו שהגמרא אומרת.
"וירמסנה" - למה היה צריך לרמוס אותה? מפני שהנבואה הייתה "והייתה נבלת איזבל כדומן על פני השדה", ודומן היינו זבל - איזבל וזבל, גזירה שווה. ולכן היה צריך לנהוג בה כדרך שנוהגים בדומן על פני השדה, ולכן רמסה בסוסו לאחר שהשליכוה מלמעלה, לקיים בה את דברי הנבואה.
וַיָּבֹא וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיֹּאמֶר פִּקְדוּ־נָא אֶת־הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ כִּי בַת־מֶלֶךְ הִיא
"פקדו נא" - יש לנהוג בה כבוד ולקוברה. ולמה "בת מלך" ולא "אשת מלך"? שני טעמים. האחד: הלכתית לא הייתה אשתו של אחאב, שהרי גויה הייתה, ואין נישואין ליהודי עם גויה, כשם שאין נישואין לאדם עם בהמה, ולא שייך כאן עניין נישואין כלל. והשני, אומר הרד"ק: הרי היא גרמה למיתתו ולאובדן מלכותו, רק צרות היו לו ממנה, ואיך נכבדנה מצד שהייתה אשת מלך בעוד שלמלך הזה עשתה רק רעות? לכן הכבוד הוא מצד היותה בת מלך. וכן אנו רואים בתורה שיש לנהוג כבוד במלכות, ואף שהמלכות היא מלכות רשעה - אפילו לפרעה הרשע הזהיר הקדוש ברוך הוא את משה ואהרן לנהוג כבוד ולדבר בדרך ארץ.
וַיֵּלְכוּ לְקׇבְרָהּ וְלֹא־מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם־הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם
וַיָּשֻׁבוּ וַיַּגִּידוּ לוֹ וַיֹּאמֶר דְּבַר־יְהֹוָה הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד־עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת־בְּשַׂר אִיזָבֶל
וְהָיְתָה נִבְלַת אִיזֶבֶל כְּדֹמֶן עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל אֲשֶׁר לֹא־יֹאמְרוּ זֹאת אִיזָבֶל
"אשר לא יאמרו זאת איזבל" - משהתחילו הכלבים לפרק את גופה, לא היה ניכר עוד מי היא: נכרת ראשה ונאכלה גולגלתה, ולא ניכר כלל שזו איזבל. ואם כן נשאלת השאלה, מדוע בכל זאת נותרו הגולגולת, הרגליים וכפות הידיים? אלא כמו שמביא המדרש: זכות הייתה לאיזבל, שכשהייתה כלה עוברת ליד ביתה הייתה מרקדת לפניה - ובשביל זה נותרו רגליה. והייתה מטפחת, כלומר מוחאת כפיים - ובשביל זה נותרו ידיה. והייתה מקשקשת בראשה, מזיזה את ראשה, ואולי גם משמיעה קול שמחה - ובשביל זה נותר ראשה.
ויש מחלוקת: האם את מה שנשאר קברו, ומה שנאמר "ואין קובר" מוסב על מה שאכלו הכלבים, או שרצו לקבור אך משראו שכמעט לא נשאר מאומה לא קברו כלל. יש אומרים שלא קברו ויש אומרים שאת מה שנשאר קברו.
ומדוע לא נמצאה אלא הגולגולת? שהרי הנבואה הייתה שיאכלוה הכלבים "בחלק יזרעאל", והוא השדה שבו נהרג נבות היזרעאלי, ואילו היא נהרגה במקום הרחוק מאותה חלקה. אומר המלבי"ם שלצורך זה גויסו הכלבים: הם נטלו את גווייתה והוליכוה לחלקת נבות היזרעאלי, ושם אכלוה. נמצא שנתקיימה הנבואה עד לפרטי הפרטים, ומלבד הגולגולת וכפות הידיים והרגליים לא נותר ממנה מאומה. כן יאבדו כל אויביך ה'.
פרק ט' הוא פרק של קיום נבואות. אלישע משלים את שליחות אליהו ושולח את יונה בן אמיתי למשוח את יהוא בשמן האפרסמון, ואותו נביא צעיר מוסיף מנבואתו שלו את הציווי להכות את בית אחאב ואת גזר דינה של איזבל. יהוא מנצל את המומנטום, מכה את יהורם בין זרועיו ומשליכו דווקא בחלקת נבות, במקום שבו נעשה החטא, כי במקום הרשע שם המשפט. אחזיה מלך יהודה נס וסופו למות, ואיזבל נסקלת ונרמסת ככדומן על פני השדה - מידה כנגד מידה על סקילת נבות ועל "והייתה נבלת איזבל כדומן". ואף בתוך כל הפורענות הזאת אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה: כפות ידיה, רגליה וגולגלתה נותרו בזכות שריקדה וטפחה לפני כלות. זהו לימוד עצום בכוח הנבואה, בדיוק ההשגחה, ובכך שכל מעשה, לטוב ולמוטב, נפרע ומשתלם בסופו במדויק.