פרק ח' בספר מלכים ב' פותח בהשלמה למה שסופר בפרקים הקודמים: הנביא חוזר אל ימי הרעב ומספר כיצד דאג אלישע לאשה השונמית, וכיצד התגלגל מכך נס מדויק בחזרתה לארץ. משם עובר הפרק אל דמשק, אל מיטת חוליו של בן הדד ואל עלייתו של חזאל למלוכה, ולבסוף אל מלכי יהודה: יהורם בן יהושפט ואחזיהו בנו, מרידת אדום ופתח המלחמה ברמות גלעד. הרבה יסודות של הנהגת ה' מתגלים כאן: זכות אבות, מדידת ייסורים, וגם השאלה מה שווים מופתים לאדם שאינו רוצה להשתנות.
וֶאֱלִישָׁע דִּבֶּר אֶל־הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־הֶחֱיָה אֶת־בְּנָהּ לֵאמֹר קוּמִי וּלְכִי אַתְּ וּבֵיתֵךְ וְגוּרִי בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי כִּי־קָרָא יְהֹוָה לָרָעָב וְגַם־בָּא אֶל־הָאָרֶץ שֶׁבַע שָׁנִים׃
מדובר באותה אשה שאירחה את אלישע, שהבטיח לה בן, ואותו בן מת ואלישע החייהו. אלישע דואג לה, ולכן אומר לה: קומי ולכי את וביתך, כלומר את ואישך ובנייך, וגורי באשר תגורי - לכי לגור בכל מקום שיהיה, העיקר לא כאן, כי קרא ה' לרעב שבע שנים.
המלבי"ם מדייק מן הלשון: היה צריך לכתוב "וידבר אלישע אל האשה", ואם נכתב "ואלישע דיבר" - סימן שהכתוב חוזר לאחור. הפרק הקודם כולו עסק ברעב שהיה כבר בפועל, עד שאשה באה אל המלך וטענה שאכלה את בשר בנה ושכנתה מסרבת לתת את שלה. כאן חוזר הכתוב ומספר מה היה עוד לפני שהתחיל הרעב, בשעת ההודעה על בואו.
ומדוע בכלל צריך הנביא לספר לנו זאת? שואל המלבי"ם: אין דרכו של הכתוב לספר עניינים פרטיים. כל מה שמסופר כאן הוא עניינים כלליים או ניסי אלישע, שקיבל פי שניים ברוחו של אליהו ועשה ניסים כפליים ממנו. אלא שכל זה בא כהקדמה למה שיסופר מיד: מה קרה כשחזרה האשה מאותה ארץ שאליה הלכה.
עוד מוסיף המלבי"ם בדרך דרוש: באמת היה בכוחו של אלישע לבטל את הרעב, אלא שמכיוון שהחיה את בן השונמית, הרי שלקח מאת ה' את מפתח של תחיית המתים, וממילא נשאר מפתח של גשמים אצל בורא עולם. לכן היה רעב בארץ. אילולא החיה את בנה, היה מפתח של גשמים בידו והיה יכול לבטל את הרעב. וכאן "קרא ה' לרעב" - כבר יצאה הגזרה, רעב של שבע שנים.
חז"ל שואלים: מה אכלו באותן שבע שנים? בשנה הראשונה אכלו מה שבבתים, בשנייה מה שבשדות, בשלישית בשר בהמה טהורה, ברביעית בשר בהמה טמאה, בחמישית בשר שקצים ורמשים, בשישית בשר בניהם ובנותיהם, ובשביעית בשר זרועותיהם, לקיים מה שנאמר "איש בשר זרועו יאכלו". אפשר לפרש בדרך גוזמא שהתחילו לאכול את עצמם, ואפשר לפרשו כפשוטו של דבר: כשאדם אין לו מה לאכול, גופו מצטמק, מפני שהגוף אוכל את עצמו. השומנים שיש לו הם הרזרבות, והם הופכים לאנרגיה ומחיים את הגוף, עד שנגמרים המחסנים והאדם מת. "אכלו בשר זרועותיהם" - נצטמק בשר זרועותיהם, שהיה חיות לגוף, עד שמתו מחמת הרעב. רעב זה היה הרעב שבימי יואל בן פתואל, שעליו כתוב שהיה רעב נורא.
וַתָּקָם הָאִשָּׁה וַתַּעַשׂ כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתֵּלֶךְ הִיא וּבֵיתָהּ וַתָּגָר בְּאֶרֶץ־פְּלִשְׁתִּים שֶׁבַע שָׁנִים׃
מדוע מדגיש הכתוב "ותעש כדבר איש האלהים"? מפני שאנו זוכרים מי יצא מן הארץ בשעת רעב: אלימלך, ובאה עליו תביעה קשה מאוד - שני בניו מתו ואשתו נשארה ריקה, נורא ואיום. האשה הזאת חששה מכך, ולא יצאה מארץ ישראל לחוץ לארץ אף שהיה אפשר. ומדוע בכל זאת יצאה? רק מפני שהיתה כאן הוראת נביא, "כדבר איש האלהים". בלי זה לא היתה יוצאת, ובפרט שהיתה אשה חשובה, שנקראה "אשה גדולה", ואיך תעשה כדבר כזה ותרפה את ידי העם. רק כדבר איש האלהים היא עושה, ומקיימת את הנבואה.
וַיְהִי מִקְצֵה שֶׁבַע שָׁנִים וַתָּשָׁב הָאִשָּׁה מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל־הַמֶּלֶךְ אֶל־בֵּיתָהּ וְאֶל־שָׂדָהּ׃
לנקודה הזאת רצה הכתוב להגיע: כשחלפו שבע השנים ותם הרעב, חזרה האשה מארץ פלשתים וגילתה שמישהו התנחל בשדה שלה. והיא צועקת אל המלך: אדוני המלך, מישהו לקח לי את הבית, מישהו לקח לי את השדה. שבע שנים נעדרתי, והחזיקו בה גזלנים.
מביא הרד"ק שיש מרבותינו שרצו ללמוד מכאן שיש חזקה לבורח. כלומר: אדם שישב בקרקע שלוש שנים, יש לו חזקה. אם יבוא בעל הקרקע ויאמר "הקרקע שלי", יאמר לו: יש לי חזקה. אלא שחזקה בלי טענה אינה כלום. מה זו טענה? אם אומר לו "ישבת פה עשרים שנה, מה הקשר שלך לשדה?" והוא עונה "אין לי קשר" - אומרים לו צא. אבל אם הוא אומר "קניתי אותה, מכרת לי", או כל טיעון אחר, ויש לו חזקה - הוא נאמן. ואם תאמר לו: אתה טוען שקנית, הבא את השטר? הוא עונה: עד שלוש שנים אני חייב לשמור שטרות, יותר משלוש שנים איני חייב לשמור את שטרותי.
מכאן למדו: אצל האשה החזיק מישהו בשדה, ואם היה לה כוח להוציאו היתה מוציאה בעצמה. ולאן היא הולכת? אל המלך. מכאן שגם אם אדם ברח, ומישהו אחר כך ישב בשדה וטען שקנה ממנו - הוא נאמן. שאם תאמר שאינו נאמן, תלך לבית דין ותוציא ממנו. ולמה היא צריכה לצעוק אל המלך? משום שזה מצב שאינו סטנדרטי: איני יכולה להוציא בדרך הרגילה, אלא בדרך של פנייה ועקיפת הערכאות, פנייה אל המלך עצמו.
וְהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר אֶל־גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ־הָאֱלֹהִים לֵאמֹר סַפְּרָה־נָּא לִי אֵת כָּל־הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר־עָשָׂה אֱלִישָׁע׃
ראה איזה תזמון מדויק היה בהגעת האשה: בדיוק באותה שעה היה גיחזי, נערו של אלישע, אצל המלך, בלי שום קשר. והמלך מבקש ממנו לספר לו את כל הגדולות, את הנפלאות והניסים שעשה אלישע. "כל" - כי חלק אני מכיר, ואני רוצה לשמוע את הכל, ממך שהיית עמו.
מכאן רואים דבר גדול: ממופתים לא נהיים צדיקים. המלך הזה מלך רשע הוא, עובד עבודה זרה, ומה הוא מבקש? ספר לי מופתים. ומה נשאר ממנו? אותו רשע.
פעם באו חסידים אל בנו של החפץ חיים, וביקשו: ספר לנו מופתים על אביך. החפץ חיים אכן היה בעל מופת עצום, אלא שלא עשו מזה רעש כלל: הכל היה בפשטות ובשקט, היה אומר לאנשים דברים פשוטים, ופתאום היו רואים איך כל מה שאמר מתקיים. אמר להם בנו: תראו, אבא שלי, יותר משהיה מתפעל מ"צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", היה מתפעל מ"הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מקיים". מזה יש להתפעל. מה החוכמה שהכנעת את הקדוש ברוך הוא, אמרת וה' עשה? "מלך עלוב" נאמר על הקדוש ברוך הוא, שומע עלבונו ושותק. זו אינה חוכמה. בוא ונראה אותך שהקדוש ברוך הוא אמר משהו ואתה תעשה - זו החוכמה, לבטל את רצונך לרצון ה'.
וכן ר' חיים מוולוז'ין: היו לו תלמידים שהיו הולכים לאיזה אדמו"ר, מפני שאמרו עליו שהוא בעל מופת. הם הלכו בהחבא, ולא רצו שהרב ידע, ולכן כששמעו שהרב נוסע לעיר הלכו לשם. כשחזר, פגש אותם בדרך כאילו תפסם על חם. אמר להם: מה מצאתם שם, למה אתם הולכים? אמרו לו: הרב יודע נסתרות. אמר להם: מה החוכמה לדעת נסתרות? מי שיש לו תורה יודע הכל. ומזה אתם מתפעלים? ואז אמר להם: מה השעה עכשיו? אחת עשרה. עכשיו הילד שלי בבית בוכה, ואשתי גוערת בו, ושתי דקות לפני כן הוא שפך את החלב. נתן להם תיאור מלא של מה שקורה בביתו. הגיעו הביתה, שאלו את אשתו, וסיפרה להם שהילד בן השנתיים שפך את החלב ובכה - בדיוק כמו שהרב תיאר. מי שיש לו כוח התורה רואה מסוף העולם ועד סופו.
ובעצם, מה יש להתפעל ממופתים? ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, ומה קרה? נשארה שפחה. מדוע? מפני שלא עשתה כלום כדי להשתנות, לא התגברה ולא התאמצה. וכך גם כאן: המלך נהנה לשמוע סיפורי מופתים, מלך רשע עובד עבודה זרה, ומה יצא מזה? שום דבר, נשאר אותו דבר.
וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר־הֶחֱיָה אֶת־הַמֵּת וְהִנֵּה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־הֶחֱיָה אֶת־בְּנָהּ צֹעֶקֶת אֶל־הַמֶּלֶךְ עַל־בֵּיתָהּ וְעַל־שָׂדָהּ וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה־בְּנָהּ אֲשֶׁר־הֶחֱיָה אֱלִישָׁע׃
בדיוק בשעה שגיחזי מספר על תחיית המת, מגיעים המת החי ואמו, והיא באה לצעוק על השדה. אומר גיחזי למלך: הנה, זה בדיוק מה שספרתי. אין אימות גדול מזה. אחרת היה המלך אומר: סיפרו, לך תדע מה אמרו, אולי כן ואולי לא. כאן הוא שומע ממקור ראשון.
וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ לָאִשָּׁה וַתְּסַפֶּר־לוֹ וַיִּתֶּן־לָהּ הַמֶּלֶךְ סָרִיס אֶחָד לֵאמֹר הָשֵׁיב אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ וְאֵת כָּל־תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה מִיּוֹם עָזְבָהּ אֶת־הָאָרֶץ וְעַד־עָתָּה׃
המלך התפעל מיושרה ומצדקותה, והבין שאם אלישע קבע מדורו אצלה, בוודאי מדובר באשה בעלת מעלה גבוהה מאוד, ובוודאי אינה משקרת. לכן מיד הצמיד לה אדם וציווה עליו לדאוג שתקבל בחזרה את שדה, כי דבריה דברי אמת והוא מאמין לה.
מדייק הרלב"ג: הוא אמר להשיב את השדה ואת כל תבואות השדה, אבל לא אמר להשיב את דמי השכירות של הבית. מדוע? משום שהדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו חייב להעלות לו שכר, שזה נהנה וזה לא חסר, ובתנאי שהחצר אינה עבידא לאגרא, שאינה עשויה להשכרה.
ומוסיף המלבי"ם יסוד: אותו זמן היה שעת חירום, והגמרא אומרת שבשעת חירום אין חזקות כלל. מהי שעת חירום? שאנשים בורחים ונמלטים, או ששני חבלי ארץ אין ביניהם קשר, יש גייסות וצבא שאינו נותן לעבור ממקום למקום. ואז יכולה האשה לטעון: רציתי לבוא ולמחות ולא יכולתי, שעת מלחמה היתה, הגבולות היו סגורים. וכאן היתה שעת חירום, שהרי זה היה בסוף שבע שנות הרעב, ובשנה השתים עשרה ליהורם פרצו פלשתים ביהודה, כמובא בדברי הימים, ומן הסתם המלחמה החלה עוד קודם לכן, שהרי כתוב שהרגו את כל בית המלך, וארבע שנים קודם לכן היתה מלחמה. ובזמן חירום אין חזקה, ולכן הצדק עם האשה אף שלא הביאה שטרות: החזיקו לה בקרקע, וחזקה אינה מועילה במצב כזה.
וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק וּבֶן־הֲדַד מֶלֶךְ־אֲרָם חֹלֶה וַיֻּגַּד־לוֹ לֵאמֹר בָּא אִישׁ הָאֱלֹהִים עַד־הֵנָּה׃
כאן אנו עוברים לעניין חדש. אלישע מגיע לדמשק, והכתוב אינו אומר מדוע. חז"ל מבארים כמה סיבות. רש"י אומר שהלך להחזיר את גיחזי בתשובה. גיחזי, לאחר שגזר עליו אלישע שתדבק בו צרעת נעמן על שלקח את המתנות, הלך לדמשק. ולמה הלך לדמשק? יש אומרים שהלך אל נעמן לבקש תשלום: הרי אני לקחתי את הצרעת שלך, תן לי משהו, מגיע לי. ומכאן רואים את מה שדיברנו בעבר בטבעיו ומידותיו של גיחזי, שחמדת הממון לא השתנתה אצלו כלל. כך ראינו כשראו את מחנה ארם נטוש, וכל אחד דאג רק איך הוא מכניס לכיס ואיך הוא מחביא. ואפילו שבסוף הלכו להגיד למלך, זה היה רק מפחד שראשם יישאר על כתפיהם ולא מסיבה אחרת: מצידם שכולם ימותו ברעב, העיקר את נפשי הצלתי. וכך גם כאן.
ועוד: אלישע הולך להחזירו בתשובה, כי בעקבות שקילל אותו כפר גיחזי בה' וירד מדתו. ומה עשה בפועל? שתי דעות בחז"1ל. יש אומרים שאבן שואבת תלה לחטאת ירבעם, הם העגלים שעשה ירבעם: בזמנם לא כולם הכירו את חכמת המגנט, והוא תלה מגנט רב עוצמה מעל העגלים במקום גבוה, והמגנט גרם לעגל להימשך ולעמוד באוויר. כל מי שבא ומסתכל רואה עגל עומד באוויר ואינו זז. או שקשר אותו בחוטים ברגליו, כך שנמשך עד גובה מסוים והחוטים רק תופסים שלא יעוף למעלה, ורואים שהוא נמשך למעלה - וזה מראה כאילו הוא עגל רוחני. ועוד אומרים חז"ל, שחקק שם על פיו של העגל, והעגל היה אומר "אנוכי" ו"לא יהיה לך", וכל מי שהיה מגיע ושומע את העגל מדבר "אנוכי ה' אלהיך" היה בטוח שבורא עולם התלבש בגוף גשמי, בתוך העגל, ועל ידי זה האמינו בעבודה זרה.
וכשבא אליו אלישע להשיבו בתשובה, אמר לו גיחזי: מקובלני ממך שמי שחטא והחטיא את ישראל אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ולכן לא רצה לשוב. אך טעות היא בידו: אמנם אין מספיקין בידו, אבל אם יתאמץ ויתגבר יכול לעשות תשובה גם בזה. הכוונה היא שאין לו סייעתא דשמיא, לא יעזרו לו. הרי כתוב שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו, וכאן נאמר לו שסייעתא דשמיא לא תהיה לך. אבל להגיד שה' מנע ממך את התשובה? אפילו מנבוכדנצר לא מנע, ואפילו ממנשה שמילא את ירושלים דמים מפה לפה לא מנע, ואיך ימנע ממך? אלא שפעמים רבות אדם שאינו רוצה לחזור בתשובה מוצא כל מיני טיעונים לומר שה' כבר אינו רוצה אותו.
ובאותם דורות היו הרבה בורים, ומחמת בורותם היה אפשר לעבוד עליהם. כשקולומבוס גילה את אמריקה היה בטוח שהגיע להודו, "אינדיה", ולכן קרא ליושביה אינדיאנים, והם שבו אותו. הוא היה תוכן גדול, והיה עמו עוד עוזר תוכן, והם ידעו בדיוק מתי צריך להיות ליקוי חמה ומתי ליקוי לבנה. אמר להם: דעו לכם, אם אינכם משחררים אותי היום אני לוקח לכם את הירח. באותו לילה בדיוק היה ליקוי לבנה, כפי שידע מן הלוח. הם הסתכלו ופתאום ראו שהלבנה נעלמה. למחרת שחררו אותו ונתנו לו מתנות, ורק ביקשו: תחזיר לנו את הירח. אמר להם: טוב, בלי נדר, מחר אני מחזיר לכם את הירח. כך גם בעבודה זרה: עשו כל מיני טכניקות והתחכמויות, ואנשים היו בטוחים שיש ממש בעבודה זרה, ובאמת הכל היה טכניקות. ומעבר לכך היו גם פעולות בכוחות הטומאה, אך לא תמיד היה זה על ידי כוחות הטומאה.
המלבי"ם מדייק ב"ויבא אלישע דמשק": הוא לא נכנס לתוך דמשק ממש, אלא בא בעיבורה של עיר, כלומר המקום שממנו מעברים את העיר, שבעים אמה ושיריים, המקום הסמוך לעיר. ומנין הדיוק? מן הלשון "בא איש האלהים עד הנה" - עד ולא עד בכלל. וכן רואים שהמלך שולח להקביל את פניו, משמע שעדיין לא נכנס לעיר. ומכאן, אומר המלבי"ם, למדו חז"ל שבא להחזיר את גיחזי: שהרי גיחזי היה מצורע, והמצורעים יושבים מחוץ לעיר, ולכן בא עד שם ולא נכנס לעיר, כי בא לדבר על לבו של גיחזי.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־חֲזָהאֵל קַח בְּיָדְךָ מִנְחָה וְלֵךְ לִקְרַאת אִישׁ הָאֱלֹהִים וְדָרַשְׁתָּ אֶת־יְהֹוָה מֵאוֹתוֹ לֵאמֹר הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה׃
בן הדד מלך ארם חולה, ולכן הוא שולח את חזאל: קח מנחה, גש לאיש האלהים ושאל אותו אם מן החולי הזה אקום ואחיה.
וַיֵּלֶךְ חֲזָאֵל לִקְרָאתוֹ וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדוֹ וְכָל־טוּב דַּמֶּשֶׂק מַשָּׂא אַרְבָּעִים גָּמָל וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר בִּנְךָ בֶן־הֲדַד מֶלֶךְ־אֲרָם שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה׃
חזאל, שהיה איש של בן הדד, שר או משמש אצלו, הולך לקראתו ומביא מנחה וכל טוב דמשק. וכי משא ארבעים גמל הוא כל טוב דמשק? אומרים חז"ל: ללמדך שהיתה בידו אבן טובה שהיתה ראויה ליתן בה את כל טוב דמשק. כלומר ארבעים גמלים ועוד אבן יקרה ששוויה כל טוב דמשק. והמצודת דוד מסביר על דרך הפשט: כל מיני מאכל טוב שנמצא בדמשק, משא ארבעים גמל. והוא עומד לפניו ואומר "בנך בן הדד" - בדרך של צניעות וענווה, שכיוון שבא אל הנביא לבקש טובה, משפיל עצמו לפניו.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע לֵךְ אֱמָר־לוֹ חָיֹה תִחְיֶה וְהִרְאַנִי יְהֹוָה כִּי־מוֹת יָמוּת׃
שימו לב: הקרי הוא "לו" בוי"ו, והכתיב "לא" באל"ף. אם כן, אפשר לקרוא "לך אמור: לא חיה תחיה", ואפשר לקרוא "לך אמור לו: חיה תחיה". ואם כן נשאר הקושי: מהו "כי מות ימות"?
רש"י מסביר שאלישע מדבר עם חזאל עצמו: "לך אמור לו חיה תחיה" - מי יחיה? אתה, חזאל. "והראני ה' כי מות ימות" - הוא, בן הדד המלך, ימות. יש כאן דיבור לשניים: אתה תחיה והוא ימות.
הרד"ק, ובקו זה נוקט גם המלבי"ם, מסביר אחרת: על מה שאל בן הדד? על החולי. לכן אומר לו אלישע: מן החולי תחיה. אבל מה יקרה בסוף? יהרגו אותך. יש כאן שתי תשובות: אם שואל על החולי, חיה תחיה, אבל הראני ה' שבסופו של דבר מות ימות, כי יהרגו אותו. וזה בדיוק מה שנראה בהמשך. ומה שנאמר הדבר לחזאל, יש בזה רמז לחזאל עצמו: תהיה אתה התליין, לך אתה תוציא זאת לפועל. שאם לא כן, למה נאמר לי שמן החולי יחיה אך מישהו יהרגו?
והרלב"ג מסביר: אמר לו אלישע, לך תאמר לו חיה תחיה, אבל לך אני מודיע שמות ימות. ולמה כל הקומבינה הזאת? מטעם פשוט: אם היה הולך ואומר למלך "אתה תמות", היו אומרים - מה החוכמה, מפחד מת, איבד רצון חיים ואמון בחייו ולכן מת, ולא הוכחת שאתה יודע דבר. לכן אמר: לך תגיד לו שיחיה, כדי שלא יאמרו שמת מחמת הפחד, אבל לך אני מודיע מראש שהוא ימות, שה' הראה לי כן - וממילא מוחלט שימות, רק אל תגיד לו זאת, שלא יאמרו אחר כך שמת בגלל ההודעה המוקדמת.
וַיַּעֲמֵד אֶת־פָּנָיו וַיָּשֶׂם עַד־בֹּשׁ וַיֵּבְךְּ אִישׁ הָאֱלֹהִים׃
תוך כדי הדיבור שם חזאל לב שאלישע מתאפק, "עד בוש" מלשון בושש, עד שאינו יכול להתאפק יותר, ופורץ בבכי.
וַיֹּאמֶר חֲזָאֵל מַדּוּעַ אֲדֹנִי בֹכֶה וַיֹּאמֶר כִּי־יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר־תַּעֲשֶׂה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָעָה מִבְצְרֵיהֶם תְּשַׁלַּח בָּאֵשׁ וּבַחֻרֵיהֶם בַּחֶרֶב תַּהֲרֹג וְעֹלְלֵיהֶם תְּרַטֵּשׁ וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ׃
שימו לב שאלישע אינו אומר לו "כשתמלוך", אלא רק: אני רואה כמה צרות אתה עתיד לעשות לעם ישראל. מבצריהם תשלח באש, בחוריהם בחרב תהרוג, עולליהם תרטש - רש"י מסביר שיבקע את מעיהם, או שיכה אותם בכוח על הקיר או על הקרקע, וזה נקרא לרטש. "והרותיהם תבקע" - שני פירושים: הנשים ההרות, שלא תהיה בך שום חמלה עליהן ותבקע בטנן; ופירוש אחר, המגדלים החזקים והבצורים הבנויים בהרים, מבצריהם הבנויים בהרים אותם תבקע.
וַיֹּאמֶר חֲזָהאֵל כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב כִּי יַעֲשֶׂה הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע הִרְאַנִי יְהֹוָה אֹתְךָ מֶלֶךְ עַל־אֲרָם׃
חזאל אינו קולט: מי אני? בסך הכל שמשו של בן הדד. אין לי צבא, אין לי כוח, אין לי כלום, ואיך אני מסוגל לעשות דברים כאלה? "כי יעשה הדבר הגדול הזה" - אדם פרטי אינו יכול לעשות דבר גדול כזה. עונה לו אלישע: הראני ה' אותך מלך על ארם, כלומר ה' הראה לי שאתה עתיד להיות מלך, וכשתהיה מלך יהיה לך באמת הכוח לזאת.
וַיֵּלֶךְ מֵאֵת אֱלִישָׁע וַיָּבֹא אֶל־אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה־אָמַר לְךָ אֱלִישָׁע וַיֹּאמֶר אָמַר לִי חָיֹה תִחְיֶה׃
וכמה נפלא הדבר לפי פירוש רש"י: אלישע אמר "חיה תחיה" על חזאל עצמו, והוא עונה למלך "אמר לי חיה תחיה" - אמר לי, שאני חיה אחיה. רק שהמלך הבין שהדברים נאמרו עליו.
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיִּקַּח הַמַּכְבֵּר וַיִּטְבֹּל בַּמַּיִם וַיִּפְרֹשׂ עַל־פָּנָיו וַיָּמֹת וַיִּמְלֹךְ חֲזָהאֵל תַּחְתָּיו׃
למחרת לקח את המכבר, שהוא שמיכה או כרית, טבלו במים ופרשו על פניו. ולמה על פניו? כביכול היה למלך חום, ואמר לו: אני עושה לך זאת כדי שהחום ירד. אבל בעצם היתה זו פעולה לצנן אותו ולהמיתו, וכך היה: נכנסה בו הצינה ומת בן הדד, וימלוך חזאל תחתיו. מכאן רואים שכדבר הנביא: אילולא המעשה הזה של חזאל שהרג את בן הדד, היה בן הדד עדיין חי. וזה מדויק כפי שאמרנו: מן החולי הוא יחיה, אבל הראני ה' כי מות ימות, שמישהו יפעל להריגתו, וזה חזאל. ובפרט שחזאל קיבל חיזוק לדבר, כשאמר לו אלישע שה' הראה לו שהוא יהיה מלך, שהרי איך יהיה מלך? הוא יורש את בן הדד, ולכן הרג את בן הדד וירש את כיסאו.
וּבִשְׁנַת חָמֵשׁ לְיוֹרָם בֶּן־אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יְהוֹרָם בֶּן־יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
יורם בן אחאב היה מלך על ישראל, ויהושפט מלך על יהודה, וכבר ראינו שהיו קשרים בין בן אחאב ליהושפט. לבנו של אחאב קראו יורם, ולבנו של יהושפט מלך יהודה קראו יהורם.
וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בֵּית אַחְאָב כִּי בַת־אַחְאָב הָיְתָה לּוֹ לְאִשָּׁה וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה׃
בן שלושים ושתיים שנה היה במלכו ושמונה שנים מלך בירושלים. יהורם בן יהושפט הלך בדרך מלכי ישראל שהיו רשעים, ואומר לך הכתוב אל תתפלא: ראה איזה שידוך היה לו, בת אחאב היתה לו לאשה. ומעיר הרלב"ג שבהמשך היא נקראת "בת עמרי", ועמרי היה אביו של אחאב, וכנראה פעם ייחסה הכתוב לאביה ופעם לאבי אביה, כמו שרואים אצל בנות יתרו. שניהם היו רשעים, אחאב ועמרי, וכן יורם בנו, וככלל מלכי ישראל היו רשעים.
וְלֹא־אָבָה יְהֹוָה לְהַשְׁחִית אֶת־יְהוּדָה לְמַעַן דָּוִד עַבְדּוֹ כַּאֲשֶׁר אָמַר־לוֹ לָתֵת לוֹ נִיר לְבָנָיו כָּל־הַיָּמִים׃
הנה כאן מלך רשע, יהורם, בן ליהושפט שהיה צדיק, ואף על פי כן לא רצה ה' להשחית את יהודה, מפני זכות אבות: למען דוד עבדו, שיש לו הבטחה "לתת לו ניר לבניו כל הימים". ומהו ניר? רש"י מסביר: ממשלה. והרד"ק מבאר ניר כמו נר, מלשון "ערכתי נר למשיחי", והכוונה מלכות, וכמו שתרגם אונקלוס "ונירם" - ומלכות. הקדוש ברוך הוא הבטיח לו מלכות כל הימים, ולכן לא רצה להשחיתם.
מבאר המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא כרת ברית עם דוד, ובברית זו התווה לפניו את סדר ההנהגה שתהיה עמו ועם בניו ובני בניו אחריו עד סוף תקופת המלכות. אמר לו שאם בניו יעזבו את תורת ה' יעניש אותם - "אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם" - "וחסדי לא אסיר ממנו", וכן בתהילים: "אם יעזבו בניו תורתי... ופקדתי בשבט פשעם וחסדי לא אפיר". כלומר, ה' מבטיח לדוד: לבנך יש זכות אבות, ומה הרע שיעשה לא יועיל לגרוע ממנו את המלכות. מה כן יהיה? יחטוף מכות, אבל את המלכות לא אסיר ממנו. אך בבני הבנים אין הבטחה כזאת, ומהם כן תוסר המלוכה.
וכאן חידוש גדול של המלבי"ם: הוא שם לב שאצל המלכים הרשעים, כשהבנים אחזו מעשה אבותיהם בידיהם, לא היתה להם המשכיות והם מתו בקיצור ימים. המלך הרשע עצמו זכה לאריכות ימים, אבל בן המלך הרשע - ה' לא המתין לו ולקח אותו מיד. וכך היה אצל אביים בנו של רחבעם, ואצל יהואחז בנו של יהורם. יהורם עצמו היה רשע, ואביו יהושפט היה צדיק, ולכן הוא הבן הראשון שהוא רשע, ובו נאמר: אותו לא אסיר, מקסימום מכות. אבל בני בניהם, שהם כבר דור שני של רשע, אם ילכו בדרך הרשע - מיד לוקח אותם. לכן כאן, יהושפט צדיק, והמלך הרשע הראשון שממנו מתחילים למנות הוא יהורם, ואצלו אתה רואה אריכות במלכותו. זהו "ולא אבה ה' להשחית את יהודה למען דוד": הבטחתי לדוד שבניו יזכו לשבת על כיסא המלוכה, ומן המלך הרשע עצמו לא אפרע תחילה, אבל את בני הבנים יסיר הקדוש ברוך הוא מן המלכות.
בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד־יְהוּדָה וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ׃
בימיו של יהורם התחיל הקדוש ברוך הוא לייסרו, מה שלא היה אצל אביו יהושפט, שכן להסיר את המלכות לא יסיר, אבל לייסר כן. דוד המלך שם באדום נציבים, אנשים ממונים מטעמו שהיו שולטים שם, ועתה אמרו: אין הנציבים מתאימים לנו, אנו רוצים חירות ומלכות משלנו. מימי דוד לא היה להם מלך, ורק עכשיו, כיוון שמרד יהורם בה', המליכו להם מלך.
מביא רש"י בשם חז"ל שהיו שמונה מלכים שמלכו באדום לפני מלוך מלך בישראל: בלע בן בעור ושם עירו דינהבה, שאול מרחובות הנהר וכו', שמונה מלכים. ומי שיודע, כבר דיברנו שהאריז"ל גילם בפסוקים אלה את כל תורת הסוד, סוד השבירה שהיתה בעולם האצילות. ועל כל פנים פשט הכתובים שהיו שמונה מלכים, ואומרים חז"ל שכנגדם מלכו בישראל שמונה מלכים: איש בושת, דוד, שלמה, רחבעם, אביים, אסא, יהושפט ויהורם. כנגד שמונה מלכים אלה שמלכו בישראל לא היה מלך באדום, ואחרי שחלפו שמונה מלכים כן נהיה מלך באדום, והמליכו עליהם מלך וקמו ומרדו במלכות ישראל.
וַיַּעֲבֹר יוֹרָם צָעִירָה וְכָל־הָרֶכֶב עִמּוֹ וַיְהִי־הוּא קָם לַיְלָה וַיַּכֶּה אֶת־אֱדוֹם הַסֹּבֵיב אֵלָיו וְאֵת שָׂרֵי הָרֶכֶב וַיָּנָס הָעָם לְאֹהָלָיו׃
יורם, הוא יהורם בן יהושפט, לא יכול היה לקבל דבר כזה, והחליט לצאת ולהשיב אליו את המורדים, ואם צריך בכוח, אז בכוח. מכאן ואילך יש דיון בין המפרשים על מי חוזר המשך הפסוק.
הרד"ק מסביר: כשהיה יורם בצעירה, כבר עמדו פנים מול פנים מול חיל אדום, ולמחרת היה צריך להיות הקרב, אבל יהורם לא המתין. הוא קם בלילה עם מחנהו - "ויהי הוא קם לילה" מוסב על יורם - והכה את אדום הסובבים אליו ואת שרי הרכב. וכשראה מחנה אדום הפתעה כזאת שלא ציפו לה, ופתאום נפל עליהם יורם וכל צבאו, "וינס העם לאהליו" - העם האדומי הנשאר.
המלבי"ם מסביר כמותו, אלא ש"וינס העם" לפי דעתו מוסב על עם ישראל. שהרי מה שהיה צריך יורם לקום בלילה ולא להמתין למחרת מראה על חולשתו: בקרב קונבנציונלי לא היה מצליח לקחת את מלך אדום, ולכן נזקק לאלמנט ההפתעה. וראה שלא היתה זו מלחמה גמורה, כי לא מיגר אותם: "ויכה את אדום הסובב אליו ואת שרי הרכב", ויותר מזה לא הצליח, כי לא היה בו כוח להכות יותר. הוא לא סיים את המלחמה, רק את שרי הרכב, ואז העם שעמו, שממנו ציפה להמשיך את המלחמה, נס לאהליו.
מאידך מביא הרד"ק פירוש נוסף בשם אביו, וכן מסביר הרלב"ג: "ויהי הוא קם לילה" מוסב על מלך אדום. ותאמר, וכי מלך אדום יכה את אדום? אלא שהיו כאלה מאדום שלא מרדו במלך ישראל ונשארו עמו, וכעת שבא אדום למרוד במלך ישראל, קם מלך אדום והכה את אותם אדומים שלא מרדו ונשארו סובבים את יהורם, שהם בעיניו כמו גייס חמישי, כמורדים בו. וגם הכה את שרי הרכב של יהורם, ועל ידי זה נסו עם ישראל לאהליהם.
וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד־יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא׃
מאותו זמן לא היו אדום כפופים למלכות יהודה. ומהו "אז תפשע לבנה"? רש"י אומר: מרדו יושבי לבנה במלך, ואיני יודע מאיזו אומה היו, שהרי לבנה מארץ ישראל היא, ואומר אני שהיו משבט יהודה ומרדו במלך. לפי רש"י חלק משבט יהודה מורד כאן במלך, וכן המלבי"ם אומר שלבנה היתה חלק ממלכות יהודה ופשעה בו. לעומת זאת הרד"ק מסביר שלבנה היתה סמוכה לארץ ישראל יותר משאר ארץ אדום, וכשפשעה אדום עדיין לא פשעה לבנה, ורק לאחר המלחמה הזאת מרדה גם היא. יוצא לפי הרד"ק שלבנה היתה מאדום ולא היתה שייכת לנו, ולא כפירוש רש"י שהיתה שייכת ליהודה ומרדה במלכה.
וַיִּשְׁכַּב יוֹרָם עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד וַיִּמְלֹךְ אֲחַזְיָהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
ויתר דברי יורם וכל אשר עשה כתובים על ספר דברי הימים למלכי יהודה. ודייק הכתוב "בעיר דוד" ולא בקברות המלכים: כיוון שהיה רשע, קברוהו בעיר דוד אבל לא בקברות המלכים.
בֶּן־עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אֲחַזְיָהוּ בְמָלְכוֹ וְשָׁנָה אַחַת מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ עֲתַלְיָהוּ בַּת־עָמְרִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל׃
אחזיהו בן יהורם מלך בשנת שתים עשרה ליורם בן אחאב מלך ישראל. ומדוע מלך זמן קצר כל כך, שנה אחת בלבד? מפני שהוא רשע בן רשע, וכבר אמרנו שמלכות רשע בן רשע קצרה. ושם אמו - תראו איזו צדקת - עתליהו, בתו של אחאב ונכדתו של עמרי.
וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ בֵּית אַחְאָב וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּבֵית אַחְאָב כִּי חֲתַן בֵּית־אַחְאָב הוּא׃
ומה אפשר לדרוש מבן עם אמא כזאת? ואומר לך הכתוב אל תתפלא: חתן בית אחאב הוא, מחותן לאחאב.
וַיֵּלֶךְ אֶת־יוֹרָם בֶּן־אַחְאָב לַמִּלְחָמָה עִם־חֲזָאֵל מֶלֶךְ־אֲרָם בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיַּכּוּ אֲרַמִּים אֶת־יוֹרָם׃
יש לנו כאן את יורם בן יהושפט המתחבר עם יורם בן אחאב: מצא יורם את יורם. והמלחמה היא באותו מקום שבו נפל אחאב - ברמות גלעד, ובאותו מקום נפל גם יורם בנו. ומדוע? מפני שהמשיך את דרכו של אביו, וגם הוא לא החזיר את כרם נבות תחתיו. אותו מקום, מקום מועד לפורענות: רמות גלעד, ואותה סיבה שהביאה למיתת אחאב, כרם נבות היזרעאלי, כנראה שניעורה אותה "זכות" במרכאות כפולות גם אצל הבן, ואף הוא מת באותו מקום.
וַיָּשָׁב יוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל מִן־הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים בָּרָמָה בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת־חֲזָהאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַאֲחַזְיָהוּ בֶן־יְהוֹרָם מֶלֶךְ יְהוּדָה יָרַד לִרְאוֹת אֶת־יוֹרָם בֶּן־אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל כִּי־חֹלֶה הוּא׃
יורם המלך, לאחר שהיכוהו הארמים, היה חולה, ואחזיהו בן יהורם מלך יהודה הלך לראות את יורם בן אחאב, כלומר לבקרו ולקיים מצוות ביקור חולים.
הפרק פותח בחסדו של אלישע עם השונמית, ומלמד אותנו שיעור בהשגחה: אזהרה שנאמרה שבע שנים קודם התגלגלה לתזמון מדויק, שבו בדיוק בשעה שגיחזי מספר על תחיית המת מגיעים המת החי ואמו, והמלך מחזיר לה את שדה ותבואותיה. אגב אורחא למדנו את דיני חזקה ואת ההלכה שבשעת חירום אין חזקות, ואת היסוד הגדול שממופתים לא נהיים צדיקים: לא המלך הרשע ולא השפחה שעל הים השתנו, כי החוכמה אינה שצדיק גוזר וה' מקיים, אלא שה' גוזר וצדיק מקיים. בהמשך ראינו את נבואת אלישע בדמשק, את בכייתו על העתיד לבוא לישראל מידי חזאל, ואת קיום דברו במות בן הדד ובעליית חזאל למלוכה. ולבסוף מלכות יהודה: יהורם בן יהושפט הרשע, שנצל בזכות ברית ה' עם דוד - "לתת לו ניר לבניו", שהמלך הרשע עצמו אינו נעקר אלא רק מיוסר, ובני בניו הם הנפרעים בקיצור ימים. וכך אחזיהו בן רשע מלך שנה אחת בלבד, ורמות גלעד, מקום מועד לפורענות, פותחת את הפורענות שתבוא על בית אחאב.