פתיחה: פרק של נסים ושל השגחה גלויה
פרק ו' במלכים ב' הוא אחד הפרקים העשירים ביותר בנפלאותיו של אלישע. הוא נפתח בסיפור קטן לכאורה של בני הנביאים שהמקום צר להם, ממשיך בנס הגרזן הצף על פני המים, ומשם עובר לפרשה שלמה של מלחמת ארם בישראל: הנביא שיודע את סודות חדר המשכב של מלך ארם, המארב שנהפך לסעודה, ולבסוף המצור הנורא על שומרון והרעב שהביא לאכילת בשר בנים. נלך על סדר הפסוקים, נבאר על פי המלבי"ם ושאר הפרשנים, ונלמד את המוסר העולה מכל עניין.
המקום צר ממנו: פרי סילוקו של גיחזי
וַיֹּאמְרוּ בְנֵי־הַנְּבִיאִים אֶל־אֱלִישָׁע הִנֵּה־נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ׃
בני הנביאים אומרים לאלישע שהמקום שבו הם יושבים לפניו נעשה דחוק. התלמידים נתרבו. וכיצד זה מתקשר לפרק הקודם, לפרשת גיחזי ונעמן? אומרים חז"ל: כאשר גורש גיחזי מלפני אלישע, רבו התלמידים. כל עוד היה גיחזי שם, היו רבים יראים לבוא לפני אלישע, שכן היה דוחה אותם: מה יש לך לשמוע כאן? חבל על זמנך, לך לעבוד, אין כאן מה לשמוע. משנדחה גיחזי, החלו התלמידים לזרום. מכאן הגיע המצב שהמקום צר מהכיל אותם, וכעת יש להרחיבו.
עוד אומרים חז"ל שאלישע ישב בשומרון, ו"ישיבת כרכים קשה" - קשה לאדם לשבת בעיר, והכוונה בעיקר להוצאות היקרות. בעיר ההוצאות תמיד גבוהות יותר מאשר במקומות מרוחקים. אמנם היום המצב לעתים הפוך: מלבד יוקר הדיור, בדרך כלל זול יותר לחיות בעיר, כי במקומות מרוחקים המכולת מוכרת במחירים מופקעים ואין מתחרים, ואילו בעיר יש הרבה מתחרים. אבל מבחינת מחיר הדיור, גם אז וגם היום, העיר יקרה מאוד. ועוד הסבר: בזמנם היו זקוקים לבקר, לגבינה, לחלב, ומהם התפרנסו. במושבים ובמקומות הכפריים היו הרפתות, הלולים והבקר בכמויות גדולות, ולכן זה היה זול. בערים היה פחות מכל זה, היו צריכים להביא ממקומות מרוחקים, וזה היה חייב להימכר טרי (לא היה דבר כזה מאתמול או קפוא), וממילא היה יקר בהרבה. זהו שאמרו: ישיבת כרכים קשה.
נֵלְכָה־נָּא עַד־הַיַּרְדֵּן וְנִקְחָה מִשָּׁם אִישׁ קוֹרָה אֶחָת וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שָׁם מָקוֹם לָשֶׁבֶת שָׁם וַיֹּאמֶר לֵכוּ׃
נלך למקום שיהיה זול יותר. כל אחד מאיתנו ירים קורה אחת, ומהן נבנה לנו מקום לשבת שם: בית דירה, בית מדרש גדול. ואלישע מסכים: לכו.
וַיֹּאמֶר הָאֶחָד הוֹאֶל נָא וְלֵךְ אֶת־עֲבָדֶיךָ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֵלֵךְ׃
למה הם צריכים שאלישע עצמו יבוא איתם? אומר הרלב"ג: כדי שיהיה להם לעזר במה שיתחדש להם שם. שמא נצטרך אותך, שמא יקרה דבר שנהיה חייבים בו את עזרתך. ומיד נראה שהבקשה הזו הייתה במקומה.
נס הגרזן הצף
וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה וְאֶת־הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל־הַמָּיִם וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר אֲהָהּ אֲדֹנִי וְהוּא שָׁאוּל׃
"מפיל הקורה" - בא לחטוב את הקורה בגרזן. "וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם": אפשר היה לפרש "את" מלשון כלי, כמו "וכיתתו חרבותם לאיתים", אך אין זה הפשט כאן. כיוון שה"את" נקודה בסגול, פירושה "עם", כמו "את יעקב איש וביתו באו". כלומר הקורה עם הברזל נפלו יחד אל המים.
"ויצעק ויאמר אֲהָהּ אדוני והוא שאול" - אילו היה זה הפסד ממוני שלי, ניחא. אבל הגרזן שאול הוא, ומה אומר לבעליו? אני חייב להחזיר לו ואין לי מהיכן.
וַיֹּאמֶר אִישׁ־הָאֱלֹהִים אָנָה נָפָל וַיַּרְאֵהוּ אֶת־הַמָּקוֹם וַיִּקְצׇב־עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ־שָׁמָּה וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל׃
אלישע שואל: להיכן נפל הגרזן? הראה לי את מקומו. "ויקצב עץ" - קצב מלשון קצוב, חתוך. חתך עץ והשליכו לתוך המים, ועל ידי זה צף הברזל. ולמה היה צריך לקצוב עץ, והלוא הידית נותרה בידו, ואף אם לא, יכול היה לקחת עץ סתם? אומר הרד"ק: הכלל הוא שהנסים נעשים על ידי דבר חדש. כך לקחו צלוחית חדשה כדי להמתיק בה את המים, וכך גם כאן. ומדוע דבר חדש? מפני שבדבר הישן כבר נעשה שימוש כלשהו; כשאתה בא לעשות נס, אתה צריך דבר חדש שלא השתמשו בו מעולם, משהו שבא נקי, בלי "זיכרונות" של שימושים קודמים, אלא מיועד אך ורק לצורך הנס. "ויקצב" - חתך אותו במידה מסוימת. לכן גם הקצב נקרא קצב, שהוא חותך את כל החתיכות לפי קצבה אחת, לפי קצב אחד.
וכך מבאר הרלב"ג בלשונו: "והנה הרצון באומרו וישלך שמה, שכבר השליך שמה עץ בכוח, כדי שירד מפני זאת התנועה ההכרחית. והנה היה העץ בשיעור שהיה יכול לנצח קלותו כבדות הברזל, ויציפהו עמו על המים". יסודו של הרלב"ג הוא שכל נס נעשה בדרך טבעית ככל האפשר, באופן שייראה פחות כנס ויותר כדבר אפשרי על פי הטבע. לכן לדבריו לא לקח אלישע עץ סתם וזרקו למים, אלא לקח עץ גדול דיו, שמבחינת המסה שלו יוכל לצוף ולהציף עמו את הברזל, ועיצב את קצהו כגודל החריץ שבגרזן, והשליכו בכוח אל המים כדי שייתקע בתוך החריץ ויציף את הברזל.
אבל המלבי"ם חולק בחריפות: "ויקצב עץ - הראה שיש בכוח הנביא להפוך הטבעים, שהעץ והברזל החליפו טבעם זה לזה". העץ צלל במים אדירים כעופרת, והברזל צף למעלה כעץ קל. ועל הרלב"ג הוא כותב: "והרלב"ג חיפש בזה תחבולות טבעיים כדרכו, אילמלא שהדברים כתובים לא הייתי אומר אותם, ודבריו הבל". וזה היה הנס השנים עשר למניין נפלאותיו. כלומר: אין לך צורך להסביר כיצד נעשה הנס בדרך טבעית. היה כאן נס, והנביא מסוגל לקחת דבר קל ולהשקיעו ודבר כבד ולהציפו. ובלאו הכי אתה נזקק לנס: אם תאמר שזרק וכיוון, וכי באמת אפשר לכוון כך? תזרוק מיליון פעם ולא תצליח שהעץ ייכנס בכוח וייתקע בברזל ויציף אותו. אם כן, ממילא נצרך נס, ולמה לך לחפש הסברים? אמור מראש שזה נס: העץ שוקע והברזל צף, להראות שבכוח הנביא להפוך את הטבעים.
וַיֹּאמֶר הָרֶם לָךְ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֵהוּ׃
לאחר שצף הברזל, היה עליו ליטול אותו מעל פני המים. ומכאן רואים שאין עושים נס בדבר שאין בו צורך. לכאורה יכול היה הגרזן לצאת מעצמו אל שפת הנהר, אך נאמר "הרם לך": די לך שיצוף על פני המים, עד כאן עושים את הנס, ומכאן ואילך קח אותו בידיך. בדומה לזה מצאנו אצל בתיה בת פרעה, שגם משם למדנו שהאדם צריך לעשות את שלו: היא שלחה את אמתה, שלחה את ידה, ואז נעשה הנס ונשתרבבה אמתה אמות הרבה ולקחה את התיבה. הקדוש ברוך הוא עושה נס, אבל גם אתה צריך מצדך לעשות את שלך.
הנביא שיודע את סודות מלך ארם
וּמֶלֶךְ אֲרָם הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּוָּעַץ אֶל־עֲבָדָיו לֵאמֹר אֶל־מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי׃
מכאן מתחיל עניין חדש, כמעט פרק בפני עצמו. מלך ארם היה נלחם בישראל שנים, והיה מתייעץ עם עבדיו, עם זרועות הביטחון וגורמי המודיעין שלו, שומרי הסוד, ואומר להם: במקום פלוני אלמוני תהיה חנייתי. זהו קוד מבצעי סודי שאיש אינו אמור לדעת: מהיכן תבוא ההתקפה, היכן תוצב התקפת הפתע. איש אינו יודע מלבד עבדיו. "פלוני" מלשון "והוא פלאי", דבר מכוסה ונעלם. "אלמוני" מלשון הסתר, כמו אילם, דבר שלא מדברים עליו, דבר לא ידוע. ועוד אפשרות מביא הרלב"ג: א' מתחלפת בע', כמו "עלמוני", מלשון נעלם ונסתר.
וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִשָּׁמֶר מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי־שָׁם אֲרָם נְחִתִּים׃
וכאן מסופר עד היכן הגיעה גדולתו של הנביא, שרוח אלוקים חופפת עליו והוא יודע אף את הנסתרות ביותר. איש האלוקים שולח אזהרה למלך ישראל: אדוני, היזהר, מכינים לך מארב. "נחיתים" מלשון נוחתים, ששם הם יורדים. ה"GPS" של הנביא סורק את כל הארץ ויודע כל מקום ומקום.
וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר־לוֹ אִישׁ־הָאֱלֹהִים וְהִזְהִירֹה וְנִשְׁמַר שָׁם לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם׃
מלך ישראל היה מקבל אזהרה כזו, שולח אנשים לראות הכצעקתה, ונשמר שלא לעבור שם. "לא אחת ולא שתיים" - לא פעם ולא פעמיים היה עושה כן. מלך ארם היה מתכנן מארבים, הנביא היה מודיע למלך ישראל, ומלך ישראל היה שולח לשם אנשים. עצם השליחה הזאת מגלה במידת מה את חוסר האמונה של מלך ישראל, שבכל פעם היה צריך לבדוק מחדש אם גם הפעם צדק הנביא. מכל מקום היה נזהר, וראה שוב ושוב שהדבר נכון.
וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ־אֲרָם עַל־הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּקְרָא אֶל־עֲבָדָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל׃
מלך ארם יוצא מדעתו. "ויסער" - אחזו סער ומבוכה, רעדה כרוח סערה. הוא בטוח שיש כאן חפרפרת, מישהו שמגלה סוד, מרגל של מלך ישראל. לא ייתכן שיודעים שם כל מה שקורה כאן.
וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו לוֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי־אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ׃
אין כאן מרגל, אדוני המלך. יש להם נביא, ואלישע הנביא מגיד למלך ישראל אפילו את מה שדיברת עם אשתך בלילה. הכול הוא יודע, אף מה שבחדרי חדרים.
וַיֹּאמֶר לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא וְאֶשְׁלַח וְאֶקָּחֵהוּ וַיֻּגַּד־לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה בְדֹתָן׃
שומע מלך ארם דבר כזה ואומר: קלף כזה? זהו ג'וקר, שאיתו מנצחים כל מערכה. מדינה הייתה משלמת מיליוני דולרים בעבור אדם אחד כזה, שיוכל לומר לנו אם מתכננים נגדנו התקפה, היכן אמורה להיות מלחמה, ומהם המהלכים האסטרטגיים של האויב. "ואשלח ואקחהו". ומגידים לו שהוא בעיר דותן.
הדבר מזכיר את פעולת הקומנדו הימי בתקופת אותן שנים: למצרים היה מכ"ם מתוחכם שהרוסים חימשו אותם בו, והוא יצר סכנה גדולה למטוסינו לטוס מעליו. מה עשו? טסו לשם במסוק, קשרו את המכ"ם, הרימו אותו והביאו אותו לכאן. בשבילם היה זה ביזיון נורא: מכ"ם ששווה מיליונים, ואולי עוד לא הספיקו ללמד אותם להשתמש בו. אותו דבר שאמור לשמור על כולם, אותו לקחו. וזה בדיוק מה שרצה כאן מלך ארם: את זה ששומר על כולם, את הנביא, אותו ניקח. אלא שהפלא עצום: הנביא אינו מכ"ם. וכי אתה יכול לקחת אותו? ואם תכפה אותו, וכי ידבר כשאינו רוצה? ואם הוא יודע מה בחדרי משכבך, בוודאי יודע גם שאתה מתכנן לקחתו. כיצד מתכננים דבר כזה?
וַיִּשְׁלַח־שָׁמָּה סוּסִים וְרֶכֶב וְחַיִל כָּבֵד וַיָּבֹאוּ לַיְלָה וַיַּקִּפוּ עַל־הָעִיר׃
אומר המלבי"ם: באמת תוכניתו של מלך ארם לא הייתה לקחת את הנביא בכוח, שזה מעשה אווילי שלא יעלה על הדעת, אלא לקחתו בדרך נעימה. וראיה לדבר מלשונו: "לכו וראו איכֹה הוא". מהי מילה זו? לא "איפה הוא", אלא לפי המלבי"ם: לכו וראו מה מצבו, האם הוא עשיר או עני. אם עני הוא, קל לקנותו; אם עשיר, אצטרך להרבות לו מוהר ומתן עד שאשכנע אותו שכדאי לו לשרת אותי ולא את מלך ישראל. "איכֹה הוא" מלשון האיך מצבו. ואם כן, למה שלח חיל כבד? מפני שידע שמלך ישראל לא ייתן לשחרר את ה"מכ"ם" שלו בקלות. הוא יצא עם חיל כבד להשאיר את אלישע אצלו אפילו בכוח, ואם יראה שאלישע רוצה ללכת, אולי אף ינסה להורגו, שהרי בשום אופן לא יסכים שאלישע יעבור לידי האויב. לכן שלח חיל גדול שילחם במלך ישראל אם יעכב בעדו מלקנות את הנביא בכסף.
"כי רבים אשר איתנו מאשר אותם"
וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱלֹהִים לָקוּם וַיֵּצֵא וְהִנֵּה־חַיִל סוֹבֵב אֶת־הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ אֵלָיו אֲהָהּ אֲדֹנִי אֵיכָה נַעֲשֶׂה׃
משרת אלישע קם בבוקר מוקדם. אומר המלבי"ם: היה זה בהשגחה, שעוד לפני שהתעורר מישהו ושם לב למצור, הראשון שראה אותו היה דווקא זה שעל ידו אפשר לטפל בבעיה, המשרת של אלישע, כדי שיודיע לאלישע. ואפשר גם, אומר המלבי"ם, שאלישע עצמו העיר את משרתו מוקדם כדי שיצא ויראה, כדי שיוכל לפעול את הפעולה שנראה בהמשך.
ומדוע שואל הנער "איכה נעשה" ולא "מה נעשה"? אומר המלבי"ם: "איכה נעשה" פירושו - יודע אני שיש בנו כוח להינצל, ושאלתי היא רק כיצד. יש דרכים רבות להינצל, וברור לי שניוושע, שהרי הנביא עמי; השאלה היא רק באיזה אופן תיעשה ההצלה.
וַיֹּאמֶר אַל־תִּירָא כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם׃
וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר יְהֹוָה פְּקַח־נָא אֶת־עֵינָיו וְיִרְאֶה וַיִּפְקַח יְהֹוָה אֶת־עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע׃
אתה רואה כאן צבא עצום, אלפים, אומר לו אלישע, ואף על פי כן הצבא שלנו גדול יותר. הנער אינו מבין על מה מדובר, ואלישע מתפלל שייפקחו עיניו, וה' פוקח את עיניו והוא רואה את ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע, הבאים לשמור עליו. עתה נוכח לראות שהחיל אשר עם אלישע רב מן החיל אשר עם מלך ארם.
ולמה היה צורך בנס הזה? לכאורה נס בכדי הוא, ובפרט שנראה בהמשך שאלישע כלל לא השתמש ברכב האש ובסוסי האש שראה הנער בהר, אלא הכול נעשה בדרך פשוטה וקלה בהרבה. וכי משמיים עושים נס בחינם? הרלב"ג נותן הסבר: אדם הנתון בפחד, בחרדה, בהלם קרב, עלול לצעוק, וכשהוא צועק במצב כזה אי אפשר להשתיקו, שאין זה מצב רציונלי. תוצאת הצעקה תהיה שכל בני העיר יתעוררו, והדבר רק יסבך את המצב ואלישע לא יוכל לשלוט בו כפי שהוא עתיד לנהוג. לכן היה הכרח להרגיע את הנער באותו רגע, והדרך להרגיעו הייתה שיראה את הרבים אשר איתנו מאשר אותם, וכך יתעשת ואלישע יוכל לשלוט במצב. הסבר נוסף: היה חשש שיכירו שאלישע כאן ויבואו בדרך של כוח.
והסבר נוסף: הגמרא אומרת שאדם שירא, מזלו מתרועע, ולומדים זאת מאיוב, "את אשר יגורתי בא לי". כלומר, כשאדם מפחד מדבר מסוים, המזל שלו, המלאך השומר עליו בשמיים, נחלש. הגמרא בבבא קמא אומרת שלכל אדם יש מלאך השומר עליו, ולכן בהמה מתה בקלות יותר מאדם, שלאדם יש מלאך שומר. וכשהאדם מפוחד, כביכול נחלש אותו מלאך והאדם נעשה חשוף יותר לפגיעה: "את אשר יגורתי בא לי", ועוד פסוק באיוב: "פחד פחדתי ויאתייני", פחדתי מדבר וסופו שבא עלי. מכאן שחלק מן השמירה מפני הפחד הוא הביטחון בה': הבוטח בה' חסד יסובבנו, ומי שאינו בוטח, עצם הפחד שהוא מכניס בעצמו עלול להזיק לו. אף כאן היה חשש שמזלם יתרועע בעקבות פחדו של הנער, ולכן היה הכרח לחזקו בביטחון בה', ועל ידי זה יכלו לצאת ולפעול.
והמלבי"ם מוסיף: המלאכים שעל ידם באמת הציל אלישע את העיר וניצל מכל העניין, הם אלה שנדמו עתה לעיני הנער כמלאכי אש ורכבי אש. הקדוש ברוך הוא שולח מלאכיו לפניך להצילך, ושלח מלאך לפני אלישע להיות בעזרו, ואותו מלאך התגשם לעיני הנער כרכב אש וסוסי אש וצבא עצום. אין זה רק כדי להרגיע את הנער, אלא זהו המלאך שאמור לעזור לאלישע, שהתגשם לעיניו, ואגב כך נרגע הנער.
עם מי אתה: מוסר "רבים אשר איתנו"
מכאן אומרים בעלי המוסר שאדם צריך לקחת מוסר גדול בכל המלחמות שכנגד הכופרים וכנגד מי שאינם עושים רצון ה', והמוסר הוא: "כי רבים אשר איתנו מאשר אותם". פעם בא רב של עיירה אל החפץ חיים וסיפר לו על המצב הקשה, שהמשכילים נלחמים בו ומזנבים בו בכל צעד ושעל, כבר כבשו את בניין העירייה, את בית הספר, וכאן ושם. אמר לו: יש כאן מאבק בין היראים למשכילים, ואני מרגיש שהיראים הולכים ומתמעטים, הולכים ונחלשים, והמשכילים מרימים ראש ומצליחים בכל המערכות; איני יודע מה לעשות, נראה שהמצב לפני הרמת ידיים. אמר לו החפץ חיים: מה בכלל השאלה? כשיש קרב בין שניים, מי שרוצה להצליח שילך עם החזקים. לא הבין הרב: מה זאת אומרת ללכת עם החזקים, אכנע למשכילים? אמר לו החפץ חיים: עשה חשבון, מי חזק יותר, בורא עולם או הם? ובתכלית, אני עם בורא עולם או איתם? ואם יש לך את בורא עולם, מה יועיל שתספר לי כמה יש להם, כשמן הצד השני יש לי את בורא עולם? כל מה שיש להם הוא כלום לעומת בורא עולם.
וזה בדיוק מה שנאמר כאן. אדם רוצה להתחזק, ידע: רבים אשר איתנו מאשר אותם. הוא מסתכל ואומר: בתי המשפט שלהם, המשטרה שלהם, התקשורת שלהם, הכנסת שלהם, הכול שלהם, מה כבר אפשר לעשות? אומרים לו: רבים אשר איתנו מאשר אותם. אתה פשוט אינך רואה זאת; חסר לנו אלישע שיפקח לנו את העיניים. ואילו היה לנו אלישע שיפקח את עינינו, היינו רואים כמה רבים אשר איתנו מאשר אותם, והיינו מבינים שכל זה בר חלוף. מי שנשאר קיים לנצח הוא עם ישראל האמיתי, השורשי, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".
מכת הסנוורים והכנסתם לשומרון
וַיֵּרְדוּ אֵלָיו וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל־יְהֹוָה וַיֹּאמַר הַךְ־נָא אֶת־הַגּוֹי־הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים כִּדְבַר אֱלִישָׁע׃
הם יורדים ומתקדמים אל מקום מגוריו של אלישע, והוא מבקש שיוכו בסנוורים. מהי מכת סנוורים? אומר רש"י: חולי של שיממון, רואה ואינו יודע מה הוא רואה. כמו אדם שהולך ובוהה, סהרורי. אין הכוונה לעיוורון, שהרי הם ראו. אלא הראייה השכלית: הרמב"ם אומר שפקיחת עין שנאמרה בכתוב עניינה שנגלתה עין שכלו, לא העין הגשמית. וכשהוכו בסנוורים, הוכתה עין שכלם: ראו ולא ידעו מה הם רואים.
ונדקדק בלשון: "ויאמר הך נא את הגוי הזה בסנוורים ויכם בסנוורים כדבר אלישע". לא נאמר "ויאמר ה' הך נא", ולא נאמר "ויכם ה' בסנוורים". אומר רש"י: לפי שאין מזכירים שם ה' על הקללה; שם ה' מזכירים רק על עניין של ברכה. ולעומת זאת, כשנפקחו עיניהם, שם כבר מוזכר שם ה'.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֱלִישָׁע לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר לְכוּ אַחֲרַי וְאוֹלִיכָה אֶתְכֶם אֶל־הָאִישׁ אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁוּן וַיֹּלֶךְ אוֹתָם שֹׁמְרוֹנָה׃
אם אתם סבורים שמקום הנביא במקום אחר ואתם רק עוברים כאן דרך, "לא זה הדרך"; ואם אתם חושבים שהנביא כאן ולכן באתם הנה, "לא זו העיר", שהרי הנביא אינו כאן. וכיצד אינו כאן? הכוונה: אינכם רואים אותו, ולכן כאילו אינו כאן. אני אוליך אתכם למקום שבו תראו אותו, ושם הוא נמצא. והוא מכניסם אל תוך שומרון, מקום שלטונו של יהורם בן אחאב, עיר המלוכה.
וַיְהִי כְּבֹאָם שֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְהֹוָה פְּקַח אֶת־עֵינֵי־אֵלֶּה וְיִרְאוּ וַיִּפְקַח יְהֹוָה אֶת־עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה בְּתוֹךְ שֹׁמְרוֹן׃
שימו לב: על הפקיחה הוזכר שם ה', ועל הסגירה לא הוזכר. שם ה' מוזכר רק על הטוב ולא על הרע. הסיר מהם את מכת הסנוורים וראו. וייתכן מאוד שאין אלה אותם סנוורים שבסדום, שכן כאן אומר המלבי"ם: מבואר שהסנוורים הנזכר אינו עיוורון, רק בלבול דעת ההכרה.
"האשר שבית בחרבך ובקשתך אתה מכה"
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶל־אֱלִישָׁע כִּרְאֹתוֹ אוֹתָם הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי׃
נקלוט את הסיטואציה: תארו לעצמכם שלוקחים פלוגה שלמה, מכים אותה בסנוורים, ופתאום הם מוצאים את עצמם בכיכר המרכזית בדמשק. קבוצת חיילים, נפקחו עיניהם, הוליכו אותם כעדר עיוורים. וכי מישהו יוצא מדמשק חי? את אלי כהן תלו. להיכנס לדמשק זה כרטיס חד־כיווני. במצב כזה אין לך מה לעשות עוד, הביאו אותך אל גוב האריות והושיבוך לפניהם. רואה זאת המלך ואומר: מצוין, לא צריך מלחמה, יש לי כאן אנשים עם חרבות, נתחיל להכות ונגמר הסיפור.
וַיֹּאמֶר לֹא תַכֶּה הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיֵלְכוּ אֶל־אֲדֹנֵיהֶם׃
ראו איזה משפט נוקב, וראו מהו מוסר הנביאים. איזה גוי היה חושב על דבר כזה? הוא היה אומר: מה זה משנה איך ומה, הם כאן, הרוג את כולם ואל תשאיר אחד, שילמדו לקח. ואילו הנביא אומר: מה הזכות שלך? וכי אתה שבית אותם בחרבך ובקשתך? אלה שהובאו לכאן, אני הבאתי אותם בכוח ה' יתברך. ואנשים שאתה לוקח בשבי, וכי אתה הורגם? כל מה שהותר להרוג הוא רק את מי שבא בדרך מלחמה, אבל שבוי, וכי תהרגהו? ובפרט שהם כלל לא באו לעשות רע, אלא לפי מה שהסברנו באו לעשות טוב עם הנביא: איזו משכורת יש לך אצל יהורם? ניתן לך כפול. כך היו סבורים. ולכן: שים לפניהם לחם ומים, ויאכלו וישתו וילכו אל אדוניהם.
וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל־אֲדֹנֵיהֶם וְלֹא־יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל׃
"ויכרה להם כרה גדולה" - עשה להם משתה גדול, סעודה גדולה, אכלו ושתו ושילחם לארצם. "ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל".
המצור על שומרון והרעב הנורא
וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיִּקְבֹּץ בֶּן־הֲדַד מֶלֶךְ־אֲרָם אֶת־כׇּל־מַחֲנֵהוּ וַיַּעַל וַיָּצַר עַל־שֹׁמְרוֹן׃
יש כאן לכאורה סתירה מפסוק לפסוק שאחריו: אמרת שגדודי ארם לא הוסיפו לבוא, ומיד אחר כך מלך ארם קובץ את כל מחנהו ועולה וצר על שומרון. אלא מסבירים: "לא יספו" היינו באותו זמן, ו"ויהי אחרי כן" פירושו, לדעת הרד"ק, אחרי תקופה ארוכה. ותשובה נוספת: "לא יספו עוד גדודי ארם" לבוא בדרך הזאת, בדרך של הטמנת מארבים. מכאן ואילך אין הם באים במארבים, אלא בקרב גלוי. ובאמת קרב גלוי קל הרבה יותר מהתמודדות עם פדאיון ועם מארבים: בקרב אני יודע כנגד מי אני נלחם, מיהו הצבא, מהם כוחותיי, והולך ונלחם. אבל כשמכים אותך במלחמת גרילה, זהו הדבר הקשה ביותר שאף מדינה אינה רוצה לעמוד מולו. הדרך של רצח ושלל וניסיונות להטמין מארבים למלך נפסקה, ואז קיבץ את כל צבאו לדרך של מלחמה. ולכן דייק הכתוב: בתחילה "ולא יספו עוד גדודי ארם", גדודים היינו קבוצות קטנות, כפדאיון, המערערות את השקט והשלווה בפעולות טרור; ואילו אחר כך "ויקבוץ מלך ארם את כל מחנהו", לא גדודים אלא מחנה שלם הבא לקרב, ויצר על שומרון.
וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ־חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב דִּב־יוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה־כָסֶף׃
המצור היה כזה שאי אפשר היה לצאת ולהיכנס, והוא חל בשילוב עם שנות הרעב, שהיו שבע שנות רעב בימי אלישע. תבואה לא הייתה מוכנה במחסנים, שהרי ממילא היה רעב, ועתה בא עוד המצור. אילו היה אוכל במחסנים, כמו במצור על ירושלים שאמרו חז"ל שהיה להם לשלוש שנים אלמלא הבריונים ששרפו הכול, היו מסתדרים ומתארגנים; אבל כאן, מאחר שכבר היו שנות רעב, לא היה מה לאכול, וכשנוסף המצור הגיע הרעב לדרגה בלתי נסבלת. עד כדי כך שראש חמור עלה שמונים כסף.
ומהם "דביונים"? צואת היונים. ושימו לב: הכתיב "חריונים" והקרי "דביונים". "חריונים" היינו הצואה היוצאת מחוריהם, וזו לשון פחות נקייה, ולכן הקרי "דביונים", מלשון דבר הזב מן היונים, כלשון "נידת דוותה" מלשון זיבתה. ולמה היו קונים רובע הקב דביונים בחמישה כסף? הסבר אחד: היו מבעירים בצואת היונים, שלא היו להם עצים ולא יכלו לצאת לחטוב, והיו מבעירים בהם את המעט שהיה להם לאכול, או כדי להתחמם. הרד"ק מביא בשם אביו שה"דביונים" הם מה שבזפק של היונים: היונים אינן מוגבלות, יוצאות ואוכלות משדות התבואה במקומות שלא היה בהם רעב, וכשהיו פורחות מעל העיר היו צדים אותן ומוציאים את התבואה מזפקן. תבינו איזו עניות ואיזה רעב. ויש דעה נוספת, של הרלב"ג, שלא רק מן הזפק אלא גם מן הצואה ממש, כמו שמצאנו שהייתה מלקטת גרגרי תבואה מתוך גללי בהמתם של הערביים: לא תמיד הגרגרים מתעכלים ולא תמיד הם נטחנים באכילה, וכשהיו לוקחים את הצואה ומנקים ושוטפים אותה, היו מוצאים בה גרגרים, אוספים אותם ואוכלים.
זעקת האישה על החומה
וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל־הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
וַיֹּאמֶר אַל־יוֹשִׁעֵךְ יְהֹוָה מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ הֲמִן־הַגֹּרֶן אוֹ מִן־הַיָּקֶב׃
המלך הבין לפי פשוטו שהיא מבקשת ישועה מן הרעב הנורא, והשיב לה: ה' הוא שבידו להושיע, והוא לא הושיע אותך. ואני, שמעיקרא אין בידי להושיע, מהיכן אושיעך? מן הגורן או מן היקב? הרי אין לי לא גורן ולא יקב. מי נקרא מושיע? מי שבידו להושיע, ואני אין בידי.
וַיֹּאמֶר־לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה־לָּךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת־בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת־בְּנִי נֹאכַל מָחָר׃
מהו "מה לך", והלוא כבר אמר לה שאין בידו להושיע? אלא הוא אומר לה: אני רואה שאף שאמרתי לך שאין בידי להושיע, עדיין את כאן. משמע שאת מבקשת דבר אחר. אם כן מה לך, מה עוד את רוצה, מה כן אוכל לעשות בשבילך? ואז אומרת האישה "האישה הזאת", לשון של הוראה באצבע, כלומר שבאה עמה יחד לדין תורה. היא טוענת: היא זו שהתחילה בעצה, היא זו שהציעה תחילה שניתן את בני ונאכלנו, ואחרי שנתתי את בני ואכלנוהו, עכשיו אינה מוכנה לתת את בנה. והשנייה טוענת שאין קניינים בדבר כזה: איני יכולה לעשות קניין להרוג מישהו, אין התחייבות להרוג.
וַנְּבַשֵּׁל אֶת־בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת־בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ וַתַּחְבִּא אֶת־בְּנָהּ׃
ומהו "ותחבא את בנה"? שני פירושים: פירוש אחד, שלקחה ואכלה את בנה לבדה; פירוש שני, שריחמה עליו ולא הייתה מוכנה להורגו.
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת־דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו וְהוּא עֹבֵר עַל־הַחֹמָה וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל־בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת׃
המלך שמע את הדבר הנורא והאיום הזה, הבין עד כמה המצב גרוע וקרע את בגדיו מרוב צער. ומכיוון שבאותה שעה עבר על החומה, ראה העם והנה השק על בשרו מבית. וכשהעם רואה שהמלך קורע את בגדי המלכות ומתחתיהם שק, הדבר מטיל מורך בלבבם וגורם להם ייאוש: ראו לאיזה מצב הגענו, שאפילו המלך אינו רואה שום תקווה, שום סיכוי להינצל, והוא שם שק על בשרו. ובמלך שאינו ירא אלוקים, הדבר מראה עוד יותר את גודל המשבר. אילו היו אומרים לך שראש הממשלה הולך להתייעץ בכל מיני קריאות בכדורי בדולח ובקפה כדי לדעת כיצד להנהיג את המדינה, היינו אומרים שהאדם הזה אחרי ייאוש טוטאלי. שהרי מי ניגש להעלות באוב? שאול, וכשכל הדרכים נסגרו. אין ברירה, פונים לבעלת אוב. ואם מלך זה, שהיה רשע כאביו ועובד עבודה זרה כאביו, ניגש לשק ואפר, דבר שלא הכיר בו, סימן שהוא מבין שאין תקווה וצריך לפנות לבורא עולם. כל הדלתות נעולות, נשארה דלת אחת שיש בה סיכוי. ומתוך שראה העם את השק על בשרו מבית, נפל עליו ייאוש.
גזירת המלך על ראש אלישע
וַיֹּאמֶר כֹּה־יַעֲשֶׂה־לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף אִם־יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם׃
"כה יעשה לי אלוקים וכה יוסיף" הוא ביטוי קבוע בנביא: אדם רוצה לומר שיקרה לו הנורא והאיום, ואינו רוצה חלילה לפרט על עצמו, שאסור לאדם לומר שיקרה לו דבר רע, ולכן אומר בסתם: ה' יעשה לי כך וכך, בלי לומר מה, שלא יתקיים בו חלילה. ומה הוא נשבע? שלא יעמוד ראש אלישע בן שפט עליו היום; הוא עומד לעשות הפרדה בין אלישע לראשו. ומדוע? למה אין הנביא מתפלל על העם, למה הוא רואה את המצב הנורא הזה ואינו מנסה לבקש עלינו רחמים? ויש אומרים שאלישע הוכיח אותו אך לא הודיעו שיהיו שבע שנות רעב, ומתוך שלא ידע לא התכונן לצרה גדולה כזו, וממילא הביא אותו המצב למשבר נורא כל כך, שהגיעו לכך שאישה אוכלת את פרי טיפוחיה, דבר שנאמר בנבואות הקשות ביותר שבתורה, במצבים הנוראים ביותר של עם ישראל.
וֶאֱלִישָׁע יֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְהַזְּקֵנִים יֹשְׁבִים אִתּוֹ וַיִּשְׁלַח אִישׁ מִלְּפָנָיו בְּטֶרֶם יָבֹא הַמַּלְאָךְ אֵלָיו וְהוּא אָמַר אֶל־הַזְּקֵנִים הַרְּאִיתֶם כִּי־שָׁלַח בֶּן־הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה לְהָסִיר אֶת־רֹאשִׁי רְאוּ כְּבֹא הַמַּלְאָךְ סִגְרוּ הַדֶּלֶת וּלְחַצְתֶּם אֹתוֹ בַּדֶּלֶת הֲלוֹא קוֹל רַגְלֵי אֲדֹנָיו אַחֲרָיו׃
הפסוק מורכב, ונראה כיצד מבארים אותו. לפי רש"י, "וישלח איש מלפניו" - המלך שלח שליח להורגו, ואמר לו: אתה תלך תחילה, ואני בא אחריך, לוודא שהמלאכה נעשתה כראוי. ואלישע, היודע בנבואה, אומר לזקנים היושבים איתו עוד בטרם יבוא השליח: הראיתם כי שלח בן המרצח הזה להסיר את ראשי? כשיבוא, סגרו את הדלת ואל תתנוהו להיכנס, ולחצתם אותו בדלת, שהרי קול רגלי אדוניו, יהורם, כבר נשמע אחריו.
המלבי"ם מסביר אחרת: אלישע ישב בביתו ולא בבית המדרש עם בני הנביאים, והזקנים, הסנהדרין, ישבו איתו ושפטו את העם. וכשראה ברוח הקודש שעומד להגיע שליחו של יהורם, שלח מלפניו את כל האנשים שהיו יושבים לפניו והשאיר רק את הזקנים. ולמה? כי לא רצה שהעניין יתפרסם בין ההמונים, ורצה שרק הזקנים החשובים יישארו. וכך יתבאר: "וישלח" אלישע "איש מלפניו", כל איש שישב לפניו פטר מלפניו, "בטרם יבוא המלאך אליו". אם כן, לפי רש"י "וישלח איש מלפניו" - המלך שלח שליח לפניו, ולפי המלבי"ם - אלישע שילח את היושבים לפניו. ומניין למלבי"ם פירושו? מכך שבתחילה נאמר "איש" ואחר כך "מלאך". לפי רש"י קשה מעט: מדוע בתחילה נקרא השליח "איש" ואחר כך "מלאך"? למה לא נאמר מלכתחילה "וישלח מלאך מלפניו"? מכאן הסיק המלבי"ם שה"איש" שכאן וה"מלאך" שאחר כך שני דברים שונים הם.
ומבאר המלבי"ם עוד: גם למלך בזמנו לא היה כוח להמית אדם בלא עוון בדרך של רצח, אלא רק על ידי משפט. וראיה: נבות היזרעאלי, שכבר דיברנו שהיו חייבים לנהל את המלכות על פי כללים בסיסיים של הנהגת מלכות, והכללים אומרים שאין המלך יכול לרצוח אדם על לא עוול בכפו. אף אצל אחשוורוש היו חוקים, שלא יכול היה המלך להרוג אדם אלא אם כן כינס את שבעת השרים היושבים ראשונה במלכות. ומי שינה את החוק? המן, ששינה כדי שיוכל המלך להרוג בלא להתייעץ עם איש. ולמה שינה? כדי שיהרגו אותו: שהרי כשהגיע העת להרוג את המן ונאמר "תלוהו עליו", היכן היו שבעת השרים? הוא עצמו שינה את החוק. חזק וברוך. כלומר, יש כללים יסודיים, ובפרט בזמנם שהיה קל לעשות הפיכה: מלך שהתנהג בדרך רצחנית, העם לא היה סובלו זמן רב ועושה בו הפיכה, ולכן היו כללים בסיסיים.
ולפיכך אומר אלישע לזקנים: ראו שהוא בא להורגני בדרך של רצח. הוא מבקש מהם שידברו עמו, שהרי הזקנים הללו הם הסנהדרין. ולא שאלישע פחד ממנו, אלא שיאמרו לו שזו דרך רצחנות ואין זו הנהגה הראויה למלך. לכן: תפסו וסגרו את הדלת ולחצו אותו בדלת. "הלוא קול רגלי אדוניו אחריו" - אל תחששו שמא יהיה השליח גיבור וחזק מכם, יפרוץ את הדלת וייכנס ויהרוג; שהרי אדוניו מיד אחריו. עם השליח אין מה לדבר, מהו שליח אם לא בריון עם נשק ביד; הטענות הן רק עם המלך. ולכן אומר לזקנים: עצרו אותו ואל תיבהלו, כי המלך מיד אחריו, ולמלך תוכלו לומר כיצד אתה רוצה להרוג את אלישע בלא משפט.
"מה אוחיל לה' עוד"
עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ יֹרֵד אֵלָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה־זֹאת הָרָעָה מֵאֵת יְהֹוָה מָה־אוֹחִיל לַיהֹוָה עוֹד׃
מי הוא האומר "הנה זאת הרעה מאת ה', מה אוחיל לה' עוד"? בזה כמה ביאורים. רש"י מפרש שהמלך אמרו: זאת אחת הקללות שקילל הקדוש ברוך הוא את ישראל, "ואכלת פרי בטנך במצור ובמצוק", הנה זאת הרעה מאת ה'. ו"מה אוחיל לה' עוד" - מה עוד יש להתפלל ולצפות לה', הרי זה כבר לא יועיל. את כל הדברים האלה אמר המלך.
הרלב"ג מסביר שהמלאך, השליח שירד עתה אל אלישע, אמר לו שהוא בא להורגו על עניין הרעב, בציווי המלך. אמר לו אלישע: וכי בדרך זו תימלטו מגזירת הרעב? הדרך היא להתפלל לה'. השיב לו השליח: אחרי שהרעה הזאת באה מאת ה', לשווא להתפלל אליו; הרי אתה רואה שהקדוש ברוך הוא הביא רעה וצרה כזאת, ואחרי שה' הביא אסון כזה, אי אפשר להינצל ממנו. שכן סבר השליח: רעה שגרם מישהו אחר - התפלל לה' והוא יסירנה, אבל רעה שה' עצמו הביא עליך, מה יועיל שתתפלל אליו? השליח בשכלותו הבין שיש רעה מאת ה' ויש רעה שאינה מאת ה', בעוד אנו יודעים שאין דבר בעולם שאינו מאת ה'. אלא שהוא ברוב טיפשותו חשב שיש רעות הנובעות מגרמי השמיים, מן הכוכבים, מן האלילים ומכל מיני כוחות שבבריאה, ועליהן מתפללים לה'; אבל אם ה' הביא עליך משהו, מה טעם להתפלל אליו.
וביאור שלישי מביא המצודת דוד: גם לדעתו המלאך הוא האומר "הנה זאת הרעה מאת ה'", אלא שלא אמרו לאלישע כרלב"ג, אלא למלך. כלומר השליח אומר למלך: הרעה הזאת שבאה עלינו היא מאת ה', עונש על פשעינו ועוונותינו, ואתה שולח אותי עתה להרוג את אלישע? אתה רוצה שאוסיף חטא על פשע, לא די בפשעים שעד עתה אלא שאפשע עוד יותר? ואם כן, "מה אוחיל לה' עוד" - אם עד עכשיו היה עוד סיכוי שנתפלל לה', לאחר שתיעשה רעה גדולה כזו, איזה מקום של תפילה יישאר לך? כוונתו לומר "מה תוחיל לה' עוד", אלא שמפני כבוד המלכות תלה את הדבר בעצמו ואמר "מה אוחיל", וכוונתו: אחרי שיהיה בך עוד עוון של הריגת הנביא, איזה פנים יהיו לך להתפלל לה'.
לסיכום:
פרק זה פותח בהתרחבות בית מדרשו של אלישע לאחר סילוקו של גיחזי, ובנס הגרזן שצף על המים - נס שהמלבי"ם מדגיש בו שהנביא הופך את הטבעים ממש, ושעדיין נדרש האדם לשלוח את ידו וליטול. משם עולה גדולתו של הנביא היודע את סודות חדר משכבו של מלך ארם, המציל את ישראל ממארבים חוזרים, ומכה את החיל בסנוורים ומוליכו לשומרון - ושם מלמד את מוסר הנביאים: אין הורגים שבויים שלא שבית בחרבך ובקשתך, אלא שמים לפניהם לחם ומים. באמצע הפרק ניצבת אמירת המפתח "כי רבים אשר איתנו מאשר אותם", שממנה למדנו את יסוד הביטחון: הפחד עצמו מרועע את המזל, והמסתכל נכון רואה שהעומד עם בורא עולם עומד עם החזקים. הפרק נחתם בירידה מן האור אל החושך: המצור, הרעב הנורא עד דביונים ואכילת בשר בנים, ייאושו של המלך שקרע בגדיו ולבש שק, וגזירתו על ראש אלישע - וקריאתו של השליח "מה אוחיל לה' עוד", שהיא ההפך הגמור מן הביטחון שלימד הנביא בראשית הפרק.