פתיחה: פרק של מוני ניסים
הפרק שלפנינו ממשיך את מהלכו של הנביא: מניית ניסיו של אלישע בזה אחר זה. אין כאן רצף היסטורי מחייב, אלא הקשר אחד מחבר את הפרשיות: כל אחת מהן היא נס. מן הנס שנעשה לאישה מנשי בני הנביאים, עובר הכתוב אל פרשה חדשה לגמרי: מעשה השונמית, אירוחו של הנביא, פקידתה בבן, ותחיית המת. נלך על סדר הפסוקים לאור ביאורי המלבי"ם והמפרשים, ונלקט את דברי חז"ל והמוסר שנקבעו בהם.
"ושם אישה גדולה" - מי היא, ומדוע הסכים אלישע לאכול אצלה
וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל־שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק־בּוֹ לֶאֱכׇל־לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עׇבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכׇל־לָחֶם׃
אלישע עובר בשונם, ושם דרה "אישה גדולה". אין הכוונה למידות גופה. הרד"ק מבאר: גדולה - חשובה, בעלת נכסים ובעלת שם, מפורסמת בגדולתה. המדרש מוסיף שהיא הייתה אחותה של אבישג השונמית, אותה סוכנת של דוד המלך, והיא הייתה אימו של עידו הנביא. ותרגום יונתן מתרגם "אישה גדולה" - דחלת חטאין, כלומר יראת חטא. המלבי"ם מצרף את הדברים: היא הייתה גדולה גם בחשיבותה וגם במעשיה הטובים, ולכן "ותחזק בו לאכול לחם" - הפצירה בו שיאכל על שולחנה.
וכאן צריך להבין: הרי חז"ל לימדונו "הרוצה ליהנות - יהנה כאלישע". אלישע לא נהנה מכל הבא ליד; רק בהתמלא תנאים מסוימים מאוד היה נהנה. כמעשה שהיה עם רבי פנחס בן יאיר, שאמר: ישראל קדושים הם; יש שיש לו ואינו רוצה לתת, ועליו נאמר "אל תלחם את לחם רע עין" - אל תיגש למי שאינו רוצה לתת ונותן רק מפני שהכנסת אותו לסיטואציה לא נעימה. ויש שרוצה ליתן באמת ואין לו. ומדוע לא אכל אצל רבי, אף שרבי היה צדיק גדול? מפני שראה אצלו קודנייתא, פרדה, ואסור לגדל פרדות. רואים שהאנשים הגדולים אינם אוכלים אצל כל אחד ואינם מתארחים אצל כל אחד. ואף על ריש לקיש כתוב שמי שאמר לו שלום בשוק - נותנים לו הלוואות בלי ערבים. שלום בשוק בלבד! הצדיקים לא היו מתרועעים עם כל אדם, והיו קפדנים מאוד ממי ליהנות, מה ליהנות וכיצד ליהנות.
מעשה ברב אחד שהלך עם משמשו, ופגשם אדם בדרך והפציר בהם להיכנס לאכול אצלו ארוחת ערב. נכנס הרב, ראה את הדלות והעניות, ואמר לו: איני יכול לאכול, הרופא אסר עליי. כנגד טיעון כזה אין מה להשיב. שהה שם כמה דקות, כיבד אותו ונפרד ממנו לשלום. שאל המשמש: מבין אני שהרב לא רצה לאכול מפני שזו סעודה שאינה מספקת לבעליה, אבל למה שיקר לו? הרב בריא ברוך השם ואינו דורש ברופאים. השיב לו הרב: הרופא הגדול, הרמב"ם, כתב בהלכה שאסור ליהנות מסעודה שאינה מספקת לבעליה. אמת אמרתי לו - הרופא אסר עליי.
מכאן שכאשר בא אלישע ליהנות, היה זה רק בהתקיים כל התנאים. לכן נאמר "אישה גדולה" - תחילה שידע שיש לה, שלא יהיה נהנה מסעודה שאינה מספקת לבעליה. אך יש מי שגדול בממון ואינו רוצה ליתן; כאותו אחד שנכנסו לו אורחים לביתו, ובעודו אומר "בואו בכבוד", מקלל בלבו את מי שהשאיר את הדלת פתוחה. הוא צר עינו באורחים. לכן נאמר "ותחזק בו": ראה בה שני דברים - אישה עשירה, וגם שיש לה רצון לתת, מאלה שיש להם ורוצים. ותנאי שלישי למדנו מרבי פנחס בן יאיר: שלא יהיה בבעל הבית חיסרון בעבודת השם. ועל כך אמר התרגום "דחלת חטאין" - אישה צדיקה, גדולה במעשים טובים. באדם כזה מותר לאכול לחם בביתו.
שולחנו של צדיק כמזבח - אכילת התלמיד חכם ככפרת קורבן
חז"ל אומרים: כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו, כאילו הקריב תמידים, שנאמר "איש אלוקים קדוש הוא עובר עלינו תמיד". והמלבי"ם מבאר את עומק הדבר: אכילת התלמיד חכם דומה לקורבן, ושולחנו של הצדיק דומה למזבח, וכמו שאמרו חז"ל ששולחן נקרא מזבח. וכמו שעל ידי הקורבן הייתה השכינה שורה בישראל, כך בגוף האדם: הנשמה רוחנית היא, ומכוח מה היא נשארת דבוקה בגוף ואינה עוזבתו? מכוח האכילה. "לחם" מלשון מלחין - הוא מלחין לנו את הנשמה אל הגוף. החלק הצלול והזך שבמאכל מזדכך בכבד, ובכבד שוכנת הנפש, כי הדם הוא הנפש. החלק המעולה יותר של הדם מגיע אל הלב, ובלב שוכנת הרוח. והחלק הזך ביותר מגיע אל המוח, ובמוח מאירים ניצוצי הנשמה. משום כך, כשאדם מקבל רחמנא ליצלן קריש דם, הוא מקבלו במוח: המוח זקוק לחלק הזך ביותר של הדם, ומה שעבר דרך הלב ושאר מקומות בגוף שוב אינו מסוגל לעבור שם. ועל ידי הנשמה השורה במוח באה הרוח האלוקית ושורה על האדם. נמצא שהשראת הרוח האלוקית מתחילה מן האוכל, מן הדבר הגשמי.
וכך בדיוק בענייני הקורבנות: הקורבן נשרף ומתעכל על גבי המזבח, כדרך שהקיבה מעכלת את המאכל; ומשם עולה החלק הרוחני על מזבח הקטורת, ששם שוכנת העננה, זה הריח הטוב שמעלה הקטורת; ומשם אל ארון הברית, ששם כביכול מקום המחשבה של המקריב, כנגד קודש הקודשים. ואיפה הקדוש ברוך הוא? בין הכרובים. קו האינסוף היורד מאדם קדמון, למי שיודע בלשון הקבלה, יורד עד בין שני הכרובים. ולכן כשאדם עומד להתפלל, אם הוא בחוץ לארץ אומר: הריני מתפלל כנגד ארץ הקודש; ובארץ הקודש ממשיך: כנגד ירושלים עיר הקודש, כנגד בית המקדש, כנגד קודש הקודשים, וכנגד השכינה הנמצאת על הארון בין הכרובים. שם מקום השראת השכינה. יוצא שדוגמת האכילה היא ממש דוגמת הקורבנות, כפי שדיברנו באריכות בנפש החיים.
וכיוון שהנביא הוא מקום להשראת השכינה, למה הוא דומה? לארון הברית שבקודש הקודשים, שעליו שורה השכינה. נמצא שעל ידי המאכל המחיה את גוף הנביא, ועל ידי כוונת אכילתו לשם שמיים, הוא מזכך ומעלה כמו המזבח שהיה מזכך ומעלה את נפש הקורבן עד לאינסוף ברוך הוא, ובאכילתו הוא מכפר כקורבן. ולכן נאמר באכילת הכוהנים: כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים - הוא אוכל והבעלים מתכפרים! ועל הגאון מווילנא כתוב שלא היה עושה סיגופים, ושהיה מתקן באכילתו יותר ממה שצדיקים גדולים ונשגבים תיקנו בצומותיהם ובסיגופיהם. יש מציאות לתקן באכילה כקורבן.
ואלישע, כשנודע לו בפעם הראשונה שהיא מקריבה כביכול את "קורבני לחמי לאישי לריח ניחוח" בכוונה הראויה, במחשבה העליונה, באמת לשם השם, לזון ולפרנס את הצדיק בבחינת קורבן על גבי מזבח - מאז "ויהי מדי עוברו יסור שמה". ראה שיש לה את כל הכוונות הראויות והאמיתיות. ולמה סר שמה תמיד? ראשית, כדי לזכות את הצדקת הזאת במצווה הגדולה הזאת; ושנית, מפני שהצדיק אינו הולך לכל מקום אלא למקום שהושלמו בו כל התנאים, ושם ללא ספק הושלמו כולם, בבחינת "הרוצה ליהנות יהנה כאלישע".
"הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש הוא"
וַתֹּאמֶר אֶל־אִישָׁהּ הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד׃
לפי פשוטו של מקרא "הנה נא ידעתי" היינו: כעת נודע לי. אך הרד"ק מתקשה בזה, שהרי אלישע היה ידוע ומפורסם כאיש אלוקים, כל הנביאים ידעו וכל העם ידע. ובכל מקום "נא" מתורגם "כעת", עכשיו. לכן מבאר הרד"ק: "הנה נא ידעתי" - יודעת אני זאת מכבר, אלא שעתה הגיע הזמן לעשות לו פעולה שתקל עליו את שהותו אצלנו. "נא" הוא לשון עתה: עתה זה הזמן לפעול כדי שיהיה לו נוח יותר לבוא אלינו, וזו עליית הקיר שהיא מציעה מיד: מקום עם פרטיות.
וחז"ל דורשים: במה נודע לה עכשיו? שלא ראתה זבוב על שולחנו ולא קרי על סדינו. וצריך לדעת שבזמנם היו ישנים ללא בגדים. פיג'מה מנין להם? אף נמנמת לא הייתה להם. מי היה לו בגד מיוחד לשינה? עניים מרודים היו, ורק עשירים גדולים יכלו לחלום על כך. בגד פשוט, לארוג ולתפור אותו מתחילתו עד סופו, הוא חודש עבודה. וכי יוציא אדם חמשת אלפים שקל על בגד? סכום עתק, ולא פיג'מה שקונים מסין בעשרים שקל. לכן לא היו יכולים לישון בבגדים, אלא מוריד בגדיו ומתכסה בשמיכה. וכך גם בהלכה: יפשוט בגדיו מתחת לשמיכה וייכנס, שלא יתגלה מבשרו. וכיוון שהיו ישנים ערומים, אם חלילה ראה אדם קרי על מיטתו, הרישום היה ניכר. ומי שמפנה תמיד את סדיניו וכליו - זו האישה המארחת, היא המסדרת את מקומו של הנביא - והיא רואה שמעולם לא נראה קרי על מיטתו. והחידוש: אף שהיה בא בגפו, בלא אשתו. וסיבה שנייה: שלא ראתה זבוב על שולחנו. כל הבית מלא זבובים, ועל שולחנו של הנביא ריק; אף פעם אינה רואה אותו מנענע בידיו לגרשם. מכאן היא מבינה שהזבובים מכירים בצדיקים, ושולחנו דומה למזבח, שהרי לא נראה זבוב בבית המטבחיים שבמקדש. וכיוון שכאן אדם במעלה גדולה כל כך, שאכילתו כקורבן, אין אפילו זבוב אחד על שולחנו.
והמלבי"ם מסביר: מזה שהנביא בא מעצמו, ולא כבפעם הראשונה שהיה עליה להפציר בו, למדה. בפעם הראשונה הפצרתי בו, ועכשיו הוא בא מעצמו ועובר דווקא עלינו תמיד - כדי לזכות אותנו. ומזה אני מבינה שאיש אלוקים קדוש הוא.
ומעשה בחיד"א, שהיה טייל גדול - לא חלילה בטיולים, אלא שלוחא דרבנן היה, והולך וחוקר ספרים ולומד ומזכה את הרבים, והיה בהרבה מקומות בעולם. יש לו ספר הנקרא "מעגל טוב", שבו הוא מתאר את מסעותיו: איפה היה, באיזו קהילות, מה ראה, אילו מנהגים נהגו שם. פעם אחת הגיע לפרנקפורט, ושם היה רבו של החתם סופר, רבי נתן אדלר, שהחתם סופר קרא לו "הנשר הגדול", גאון עצום ומבהיל בגאונותו. הכול מכירים את החתם סופר, ואת שמו של רבי נתן אדלר לא רבים שמעו. הוא אף שינה את נוסח תפילתו מן ההיגוי האשכנזי אל ההיגוי הספרדי, בחיתוך האותיות, והלך ללמוד זאת כמה חודשים; והחתם סופר עצמו אמר שאם היה לו כוח גם הוא היה משנה, אלא שקשה לו לשנות מהרגלו. והחיד"א בצעירותו כבר יצא לו שם תהילה כמתמיד עצום, שהיה יושב ולומד עד השעות הקטנות של הלילה בהתמדה עצומה. פעם התפללו שם בבית הכנסת, וראו שרבי נתן אדלר, שנשאר ללמוד עד ארבע או חמש לפנות בוקר וישן שעה, במקום לקום לנץ קם בשבע; וכשכולם יוצאים מבית הכנסת - הוא בדיוק מגיע. קרא עליו החיד"א: "הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש הוא עובר עלינו תמיד" - מתי הוא מגיע? כשאנו כבר ב"עלינו לשבח"...
עליית הקיר: מיטה ושולחן וכיסא ומנורה
נַעֲשֶׂה־נָּא עֲלִיַּת־קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה׃
היא אומרת לבעלה: רצוני שההכנה שנעשה לנביא תהיה בדרך המושלמת ביותר. אני רוצה לעשות בחינה של משכן לארון הברית, שהנביא הוא בחינתו, ושהבית שלנו יהיה מעון לשכינה השורה על הנביא. לכן נשים לו שם את ארבעת תיקוני השכינה: מיטה ושולחן וכיסא ומנורה. ואז "בבואו אלינו יסור שמה", ויהיה מקום השראת שכינה בביתנו. וארבעה דברים אלו הם תיקוני השכינה, ויש בהם עניינים על פי הסוד: כמו המנורה שבבית המקדש, שיש בה עניין להוריד מן השפע העליון; וכן השולחן; וכן הכיסא, כעניין "הדום רגליו", כיסא לשכינה. תיקוני השכינה פירושם דברים שבהם ודרכם השכינה הקדושה משפעת עד העולמות התחתונים.
וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל־הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב־שָׁמָּה׃
"ויהי היום" - היום המיוחד לנביא, אותו יום מסוים שהיה מגיע בו תמיד. "ויסר אל העלייה וישכב שמה" - הדבר נעשה אצלו מקום קבוע.
"מה לעשות לך" - הכרת הטוב של הנביא
וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמׇר־נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת־כׇּל־הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר־לָךְ אֶל־הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל־שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת׃
שימו לב: הנביא קורא לה על ידי גיחזי נערו, ואינו מדבר עמה באופן ישיר אלא כשיש הכרח, וכאן אין הכרח. לכן אינו קורא לה שתבוא ותעמוד לפניו, אלא גיחזי עומד בפתח והוא המעביר את המסר. "הנה חרדת אלינו" - רש"י מפרש: חרדת בשבילנו, חרדת פירושו היית זהירה, כלשון "חרד על דברי", זהיר לשמור דבריי ומצוותיי. הרד"ק מפרש חרדה מלשון השתדלות: השתדלת מאוד לצורכי והתנועעת בשבילי, כמו "ויחרדו זקני העיר לקראתו" אצל שמואל - שזזו ונעו והשתדלו להקביל את פניו. והרלב"ג מפרש חרדה כפשוטה, מלשון פחד: אדם הרוצה לעשות דבר מושלם חושש שלא ישלים אותו על מתכונתו ובכל פרטיו; כך היא פחדה שלא תעשה את הדבר בשלמות כראוי לכבוד הנביא.
ולכן רוצה הנביא להשיב לה כגמולה. מבאר המלבי"ם: אלישע נהנה כאן משל אחרים, ולעולם אין הצדיק חפץ ליהנות משל אחרים; ואם נהנה, חפץ הוא להשפיע עליהם, כדי שלא תהיה הנאתו ריקה, ולא יהיה חלילה בגדר נוטל מן העולם הזה אלא בגדר נותן ומשפיע. הצדיק הוא בחינת הלב, שניזון מכל האיברים ומשפיע חיות לכל האיברים. וכתוב בחז"ל: תכף לתלמיד חכם ברכה. אפילו לבן אמר "ניחשתי ויברכני השם בגללך" - כיוון שהגיע יעקב התחילה הטובה לשפוע; יעקב הגיע למצרים, והנילוס עולה לקראתו לקראת פרעה. תכף לתלמיד חכם ברכה, ולכן הוא רוצה לברכה.
ובלשונו "הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת" - כדרך חז"ל שאמרו: אורח טוב מה הוא אומר? כל מה שעשה בעל הבית לא עשה אלא בשבילי. אורח רע מה הוא אומר? מה כבר אכלתי? הרי עשרה אנשים היו שם, ואני אורח קטן; ממילא שחט בהמה, אז חתך עוד חתיכה גם בשבילי; והילד לא רצה לאכול, אז אמר: ניתן זאת לאורח. אורח רע אינו רואה כלל במה בעל הבית משתדל בשבילו, ותמיד אומר: מה זה, שתי פרוסות, בחייך. ואורח טוב אומר: ראית כמה בעל הבית טרח בשבילי, שחט בהמה, קם והתאמץ, פתח לי בקבוק יין. הוא תמיד מתבונן בטוב שנעשה בשבילו.
ולכן הוא שואל: מה לעשות לך? רצוני לעשות לך טובה, שיהיה בזה הכרת הטוב ושלא אהיה בגדר נהנה משל אחרים. תחילה הוא מציע לה בדרך הטבע: "היש לדבר לך אל המלך". אלישע היה חשוב בעיני המלכים, כפי שראינו וכפי שנראה בהמשך, ויש לו מהלכים אצלם. יש לך בקשה? מיסים, הנחה בארנונה, עניין עם השכנים, כל מה שתרצי אני יכול לעזור. "או אל שר הצבא" - אל השרים הממונים, שדרכם אפשר להשיג לך הקלה כלכלית או גשמית אחרת.
ויש דרשת חז"ל: "אל המלך" - אל מלכו של עולם, האם יש לך בקשה שאתפלל עליה; "או אל שר הצבא" - אל שר צבאות השם, אל המלאכים ואל אותם המניעים את הגלגלים והמזלות, האם תרצי שאתפלל עלייך ואעשה לך נס לצורכך. ומדוע סירבה? חז"ל אומרים שמי שעושים לו נס - מנכים לו מזכויותיו. ועוד: כאשר עושים לאדם דבר מיוחד, הרי הוא פורש מן הכלל; וכיוון שפרש מן הכלל, מתחילים לבחון אותו באופן פרטי, ואם בוחנים אותו באופן פרטי, אוי לו ואוי לנפשו: מתחילים להתבונן בכל מעשה ומעשה שלו. שאלו בעל עסק והוא יאמר לכם שהדבר המפחיד ביותר הוא לעלות למדגם במס הכנסה: לוקחים אותו ובודקים כמה שנים אחורה, נראה בדיוק מה קורה עם הספרים בשנת 2003. לכן היא אומרת "בתוך עמי אנוכי יושבת": אל תוציא אותי מן הכלל. רצוני להיות אשת הכלל, קשורה לכלל ונידונה בתוך הכלל, שכן מי שיוצא מן הכלל - דנים אותו כיוצא מן הכלל.
"אבל בן אין לה ואישה זקן"
וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין־לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן׃
כעת הוא פונה לגיחזי: מה בכל אופן אפשר לעשות בשבילה? ומשיב גיחזי: "אבל" - כלומר, כל מה שהצעת אינה צריכה לו כלל, אבל דבר אחד כן חסר לה: בן אין לה. ואם תאמר, אין לה ויהיה לה - על כך אומר "ואישה זקן", שעוד מעט יגיע שלב שלא יוכל להביא ילדים כלל, או שילך לבית עולמו. ואם תוכל לפעול שתיפקד, יהיה זה חסד גדול מאוד עבורה. המלבי"ם מבאר: "בן אין לה" - עקרה היא מבחינה טבעית ואינה יכולה ללדת, וגם אישה זקן, ואין כאן הכנה לא מצד הפועל ולא מצד המתפעל. מצב קשה מאוד, שאין ולד נוצר בנתונים כאלה אלא בדרך נס.
"למועד הזה כעת חיה"
וַיֹּאמֶר קְרָא־לָהּ וַיִּקְרָא־לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח׃
בפעם הראשונה לא דיבר אליה בלשון נוכח ולכן התרחקה, אך עתה, כשהוא רוצה לאמור לה נבואה, עליו לדבר אליה ישירות בלשון נוכח; לכן היא באה ועומדת בפתח. ואינו אומר לגיחזי "אמור לה", אלא אומר לה בעצמו - נבואה ישירה אליה.
וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל־אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל־תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ׃
"למועד הזה כעת חיה" - בעוד שנה, במועד הזה ממש, את חובקת בן. ומהו גדר "כעת חיה"? מביא המלבי"ם בשם הרלב"ג: העבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף עין. מה שהיה כבר נגמר, ומה שיהיה עדיין לא הגיע; אם כן מה הוא הקיים? ההווה, השנייה של כל רגע ורגע. לכן אומר לה "כעת חיה": כרגע הזה שאני מדבר עמך, שהוא הרגע החי, שלפניו כבר מת ואחריו עדיין לא הגיע. אותה שנייה נקראת מציאות ההוויה והחיים, וכמו הרגע החי הזה אני מבטיח לך שתלדי בן.
והיא אומרת: "אל תכזב בשפחתך". אמרת לי "חובקת בן", ולא אמרת "יהיה לך בן". אילו אמרת "יהיה לך בן", הייתי מבינה שיהיה לי בן קיים; אבל "חובקת" משמע שאזכה רק לחבוק אותו, ולהאריך ימים לא יאריך. אני מאמינה בנבואתך ואינך משקר, ובוודאי אלד בן; אבל אם ההבטחה תהיה כוזבת, פוסקת כנחל אכזב, כדבר שמתחיל ומסתיים באמצעו - אין לי בכך חפץ. מוטב שלא ייוולד לי בן, מאשר ייוולד ואצטרך חלילה לקוברו בדמי ימיו.
וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע׃
המלבי"ם מדקדק: "אשר דיבר אליה אלישע", ולא "אשר התפלל עליה אלישע" - שבעצם אמירתו ודיבורו כבר נפקדה.
"ראשי ראשי" - חוליו ומיתתו של הילד
וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל־אָבִיו אֶל־הַקֹּצְרִים׃
"ויגדל הילד" - מלמדנו הכתוב שהילד היה בריא מבחינה בריאותית וגדל כדרכו. אלא שיצא אל הקוצרים, ושם הייתה שמש קופחת.
וַיֹּאמֶר אֶל־אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל־הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל־אִמּוֹ׃
למה כפל "ראשי ראשי"? פשטות הדברים: כך דרך הבוכים והמייללים שחוזרים על דבריהם. ומביא המלבי"ם בשם האברבנאל: כאשר אדם סובל בראשו, הדבר יכול לנבוע משני מצבים. יכול לנבוע מן האצטומכא, מן הקיבה - שאלו אנשים והם יאמרו לכם שאם אוכלים מאכל מסוים סובלים אחר כך ממיגרנות ומכאבי ראש, יש השפעות שנובעות מן הקיבה ומקרינות לראש. ויש מצבים שהחולי נובע מן הראש עצמו, מורסה או עניין אחר בראש הגורם כאבים. וכאן הוא בא לומר שאין זה מן הקיבה אלא מן הראש: "ראשי ראשי" - החולי בראש בלי שיתוף איברים אחרים, ומשום כך הכפילות.
וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל־בִּרְכֶּיהָ עַד־הַצׇּהֳרַיִם וַיָּמֹת׃
האב מבקש מן הנער שהיה שם עם הקוצרים לשאת את הילד אל אימו. "וישב על ברכיה" - החולי התגבר עד שכבר לא היה מסוגל להחזיק את עצמו והיא הייתה חייבת להחזיקו. "וימות" - אומר המלבי"ם: מזה תלמד שהייתה כאן מיתה גמורה. אין מדובר בעילוף ולא במוות קליני, אלא במיתה גמורה.
וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל־מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא׃
ובואו וראו את ביטחונה של השונמית: בטוחה הייתה שאם הנביא הבטיח לי בן, הבן הזה יתקיים. ולכן אף לאחר שמת אינה צועקת, אינה מקוננת, ואף לבעלה אינה מגלה. מה היא עושה? משכיבה אותו על מיטת הנביא. ולמה על מיטת הנביא? אומר הרלב"ג: חשבה שבזכות הנביא יהיה הילד נשמר שם יותר. כלומר, זכות הנביא וזכות מיטתו להשפיע קדושה, עד שתוכל ליתן חיות לילד.
הדרך אל הר הכרמל
וַתִּקְרָא אֶל־אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן־הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד־אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה׃
הבעל עדיין אינו מודע למה שקרה.
וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא־חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם׃
מכאן למדו חז"ל שאדם חייב להקביל פני רבו בשבת וברגל, שנאמר "לא חודש ולא שבת". והרד"ק מביא בשם אביו: "לא חודש ולא שבת" - לא עבר חודש ואף לא שבת, כלומר שבוע, מן הפעם האחרונה שפגשת את הנביא, ולמה תלכי אליו שוב עכשיו? והמלבי"ם מבאר: מנהגם היה ללכת אל איש האלוקים בחודש ובשבת, כמו שציווה השם בעלייה לרגל "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות"; ומאחר שבזמן הזה היו מרוחקים מבית המקדש, במקום ללכת ולקבל את השפע מבית המקדש היו הולכים אל הנביא. ועתה, שאין לא חודש ולא שבת, גם הנהגה זו אינה מתקיימת, ולמה תלכי?
"ותאמר שלום" - לא רצתה לגלות מאומה עד שתפגוש את פני הנביא. לפעמים עצם האמירה "הוא חולה" או "הוא מת" יש בה כוח להזיק, ולכן העדיפה שלא להוציא מפיה דבר שלילי על הילד עד שתראה את הנביא, שאם יוכל הנביא לרפאותו לא תגרום אמירתה נזק, שכיוון שאמרה "מת" אפשר שיגרום הדבר שיישאר מת - ברית כרותה לשפתיים. ולכן כתוב גם באדם חולה, שבשלושה ימים ראשונים אין לפרסם, כי בפרסום חוליו אתה עלול לקבוע עליו מצב של חולה; ורק לאחר שלושה ימים, שכבר העמיק בחוליו והוא חולה באופן ברור, אז אומרים שהוא חולה.
וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל־נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל־תַּעֲצׇר־לִי לִרְכֹּב כִּי אִם־אָמַרְתִּי לָךְ׃
ולמה חובשת היא את האתון בעצמה, והרי יש לה נער? מבאר המלבי"ם: הנער היה קטן ולא היה בו כוח להרים את האוכף ולחבוש את החמור. ומנין לו? הכרח פשוט הוא: הרי היא הולכת עמו בשדה, וכי מותר לילך עם נער גדול בשדה? ומה עם ייחוד? בהכרח שהיה נער קטן, פחות מגיל תשע, וממילא מותר לילך עמו בשדה; וכיוון שקטן הוא, אין מי שיחבוש את החמור, ולכן חבשה בעצמה. "נהג ולך" - הנהג את הבהמה והכה בה שתלך במהירות. "אל תעצור לי לרכוב" - שלא תלך בנחת כדי שיהיה נוח לרכיבה, אלא בזריזות. ויש מפרשים, וכן נוקט המלבי"ם, שהיא הלכה ברגל מרוב מרירות נפשה, ואמרה לו: אל תעצור את האתון בשבילי שארכב עליה, איני מעוניינת לרכוב אלא ללכת ברגל עד שאבוא אל הר הכרמל.
וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל־גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז׃
"הנה השונמית הלז" - בתמיהה אמר זאת: מדוע באה האישה הזאת, לא חודש ולא שבת? ולכן הוא מבקש "עתה רוץ נא לקראתה ואמור לה השלום לך השלום לאישך השלום לילד" - שירוץ אליה לראות אם חסר דבר, שכן אם באה בזמן לא סטנדרטי כנראה יש דברים בגו. "ותאמר שלום".
"וה' העלים ממני ולא הגיד לי"
וַתָּבֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהׇדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה־לָהּ כִּי־נַפְשָׁהּ מָרָה־לָהּ וַיהֹוָה הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי׃
"ותחזק ברגליו" - באה לרמוז לו: לא אניח לך עד שתבוא ברגליך עמי לראות מה עם הילד. גיחזי רצה להודפה, שאין זה מן המוסר שתתקרב כך אל הנביא ותאחז ברגליו. וחז"ל אומרים שגיחזי רשע היה: "להודפה" - שאחזה בהוד יופיה, שהיה בזה חוסר צניעות. ואומר לו הנביא "הרפה לה": הנח לה, שאין היא עושה כן חלילה מחוסר צניעות, אלא מצד מרירות נפשה, "כי נפשה מרה לה".
ומה פירוש "וה' העלים ממני"? וכי חייב הקדוש ברוך הוא לגלות לו כל דבר? מבאר המלבי"ם: השם מגלה לעבדיו הנביאים על גזירה קשה העתידה לבוא, כדי שיבקשו רחמים ויתפללו ויעתירו בעד העם, כמו שאמר "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה". אבל חולי הבא מעצמו - אין השם מגלהו לנביא; רק חולי הבא כעונש, שאפשר להסירו על ידי תפילות. ומזה מסיק הנביא: "וה' העלים ממני ולא הגיד לי" - אני מבין שלא היה כאן חטא, אין כאן עונש של עוון שבגללו מת הילד. ולכן הוא סובר לשלוח את הנער להחיות את המת.
וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי׃
מה כוונתה? דרך העולם, שאדם מפציר בחברו וחברו מסרב, ולאחר הפצרות מרובות נעתר לו - אך זה דבר זמני, רק כדי שירד ממנו ויפסיק לנדנד. אומרת היא: אילו אני שאלתי ממך בן, ובלבלתי לך את הדעת שתיתן לי בן, ואתה נתת באופן זמני העיקר שארד ממך - הייתי מבינה. אבל לא כך היה! "השאלתי בן מאת אדוני" - הרי לא ביקשתי ממך בן, אתה מעצמך רצית לתת לי, ואני התניתי ואמרתי "לא תשלה אותי" - אל תיתן לי דבר שיהיה בבחינת כזב, דבר שלא יחזיק מעמד. "תשלה" מלשון אשליה, ואף מלשון שגגה, כמו "ישלו כל עוברי דרך", וגם לשון שלווה.
שליחות גיחזי במשענת
וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מׇתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי־תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִי־יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל־פְּנֵי הַנָּעַר׃
"לא תברכנו" - לא תשאל לשלומו. ולמה לא ידרוש בשלום אדם? רש"י מסביר: כדי שלא ירבה בדברים, שיאמר לו "לאן אתה הולך", ויענה "אני הולך להחיות את המת". ואין זה כבוד האלוקים ולא כבוד הנביא ולא כבוד הנס שיתהללו בו, שכבוד אלוקים הסתר דבר. וגיחזי עשה בדיוק ההיפך: כל מי שראה אותו היה אומר לו: רבי אלישע שלח אותי להחיות את המת, אתה מאמין שבמטה הזה אחיה את המת? כך היה אומר לכל אדם שפגש בדרך. "חגור מותניך" - לך בזריזות ואל תתעכב.
והמלבי"ם מסביר שאלישע סבר בתחילה שאין כאן אלא עילוף, ולכן גם לא הודיעו השם בנבואה - שאין כאן מיתה ממש אלא דבר זמני, מה שנקרא בלשוננו כמעין מוות קליני. ולכן חשב שדי לשלוח שליח עם משענת ויוכל הדבר לפעול. וכיוון שהוא שולחו כשליחו, מכוח מי הוא פועל? מכוחו של אלישע. וברגע שידבר עם אדם אחר נוצר הפסק, ואילו צריך שכוחו של אלישע יתלווה אליו בלי שיתפוגג בדרך. לכן אסור היה לו לעשות הפסק, אלא ללכת עם הכוח ולהניחו על גבי הנער. ומטעם זה הוא מזהיר אותו שלא ידבר עם אף אדם בדרך, שלא יהיה הפסק לכוח שמכוחו הוא פועל. ולכן גם קורא לו "נערו": לרמוז שהוא משפיע עליו כוח ועוצמה שיתעוררו כוחותיו לפעול מכוח אלישע, ש"נער" הוא מלשון התעוררות.
וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי־יְהֹוָה וְחֵי־נַפְשְׁךָ אִם־אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ׃
למי היא אומרת זאת? לאלישע: לא אניח לך אלא אם תלך עמי. ומכאן שאלישע עצמו בא עמה, אלא שהלך אחריה, וגיחזי הקדים לפניהם.
וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת־הַמִּשְׁעֶנֶת עַל־פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב וַיָּשׇׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד־לוֹ לֵאמֹר לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר׃
"לפניהם" - לפני האישה ולפני אלישע. וכיוון שאלישע כבר בדרך, גיחזי שב לקראתו ופוגשו בדרך. "לא הקיץ הנער" - כלומר, לפי סברתך שאין זו אלא תרדמה או עילפון, אף "הקיץ" לא היה כאן. והרד"ק מסביר שאין לתמוה על הלשון, שאפשר לפרש שמדובר במיתה ממש ואף על פי כן שייך בה לשון יקיצה, שנאמר "הקיצו ורננו שוכני עפר" - למדנו שאף ביחס למת שייך לשון יקיצה.
"והנה הנער מת" - הצורך בתפילה ובמעשה
וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל־מִטָּתוֹ׃
מהו "והנה"? לשון "והנה" באה תמיד על חידוש. וכפי שהזכרתי בספר "משנת החלומות", הביטוי הנפוץ ביותר בחלומות הוא "והנה": "והנה בחלומי שבע פרות", "והנה תסובינה אלומותיכם", "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה", "והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור". ולמה? כי בחלום כל דבר הוא חידוש, ובפרט שהחלום האמיתי הוא חלום המעורר התפעלות. אף כאן: מה החידוש? שהוא סבר שהנער בתרדמה ובעילפון, והנה הוא רואה שהנער מת, ומזה שהוא מושכב על מיטתו מבין שכבר מזמן הוא מת, ולא דבר שקרה עם הזמן. ומכאן הוא מבין שהמצב מצריך פעולה דרסטית הרבה יותר.
וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־יְהֹוָה׃
כאן חייבים תפילה. ולמה סגר את הדלת? כפשוטו: כדי שתהיה תפילתו שלמה יותר, שכשהוא מתבודד תפילתו ביתר כוונה. ואפשרות נוספת: שלא רצה שייעשה הנס בגלוי. להבדיל, כמו הבבא סאלי שהיה מוזג מאותו בקבוק לאנשים רבים והיה מכסה אותו במגבת - כבוד אלוקים הסתר דבר, שלא ייעשה הדבר בצורה גלויה.
וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל־הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל־פִּיו וְעֵינָיו עַל־עֵינָיו וְכַפָּיו עַל־כַּפָּו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחׇם בְּשַׂר הַיָּלֶד׃
מבאר המלבי"ם: רצה להתבודד עמו באותו חדר ולהתפלל להחזיר נשמות לפגרים מתים, והשתטח עליו כדי שמחום גופו ישפיע על חום בשרו של הילד, ועל ידי זה יהיה ראוי לקבל את תחיית המתים שזכה לה. ומעיר המלבי"ם: בכל פעולותיו של אלישע לא מצאנו שהתפלל. השמן שנתרבה - לא מצאנו שהתפלל עליו; הנזיד שריפא, כפי שנראה בהמשך - לא התפלל עליו; הברזל ששקע במים וצף - לא התפלל עליו. שם עשה מכוח נבואתו וגדולתו: אמר ויהי, ציווה ויעמוד, צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. ורק כאן הוצרך לתפילה. ולמה? תשובה פשוטה: חז"ל לימדונו שיש דברים שלא נמסרו ביד שליח אלא הם רק ביד השם, ואחד מהם תחיית המתים. וכיוון שכך, אלישע זקוק לתפילה, ומה הוא עושה בעצמו? את ההכנות: לחמם את גוף הילד ולעשות את כל הפעולות הארציות המכינות את גופו לקבלת הרוח; אבל עצם קבלת הרוח והורדתה - מאת השם. וזה מיישב מדוע צריך כאן את שני הדברים: אם פעלת בכוח התפילה, למה לך המעשה? ואם אתה פועל מכוח המעשה, למה לך התפילה? אלא שתי פעולות שונות ונפרדות הן: אלישע פעל בגשמיות, ולהורדת הרוח נדרש החלק הרוחני הבא מלמעלה.
דברי הזוהר: למה מת הילד
ובפרט לפי המבואר בזוהר הקדוש: למה מת הילד? מכיוון שאמר לה "את חובקת בן" ולא הזכיר את בעלה אלא אותה בלבד. פירוש הדבר, שאותה נשמה שהוריד אלישע הייתה נשמה מסטרא דנוקבא. ולמי הייתה עוד נשמה מסטרא דנוקבא? ליצחק אבינו, ובעקידה נתחלף. כלומר, רק האם הוכנה כאן ללידה ולא האב, ולכן היה חסר בו כוח האב, שהוא הכוח המקיים, המעמיד והחזק, ומה שהיה בו הוא הכוח החלש יותר, כוח הנקבה: "את חובקת בן", ולא "אתם חובקים בן" ולא "את ואישך", אלא את בלבד. וגם היה מסטרא דדינא, שהאישה היא דינים והאיש חסדים. בדקו: רוב הגמ"חים - של גברים או של נשים? של גברים. הגמרא אומרת שאישה צרה עינה באורחים; האיש כשמגיע אורח מוציא לו את כל המטבח, והאישה אומרת: רגע, יש גם אורחים מחר, יש גם בני בית, לאט לאט. האיש חסדים והאישה דינים. פעם אחת באה לבית דין רבני תביעת גירושין, אישה שהתלוננה שבעלה מכה אותה. והבעל היה מעין מקובל. שאלו אותו: הדבר נכון? אמר: כן, למדנו שהאישה דינים והאיש חסדים, וצריך להגביר את החסדים על הדינים...
המלבי"ם מוסיף כאן עניין קבלי - שהייתה אחיזתו במיטתו של שלמה - ולא אכנס לבארו, מן הסיבה הפשוטה שאיני מבין. ועיקר דבריו: אלישע השפיע עליו רוח מסטרא דדכורא. היה בו כוח הנוקבא המבטא חולשה, ולכן היה צריך לאלישע, שנתן מרוחו מסטרא דדכורא, והציל מחיותו עליו. ולכן היה צריך לסגור את הדלת: שהוא בא להוריד לו רוח חדשה כביכול, לבנות כאן בניין חדש; שעד עכשיו היה כאן בניין חלש של סטרא דנוקבא, ועתה יש לבנות בניין חדש ולהוסיף את הדכורא. ולכן שם פיו על פיו - להפיח בו רוח מרוחו של אלישע, שהיא סטרא דדכורא; עיניו על עיניו - להשפיע מחושיו אל חושי הילד; וכפיו על כפיו - להכין את הנפש הטבעית שתתגלה בכל גופו, והנפש הטבעית היא החלק הנמוך ביותר, השורה בדם. ובזה הכין את שלושת חלקי נפשו לקבל את החיים. ו"ויגהר עליו" בכל כוחו עד שיתחמם בשר הילד, כדי שיחול הנס מיש על יש ולא מאין ליש. שאם בשרו קר - הרי הוא מת גמור, והנס בא כביכול מאין ליש; לכן חימם תחילה את בשרו ואז בא הדבר מיש על יש.
ולמעשה, דעו לכם שהרבה פעמים כשעושים לאדם החייאה, זו ממש תחיית המתים: אדם היה מת והחזירו לו את נשמתו. אלא שצריך לעשות פעולה שתיראה גשמית. שואלים: איך חזר? אומרים: נתנו לו מכות חשמל. ומה הקשר בין נשמה למכות חשמל? זו תחיית המתים, אלא שהקדוש ברוך הוא עושה זאת בדרך טבעית: תן לו מכות חשמל, חמם את גופו, עשה לו עיסוי בלב. כל אלו דרכים גשמיות להוריד את נס התחייה.
שבע פעמים
וַיָּשׇׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד־שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת־עֵינָיו׃
ולמה שבע פעמים? כדי לתת קיום לגופו לכל שנותיו, שכן "ימי חיינו בהם שבעים שנה". ולמה לא שבעים פעם? לפי שידוע על פי הקבלה שכל ספירה מורכבת מעשר, שכל יחידה כלולה מעשר ספירות, ולכן שבע כאן היינו שבע כפול עשר; שהכל תמיד מוכפל בעשר. וכל ספירה יש בה עשר ספירות פרטיות: תפארת שבמלכות, חסד שבמלכות, גבורה שבמלכות וכן הלאה, ולמעשה ההתפרטות היא עד אינסוף - יש מלכות דמלכות דחסד, כפי שרואים בספירת העומר.
הסבר נוסף: שטבע האדם מתחלף בו שבע פעמים במשך שבעים שנה, שבעה שלבים באדם - מיונק לזוחל, מזוחל להולך על ארבע וכן הלאה; והקדמונים מדברים גם על שלבי הסיום, שהוא עובר מהולך על שתיים להולך על שלוש. ולכן היה צריך לעשות זאת שבע פעמים, כנגד שבעת השינויים. ועוד: שרצה להמשיך עליו מלמעלה קיום משבעה ימי הבניין העליונים, והכוונה בפשטות לשבע הספירות התחתונות, חג"ת נהי"ם, שהן המשפיעות כאן למטה; שהספירות העליונות - כתר, חוכמה, בינה - משפיעות מוחין לספירות התחתונות, וכל מה שיש בעולם נובע משבע התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.
ושימו לב שהכתוב מכנה אותו כאן "ילד": "וישכב על הילד". ולמה? כי הייתה כאן לידה חדשה: עד עכשיו הייתה בו רק רוח של נוקבא, ועתה נתן בו רוח של דכורא, כאילו נולד מחדש. ועל ידי זה "ויזורר הנער" - התעטש. שברגע שעברה הרוח בגופו נפתחו כל נקביו, רוח החיים עברה בתוכו, ואז מתעטש; וההתעטשות מבטאת הוצאת רוח מתוך האדם כלפי חוץ.
וַיִּקְרָא אֶל־גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל־הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ׃
וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל־רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת־בְּנָהּ וַתֵּצֵא׃
לסיכום:
פרשת השונמית פותחת בשולחן ומסתיימת בתחיית מתים. תחילתה בבירור מי ראויה שאיש אלוקים יסור אליה: גדולה בממון, גדולה ברצון ליתן, וגדולה ביראת חטא - שהרי הרוצה ליהנות יהנה כאלישע; ושולחן הצדיק כמזבח, ואכילתו ככפרת קורבן, ולכן המארחו כאילו הקריב תמידים. משם אל עליית הקיר עם ארבעת תיקוני השכינה, מקום השראת שכינה בבית פרטי; ואל ענוותה של השונמית: "בתוך עמי אנוכי יושבת", לבלי לצאת מן הכלל ולבלי לנכות מזכויותיה. ובחוליו של הילד ובמיתתו הגמורה מתגלה ביטחונה המושלם, שאינה מקוננת אלא משכיבה אותו על מיטת איש האלוקים ורצה אליו; ואילו הנביא, שלמד מהעלמת הנבואה ממנו שאין כאן עונש חטא, מגלה שתחיית המתים אינה נמסרת ביד שליח: המשענת ביד גיחזי לא הועילה, ורק צירוף התפילה עם המעשה - סגירת הדלת, החום, הפה על הפה, העיניים על העיניים והכפיים על הכפיים - הכשירו את הגוף לקבל את הרוח שירדה מלמעלה. מכאן שגם בנס הגדול מכולם, האדם עושה את הכנתו הגשמית וההשפעה באה מאת השם.