פרק ה בספר מלכים ב מביא לפנינו את הנס העשירי שנעשה על ידי אלישע: רפואתו של נעמן שר צבא ארם מצרעתו. זהו פרק שכולו קידוש שם שמים בגויים, ובתוכו שיעור עמוק בהשגחה, בענוה, ובכוחה המשבש של הנגיעה האישית.
וְנַעֲמָן שַׂר־צְבָא מֶלֶךְ־אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי־בוֹ נָתַן־יְהוָה תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע.
שני שבחים נאמרו בו: "גדול לפני אדוניו" - גדול בעיני המלך; "ונשוא פנים" - זכה לכבוד מאת העם. ובזכות מה הגיע למעלה כזו? "כי בו נתן ה' תשועה לארם". מהי אותה תשועה? זהו אותו "איש משך בקשת לתומו" שפגע באחאב. אם נזכור, אחאב יצא למלחמה כנגד ארם, ומלך ארם ציווה את חייליו לכוון את פניהם דווקא אל אחאב, שכן ידע מן הנביא שאחאב עומד למות במלחמה. הם חיפשו את אחאב ולא מצאו אותו, אלא את יהושפט, ויהושפט זעק אל ה' וניצל. את אחאב עצמו לא הכירו, שכן התחפש ועשה עצמו כאדם פשוט. ואז "איש משך בקשת לתומו" - וירה באחאב, כביכול בטעות. בעקבות זה נסתיימה המלחמה ב"איש לאהליו ישראל", וארם ניצחה בקרב. ומי היה אותו איש שבו נתן ה' תשועה לארם? נעמן. בעקבות המעשה מונה להיות שר הצבא, והיה גיבור חיל.
עתה בא הכתוב ומדגיש: "והאיש היה גיבור חיל מצורע". לא תחשוב שצרעתו באה מחמת מחלה טבעית או חולשה גופנית, שהרי מצורע בדרך כלל חלוש, וכאן מדובר בגיבור חיל. אלא הצרעת אצלו הייתה עונש השגחתי מכוון.
ואם עונש הוא, על מה בא? על שהרג את אחאב? על זה לא מגיע לו עונש אלא פרס. אומרים חז"ל: התשובה בפסוק הבא.
וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן.
יציאת הגדודים ושביית הנערה הקטנה היו בפקודתו של נעמן, וזה היה חטאו שבעקבותיו נצטרע. וראו עד כמה הסתכלות התורה שונה מן ההסתכלות המשובשת של בני האדם. אדם רגיל היה מפרש: מה אתה שואל, הרי הוא הרג את מלך ישראל! והתורה מסתכלת אחרת לגמרי: מי הוא מלך ישראל ומה זכויותיו? נערה קטנה אחת שנשבתה - בגללה הוא נענש. שכן לנערה הקטנה הזאת יש זכויות רבות יותר מאחאב מלך ישראל, שהיה רשע מושחת, שחטא והחטיא את ישראל.
ובעניין "ואיש משך בקשת לתומו" אומר האריז"ל דבר נפלא: היכן עוד מצינו מי שמשך בקשת לתומו והרג? אצל למך. אחאב הוא הגלגול של קין, ונעמן הוא הגלגול של למך. וכמו שלמך יצא לצוד ולא צד, והאלוקים אינה לידו והרג את קין, כך גם כאן: קין נופל שוב, בגלגולו כאחאב, בידו של למך בגלגולו כנעמן.
ועוד דיוק בפסוק: "נערה קטנה" - הרי נערה אינה קטנה וקטנה אינה נערה, שני גילאים שונים הם. קטנה עד גיל שתים עשרה; מגיל שתים עשרה עד שתים עשרה וחצי - נערה; ומשתים עשרה וחצי והלאה - בוגרת. אלא אומרים חז"ל: קטנה הייתה, ומן מקום שנקרא "נערון" באה, ועל שם מקום מגוריה נקראה "נערה".
וַתֹּאמֶר אֶל־גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ.
אותה נערה קטנה, שהפכה למשרתת בבית נעמן, אומרת לגבירתה: הצרעת הזאת באה בהשגחה, אין היא צרעת טבעית, ולכן לא יועילו בה רופאים. בזה נדרשת רפואה שהיא בהשגחה מאת ה', על ידי תפילה. ואם יבקש לפני הנביא - "אז יאסוף אותו מצרעתו".
המלבי"ם מדייק בלשון "אחלי": לשון "חילה", תפילה שאדם בא לרצות בה את חברו ולהעביר את רוגזו, כמו "חל נא פני ה'". ותמיד לשון "חל" באה עם "פני", ולכן כאן: "אחלי אדוני לפני הנביא" - שכן חילוי הוא תפילה שבאה לשכך רוגז, לשכך את זעם הפנים. ומכאן הבין נעמן שהצרעת שלו נובעת מרוגז של הנביא עליו. וראש של גוי מה מבין? על מה הנביא רוגז עלי? על שהרגתי את מלך ישראל, ולכן העניש אותי בצרעת.
וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
מהו "כזאת וכזאת"? הרי היא לא אמרה דברים רבים אלא משפט אחד. מדייק המלבי"ם שנעמן הוסיף על דבריה ודייק בלשונה, שכל הבעיה נובעת מחרונו של נביא ה' על שהרג את מלך ישראל. ומאין דייק זאת? מן הביטוי "אחלי", שלשון "חל" משמעה לשכך רוגז של מי שרוגז עליו. ולמה יהיה רוגז עליו? בטח משום שהרג את מלך ישראל.
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־אֲרָם לֶךְ־בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי־כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים.
"ספר" בנביא פירושו תמיד מכתב. ולכאורה תמוה: הרי הנערה אמרה לחלות את פני הנביא, ואם כן היה צריך לשלוח את המכתב אל הנביא. מדוע שולח מלך ארם אל מלך ישראל? אלא שהבין שהכל תלוי במלך, שהנביא לא יעשה דבר כזה אלא בצו המלך. ובפרט שכאן מדובר בכבוד המלכות: אתה מבקש שאבטל את העונש שמגיע לך על שהרגת את אחאב מלך ישראל, והרי אם אבטל עונש כזה, זה זלזול בכבוד המלכות. כמובן, הכל לפי תפיסתו של נעמן, לא לפי האמת, שהרי באמת נענש על שביית הנערה הקטנה. אך לפי תפיסתו: ביטול עונש שבא על הריגת מלך ישראל טעון רשות ממלך ישראל. לכן שלח דווקא אליו. ואת עשר כיכרי הכסף, ששת אלפים הזהב ועשר חליפות הבגדים הכין כמנחה למלך וגם כמנחה לנביא.
וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת־נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ.
בתוך המכתב נכתב: כבוא הספר הזה אליך, נעמן כבר נמצא כאן - אסוף אותו מצרעתו. ומדוע נקראת הרפואה מן הצרעת "אסיפה"? אין אומרים לאדם "אסוף אותו משפעתו". רש"י מבאר: נקראת אסיפה, לפי שכאשר המצורע מתרפא הוא נאסף אל תוך בני אדם. הרי דין המצורע לשבת מחוץ למחנה, וכשמתרפא הוא נאסף בחזרה אל חברת בני אדם.
והרלב"ג מוסיף ביאור: הרפואה מן הצרעת נקראת אסיפה, לפי שאצל המצורע האיברים כביכול מתפרקים, מתחילים להרקיב ומתדלדלים, ולעתים אף נושרים - כאן אצבע וכאן יד, השם ישמור. הצרעת היא עיפוש הגוף, ריקבון הגוף. והרפואה היא שכל האיברים המדולדלים נאספים יחד ומתחברים בחזרה לגוף אחד. זו האסיפה.
ומה כוונת "ועתה"? התכוון מלך ארם לומר: אפילו שעד עכשיו קצפת וכעסת על שנעמן הכה את אביך, ולכן הוא מצורע כעת - מעתה, כבוא הספר הזה אליך, כיוון שהוא עבדי, אספתו מצרעתו. במילים פשוטות: מי שהכה הוא זה שצריך לרפא, ואם בגינך המכה, בגינך תהיה גם הרפואה. ואולי באמת אינו ראוי לכך, אך אני מבקש בעבורו, שהרי אני המלך והוא עבדי - אם לא בשבילו, עשה זאת בשבילי. ולכן דייק "את נעמן עבדי": שלא תחשוב שהחשבון הוא עמו; אם לא תאסוף אותו מצרעתו, החשבון הוא עמי.
וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי־זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ כִּי אַךְ־דְּעוּ־נָא וּרְאוּ כִּי־מִתְאַנֶּה הוּא לִי.
מלך ישראל קורע את בגדיו, ומבין שיש כאן הכרזת מלחמה. מדוע? כי הבקשה בעיניו אינה ריאלית: הצרעת ידועה כמחלה חשוכת מרפא, ואיך יבוא אדם ויבקש ממני לאסוף איש מצרעתו? "האלוהים אני להמית ולהחיות" - הרי המצורע חשוב כמת, ואתה מבקש שאחיה את המת הזה, כלומר שארפאהו. שכן המרפא מצורע הרי מחיה מת.
אך נשאל: הרי יש נביא בישראל! זהו יורם בן אחאב, ומדוע לא ניגש אל הנביא? ובפרט שידוע היה כוחו של אלישע בזה. הרי בהמשך נאמר "ויהיו שלושה אנשים מצורעים פתח השער", ואומרים חז"ל שאחד מהם היה גיחזי. ומאין דייקו כן? שהרי כל המצורעים שהיו בתקופתו של אלישע נרפאו על ידו, ואם כן איך ייתכן שהיו שלושה אנשים מצורעים? בהכרח מדובר במי שרובצת עליו קללת צרעת - זהו גיחזי, כפי שנראה בהמשך הפרק. נמצא שאלישע היה מפורסם כמי שמרפא את המצורעים. ואם כן, מלך ישראל, מדוע נבהלת וקרעת בגדיך? שלח אל הנביא!
אלא שידע מלך ישראל: כדי לגשת אל הנביא אני צריך להשפיל עצמי לפניו, לבוא ולבקש ממנו טובה, ואף עלול לקבל תוכחה: מה פתאום באת אלי? רשע אתה, עושה מעשי רשעות, חוטא ומחטיא את ישראל, ופתאום כשאתה צריך אותי אתה בא אלי? את הסיטואציה הזאת הוא לא רצה.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ־הָאֱלֹהִים כִּי־קָרַע מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶת־בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא־נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל.
כששומע אלישע שנבהל מלך ישראל, הוא שולח אליו: למה קרעת בגדיך? הרי יש נביא בישראל, ועל ידי הנביא נעשים אותות ומופתים. ולמה "יבוא נא אלי", והלא בסופו של דבר אלישע כלל לא יצא אליו אלא שלח אותו לירדן? אלא שרצה אלישע שנעמן ידע שהרפואה באה על ידו - ולא חלילה לכבודו האישי, אלא כדי שיידע שיש נביא בישראל. שאם ישלח אותו ישירות לטבול בירדן, יאמר: יש להם נהרות מיוחדים, הירדן ריפא אותי. לכן: בוא אלי, ממני תשמע זאת באופן ישיר, ומכאן תצא אל הירדן, ואז תדע שרפואתך היא על ידי הנביא. וזו כל מטרת הרפואה - קידוש שם שמים, שיוודע בגויים שיש נביא בישראל ושהקדוש ברוך הוא משגיח על עמו ישראל.
הגרי"ז הלוי מבאר מדוע יש כאן הדגשה מיוחדת של "וידע כי יש נביא בישראל". חז"ל אומרים שנעמן גר תושב היה. ומה בין גר תושב לגר צדק? גר צדק הוא אדם שמתגייר לשם קבלת עול תורה ומצוות, והופך להיות ישראל גמור לכל דבר, נושא בת ישראל ודינו כישראל. גר תושב, לעומת זאת, הוא מן העממים שהותר להניחם בארץ: אינו מקבל עליו מצוות, אלא נמנע מעבודה זרה בלבד, ואוכל נבלות וטרפות, ודינו כגוי - אלא שאינו עובד עבודה זרה. וכפי שנראה בהמשך הפרק, נעמן הופך להיות גר תושב.
והרמב"ם כותב הלכה: גר תושב הוא המקיים שבע מצוות בני נח, ואיסור עבודה זרה הוא אחת מהן, אבל אוכל נבלות וטרפות, שלבן נח הותרה אכילתן. ומוסיף הרמב"ם חידוש גדול: יכול אדם לקיים את כל שבע מצוות בני נח בדקדוקן ובהלכותיהן, עד הפרטים הקטנים ביותר, ואף על פי כן אין לו דין חסיד אומות העולם. אכן יצא ספר של שבע מצוות בני נח, ויש קבוצות בחוץ לארץ שקיבלו על עצמן שבע מצוות. ומה חסר להם? אומר הרמב"ם: צריך שיקיים אותן מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן; אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת - אין זה גר תושב ולא מחכמיהם.
כלומר: אדם שאינו אוכל אבר מן החי משום שכל עוד לא נשחטה הבהמה דמה נבלע ואין זה בריא; מעמיד דיינים ושופטים משום שצריך שלטון מסודר; אינו גוזל משום שכל אדם ראוי שיהיה לו ממונו; וכן כל השבע מצוות - הכל מפני הכרע הדעת, כדבר הגיוני - אין לו כלל דין של מקיים שבע מצוות בני נח ולא מחכמיהם. אלא צריך שיאמר: אינני אוכל אבר מן החי מפני שהקדוש ברוך הוא כתב בתורתו על ידי משה עבדו שאסור לבני נח לאכול אבר מן החי, וכן בכל השבע. רק אז נקרא מקיים שבע מצוות בני נח.
ומעתה נבין: כדי שיהיה לנעמן דין של מקבל שבע מצוות בני נח, של חסיד אומות העולם, חייב הוא לקיים את המצוות מתוך ידיעה שיש נביא בישראל ושהתורה ניתנה על ידי משה נביאו. אבל אם לא יידע שיש נבואה בישראל, ויקיים סתם דברים הגיוניים, אין לו דין גר תושב. נמצא ש"וידע כי יש נביא בישראל" הוא חלק מן הבניין של נעמן כגר תושב, ולכן היו חייבים להוכיח לו שיש נביא, ועל ידי זה יהפכו המצוות שיקיים למצוות בעלות תוקף.
וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח־הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע.
נעמן מגיע עם סוסיו ורכבו, כלומר עם פמליה שלמה, ולא בא לבדו. הכתיב הוא "בסוסו" והקרי "בסוסיו": הכתיב מתייחס אל העיקר, אל נעמן עצמו שבא בסוסו, והקרי מתייחס אל הרבים שבאו עמו.
וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע־פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר.
"מלאך" פירושו שליח. ומדוע שולח אלישע שליח ואינו יוצא אליו? כדי שלא יחשוב נעמן שהרפואה נעשתה בכוח לחש או בכוח פעולה טבעית כלשהי. רצה אלישע להראות לו: הנביא גוזר והשם מקיים. ולכן אמר: אף לא אצא אליך, שלא תאמר כישפתי אותך או עשיתי בך מעשה - אפילו לא ראיתי אותך; אלא דע לך שבגזירת הנביא, אם אני גוזר שהירדן יטהר אותך, הירדן יטהר אותך.
ואדרבה, מימי הירדן קרים הם, שהרי מקורם בהפשרת שלגים, ומים קרים הם הדבר המנוגד לצרעת. וכפי שראינו בשיעורים הקודמים, הנביא מרפא בדבר שהוא הופכו: עץ מר מומתק את המים המרים, ודבלה הרעה לשחין מרפאת את השחין. אף כאן: בוא וראה שהרפואה היא מאת ה' יתברך, שהשם מרפא תמיד בדבר שהוא היפוכו ומנגד לו, ועל ידי זה גדלה מעלת הנס.
ועוד עניין: עונש הצרעת בא על הגאווה, ולכן טהרתו של המצורע נעשית באזוב ובשני תולעת, שהם דברים שפלים. בא אליו הנביא ואומר לו למעשה: עליך לרפא את גסות הלב. וכיצד? הנביא מדבר אליו מבחוץ, שולח שליח, אינו יוצא אליו ואינו מסתכל עליו כלל - זלזול עצום, שהיה אמור להשפיל את גאוותו. רומז לו: השפל גאוותך ותזכה לרפואה. נעמן לא הבין את הרמז, כפי שנראה מיד מכעסו, אבל זה היה חלק מתהליך הריפוי.
הרמ"ע מפאנו בספרו "מאמר הנפש" מחדש חידוש נפלא: אותו "מלאך" שנשלח אינו שליח בשר ודם אלא השר של הירדן, השר שבשמים. שהרי לכל דבר גשמי יש כוח רוחני שמשפיע בו חיות וגורם לו לפעול את פעולתו, וכמו שאמרו שעל כל צמח וצמח יש מלאך מכה בראשו ואומר לו "גדל". וכבר דיברנו על כך בעבר: כאשר אליהו הנביא מדבר עם הפר ואומר לו לעלות על מזבח עובדי הבעל, לא עם הפר עצמו דיבר, אלא עם השר שלו בשמים. וכך בכל מקום שאנו רואים הנשה של דברים גשמיים, אין הכוונה שהפכו להיות אנושיים, אלא שהתקשורת נעשית עם אותו כוח רוחני המחיה את הדבר.
ולפי זה קרא אלישע: "הלוך ורחצת" - כלומר, כשהירדן עצמו, השר שלו, ילך לפניך וילווה אותך, אז "וישוב בשרך לך וטהר". אלא שנעמן, כדברי הכתוב לאחר מכן "וישב בשרו כבשר נער קטון", היה כנער קטן ולא הבין את הרמז: לא הבין שהירדן עצמו מלווה אותו ושהשר בא בעצמו להטבילו בנהרו, ולכן התרעם על הדבר. ובסופו של דבר זכות הנביא וקידוש השם שנעשה מן העניין הועילו לו.
וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם־יְהוָה אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל־הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע.
הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא־אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה.
נעמן קצף: כל מקום שאני מגיע אליו יש שטיח אדום, חצוצרות, קבלת פנים מלכותית - וכאן מדברים אלי מאחורי הדלת, אף אינו יוצא אלי, ושולח נער שידבר עמי? "אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' אלוהיו והניף ידו אל המקום". הם היו רגילים לעובדי הבעל, שכשאין תוכן יש רוח: כל מיני תנועות ופעולות ואברקדברה, שהרי אין תוכן ולכן חייבים משהו לאחז בו את העיניים. ולכן אמר: חשבתי שיעשה כל מיני פעולות רבות רושם - ומה הוא שולח אותי אל הירדן?
"הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק" - אם כבר נהר, יש נהרות זכים וראויים יותר. "הלא ארחץ בהם וטהרתי" - וזה בתמיהה, לא בסימן קריאה: הרי עד היום רחצתי בהם, וכי טהרתי? וכי הועיל לי? ומה יועיל לי אם כן נהר הירדן, שהוא נהר נחות באופן יחסי לעומת אמנה ופרפר הנחשבים משובחים ממנו? והרד"ק מביא בשם אביו: בכל יום ויום אני רוחץ וטובל באמנה ופרפר, ועם כל זה לא עזר לי. כלומר, סגולות כאלה אני מכיר, כבר ניסיתי אותן בארצי ולא הועילו.
המלבי"ם מסביר שקצפו היה על שני עניינים. האחד: הוא אמר לי לבוא לפניו. מכיוון שקרא לי לבוא, ונתן לי כבוד, חשבתי שיש לו מפגש עמי ומשהו לומר לי. ואחר שטרחתי והגעתי עד אליו - שולח לי שליח. זה ביזיון כפול: אם סתם באתי אליו זה ביזיון, ואם הוא קרא לי ובאתי ובסוף לא קיבל את פני - ביזיון גדול עוד יותר. שהרי אם רצה לשלוח אותי לירדן, יכול היה להודיע לי זאת בהיותי אצל המלך. וזה שאמר: "אמרתי אך יצוא יצא" - אמרתי, מדוע הוא קורא לי? משום שהוא רוצה לצאת לקראתי, שכן אם באמת הייתה לו רק שליחות, היה שולח אותי מבית המלך. חשבתי שהוא רוצה לצאת ולראות את החולה, ויש עניין לפעמים להתפלל אל מול פני החולה, כמו "ויעתר יצחק לנוכח אשתו" - שהייתה ממולו.
בעניין תפילה מול פני החולה, קראתי על רבי אליהו לופיאן: היה יהודי זקן שעזר מאוד לישיבה, ואותו יהודי, לא עלינו, נעשה משותק. עברו בחורים ליד ביתו ושמעו אותו בוכה ומספר על צרתו. סיפרו זאת לרבי אליהו לופיאן, והוא הצטער מאוד, לקח עשרה תלמידים מן הישיבה, הלכו וקראו תהילים לידו, כמה פרקי תהילים בדבקות. סיפר אחד מאותם עשרה, שלאחר מכן אמר לו הרב: הרם את היד - והרים; הרם את הרגל - והרים; ולבסוף אמר לו שיקום וילך, וקם והלך ונכנס אל הבית. עוד היה חלש, אבל כבר יצא מן השיתוק.
וראו את זה: התחילו לדבר על מופתים, מופתים של רבי אליהו לופיאן. והוא, שהתרחק מן הכבוד עד הקצה האחרון, שמע זאת ומסר שיחה בישיבה: מה זה מדברים על מופתים? מה השטויות האלה? אדם קורא כמה פרקי תהילים, ופרקי תהילים עוזרים - ומזה עושים מופתים? וכעס מאוד על שהדביקו לו עניין של מופתים. ומסופר שלאחר מכן, במשך תקופה, לא היה מוכן שיבואו אנשים להתברך אצלו, שלא יאמרו עליו שהוא עושה מופתים ויעשו ממנו "באבא". התפללנו והשם נענה - ומה אתה עושה מזה מופתים? כמה גדלות וכמה צדקות. והיום, אם תספר על מישהו מופתים - עוד ישלמו לך על כך, שרק יבואו קליינטים. אבל הצדיק האמיתי אינו רוצה שיספרו עליו כאלה.
והסיבה השנייה לקצפו של נעמן, ממשיך המלבי"ם: הוא אומר לי לטבול בירדן, וטבילה בירדן אינה בדרך סגולית אלא רפואה טבעית. באתי לנביא, וציפיתי לדרך על טבעית, לדרך סגולית - ופתאום הנביא אומר לי: קח את התרופה הזאת ובלע אותה שלוש פעמים ביום? בשביל זה באתי לכאן, בשביל תרופות טבעיות? אתה יודע אילו רופאים יש לי בדמשק? ואם כבר תרופה כזאת - הרי היא תרופה משונה, שכן אמנה ופרפר הם תרופות טובות יותר, וכבר לקחתי אותן ולא נתרפאתי; ומה תועיל לי עתה התרופה הטבעית המפוקפקת הזאת?
וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי־אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר.
"אבי" - כלומר אדוני. וכך אמרו לו: אילו היה הנביא אומר לך לטפס על הרי ההימלאיה ולירד, ואז תהיה בריא כחדש - האם לא היית עושה? ודאי שהיית לוקח מטוס, מחפש הליקופטר, מגיע לשם, מטפס ויורד, כדי להיות בריא. אתה יודע מה זה צרעת? צרעת היא מת. אדם שיכול להתאמץ חצי שנה ואחר כך להיות בריא - ודאי יעשה זאת. אם דבר גדול היה הנביא מדבר אליך - הלוא תעשה? ואף כי אמר אליך "רחץ וטהר", על אחת כמה וכמה: ראשית, זהו דבר קל מאוד, לרחוץ בירדן. ושנית, הנביא אמר לך זאת, ולא סתם אדם. ואדרבה, אם הנביא צריך דבר כל כך קטן כדי לרפא אותך, זה מראה את גודל מעלתו; שאם היה זקוק למאמצים רבים ולפעולות מרובות, היה זה מראה שנדרשת כאן השקעה, אבל כשהוא אומר עשה דבר קטן כזה ותטהר - זה מראה שנביא גדול הוא, שבדבר קטן שכזה מרפא.
ונשאלת השאלה: הרי המדברים אליו הם עבדיו, לא חכמים ולא יועצי המלך. ואם העבדים מבינים דבר כל כך פשוט ואלמנטרי - מה בעצם אמרו לו? מה אכפת לך, מה יש לך להפסיד? רד לירדן וטהר, מקסימום תצא נקי יותר. איך זה שנעמן עצמו לא הבין זאת, והרי כבר "ויפן וילך", כבר עמד לחזור לדמשק?
אומרים בעלי המוסר: מכאן אתה למד מהו כוח הנגיעה של המידות. נעמן נפגע, גאוותו נפגעה, ומרגע שנפגע הוא כבר אינו פועל באופן רציונלי - השכל מושבת. "אה, כך הוא אמר לי? כך הוא עשה לי? אינני מעניין את עצמי בשום דבר, אני הולך". טיפש, את מי אתה מזיק? על מי אתה מאיים? אתה מזיק לעצמך, שהרי מה יקרה אם תעשה דבר כל כך פשוט? ולעומתו, לעבדיו לא הייתה נגיעה, לא פגעו באגו שלהם, ומכיוון שלא נפגעו הם חושבים באופן רציונלי.
מכאן אומרים שאדם שיש לו שאלה והוא מתחבט בה - ישאל אדם אחר. והוא טוען: אני חכם ממנו. נכון, אתה חכם ממנו, אבל יש לו מה שאין לך: הוא חף מנגיעות, ולך יש נגיעות. כשאתה מסופק אם לעשות כך או כך, יש לך רצון כלשהו הנוטה לצד אחד, וזה מעורר בך ספקות. וכשאתה שואל אדם אחר, שאלת אדם ניטרלי, ובתור אדם ניטרלי עצתו טובה משלך. שכן כמה שאהיה חכם, הנגיעה יכולה פעמים רבות לשבש את דעתי; והוא, אם הוא אדם עם קצת היגיון - ואיני מדבר על שוטה - יכול להכריע לאדם אחר בדברים שלזה יש בהם נגיעה ולו אין. ולכן היה לעבדים שכל ישר יותר מאשר לנעמן, שכשלעצמו לא היה אדם טיפש כלל.
וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר.
ונשים לב שבהמשך מתהפכות היוצרות. אומרים בעלי המוסר: לאחר שנעמן מתרפא, מה קורה לו? הוא מאמין בהשם, הופך להיות גר תושב ורוצה לבנות מזבח, כפי שנראה בהמשך הפרק. ואילו העבדים, אותם עבדים בעלי השכל הישר, מפטירים כאשתקד ונשארים כשהיו. והרי גם אתם הייתם כאן בשעת הנס, וכי לא ראיתם מה התרחש כאן, איזה נס עשה הנביא? כיצד נשארו העבדים אותו דבר?
אומרים בעלי המוסר: מכאן אתה למד שכשאדם חווה דבר בעצמו, זה שונה לחלוטין ממי שעומד כצופה מן הצד. מי שחווה כאן את החוויה היה נעמן, ולכן השינוי והמהפך חלו בו. ואצלם? "יפה מאוד, נפלא, ראיתי נס" - אבל זה לא קרה לי, לא אני חוויתי את זה, ומרגע שלא אני חוויתי - ההשפעה מזערית.
נעמן, גיבור חיל ונשוא פנים, נצטרע בהשגחה - ולא על הריגת אחאב אלא על שביית נערה קטנה מישראל, שזכויותיה גדולות מזכויות מלך רשע. עצת אותה נערה מובילה אותו אל אלישע, דרך מלך ארם ומלך ישראל הקורע את בגדיו, עד לגזירת הנביא לרחוץ שבע פעמים בירדן. אלישע אינו יוצא אליו, ובזה שלושה יסודות: שידע שהרפואה בגזירת הנביא ולא בלחש; שישפיל את גאוותו, שורש הצרעת; ושיידע שיש נביא בישראל - ידיעה שהיא עצמה תנאי לתוקף קבלתו כגר תושב. נעמן, שגאוותו נפגעה, מאבד את שיקול דעתו, ודווקא עבדיו, שאין להם נגיעה, מחזירים אותו אל השכל הישר. ובסוף, המהפך האמיתי מתרחש רק אצל מי שחווה את הנס בעצמו. שני מוסרים גדולים עולים מכאן: היזהר מן הנגיעה המשבשת את הדעת, והשתדל להיות חווה ולא רק צופה.