פרק ה' בספר מלכים ב' הוא פרק של קידוש שם שמים גדול: נעמן שר צבא מלך ארם, איש גדול ונשוא פנים, לוקה בצרעת, ובעצת נערה קטנה משבויות ארץ ישראל הוא מגיע אל אלישע הנביא. אלישע שולח אליו שליח ומצווה עליו לטבול שבע פעמים בירדן, נעמן קוצף על פשטות הדבר, ולבסוף נשמע לעצת עבדיו. מכאן ואילך מתגלגל הסיפור לשתי סיומות הפוכות: הגוי הארמי מכיר במלכות ה', ואילו גיחזי נער הנביא נכשל בחמדת ממון ולוקה בצרעת. בשיעור זה נלך על סדר הפסוקים מן הטבילה בירדן ואילך, על פי ביאורו של המלבי"ם.
וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר.
נעמן ירד וטבל, ובשרו שב להיות צח ומזהיר כבשר של תינוק, וטהור מן הצרעת. הרפואה באה בדיוק כדבר איש האלוהים, לא בסגולה ולא בכישוף, אלא בציווי פשוט של נביא: צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.
וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ.
נעמן מודיע: עד היום איש לא הצליח לרפא אותי, לא סגולה, לא עבודה זרה ולא שום כוח אחר. רק כאן, בישראל, אמר לי הנביא דבר פשוט וריפא אותי. עכשיו אני מבין שאין אלוהים בכל הארץ כי אם בישראל.
אלא שיש לשאול: מה הקשר בין ההכרה הזאת לבין הבקשה "ועתה קח נא ברכה"? המילה "ועתה" משמעה "ולכן", ומה ההיגיון שבדבר? מבאר המלבי"ם על פי ההלכה שבה פותחת מסכת עבודה זרה: אסור לקבל מתנה מגוי ביום אידו. הגמרא מביאה שתי גרסאות במילה: יש גורסים "עידם" ויש גורסים "אידם". "עיד" בערבית פירושו חג (עיד אל פיטר, עיד אל אדחא), וכלשון הפסוק "יביאו עידיהם ויצדקו". ואילו "איד" בלשון הקודש פירושו שבר, כמו "שמח לאידו" - שמח לשברו. אנו מכנים את יום החג שלהם דווקא בלשון שבר. מי שאומר "עיד" לא משתבש, ומי שאומר "איד" לא משתבש.
וטעם האיסור: כשגוי נותן מתנה ביום חגו, הוא הולך אחר כך אל עבודה זרה שלו ומודה לה על שהיהודי קיבל ממנו. נמצא שאני גרמתי לו לעבוד עבודה זרה. לא מקבלים מהם מתנות, וכל שכן שאין נותנים להם.
כאן היה החשש כפול, שהרי יום רפואתו הוא כיום חג עבורו, ולמי ילך נעמן להודות? לעבודה זרה שלו. אם כן, אם יקבל אלישע ממנו מתנה, נמצא מחטיאו בעבודה זרה. לכן בא נעמן ואומר: אין לך מה לחשוש, "הנה נא ידעתי כי אין אלוהים בכל הארץ כי אם בישראל", ממילא איני עובד עבודה זרה עוד, "ועתה" - ולכן, "קח נא ברכה מאת עבדך". הדרך פתוחה לפניך לקבל ממני מתנה ללא חששות.
וַיֹּאמֶר: חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח, וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן.
מסביר המלבי"ם: מעיקר הדין היה אסור לאלישע לרפא את נעמן, שהרי בגויים נאמר "לא מעלים ולא מורידים", ואין דין לרפאותם. מה שעשה אלישע היה היתר של הוראת שעה, כדי שיתקדש שם שמים. ואם כן, כל מטרת המעשה הייתה קידוש השם בלבד. וכי מותר ליהנות מקידוש השם? הרי אין כאן שום זכות פרטית שלך, הכול נעשה לשם שמים. לכן "ויפצר בו לקחת וימאן".
אגב, מה שאנו מרפאים גויים בימינו הוא חובה על פי ההלכה. שכן אם ייוודע חלילה שרופא יהודי אינו מטפל בגוי, באותו רגע ייפגעו יהודים רבים ברחבי העולם הנתונים לחסדיהם ולרפואתם של גויים. מאותו טעם אף מחללים שבת על רפואת גוי, דבר שכשלעצמו אסור בהחלט. הדין דומה לניתוח בבהמה בשבת, שיש בו חילול שבת חמור. תמיד עדיף לדחות ולעשות בהיתר, אך כשמגיע נפגע תאונת דרכים אין ברירה, שכן ברגע שיישמע שרופא יהודי לא טיפל בגוי אתה מביא יהודים בעשרות ואלפי מקומות בעולם לסכנת נפשות מיידית, וזה פיקוח נפש ממש.
ומי היה רגיל בלשון "חי ה' אשר עמדתי לפניו"? אליהו הנביא. זהו ביטויו, שכוונתו: הקדוש ברוך הוא שאני רגיל לעמוד לפניו בתפילה ובעבודה. אומר הרד"ק, את השבועה הזאת למד אלישע מאליהו רבו.
וַיֹּאמֶר נַעֲמָן: וָלֹא יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים אֲדָמָה, כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם לַה'.
"ולא" פירושו: אם אינך מסכים לקחת, אזי יש לי בקשה אחרת ממך. תן לי דרך שאוכל לעבוד את ה' יתברך שגמל עמי את החסד הזה. בקשתי היא שאעמיס על שני פרדים כמות גדולה של אדמה מן הארץ הקדושה, וממנה אבנה מזבח, ועליו אקריב קורבנות לה' לבדו.
לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ, בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן, בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה.
הפסוק נראה משובש ועילג, וכנראה שקשה היה לנעמן לדבר עברית. אך המלבי"ם מבאר שיש כאן שני עניינים נפרדים.
העניין הראשון: מלך ארם היה הולך לבית רימון, מקום של עבודה זרה, ונעמן מלווה אותו מתוקף תפקידו כשר הצבא, והמלך נשען עליו. וכדי שהמלך יוכל להשתחוות, מוכרח גם הנשען עליו להתכופף עמו. נמצא שנעמן נאלץ להתכופף בהשתחוויית אדונו. מעיקר הדין אין בזה איסור, שהרי אינו משתחווה אלא מתכופף לצורך השתחוויית המלך, וכל החשש הוא מצד מראית העין. וכעין מה שאמרו בגמרא, שאם ישב לאדם קוץ ברגלו במקום שיש שם עבודה זרה, לא יתכופף להוציאו, שהרואה יחשוב שהוא משתחווה לעבודה זרה.
ומעין זה מצינו ביעקב אבינו: כשנכנס אל ארמון פרעה התרומם המשקוף, שכן לפרעה היה משקוף נמוך במתכוון, כדי שכל הנכנס יתכופף. תחבולה כזאת קיימת עד היום בכנסייה בבית לחם, שיש בה משקוף נמוך, ופעם התחכם יהודי אחד ונכנס בגבו. ויש לדעת שאסור להיכנס כלל למקומות הללו. וליעקב לא הוצרך להשתחוות, שהמשקוף התרומם ונכנס זקוף.
אם כן על העניין הראשון אומר נעמן: "לדבר הזה יסלח ה' לעבדך" - על כך שבבוא אדוני להשתחוות והוא נשען על ידי אני נאלץ להתכופף, זו בעיה שולית של מראית העין בלבד, ואני בטוח שה' יסלח.
אבל יש עניין שני: לאחר מכן, כדי שהמלך לא ירגיש שהוא כופר בעבודה זרה, נאלץ נעמן להשתחוות בעצמו, וזו כבר השתחוויה עצמאית ולא מכוח היות המלך נשען עליו, ובזה יש איסור ממש. וזהו "בהשתחוויתי בית רימון", ועל זה הוא מבקש: "יסלח ה' לעבדך".
ומה משמעות הסיום "בדבר הזה"? מבאר המלבי"ם: הנני לוקח מכאן אדמה לבנות ממנה מזבח לעבוד בו את ה' בלבד. בזכות הדבר הזה, שאני נוטל עפר ועושה ממנו מזבח אדמה ומשתחווה לה' אלוהיך, אני מבקש שיסלח לי ה' על אותה השתחוויה שנעשית רק מפני כבודו של המלך, כדי שלא יכעס עלי ויחשוב שכפרתי בעבודה זרה שלו.
וכאן מתגלה טבעו של גוי: הגוי סוחר, ואף עבודת ה' שלו היא מסחר. כך מצינו ברש"י בעניין הפרה האדומה, שאותו גוי חישב את הפסדו וביקש שה' יחזיר לו. וכן ההלכה: גוי שהתפלל לה' ונדר צדקה ומת בנו, הכסף חולין וחוזר לכיסו, ואילו יהודי שנדר צדקה ומת בנו, הכסף לצדקה. מה ההבדל? הגוי סוחר: ריבונו של עולם, לא סיפקת את הסחורה, החזר את הכסף. והיהודי אומר: נתתי לצדקה, ומה שנתתי נתתי, ה' נתן וה' לקח. זה ההבדל בין יהודי לגוי.
וַיֹּאמֶר לוֹ: לֵךְ לְשָׁלוֹם, וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ.
באמירת "לך לשלום" הסכים אלישע לדבריו ואמר לו שתהיה לו בזה מחילה. "וילך מאתו כברת ארץ" - התרחק כברת ארץ.
וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים: הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיא, חַי ה' כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה.
גיחזי התרעם על שאלישע לא נטל אפילו שכר רפואה, וטענתו הייתה טענה למדנית, שהרי גיחזי לא היה עם הארץ אלא תלמיד חכם. יש הלכה שאסור לרפא את הגוי, ומי שכן מרפאו אסור לו לרפאותו בחינם אלא בשכר בלבד. ומדוע כאן ריפא בחינם? ואמנם היה חשש לקבל ממנו שכר, כפי שהתבאר, שמא ילך ויודה לעבודה זרה, וזו כוונת דבריו: "הנה חשך אדוני את נעמן הארמי הזה" - בגלל היותו ארמי וגוי, מחשש שילך ויודה לעבודה זרה, לא נטל ממנו מתת, ובזה נהג כדין. אבל "חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה" - משהו על כל פנים היה צריך לקחת.
וראו עד היכן הדברים מגיעים: כשאדם רוצה כסף, כל הטיעונים כשרים. חס ושלום שאכפת לי מן הכסף, אני רק דואג להלכה שאין מרפאים גוי בחינם. אבל האמת היא שמה שהפריע לו הוא שלא נלקח הכסף.
וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן, וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם.
"ויפול מעל המרכבה" - קפץ מן המרכבה לקראתו. "השלום" - הכול בסדר? אני רואה אותך רץ, קרה משהו?
וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם, אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר: הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, תְּנָה נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים.
נעמן היה אמור מיד לתמוה: כיצד ייתכן שהאדון סירב בכל תוקף לקבל, ופתאום העבד רץ ומבקש? הדבר מחשיד. לכן היה גיחזי צריך לבנות סיפור כיסוי, ובנה אותו בחכמה: עתה זה קרה דבר שלא היה קודם, באו נערים והבקשה אינה לנביא עצמו אלא בשבילם. כלומר הנביא עומד בדיבורו ואינו מבקש לעצמו מאומה, אלא בשביל אחרים שאין להם.
וַיֹּאמֶר נַעֲמָן: הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם, וַיִּפְרָץ בּוֹ, וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים, וַיִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו.
בפשוטו "הואל" פירושו: תואיל בטובך ותיקח. "ויפרץ בו" הוא כמו "ויפצר בו", בחילוף אותיות, כדרך שמצינו כבש וכשב, שלמה ושמלה, קהל ולהק (מקהלה ולהקה). "חריטים" הם שני שקים או תיקים, כיסים ארוכים.
ויש להבין: מהו "הואל קח כיכריים", ומדוע נצרכו שני נערים לשאת שתי כיכרות כסף ושתי חליפות בגדים? הרי אין זה משא שאדם אחד אינו יכול לשאתו לבדו.
וַיָּבֹא אֶל הָעֹפֶל וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת, וַיְשַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ.
ועוד יש לשאול: מהו "וישלח את האנשים"? אם הגיע למקום המתאים, הם הולכים ממילא לדרכם, ומדוע צריך לשלחם?
מבאר המלבי"ם: נעמן הסתפק אם הנער בא באמת בשליחות הנביא או שמא יש כאן רמאות, והייתה לו תחושה בדבר. לכן אמר לו "הואל", ופירושו לשון שבועה, כדברי רש"י. וכן מצינו "ויואל משה לשבת את האיש", שנשבע לו שבנו הראשון יימסר לעבודה זרה. כלומר: הישבע לי, וקח כפליים. ומאותה סיבה שלח עמו שני נערים, כדי לוודא מה הכתובת ולאן מגיע הכסף: האם הנביא מקבלו, או שמא הנער נוטלו לעצמו.
גיחזי חשש מכך: שמא ילוו אותו עד לעיר ושם יתגלה שהכול היה רמאות. לכן כשהגיע אל העופל, שהוא מבצר שמחוץ לעיר, "ויקח מידם ויפקוד בבית". בפשוטו הכוונה שהניח בבית, אך המלבי"ם מבאר שנכנס לבית והתנהג שם כבעל הבית, כמי שמפקד ומצווה: הנה הגיעו אנשים, עשו כך וכך. ובזה קנה את אמונם, שנדמה להם שהגיעו אל היעד ושכאן מקום הנחת הכסף, ואין זה איזה עכבר המחביא ממון. לכן היה עליו גם לשלחם, שהרי מלכתחילה באו לתת ליד הנביא, ופתאום נמצא שהם משחררים את הכסף עוד לפני שהגיע לידו. אך משום הרושם שעשה עליהם, נשלחו וילכו.
וְהוּא בָא וַיַּעֲמֹד אֶל אֲדֹנָיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע: מֵאַיִן גֵּחֲזִי? וַיֹּאמֶר: לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה.
"מאין" - מהיכן הגעת? והוא עונה: לא הלכתי לפה ולשם, יצאתי מעט החוצה, הסתובבתי, שום דבר מיוחד.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ, הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת.
אפשר לפרש את "לא לבי הלך" בשני אופנים. האחד, כמשפט חיווי: ליבי לא הלך ממני, הרגשותיי לא נטשו אותי, ואני עדיין יודע היכן היית. והשני, כשאלה: וכי לא הלך ליבי עמך? וכי לא ליווה אותך ליבי לכל אורך הדרך? האם אתה סבור שאיני יודע בדיוק היכן היית?
"העת לקחת את הכסף" - עכשיו אין זה הזמן לקחת כסף. שהרי אילו הייתי נוטל שכר, היה נראה כאילו הכול נעשה בדרך הטבע, ואם אין כאן נס לא יתקדש שם שמים. בכוונה תחילה לא לקחתי כסף, וכעת אתה בא ופורט מעמד של קידוש השם לפרוטות, לדבר גשמי וחומרי?
ולא זו בלבד. אילו היית לוקח את הכסף לצורך נאצל, ואומר לי שיש כאן פיקוח נפש, חולה שצריך להטיסו לחוץ לארץ, ניתוח במאה אלף דולר, גם אז לא הייתי מצדיק אותך, שהרי יש בזה חילול השם, אבל היה מקום לדון לכף זכות ולהבין שיש עניין דחוף והכרחי. אבל "העת לקחת את הכסף", והרי עדיין לא קנה בו מאומה, אלא הכוונה שלקח על מנת "ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות", כל אלה מותרות. הלכת לקחת כסף בשביל הנאות פרטיות? זה מגדיל את העוולה בכפליים.
לכאורה תמוה: איך ייתכן שגיחזי לא פחד שמא הנביא יידע? אספר מעשה שהיה עם הרב מבריסק. פעם ישב בביתו עם כמה אנשים והיה זקוק לדבר מה מן המטבח. שלח אחד מהם לראות אם יש שם דבר פלוני. ישב שם חסיד אחד ואמר: אצלנו, אצל האדמו"ר שלי, אין צורך לשלוח מישהו לבדוק מה יש במטבח, הרבי יודע ברוח הקודש. השיב לו הרב מבריסק: אצלנו משתמשים ברוח הקודש כדי לדעת מה יש בתוספות, כדי להבין את הגמרא. לא בשביל לדעת מה יש במקרר.
מכאן שהבין הנער, שאף שהנביא יודע דברים רבים, אין הוא משתמש ברוח קודשו בכל דבר, ואף אין הקדוש ברוך הוא מגלה לנביא כל דבר, כמו שמצינו באלישע עצמו "וה' העלים ממני ולא הגיד לי". ולכן חשב שאולי דווקא את זה לא יידע.
וזה מה שאנו רואים לאורך כל ההיסטוריה: כשיש לאדם תאווה או רצון לדבר מה, הוא מתרץ את עצמו בכל מיני תירוצים. הנה פרעה: אתה הולך להילחם נגד ה'? ומה תשובתו? בים הוא חזק, אבל ביבשה אני יכול עליו. ומה ההיגיון בחילוק הזה? אין. אני רוצה משהו, וכבר אמצא את החילוק. כך בדיוק כאן: הוא רצה, ולכן אמר לעצמו שאולי דווקא את זה ה' לא ירצה לגלות, ואולי אצליח. זה היה חשבונו.
וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם, וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג.
ולמה גם בזרעו, וכי מה חטאו בניו? אלא שהבנים שהיו לו עד עתה ידעו בדבר וסייעו בידו, ולכן נלקו עמו. מדובר בבנים שיש לו עכשיו, ולא באלה שעתידים להיוולד.
ובעומק הדברים אמר לו אלישע: דע לך, אי אפשר לקחת מנעמן רק את הכסף והזהב. זו עסקת חבילה. לקחת את הכסף והזהב, לקחת גם את הצרעת. אינך יכול לומר את זה אני לוקח ואת זה איני לוקח. אם לקחת, לקחת הכול.
הזוהר הקדוש (חלק ג' דף נ"א עמוד א') מספר שרבי יצחק ורבי יהודה היו מהלכים בדרך. אמר רבי יהודה: כתוב "וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם", אם הוא חטא, בניו למה ילקו? והשיב לו: אלישע היה רואה יותר משאר הנביאים, וראה שלא ייצא מגיחזי בן מעליא, בן ראוי והגון, ולכן קילל את כולם.
ולא עוד, אלא כך אמר לו אלישע: אני עבדתי את אליהו הנביא בשימושא עילאה, במסירות נפש גדולה ובשימוש מעולה, ולכן זכיתי בשני חלקים, כמו שביקש "ויהי נא פי שניים ברוחך אלי", שהרי שימשתי אותו באמת. ואילו אתה רשע, פגמת בי: "אומית לשקרא" - נשבעת לשקר, וחמדת ממון. ובזה פגמת בשמו של הנביא, שהרי כיצד נראים הדברים בעיני נעמן? בתחילה אמר לי הנביא איני צריך, ופתאום שלח לבקש. הרושם הוא גרוע ביותר, כאילו התחרט הנביא וחשב חבל שלא ביקשתי.
ומי שנשבע לשקר וחמד ממון, כאילו עבר על כל התורה כולה, ומי שעבר על זה מת לעולם הבא, כלומר היה עליך לאבד את הנצח. אלא שמפני ששימשת אותי, אין שימושך לחינם, ולכן תהיה מיתתך בעולם הזה ולא בעולם הבא. לכן "צרעת נעמן תדבק בך ובזרעך". נמצא לפי הזוהר שהקללה הזאת חסד הייתה עמו, שעל ידה תהיה מיתתו כאן ולא יאבד חלקו לעולם הבא.
ולפי זה יוצא מן הזוהר שיש לו קיום לעולם הבא, ולכאורה בפרק חלק מונה הגמרא את גיחזי בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא. אפשר שהזוהר חולק, אך הדבר פלא, שהרי שם זו משנה מפורשת, וצריך עיון בזה.
בספר "מגלה עמוקות" (אופן רי"ג) מבאר את תפילותיו של משה רבנו, ומביא תקט"ו הסברים כנגד תקט"ו גוונים של תפילה שהתפלל משה. אחד ההסברים: משה רבנו ראה את דורו של אלישע, שבו היה נעמן שר צבא, והוא אחד מארבעה אנשים שנתנו הודאה לבורא עולם.
יתרו הודה, אלא שעדיין נתן מקום לעבודה זרה, שנאמר "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים", כלומר גדול הוא מהם, ומשמע שגם להם יש כוח כלשהו. נעמן הודה במקצת ובמדרגה גבוהה יותר: "עתה ידעתי כי יש אלוהים בישראל". רחב הייתה גבוהה מהם, שהמליכה את הקדוש ברוך הוא בשמים ובארץ. ומשה רבנו המליכו אף בחללו של עולם, שנאמר "כי ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".
ולכן נאמר אצל נעמן "בבוא אדוני בית רימון": רימון הוא ראשי תיבות של אותם ארבעה - ר' רחב, י' יתרו, מ' משה, נ' נעמן. ומטעם זה צולים את קורבן הפסח בשיפוד של רימון, שכן כל אלה עניינם ביטול עבודה זרה, וקורבן הפסח אף הוא ביטול עבודה זרה: לוקחים את אלוהי מצרים, שוחטים אותו, אוכלים אותו, ומה שנשאר שורפים. לכן שיפוד של רימון, ראשי תיבות של אותם ארבעה שביטלו את העבודה זרה בדבריהם, ונתקדש שם שמים על ידיהם.
ועוד מוסיף ה"מגלה עמוקות": "לית מילה בעלמא דלא רמיזא באורייתא", אין דבר בעולם שאינו נרמז בתורה. והיכן רמוזה רפואתו של נעמן על ידי הרחיצה בירדן? ישנם אחד עשר פסוקים בתנ"ך הפותחים באות נ' ומסתיימים באות נ', ושלושה מהם בתורה. ושלושת הפסוקים הללו היו הסימן לאלישע לדעת מהי רפואתו של נעמן, שכן שמו של נעמן מיוחד בכך שהוא פותח בנ' ומסתיים בנ'.
הפסוק הראשון: "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן" - הרי לנו תיאור המחלה, המצורע. הפסוק השני: "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוהיך אליו תשמעון" - הרי לנו הרופא. וחסרה עדיין התרופה, וזה הפסוק השלישי: "נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען" ושם נזכר מעבר לירדן - הרי לנו שהרפואה בירדן. ולכן הורה לו אלישע שטהרתו והזדככותו תהיינה על ידי הירדן. והרוצה יעיין שם בהרחבה, שמביא עוד הסבר ארוך ורמזים וראשי תיבות נפלאים.
פרק ה' מעמיד זה מול זה שני אנשים: נעמן הארמי, שהגיע מרחוק, נרפא, והכיר שאין אלוהים בכל הארץ כי אם בישראל, עד שביקש אדמה לבנות ממנה מזבח לה'; וגיחזי, נערו של הנביא ותלמיד חכם, שהיה בפנים והפך את קידוש השם הגדול לפרוטות, לבגדים ולכרמים. אלישע סירב ליטול שכר משום שכל הרפואה לא הותרה אלא כהוראת שעה לשם קידוש שם שמים, וגיחזי, שביקש למצוא היתר לתאוותו, בנה סיפור כיסוי, נשבע לשקר, ולקח יחד עם הכסף גם את הצרעת. מכאן לימוד גדול: כשאדם חומד דבר מה, לעולם ימצא לו תירוץ הלכתי או הגיוני, ורק לב טהור יודע להבחין מתי "העת לקחת" ומתי דווקא ההימנעות היא כבוד שמים.