פרק ז בספר מלכים ב הוא המשך ישיר למצור על שומרון ולרעב הנורא שתואר בפרק הקודם, והוא ההפטרה המוכרת לכולנו. בפרק אחד אנחנו רואים כיצד מהפך שלם מתחולל בין ערב לבוקר: נבואה שנראית בלתי אפשרית, ארבעה מצורעים מנודים שהופכים לשליחי הישועה, מחנה ארם שנס על נפשו מקול שלא היה, ושליש המלך שמלגלג על דבר הנביא ומשלם על כך בחייו. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם.
נבואת אלישע: לא מחיר זול, אלא שיהיה
וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר יְהֹוָה, כֹּה אָמַר יְהֹוָה: כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן.
אלישע רואה את גודל הצרה ואת גודל הרעב, ומקבל נבואה מאת השם שהרעב עומד להיפסק. "שמעו דבר השם" - יש לי נבואה: כעת מחר יימכר סאה סולת בשקל וסאתיים שעורים בשקל בשער שומרון.
מבאר המלבי"ם: אין הכוונה שהמחיר יהיה זול במיוחד. זהו מחיר רגיל, ואפילו מחיר שהיה נהוג גם בשנות הרעב. עיקר הצרה לא היה המחיר אלא שפשוט לא היה. גם מי שהיה מוכן לשלם את כל הון ביתו לא היה יכול לקנות, כי לא הייתה תבואה. ומה מבטיח הנביא? שיהיה. תהיה תבואה בשער שומרון, ובמחיר המוכר.
לגלוגו של השליש
וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר: הִנֵּה יְהֹוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה? וַיֹּאמֶר: הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל.
"השליש אשר למלך נשען על ידו" - זהו המלווה הצמוד של המלך, שהמלך נשען עליו. הוא פונה אל איש האלוקים בלגלוג: מה אתה מבטיח להם הבטחות סרק? וכי השם עושה ארובות בשמיים להמטיר דרכן חיטים ושעורים וסולת? היעלה על הדעת שהשם יוריד עכשיו מן מן השמיים? עונה לו אלישע: אין לך אמונה בדברי הנביא ובנבואת השם - אתה תראה בעיניך ומשם לא תאכל.
ארבעה אנשים היו מצורעים: מי הם?
וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ?
הלשון לכאורה אינה מדויקת. היה צריך לכתוב "וארבעה אנשים מצורעים היו פתח השער" - שכן "היו" מתייחס למקום שבו היו. מדוע נאמר "היו מצורעים"?
מביא המלבי"ם את דברי חז"ל שאלו היו גיחזי ושלושת בניו. ומניין? שהרי אלישע ריפא את כל המצורעים שהיו בזמנו. ומניין לנו זאת? קל וחומר מנעמן: אם את הגוי ריפא, יהודי שבא אליו להתרפא מצרעתו לא ריפא? ואף הנערה ידעה זאת, שהרי אמרה לגברתה "אחלי אדוני לפני הנביא" - שילך אדונה אל הנביא ויאסוף אותו מצרעתו, כי כך היה דרכו. לא הייתה אומרת דבר כזה אלמלא ידעה שהנביא אוסף מצרעתם את כל המצורעים שבזמנו, ושבזה היה מסייע ביד העם. אם כן כולם היו בריאים, וכיצד נמצאו כאן ארבעה מצורעים? בעל כורחך אלו גיחזי ובניו, שאותם לא היה יכול לרפא, שהרי גזירה נגזרה עליהם שצרעת נעמן תדבק בו, בעקבות חילול השם שעשה כשהלך ודרש תשלום עבור רפואתו של נעמן.
לכן נאמר "היו מצורעים": כל המצורעים שעד אותו זמן כבר נרפאו, ואלה נותרו עדיין בצרעתם. וכיוון שלקו בצרעת בשומרון, שילחו אותם מחוץ לחומה, כדין מצורע המשתלח מן העיירות המוקפות חומה, ולכן ישבו פתח השער ולא בתוך העיר.
מידה כנגד מידה: פתח השער
הסבר נוסף לצירוף "היו מצורעים פתח השער": גיחזי היה מונע את התלמידים מלבוא אל אלישע. כשהיה אלישע שואל מדוע לא באו תלמידים היום, או מדוע באו מעטים, היה גיחזי משיב: אלה אין תוכם כברם, לא נתתי להם להיכנס. זו אחת הסיבות שאלישע קילל אותו בצרעת. ואם אתם זוכרים, מיד לאחר ששולח גיחזי אומרים בני הנביאים "צר לנו המקום", וצריכים ללכת לבנות מקום חדש ליד הירדן - שם היה מעשה הגרזן שלמדנו. סימן שעד אז היה גיחזי משלח אותם מבית המדרש ולא נותן להם ללמוד.
וכשחזר גיחזי מלקחת את כספו של נעמן, שאל אותו אלישע "מאין גיחזי?", והשיב "לא הלך עבדך אנה ואנה". כאן רואים שהוא עצמו לא היה תוכו כברו: כלפי חוץ צדיק, ובתוכו הלך ולקח ועוד משחק אותה צדיק. מידה כנגד מידה: אתה טענת "אין תוכם כברם" וגירשת אותם מבית המדרש, אתה שאין תוכך כברך תגורש. וזהו "וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער" - היו מצורעים בעוון פתח השער. כיוון שנעלת את פתח השער בפני התלמידים ולא נתת להם להיכנס, פתח השער ייסגר עליך ותישאר בחוץ ולא תוכל להיכנס אל העיר.
מדוע ישבו יחד?
ראיה נוספת שאלו גיחזי ובניו: הרי המצורע צריך לשבת בדד מחוץ למחנה. ומה טעם הישיבה בבדידות? כדי שיהרהר בתשובה, שיחשוב על מעשיו הרעים, על לשון הרע שדיבר, על חילול השם שעשה. אם כן, ארבעה מצורעים היו צריכים לשבת כל אחד בפינה נפרדת, וכיצד ישבו כאן יחד? אלא בעל כורחך אלו ארבעה שאין תועלת בישיבתם בדד, שכן לא היה כאן עונש רגיל של מדבר לשון הרע שחוזר בתשובה ומתרפא, אלא גזירה שנגזרה על ידי הנביא, ואפילו ישובו בתשובה לא יועיל להם ויישארו בצרעתם. ומי הם אותם ארבעה? גיחזי ושלושת בניו.
ואף בלשונם יש רמז: "מה אנחנו יושבים פה עד מתנו" - מאיזה טעם אנחנו יושבים כאן? אל תקרא "פֹּה" אלא "פֶּה". בעוון הפה: שהוא שיקר לנביא, ושהלך ושיקר לנעמן ואמר לו שהנביא ביקש שיביא את הכסף. "מה אנחנו יושבים" - בגלל הפה.
חשבון המצורעים
אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם, וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ. וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם, אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ.
הם עושים חשבון פשוט: אין לנו מה להפסיד. אם נבוא העיר, גם אם יכניסו אותנו פנימה, אוכל אין שם ונגזרה עלינו מיתה. אם נשב כאן, אף כאן נמות ברעב. ואם נלך אל מחנה ארם, יש חמישים אחוז שיהרגו אותנו וחמישים אחוז שאולי יחיו אותנו. וכשיש ספק כזה, עדיף הספק מן הוודאי. נלך אל מחנה ארם, ואולי השם יעזור ויקבלו אותנו ולא ימיתונו.
ויקומו בנשף: תזמון משמיים
וַיָּקֻמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם, וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ.
"נשף" הוא תחילת הערב. הם אינם נכנסים מיד פנימה, אלא מתקרבים לאט לאט מחשש, ומגיעים עד קצה המחנה, והנה אין שם איש.
מסביר המלבי"ם: כדי שתתקיים נבואת הנביא שאמר "כעת מחר", היה הכרח שכבר בלילה יתחילו המצורעים להזיז את העניינים. שאילו היו ממתינים עד הבוקר, עד שיתגלגלו הדברים ויגיעו לישראל היה עובר יום נוסף, והנביא הרי אמר "כעת מחר". לכן גלגלו משמיים שילכו בתחילת הלילה, יראו מיד וירוצו להודיע למלך.
הנס: קול רכב וקול סוס
וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ.
עתה מתאר לנו הנביא מה קרה באמת. השם השמיע את מחנה ארם בנס קול רכב, קול סוס, קול חיל גדול. הם נבהלו והיו בטוחים שרעש אדיר כזה הוא בוודאי חיל מלכי החיתים ומלכי מצרים, שמהם פחדו, הבאים עליהם.
וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת אׇהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם, הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא, וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם.
עוד בתחילת הערב ברחו, ומרוב בהלה לא היה להם זמן אפילו להתיר את הסוסים ולשים עליהם אוכף. הדבר דומה לרעידת אדמה: אדם אינו רץ אל רכבו להניע אותו ולחשוב לאן לנסוע, אלא נוטל רגליו ובורח. כך גם כאן: הבהלה הייתה כה גדולה, הם חשו שהאויב כבר לידם ולכן נסו ברגליהם, מתוך הנחה שעד שיגיע האויב אל המחנה ויתעסק בשלילת שלל הם כבר יספיקו להימלט.
המצורעים האלה: אותם מצורעים
וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה, וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ.
כבר נאמר לעיל "ויבואו עד קצה מחנה ארם והנה אין שם איש", ומדוע חוזר ואומר "ויבואו המצורעים האלה עד קצה המחנה"? מסביר המלבי"ם: למחנה שתי קצוות. תחילה באו לקצה האחד, וחשבו שמא מרוכזים הם בקצה השני מאיזו סיבה, אולי שם המשמר. לכן הגיעו גם עד הקצה השני, וראו שהכל ריק.
"ויבואו אל אוהל אחד ויאכלו וישתו" - אדם רעב, דבר ראשון אוכל. אלא שמכאן ואילך רואים שהמצורעים הללו לא שינו את הנהגתם, ולכן נאמר "המצורעים האלה": אותם הם, נשארו באותה חמדת ממון ובאותה תאווה. בעיר אנשים גוועים ברעב, ובכל רגע של עיכוב עוד אנשים נופחים את נפשם - והם: הכל טוב ויפה, אכלנו, אבל יש כאן כסף, יש כאן זהב. הולכים ומטמינים, הולכים ומטמינים.
ואומרים בדרך רמז: מהו "וילכו ויטמינו"? שכל אחד לא רק דאג לעצמו, אלא אף חשד בחברו, ולכן הלך להטמין במקום פרטי שהאחרים לא יראו. אפילו בעולם התחתון יש איזו לויאליות וכללים בסיסיים ממי גונבים וממי לא, ואילו כאן היו בעלי חמדת ממון עד כדי כך שכל אחד ידע שאינו סומך על חברו בגרוש. וזה הרמז ב"ויטמינו", שאפשר לקרוא בו לשון נטייה: כל אחד נטה מחברו והלך להחביא בפינה שלו.
ומדוע מדגיש הכתוב שהלכו גם אל "אוהל אחר"? להדגיש את תאוות הבצע. אילו לקחו רק מאוהל אחד, היינו יכולים לומר שמצבם הכלכלי היה דחוק והם נטלו משהו קטן ומיד הלכו לספר. בא הכתוב ומלמד שהלכו לאוהל אחד ואחר כך לאוהל שני, כדי שתבין עד כמה היו תאבי בצע. ולמי שזה עדיין לא היה ברור, בא הפסוק הבא וממחיש זאת.
מצפון של פחד
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים, הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים, וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן, וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ.
המצפון מתחיל לעבוד, אך שימו לב מה קולו אומר. "לא כן אנחנו עושים, היום הזה יום בשורה הוא ואנחנו מחשים" - שותקים. ומה יקרה אם נמתין עד אור הבוקר? האם ימותו אנשים בעיר? זה כלל אינו מוזכר. אלא "ומצאנו עוון": המלך יאמר ידעתם שיש כאן אוכל ולא הגדתם, ויוריד לנו את הראש. גם כשהלכו לבסוף לספר, זו הייתה הסיבה: מה יעשו לנו, מסוכן, המלך יטען איך שתקתם ביום בשורה כזה. אך שיהיה אכפת להם שאנשים מתים? מה אכפת לנו, יש כאן כסף.
וטעם נוסף בדבריהם: אם נמתין עד אור הבוקר, יבין המלך שלא בבוקר באנו אלא כבר בלילה, שהרי אין אדם יוצא לפשוט על מחנה באמצע היום, ויאמר: אם כן למה לא בישרתם מיד? בוודאי כל הלילה הלכתם להטמין. אך אם נבוא עכשיו, יהיה ברור לו שבאנו בתחילת הלילה ומיד כשראינו סיפרנו.
הבשורה מגיעה אל המלך
וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם, כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה.
הם באים אל שומר העיר, הוא השוער, ומספרים: אין שם איש, ואפילו קול אדם מרחוק אין שומעים. הסוס קשור והחמור קשור, והאוהלים כמות שהם - לא קיפלו אותם ולא הוציאו מהם מאומה, אלא נטשו אותם כפי שהיו.
וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה.
שוער העיר קורא לשוערים שבארמון המלך, שהם שוערים אחרים, והם המובילים את הדברים אל המלך פנימה.
חששו של המלך: מלכודת
וַיָּקׇם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו: אַגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם, יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בַשָּׂדֶה לֵאמֹר כִּי יֵצְאוּ מִן הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל הָעִיר נָבֹא.
המלך חושש מקונספירציה: יש כאן תחבולה, אין הם תמימים כל כך. יצאו מן המחנה וטומנים לנו פח, מלכודת דבש. כסף, זהב ואוכל, והם ממתינים שנצא. הרי חודשים הם צרים על העיר ואינם יכולים להיכנס פנימה, ולכן חשבו תחבולה: כמו בטרויה שהמציאו את הסוס הטרויאני להכניס חיילים ולפרק את העיר מבפנים, כך כאן יעשו מלכודת דבש בחוץ. אנשי העיר יצאו, השערים ייפתחו, וכשרוב אנשי העיר או כולם יהיו בחוץ - יכתרו אותם, יהרגו אותם ויכבשו את העיר בהליכה.
חכם היה יהורם מלך ישראל, אלא שלרגע שכח שהנביא הבטיח הבטחה. אילו היה לו אמון בדברי הנביא, מיד היה אומר: הנה, דבר הנביא מתגשם, יש אוכל, והנביא אמר שמחר יהיה אוכל. אך כיוון שפקפק בדברי הנביא, כלל לא עלה על דעתו שזו התגשמות הנבואה.
עצת העבד
וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר: וְיִקְחוּ נָא חֲמִשָּׁה מִן הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ, הִנָּם כְּכׇל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ, הִנָּם כְּכׇל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּמּוּ, וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה.
העבד משיב: מלכודת אפשר לבדוק. הרי כדי לארוב חייבים להיות באזור קרוב, להתחבא ולקפוץ; אורב מרחוק אינו אורב. לכן נשלח חמישה אנשים ונחפש סביבות, ואין כאן סיכון של עם רב אלא של חמישה בלבד.
ומעבר לכך, אין כאן סיכון כלל, שהרי ממילא הם עומדים למות. זהו בדיוק החשבון שעשו ארבעת המצורעים: "ואם ישבנו פה ומתנו". גם כאן: "הינם ככל המון ישראל אשר נשארו בה" - הם כמו אלה שעדיין נשארו בעיר, "הינם ככל המון ישראל אשר תמו" - וסופם של הנשארים להיות ככל אלה שכבר תמו ברעב. אם כן, אם ימותו הרי רק הקדימו את מיתתם בזמן קצר, ומאידך אם יש שם הצלה - יש בזה הצלה לכל העיר.
עדות הדרך
וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה אֲרָם לֵאמֹר: לְכוּ וּרְאוּ.
"שני רכב סוסים" - שני סוסים עם רכבים ורוכבים עליהם. המלך לא רצה לשלוח חמישה כפי שהוצע לו, אלא אמר ששניים די בהם כדי לבדוק אם זו מלכודת אם לאו.
וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כׇל הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחׇפְזָם, וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ.
הם מתחילים לרחרח ורואים שובל של בגדים וכלים, ומתברר להם שזו הייתה דרך מנוסת ארם. שכן אדם הנס ועליו משא כבד, פורק אותו מעליו כדי לרוץ במהירות, ואף שהוא מפסיד ממון - כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו. מכך שהכל זרוק בדרך הבינו שמדובר באנשים שנמלטו על נפשם והיו מוכנים להשליך הכל כדי להציל את חייהם.
קיום הנבואה
וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם, וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר יְהֹוָה.
העם יוצאים ובוזזים את מחנה ארם, ומיד נעשה המחיר סאה סולת בשקל, בדיוק כדבר השם. אך שימו לב: הנביא אמר שני דברים. האחד היה "דבר השם" - נבואת המחיר. והשני היה דבר הנביא בלבד: הברכה שנתן לשליש, שיראה בעיניו ומשם לא יאכל. וגם זה נתקיים.
וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר, וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו.
השליש היה שליחו של המלך, ותפקידו היה לעמוד בשער ולעצור בעד העם שלא יבוזו איש לעצמו. שהרי השלל שנמצא במלחמה שייך למלך, ולכן היה צריך מי שיעמוד ויאמר: רבותיי, יש כאן מלך, כל מה שאתם אוספים מגיע לאוצר המלך. אדוני, מה הבאת? זה מגיע למלך.
ואילו נשאר השליש בשער, לא היה מתקיים דבר השם "סאה סולת בשקל". שהרי אם הכל מגיע למלך, המלך היה קוטף קופון על חשבון הנס: לוקח את הכל אליו וקובע את המחיר כרצונו, ולעם אין ברירה אלא לשלם. נמצא שהמלך היה עושה רווח על חשבון הנס שעשה הנביא. לכן דאג השם שהשליש יירמס וימות, ועל ידי כך יתקיימו מלוא דברי הנביא: לא רק סאה סולת בשקל במחנה ארם - ששם אין זו חוכמה - אלא בשער שומרון, שגם לאחר שתיכנס התבואה לעיר יישאר המחיר כמות שהוא ולא יתייקר השער.
חטאו של השליש מכמה פנים
כאן מונה המלבי"ם את חומרת חטאו של השליש. ראשית, הנביא איש רם מעלה, והמלך אף הוא, על פי תפיסתם, איש רם מעלה. תארו לעצמכם את מגיש כוס התה בפגישה בין נשיא אמריקה לנשיא רוסיה, שפתאום מעיר לאחד מהם שדבריו שטויות. היו אומרים לו: מה אתה מתערב? הנח את התה וצא החוצה, לא היית אמור בכלל להאזין. זה אפילו מעליב, ששניים חשובים משוחחים ולמוזג התה יש מה להעיר. והשליש התערב בדו שיח שבין הנביא למלך - חוצפה שאין כדוגמתה.
שנית, לא זו בלבד שהתערב, אלא בא לסתור את דברי הנביא וללגלג עליו. מילא לשאול שאלה, גם זה דבר שלא ייעשה, אבל ללגלג על דברי הנביא בשעה שהוא מדבר?
שלישית, הנביא כלל לא הבטיח דבר שהוא מחוץ לטבע. שהרי אמר סאתיים שעורים בשקל וסאה סולת בשקל, וזה היה המחיר המקובל גם בשנות הרעב. זול לא היה. מה שהתחדש הוא רק שתהיה תבואה, בעוד שקודם המחיר היה זהה אך תבואה לא הייתה. אם כן מה שייך לומר "הנה השם עושה ארובות בשמיים"? כל שנדרש הוא שהאויב יסתלק, ואז יישאר המחיר. אילו אמר הנביא שהמחיר יהיה אפסי, היה מקום לומר שצריך ארובות בשמיים כדי שהחיטה תימכר במחיר אפסי; אך הוא אמר מחיר מלא, ורק הבטיח שתהיה תבואה, וזה נס קטן בהרבה.
רביעית, גם אם אמנם יצטרך השם לעשות ארובות בשמיים - היד השם תקצר? מי שהוריד מן מן השמיים אינו יכול לעשות ארובות בשמיים? מדוע אתה אומר שלא יעלה על הדעת, וכי לא היו דברים מעולם?
וחמישית, הוא מכחיש את דברי הנביא, ומי שמכחיש דברי נביא דינו מיתה. לכן היה עונשו מידה כנגד מידה, ולכן נאמר "ויהי לו כן" - שנתקיים בו בדיוק כפי שאמר.
מדוע חוזר הכתוב על הנבואה?
וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן.
לכאורה למה לחזור על מה שכבר קראנו בתחילת הפרק? אלא שהכתוב מסביר מדוע מותו של השליש היה מוכרח כדי לאמת את דברי הנביא. שהרי אילו היה ממשיך לעמוד בשער ולגבות את המכס, השער היה קופץ והמחיר עולה, ולא היו דברי הנביא מתקיימים אלא במחנה ארם בלבד, ואילו הנביא אמר "בשער שומרון". לכן היה מוכרח שיירמס בשער ולא יגבה את המס שדרש המלך.
וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר: וְהִנֵּה יְהֹוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה? וַיֹּאמֶר: הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל.
וַיְהִי לוֹ כֵּן, וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת.
וחוזר הכתוב על דברי הלגלוג כדי ללמדנו את הצד השני: לא רק שמותו נצרך לקיום הנבואה, אלא אף מצד עצמו נתחייב מיתה, שכפר בדברי הנביא ואמר דברי חוצפה. ולכן "ויהי לו כן" - ראה בעיניו את הנס כדבר הנביא, ורמסוהו העם בשער וימות. כן יאבדו כל אויביך השם.
לסיכום:
פרק ז מציג בפנינו את קיומה המדויק של נבואת אלישע: לא ריבוי מופלג של זול, אלא עצם קיומה של תבואה במחיר המוכר, ובשער שומרון דווקא. השם מסובב את הדברים בדיוק מופלא: קול נס שמבריח את ארם, ארבעה מצורעים - גיחזי ובניו, שנענשו מידה כנגד מידה על פתח השער שנעלו בפני התלמידים ועל עוון הפה - שיוצאים בנשף כדי שהישועה תגיע "כעת מחר", וסופו של השליש שנרמס בשער כדי שהמחיר לא יתייקר על ידי מכס המלך. בתוך כל זאת מלמד אותנו הפרק על טבע האדם שאינו משתנה: אף בשעת ישועה נשארו המצורעים בחמדת ממונם ובחשדנותם, ומצפונם התעורר מיראת עונש ולא מרחמים על הגוועים ברעב. ומנגד, על החוצפה שבלגלוג על דברי נביא, שסופה מיתה, וכי אין יד השם קצרה מלעשות ארובות בשמיים.