פתיחה: ניסיו של אלישע
הפרק שלנו הוא המשך ישיר לפרקים הקודמים. שם ראינו שאלישע ביקש מאליהו "ויהי נא פי שניים ברוחך אלי", ובעצם בקשתו הייתה שגם הוא יזכה לעשות ניסים כרבו. הבקשה נתקבלה: אלישע זכה לרוחו הגדולה של אליהו, ואף עשה ניסים כפליים ממנו. כאן בא הנביא ומונה לפנינו את ניסיו של אלישע, אחד אחר השני.
צעקת אשת עובדיה
וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים׃
האישה צועקת לאלישע: בעלי מת, ואתה יודע שהיה ירא את ה'. ובאמת יש לשאול, מה הקשר בין הדברים? ומה בכך שהיה ירא את ה'? "והנושה" הוא בעל החוב: בעלה חייב כספים רבים, וכעת בא הנושה לגבות את חובו, ומאחר שאין לו ממה לגבות הוא רוצה לקחת את שני הילדים לעבדים תמורת החוב.
עיקר הרקע של הסיפור נמצא בתרגום יונתן. כך הוא אומר בתרגומו ללשון הקודש: "עבדך עובדיה בעלי מת, ואתה יודע שהרי היה עבדך ירא מן ה', שכאשר הרגה איזבל הרשעה את כל הנביאים, עובדיה החביא מאה איש במערה". הרי לנו שהאלמנה הזאת היא אשת עובדיה הנביא.
מן התוספתא לתרגום יונתן: בבית הקברות
יש תוספתא לתרגום יונתן, ויש מן התימנים שנוהגים להוסיף אותה בקריאת התרגום, והיא מודפסת בספרי התאג' שלהם (התאג' הוא ספר מעין תיקון סופרים, שבו סדר הפרשיות עם התרגום). וכך היא אומרת בתרגום ללשון הקודש: מאתיים שישים וחמש פעמים צווחה אשת עובדיה כך, ולא היה מי שמשגיח בה, ולא ידעה מה לעשות, עד שהלכה לבית הקברות וצווחה שם "דחלא דה', דחלא דה'" - ירא ה', ירא ה'.
וצריך להבין מדוע היא צועקת כך ולא הולכת לקבר בעלה. בזמנם לא היה נוהג כמו בימינו, שיש מצבות ועליהן שמות ותארים. היו קוברים את האדם, מניחים אבן, ובזה נגמר. לפעמים היו עושים על האבן איזה סימן, אבל לא היה פולחן של קברים. גם בתימן עד לפני שנים לא רבות כך היו קוברים, והמצבות באו בתקופה מאוחרת יותר: לאנשים חשובים במיוחד היו עושים מצבה מיוחדת עם תיאור, אבל באופן רגיל היו מניחים על הקבר אבן. בתוך שנה עוד היו יודעים היכן הקבר, אך לאחר מכן פעמים רבות לא ידעו, ובפרט בבית קברות גדול. לא היה שום סימון, לא היה איזה מנהל בית קברות ולא רישומים - מאן דכר שמיה, מי היה יושב וטורח לרשום פלוני קבור כאן ופלוני קבור שם. ממילא, כשהיא מגיעה לבית הקברות אינה יודעת היכן בעלה ועל איזה קבר להתפלל, ולכן היא עומדת וצועקת: ירא ה', ירא ה'!
נשמע לה קול מבין המתים ושאל אותה: מיהו זה ירא ה' שאת מבקשת? הרי ארבעה נקראו יראי ה', אברהם ויוסף ואיוב ועובדיה, שעל ארבעתם נאמר בכתובים שהיו יראים את ה'. השיבה ואמרה: אינני מבקשת אלא את זה שכתוב בו "ירא את ה' מאוד", וזה עובדיה, שעליו נאמר הביטוי המיוחד הזה. וכאשר הודיעו לה את קברו, הייתה מתפלשת על קברו וצווחת: אדוני, אדוני, היכן הבטחתך לי? כאשר היית חולה ונפטרת, ושאלתי אותך למי אתה מניח אותי ואת שני ילדיי, השבת לי שריבון העולם יהיה לי למגן, ואמרת לי "הניחי יתומיך ואני אחיה אותם ואלמנותיך עלי תבטחו" - שהוא ידאג לפרנסתי ולפרנסת הילדים. וכעת, אומרת היא, אין מושיע, והיתומים אף הם צורחים ואומרים: קיבלנו אבא, קיבלנו אבא.
השיב עובדיה ואמר לה: לכי לאלישע, ובמעט השמן שנשאר אצלך יברך אותך. שאני, כאשר החבאתי את מאה הנביאים וזנתי אותם במערה בלחם ובמים, לא נחסר מהם השמן לא ביום ולא בלילה. ולמה היו צריכים שמן? למאור, שהרי כיצד ילמדו תורה בלעדיו. דאגתי להם ומעולם לא חסר להם שמן, ולכן השמן שאצלך ראוי לברכה. והוסיף: תזכירי לנביא שיזכיר את ענייני לפני הקדוש ברוך הוא, וישלם ה' לכם את מה שכביכול הלוויתי לו. שהרי מה שזנתי את הנביאים הוא כמו הלוואה להשם, כמו שנאמר "מלווה ה' חונן דל" - כל מי שמרחם על העניים ועל המסכנים מלווה להקדוש ברוך הוא, ואומר השם: אני הבעל חוב שלך, אני אמור לפרוע לך. וכן הלכה והודיעה לאלישע את כל העניין.
מיהו הנושה
עד כאן הבנו מה גרם למצבה הנורא: עובדיה נצרך לכספים רבים לזון ולפרנס את הנביאים, ולצורך כך לקח הלוואות. כעת צריך לפרוע את ההלוואות, ומגיע הנושה, רואה שאין כסף, ורוצה לקחת את הילדים לעבדים.
ומי הוא הנושה? אומר המדרש: זהו יהורם בן אחאב. עובדיה קיים "כספו לא נתן בנשך" ונזהר מריבית, ויהורם הוא שנתן בריבית - כי לא הייתה לעובדיה ברירה אלא לקחת הלוואה מיהורם בן אחאב בריבית כדי לקיים את הנביאים. אמר הקדוש ברוך הוא: עד עכשיו הוא חי? יבוא יהוא ויהרגהו, שנאמר "בנשך נתן ותרבית לקח" - לא יחיה. וזהו שכתוב "ויהוא מילא ידו בקשת ויך את יהורם בין זרועותיו ויצא החץ מליבו". ומה ההדגשה של הזרועות והלב? על שהקשה את ליבו ופשט את זרועותיו לקחת ריבית, לכן הוכה בין זרועותיו והחץ פגע בליבו.
דבר שנזהר בו הצדיק
מסביר המלבי"ם את טענתה: היא באה וצועקת שאישה היה ירא את ה' מאוד, ועכשיו בא הנושה לקחת את ילדיו לעבדים. והרי חז"ל לימדונו אצל בתו של רבי נחוניה: הייתכן דבר שנזהר בו אותו צדיק וייכשל בו זרעו אחריו? כלומר, פעמים שמידת הדין פוגעת בצדיק, זה ייתכן. אבל לא ייתכן שמידת הדין תפגע בצדיק דווקא באותה נקודה שבה הצדיק נזהר כל ימיו - בזה השם שומר על הצדיק. נחוניה חופר שיחין היה חופר שיחין להשקות את עולי הרגלים, ולא ייתכן שבתו תטבע דווקא בשיח שחפר לצורך עולי רגלים.
ולכן היא באה וטוענת: הרי בעלי כל ימיו עסק בהצלת אנשים ממוות, הוא הציל את הנביאים, פדה אנשים מעבדות ומרעב ומצרה ומאיזבל וממוות, והרי נאמר "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" - כיצד ייתכן שירא ה' כזה, ובניו יימסרו לעבדות ואף יהיו בסכנת מיתה?
ועוד ביאור למה שנאמר "עבדך אישי מת": ביואב נאמר "וימת יואב", ואומרים חז"ל, למה נקראה פטירתו מיתה? מפני שלא הניח בן אחריו, ומי שלא הניח בן אחריו ליורשו נקרא מת. לפי זה, אומר המלבי"ם, יש טעם לדבריה: הרי הנושה עומד לקחת את ילדיה לעבדים, ואם כן מעתה ראוי לומר על בעלה שהוא מת, שהרי לא הניח בן אחריו ליורשו.
"מה יש לך בבית" - הברכה צריכה כלי
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן׃
אלישע מלמד אותה כלל: כדי שהברכה תשרה צריך שיהיה "יש". הקדוש ברוך הוא אינו עושה יש מאין אלא באופן חד פעמי בבריאת העולם. מאז, כל מה שיש בעולם - מה שהיה הוא שיהיה; כל החומר קיים, ומתוכו נוצרים דברים חדשים. זה מה שמכונה חוק שימור החומר וחוק שימור האנרגיה: כל מה שקורה בעולם נשאר בו, ומתוכו נוצרים דברים חדשים, אבל יצירת דבר שלא היה כלל - זה היה רק בבריאת העולם. לכן אומר לה הנביא: כדי להשרות ברכה אני צריך משהו קיים, ועל כן "הגידי לי מה יש לך בבית".
והיא משיבה "אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן". ולמה האריכה כל כך? היה לה לומר בפשטות: אסוך שמן, זה מה שיש לי. אלא שמסבירים שאלישע שאל אותה איזו זכות יש לך, שהרי לאישה שלוש מצוות מיוחדות, וסימנן חנ"ה: חלה, נידה, הדלקת הנר. אמרה לו: חלה אין לי, שהרי אין לי קמח, וכיצד אקיים מצוות חלה? נידה גם כן אין לי, שהרי אישי מת ואינני יכולה להיזהר בטהרת נידה. אם כן, מה נשאר לי? רק הדלקת הנר - "כי אם אסוך שמן". זו המצווה היחידה שנותרה לי, וממנה יש לי זכות מסוימת שממנה אפשר להתחיל, כדי לזכות לנס.
"כלים ריקים אל תמעיטי"
וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִךְ כֵּלִים רֵיקִים אַל תַּמְעִיטִי׃
כדי שהנס ייעשה, עליה לנצל את אותו רגע שבו נפתח המעיין ומשפיע את שפע השמן. לא תוכל בדיעבד לצאת ולחפש כלים, אלא חייבת מראש להכין כמות גדולה של כלים, שכאשר המעיין ינבע מתוך הפך לא יפסיק, אלא יזרום ויזרום כפי מספר הכלים שיהיו לה. לכן הוא אומר לה לשאול כלים מכל השכנים, שהכלים האלה יהיו מקור והכנה לקבלת השפע. אלישע רצה שכבר בפעם הראשונה שהשמן יצא, יהיו כל כך הרבה כלים עד שיהיה בהם גם לשלם את החוב וגם להתפרנס בעתיד, ולכן אמר לה: "כלים ריקים אל תמעיטי" - תביאי כמות גדולה שתספיק לכל צרכייך.
"וסגרת הדלת" - כבוד אלוקים הסתר דבר
וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי׃
למה עליה לסגור את הדלת? ראשית, כבוד הנס להיעשות בהצנע. זהו כלל שצריך לדעת תמיד: כבוד אלוקים הסתר דבר. במושגים של היום כל דבר טעון פרסום וידיעה של כולם, ואם לא פרסמת - לא עשית. ברוחניות זה בדיוק הפוך. לכן סודות התורה אינם נמסרים לכל אחד, ורואים כמה היה האר"י ז"ל זהיר במסירת סודות התורה, עד שלמי שיודע, אפילו מותו המוקדם נגרם משום שמסר סודות שלא רצה למסור ולא היה מותר לו לגלות, אלא שתלמידיו לחצו עליו.
וכבר אמרנו פעם: כל דבר, ככל שהוא צנוע יותר, הוא מרומם יותר. בהמה הולכת בלי בגדים, אבל באדם - מידת צניעותו מראה על מידת מעלתו. כשאתה הולך ברחוב ורואה אדם עם מכנסיים קצרים, מיד נוצרת אצלך סטיגמה מסוימת עליו; אם הוא הולך גם בגופייה, הסטיגמה נמוכה יותר; ואם גם בלי גופייה, אתה אומר עליו "נמשל כבהמות נדמו". וכל זה מפני שכבוד אלוקים הסתר דבר: ככל שהדבר צנוע יותר הוא מכובד ומרומם יותר, וככל שהוא פרוץ יותר הוא מראה על זילות. לכן אמר לה: סגרי את הדלת אחריך, שהנס ייעשה בהצנע לכבוד השם.
עוד סיבה, אומר המלבי"ם: מי שיבוא ויראה את הדברים עשוי לתת בהם עין רעה - "תראה כמה שמן, בשביל מה היא צריכה כל כך הרבה שמן?" - ועל ידי זה יגרום להפסקת השפע. ועוד: ראינו כבר אצל אלישע עצמו שכאשר אדם רשע נמצא בסביבה הוא גורם לשיבושים בקליטת התדר הרוחני האלוקי. כך אמר אלישע "לולי פני יהושפט אני נושא", שהרי נמצא כאן הרשע יהורם והוא מפריע לו לקבל נבואה כראוי, ולכן ביקש "קחו לי מנגן". גם כאן, אם יגיע אדם רשע למקום, תיווצר בעיה בנס, ועצם שהותו של הרשע בסביבה עשויה ליצור השפעה שלילית ולסתום את צינור השפע. לכן אמר לה לסגור את הדלת.
"והמלא תסיעי" - אין המעיין זז ממקומו
שימו לב לדקדוק: "ויצקת על כל הכלים האלה והמלא תסיעי". למה להסיע את הכלי המלא? לא הגיוני יותר להסיע את הכלי שממנו יוצא השמן? מכאן אתה למד, אומרים חז"l, שהנקודה שבה חלה הברכה היא נקודה מסוימת שבה חל השפע. את הכלים תשימי ותיקחי, תשימי ותיקחי, אבל את האסוך אל תזיזי, שכן באותה נקודה שבה חל השפע - אין דרך המעיין לזוז ממקומו, כלשון רש"י; או כלשון הרד"ק: מעשה הנס לא יהיה אלא במקום שהתחיל בו. לכן האסוך חייב לעמוד במקומו, והכלים שהיא רוצה למלא מכניסה מתחתיו ומסיעה.
ועוד אמר לה: אחרי שאת הופכת את האסוך ופיו כלפי מטה, עלייך לצוק בלי הפסק, כי ברגע שהמעיין ייפסק הוא לא ישוב עוד. ולכן כתוב "והיא מוצקת", בלשון הווה מתמשך. ועוד: השפע יחול רק על הכלים שתכיני, שהם המסוגלים והראויים לקבלת השפע. וזה כלל ידוע בכל ענייני רוחניות, שמשפיעים על האדם שפע כפי הכלים שהוא מכין. "יהיב חוכמתא לחכימין" - ומי הם החכימין? מבקשי החוכמה. מי שמבקש חוכמה זוכה לחוכמה, ומי היה מבקש החוכמה הגדול ביותר? שלמה המלך, שביקש "ונתת לעבדך לב שומע", ולכן זכה לחוכמה הגדולה מכולם. וכך אמר לה: מה שתכיני יהיה, ומה שלא תכיני לא יהיה אפשר עוד לשפוך בו שמן.
וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מוֹצָקֶת׃
הכול נעשה בדיוק כפי שציווה הנביא: הדלת סגורה, הבנים מגישים, והיא יוצקת בלי הפסק.
"ויעמוד השמן"
וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן׃
בתוספתא לתרגום יונתן מובא כאן דבר נפלא, וזה תרגומו: ויהי כאשר נשלמו הכלים, ותאמר אל בנה: קרב לי עוד שברי כלים של חרס, ומי שגזר על כלים ריקנים שיתמלאו - יגזור על כלים שבורים של חרס ויתקנו. והיה מלקט כלים שבורים ומניח אחד על חברו, והיו מתחברים במימרא דקודשא בריך הוא, ועמוד השמן היה נוטף על כולם עד שהושלמו כל שברי הכלים. אמר הבן: אין עוד שמן, ושמע עמוד השמן ופסק.
המלבי"ם מדייק מ"ויהי כמלאות הכלים" שהיא לא שאלה כל כך הרבה כלים, ולכן ביקשה "הגישה אלי עוד כלי", כי הבינה שצריך עוד. אבל לא היו כלים די, והשמן לא היה מספיק לפרנס אותה אחרי שתשלם את החוב. וצריך להבין שזה לא כמו בזמננו: היום אם תאמר לאדם להכין כלים, יש לו כלים מכלים שונים, מערכת פיירקס בבית, פיילה גדולה ופיילה קטנה ודודים, ברוך השם יש די והותר. אבל בזמנם מה היה לאדם? כמה כלי חרס בודדים. לך תשאל מכל השכנים בבניין שלם ולא תגיע למה שיש לאדם אחד היום בבית. היום, רק אם תאסוף את הבקבוקים שנשארו לך משבת, זה כבר יותר מכל מה שהיה לה. ממילא, מה שהיא הצליחה לאסוף הספיק רק לשלם את החוב, ומה יהיה עם "ואת ובניך תחיי בנותר"? על כן היה צריך להוסיף בנס.
ולכן מבאר המלבי"ם: "ויעמוד השמן" פירושו שהשמן עצר. אינו ממלא עוד כלים, אבל מאז, כל פעם שהייתה רוצה, הייתה מוזגת מאותו אסוך והוא לא נגמר. כמה שתשפוך ממנו, לא נחסר. זה המושג של "ויעמוד השמן" לפי המלבי"ם.
ויש מדרש שמסביר "ויעמוד השמן" מלשון עלייה, שהתייקר שער השמן. כלומר לא היה די בנס הגלוי, ועשה עמה גם נס נסתר: מחירי השמן קפצו, וממילא כלי שהייתה צריכה למכור בחמישים - יכלה למכור במאה וחמישים. המחירים עלו והתייקרו ביותר. זה ביאור נוסף ב"ויעמוד השמן".
"לכי מכרי את השמן" - עצה בענייני עסקים
וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת נִשְׁיֵךְ וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִּחְיִי בַּנּוֹתָר׃
רש"י מסביר שהיא באה לשאול אותו עצה כלכלית - האם למכור עכשיו או להמתין עד שיוקיר השער עוד. מכאן, אגב, אסמכתא לחסידים הבאים לרבי להתייעץ בענייני עסקים: היא באה ליטול עצה, השמן מתייקר, הבורסה בעלייה, מה הרב אומר - להמתין או לצאת עכשיו?
וכאן לומדים עיקרון. אמר לה: לכי מכרי. פעם שאלו את רוטשילד, כמדומני, איך נהיית עשיר כזה גדול? אמר: כאשר הייתי הולך לקנות נכס, היו אומרים לי אל תקנה עכשיו, חכה, המחיר עוד ירד. לא הייתי שומע להם, הייתי קונה. ולאחר שהנכס התייקר ורציתי למכור אותו, היו אומרים לי אל תמכור עכשיו, חכה קצת, זה אמור להתייקר עוד. לא הייתי שומע להם, הייתי מוכר. וכך בחסדי השם הצלחתי. מי שכל הזמן חושב על עוד שני שקלים, אדם כזה לא ירוויח; אבל מי שעושה את העסק, רואה שיש הצלחה וממשיך הלאה - מצליח. והרי לו אסמכתא מן הכתוב: אמר לה הנביא, אל תמתיני שיתייקר השער, לכי מכרי את זה עכשיו.
"ואת ובניך תחיי בנותר" - מהו "תחיי"? אומרים חז"ל: עד שיחיו המתים. כלומר מי שימצא היום את אסוך השמן יכול להיות עשיר, שהשמן הזה קיים עד תחיית המתים. והיכן נמצא אותו? זו באמת שאלה טובה: כשתמצא את בארה של מרים, אחר כך תחפש את השמן; אחרי סולם יעקב והפרות של חלום פרעה, שם בפנייה שמאלה.
שאלת המעשר וחששה מבני אחאב
על "ושלמי את נשייך" מביא הרד"ק את התוספתא: כאשר התרחש לה אותו נס, אמרה לנביא ה' - האם יש עליי חובת מעשר מאותו שמן או לא? אמר לה: בעלך היזן את נביאי ה' בדבר שאין עליו חובת מעשר, ואף את אין עלייך חובת מעשרות על השמן שלך, היות ומן הנס הוא בא. ואני לא כל כך הבנתי מה הכוונה "בעלך זן אותם בדבר שאין עליו חובת מעשר", שהרי בכספי ההלוואה הוא קנה שמן, ואם קניתי שמן בהלוואה - האם אוכל לאכלו בלי מעשרות? ואולי הכוונה על עצם הכספים, שכסף שלוויתי איני צריך לעשר אותו.
עוד אמרה לו: מה נעשה מבני אחאב, שאם ישמעו יבואו ויגזלו אותי? אמר לה: מי שסגר את פיהם של כלבי מצרים, ועתיד לסגור את פיהם של האריות של דניאל - יטמטם את עיניהם של בני אחאב ויסגור את אוזניהם, שלא יבינו דבר ולא יראו אותך. נתנה הודאה ותשבחות להשם והלכה.
ולפי ביאור המלבי"ם הדבר נפלא: הנביא אמר לה שזה יספיק לפרנסתה, שהרי "ויעמוד השמן" פירושו שעצר מלמלא כלים, אבל כל מה שתצטרך לשימושה יש לה בו לתמיד, עד תחיית המתים. ולכן אמר לה שכבר עכשיו תוכל ללכת ולמכור.
לסיכום:
פתיחת הפרק מציגה את שרשרת ניסיו של אלישע, ובראשם נס אסוך השמן לאשת עובדיה. מן התרגום והמדרשים למדנו את הרקע: עובדיה שהחביא מאה נביאים ולווה בריבית מיהורם כדי לזונם, ואשתו הצועקת בבית הקברות עד שמורים לה לפנות לאלישע. מן הפסוקים למדנו יסודות גדולים: שהברכה חלה רק על "יש" ורק לפי הכלים שהאדם מכין; שדבר שנזהר בו הצדיק אין זרעו נכשל בו; שכבוד אלוקים הסתר דבר, והנס נעשה בהצנע ובלי עין רעה ובלי נוכחות רשע; שאין המעיין זז ממקומו ואין להפסיק את היציקה; ולבסוף שהחונן דל מלווה להקדוש ברוך הוא, והוא הפורע לו את חובו בשעת צרתו.