פרק ג' בספר מלכים ב' פותח את תקופת מלכותו של יהורם בן אחאב. אחאב מת במלחמה והכלבים לקקו את דמו, כדבר אליהו, על שגזל את כרם נבות היזרעאלי, ותחתיו מלך בנו יהורם. אך יש לשאול: מדוע פותח הכתוב כאן בפרטי מלכותו של יהורם? התשובה נעוצה בבקשת אלישע מרבו: 'ויהי נא פי שנים ברוחך אלי', כלומר שיזכה לעשות נסים כפליים מרבו. רש"י מביא את המדרש בשם ל"ב מידות דרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, שמצינו באליהו שמונה נסים ובאלישע שישה עשר, ובכך מתקיים 'פי שנים ברוחך אלי'. מכאן והלאה מתחיל הכתוב למנות את הנסים הללו בזה אחר זה.
וִיהוֹרָם בֶּן־אַחְאָב מָלַךְ עַל־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנָה׃
וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה רַק לֹא כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ וַיָּסַר אֶת־מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו׃ רַק בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר־הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל דָּבֵק לֹא־סָר מִמֶּנָּה׃
יהורם עשה הרע בעיני ה', אך הכתוב מדגיש שלא היה כאביו וכאמו. יש כאן חלוקה בין שני סוגי מלכים: היו שדבקו בחטאת ירבעם מפאת הכדאיות שבדבר, והיו שדבקו בה להכעיס. מהי הכדאיות? אם מלך ישראל יהיה שומר מצוות, ייאלץ להעלות את העם לירושלים להקריב קרבנות בשלוש רגלים, ושם בעזרה לא יוכל לשבת, שהרי רק מלכי בית דוד יושבים בעזרה. ממילא ייאלץ לעמוד, וכולם יאמרו: הנה מלך יהודה יושב ומלך ישראל עומד, כנראה אינו מלך באמת, והעם יימשך אחר מלך יהודה. מכאן התחיל הכל, זו הייתה חטאת ירבעם. אחאב ואיזבל עשו את מצבת הבעל והאשרה להכעיס, ואילו יהורם הסיר את מצבת הבעל ורק בחטאת ירבעם דבק, מחשש ומפחד שמא תיפול הממלכה ביד מלכי יהודה, ולא חלילה להכעיס כאביו וכאמו.
וּמֵישַׁע מֶלֶךְ־מוֹאָב הָיָה נֹקֵד וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל מֵאָה־אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר׃ וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ־מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל׃
'נוקד' פירושו מגדל צאן. ומדוע הפך מישע לרועה צאן? מפני שהיה כפוף תחת מלכות מלך ישראל, והיה חייב להעלות לו כל שנה מס של מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר - יחד עם הצמר שלהם, ולא כבשים גזוזים. כשמוטל על אדם מס כה כבד, אין לו ברירה אלא להתחיל לגדל צאן בהמוניו. וכשמת אחאב, חיפש מישע הזדמנות להסיר מעליו את העול הכבד, ולכן 'ויפשע' - הסיר את עולו של מלך ישראל מעליו.
וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן וַיִּפְקֹד אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל׃
בעיני יהורם לא מצא הדבר חן: מה פתאום אינו ממלא את חובתו? ומן הסתם הממלכה התבססה על המסים הללו. לכן הוא יוצא משומרון ופוקד את כל ישראל, ומפקד נעשה לצורך מלחמה.
וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל־יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ־יְהוּדָה לֵאמֹר מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל־מוֹאָב לַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אֶעֱלֶה כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ׃
יהורם מבקש מיהושפט שיצטרף אליו, ויש לו על מה לסמוך: כזכור, יהושפט ואחאב מחותנים היו. ובפרט מוסיף המלבי"ם, שכאשר פשעו מואב במלך ישראל, התחברו גם עם העמונים ועם מקצת מיושבי שעיר ובאו להילחם נגד יהושפט, ונפלו בקרב. הדבר אינו מופיע כאן אלא בדברי הימים ב' פרק כ'. ממילא כשנפלה בידו הזדמנות להיפרע מהם, אין יהושפט מפספס אותה ואומר: 'כמוני כמוך, כעמי כעמך, כסוסי כסוסיך' - נילחם כתף אל כתף, ואני מוכן להשקיע כל מה שאתה מוכן להשקיע.
וַיֹּאמֶר אֵי־זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה וַיֹּאמֶר דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם׃
מלך ישראל שואל את מלך יהודה באיזו דרך לעלות, והוא משיב: דרך מדבר אדום. ומדוע? מפני שאדום הייתה כפופה לישראל באותם ימים, וכזכור היה 'נציב מלך באדום'. רצון יהושפט היה שגם מלך אדום יצטרף אליהם, ובהיותם שלושה מלכים יקל עליהם להילחם.
וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ־יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא־הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם׃
מלך אדום לא היה מלך ממש אלא נציב, ובאמת מצטרפים אליו מלך ישראל ומלך יהודה. אבל שימו לב: הייתה להם דרך קרובה להגיע למואב, שהרי מואב גובלת בישראל, בעבר הירדן, במקום שבו נמצאת היום מדינת ירדן. עוברים את הירדן ומגיעים. מדוע אם כן להיכנס למדבר? אלא שהם סבבו את הר שעיר כדי לאסוף עמם את מלך אדום, ולכן נאלצו לעשות עיקוף וללכת דרך המדבר. וזה בדיוק מה שיצר להם את הבעיה.
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲהָהּ כִּי־קָרָא יְהֹוָה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד־מוֹאָב׃
פתאום מתברר להם שמה שהלכו להביא עמם את מלך אדום עמד להם לרועץ: הרי כעת הם במדבר ואין מים למחנה ולבהמה, וממילא יוכל מלך מואב לנצחם בקלות. אומר מלך ישראל: כעת מתברר לי שמה שסטינו מדרך הישר ולא עשינו כהיגיון - לעבור את הירדן ולהילחם ישירות במואב - אלא הבאנו עמנו את אדום, הכל היה עצה מאת ה' לסכל את מחשבתנו ולהפילנו ביד מלך מואב. שהרי ההיגיון בכלל לא היה אומר לעשות כך: יש לך דרך קרובה, מה לך ללכת בדרך עיקוף? מכאן אני מבין 'כי קרא ה'' - ה' זימן כך וסיכל את מחשבתנו שנעשה דבר לא הגיוני, כדי להפילנו ביד מלך מואב.
וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַיהֹוָה וְנִדְרְשָׁה אֶת־יְהֹוָה מֵאוֹתוֹ וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט אֲשֶׁר־יָצַק מַיִם עַל־יְדֵי אֵלִיָּהוּ׃
יהושפט היה מלך צדיק, והוא מבין שיש כאן משהו מתוכנן מאת ה'. לכן הוא מבקש נביא, כדי לשאול מהי הדרך שבה הלכנו, האם להמשיך, ומה ה' רוצה מאיתנו. עבד מלך ישראל משיב שנמצא כאן אלישע בן שפט 'אשר יצק מים על ידי אליהו'. פשוטו של מקרא: זהו תלמידו, והתלמיד נקרא יוצק מים על ידי רבו, שכן דרך התלמיד לשמש את רבו אף בשימושים הבסיסיים ביותר, כיציקת מים על ידיו, שהוא כשימוש עבד. ואדרבה, ככל שהתלמיד משמש יותר את רבו, כך הוא מראה על יותר התבטלות ויותר כוח לקבל את תורת רבו.
כך ראינו אצל יהושע, ששימש את רבו בשימושים הבסיסיים ביותר, ולכן זכה לכל המעלות שזכה - היה מטאטא ומסדר את הספסלים בבית המדרש. 'גדולה שימושה יותר מלימודה'. וכן מצינו בחכמים, שכאשר שאל תלמיד שאלה, היה החכם אומר לו: לך והולך כלי לבית המרחץ. כיצד תזכה להבין? על ידי שתעשה שימוש לרב, שבו אתה מתבטל בפניו והופך להיות כלי לקבל את תורתו. אמנם היום, כך מובא בפוסקים וכפי שמזכיר רש"י, עיקר שימוש תלמידי חכמים הוא לימוד התלמוד, ולכן פחות מוכר בימינו העניין הזה של לשמש תלמידי חכמים - ודאי שיש בכך מצווה, אך העיקר הוא לימוד הגמרא. הטעם: בזמנם אדם בלי חכם לא היה יכול להגיע להשגות בלימוד, שכל תורה שבעל פה מניין תלמד אם אין לך חכם שממנו תינק? אבל היום הכל כתוב ומצוי בתלמוד, וממילא לימוד הגמרא הוא שימוש החכמים. ועדיין רואים אצל גדולים רבים שיש להם נאמני ביתם המשמשים אותם: הרב שך והרב יצחקי, הרב אלישיב והרב אפרתי, הרב עובדיה יוסף ובנו. מכאן אנו לומדים את גודל העניין של השימוש.
אך יש הסבר נוסף למה נאמר דווקא 'יצק מים'. חז"ל אומרים שכאשר היה אליהו בהר הכרמל, ביקש מאלישע שייקח מים וישפוך על הקרבן, כדי שלא יהיו פקפוקים שמא הושם שם חומר דליק. ונעשה נס, ונעשו עשר אצבעותיו כמעיינות מים, עד שנתמלאה כל התעלה מים. וזה שנאמר 'יצק מים' - לא 'שימש' ולא 'למד', אלא ידיו כביכול יצקו מים לפניו. ומדוע מזכיר הכתוב דווקא נקודה זו כאן? אומר המלבי"ם: מפני שזה בדיוק מה שנחוץ להם עתה - מים. ומי האדם המתאים ביותר? 'אשר יצק מים על ידי אליהו'. מי שנעשה על ידו נס במים, כדאי הוא שגם עתה ייעשה על ידו נס במים. ולכן אמרו: אין מתאים מאלישע.
וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר־יְהֹוָה וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם׃
לכאורה הלשון המתאימה הייתה 'יש איתו דבר ה''. מהו 'יש אותו'? אומר המלבי"ם דבר נפלא: הרי בוודאי היה לאלישע פטור, ולכל הפחות דיחוי - מה לו לצאת עם הצבא, ובפרט שמן הסתם לא היה צעיר באותה עת? ועוד: עם מי יוצא יהושפט למלחמה? עם יהורם הרשע. מה לאלישע נביא ה' להצטרף לקרב כזה? מכאן מסיק יהושפט: 'יש אותו' - עצם זה שהנביא נמצא כאן מלמד שיש עמו דבר ה'. תלמידו של אליהו לא ילך לחינם אל המחנה אלא בשליחות; אם הוא כאן, יש לו כאן שליחות.
ובהמשך הפסוק: 'וירדו אליו מלך ישראל ויהושפט ומלך אדום'. שימו לב לשוני: אצל ישראל ואדום נאמר 'מלך', ואצל יהושפט לא. אומרים חז"ל: יהושפט לבש בגדי הדיוט, שלא יתהדר לפני הנביא. עת צרה היא, ואין זה זמן לבוא אל הנביא בגדולה. לכן אינו מוזכר כאן בבגדי מלכות אלא כאדם פשוט.
וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה־לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל־נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל־נְבִיאֵי אִמֶּךָ וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַל כִּי־קָרָא יְהֹוָה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד־מוֹאָב׃
אלישע אומר למלך ישראל: מה אתה מחפש אצלי? ממתי נעשיתי כתובת בשבילך? יש לך נביאים - נביאי אביך ואמך - גש אליהם. ומבאר המלבי"ם: תפילת הנביא מועילה רק למי שמאמין בה' ובנביאיו. צריך שהאדם יקשר את נפשו עם הנביא, ואז יש תועלת בתפילתו; אבל מי שאינו מאמין בהשגחה, כמה שיתפללו בעדו לא יועיל לו. לכן אומר לו: אתה מאמין בנביאי הבעל, אליהם אתה מקושר - גש אליהם, אולי הם יעזרו לך. אבל אני, במה אוכל לעזור לך, אם אינך מתקשר אלי ואינך מאמין לא בי ולא בה'?
וכאן מן הראוי להזכיר, שכך הוא גם כשאנשים הולכים לבקש ברכה מצדיק. מעשה היה עם הבאבא סאלי, שבאו אליו שתי נשים שלא נפקדו בילדים שנים רבות. אמר להן שיקבלו על עצמן טהרת המשפחה, וכך עשו והתחילו ללכת למקווה. האחת נפקדה תוך זמן קצר, והשנייה ממתינה. לאחר כמה חודשים חזרו אליו, האחת בישרה שברוך ה' נפקדה, והשנייה שאלה: מדוע חברתי נפקדה ואני לא? אמר לה הרב, באמצעות המשמש שלו, שכן לא היה מדבר עם נשים: תגידי את האמת, נכון שכאשר בירכתי אותך לא האמנת? והיא הודתה שאכן לא האמינה, שהרי הייתה אצל כל כך הרבה רופאים, מומחים ופרופסורים, וכי איזה זקן מנתיבות ייתן לה ברכה וגמרנו? אמר לה: החברה שלך האמינה, ואת לא האמנת. אם תאמיני בה' ותאמיני בברכה - הברכה תפעל בך. וזהו שאומר אלישע: מה אני יכול להתפלל בעדך אם אינך מאמין?
ומלך ישראל משיב 'אל' - אל תדחה אותי, שהרי הגזירה אינה עלי בלבד אלא על שלושה מלכים, וביניהם יהושפט ומלך אדום. ומורגש כאן עניין ההשגחה הפרטית: 'כי קרא ה' לשלושת המלכים האלה'. כלומר: אין לך כאן עניין אישי פרטי איתי בלבד, יש כאן עוד אנשים - עשה למענם אם לא למעננו. גם אם איני ראוי, יש כאן מי שראוי, ואני רואה שיש כאן השגחה פרטית, ולכן נדרש אתה לעשות זאת.
וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי־יְהֹוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ־יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם־אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם־אֶרְאֶךָּ׃
'אשר עמדתי לפניו' - שאני רגיל תמיד לעמוד לפניו בתפילה. ואומר אלישע: אילולא היה כאן יהושפט מלך יהודה, לא הייתי מביט אליך ולא רואה אותך כלל. מהו עומק הדברים? מבאר המלבי"ם: אחד מתנאי השפע הנבואי היורד על הנביא הוא שיהיה בין אנשים יראים, שלמים וצדיקים, שגם המקום הוא מתנאי חלות הנבואה. כך מצינו אצל שאול, שהגיע אל חבל הנביאים המתנבאים ונאמר לו 'והתנבית עמהם', ותמהו 'הגם שאול בנביאים' - כשאתה נמצא במקום שבו ה' מריק את השפע, אתה מקבל את השפע גם אם אינך במדרגה המקסימלית. לעומת זאת כשהנביא נמצא בין רשעים, סרה ממנו רוח הקודש. והיכן ראינו זאת? אצל אסתר, שנכנסה אל בית הצלמים ואמרה 'אלי אלי למה עזבתני', ואומרים חז"ל שנכנסה לבית הצלמים ונסתלקה ממנה שכינה, שהיה שם מקום של צלמי עבודה זרה.
לכן אומר לו אלישע: עצם הימצאותך כאן מונעת את השפע וגורמת שאיני יכול להתנבא. אבל יש כאן גם צד אחר: 'פני יהושפט מלך יהודה אני נושא' - יהושפט צדיק, ועצם הימצאותו כאן מסייעת לקבלת השפע. נמצא שהמצב שקול: מצד אחד יש התנגדות לקבלת השפע, ומצד שני יש סיוע.
וְעַתָּה קְחוּ־לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד־יְהֹוָה׃
כיוון שהמצב שקול - מצד אחד מניעה ומצד אחד סיוע - זקוק אלישע לפעולה חיצונית שתעורר את קבלת השפע, ולכן הוא מבקש מנגן, שעל ידו יבוא לאותה התעלות והתרוממות רוחנית שדרכה יוכל לקבל את השפע. אומר המלבי"ם: באופן טבעי לא היה אלישע צריך מנגן כלל, אלא מפני שכאן היו שני הכוחות המנוגדים הללו נצרך מנגן שעל ידו יקבל רוח ה'.
וחז"ל דורשים טעם נוסף: לא זכה אלישע מיד שתנוח עליו הרוח, מפני שכעס על מלך ישראל. וכל מי שכועס, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו. מנין? מאלישע, שהיה צריך להפיג את כעסו על ידי המנגן. לפי דברי חז"ל, לקיחת המנגן נועדה להפיג את הכעס שבו פנה למלך ישראל, ועל ידי כך היה ראוי שתצלח עליו רוח ה'.
וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְהֹוָה עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים׃ כִּי־כֹה אָמַר יְהֹוָה לֹא־תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא־תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם׃
'גבים' פירושו חפירות חפירות, בורות, והמים ימלאו את אותם בורות. הקדוש ברוך הוא מבטיח שלא יהיה רוח ולא גשם, ועם כל זה יתמלא הנחל מים ותשתו אתם ומקניכם ובהמתכם.
וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי יְהֹוָה וְנָתַן אֶת־מוֹאָב בְּיֶדְכֶם׃
פשוטו של מקרא: זהו דבר קטן בעיני ה', ועוד ייתן ה' את מואב בידכם, שזה הדבר הגדול. אך המלבי"ם כדרכו מגלה כאן עומק. לכאורה, אם היו שואלים אותנו איזה נס גדול יותר - שהנחל יתמלא בלי גשם ובלי רוח, או שיתמלא עם גשם ורוח - היינו אומרים שהנס הגדול הוא שהנחל יתמלא בלי גשם. אלא שיש לדעת שמקום זה היה מדבר צימאון שאין יורד בו גשם כלל, וממילא אם היה יורד שם גשם היה זה דבר החורג לגמרי מדרך הטבע, ואם היה ה' מוריד שם גשם וגם ממלא את הנחל - היה זה נס גדול יותר.
והנה כאן ראו: הגשם לא ירד במדבר, אלא בארץ אדום, שם הגשם רגיל וקבוע, ואינו מקום שאין בו גשמים. הגשם ירד שם, והמים זרמו עד לכאן, ואילו הם לא ראו רוח ולא עננים. נמצא שזה נס קטן, נס הקרוב לטבע. ומדוע בחר ה' לעשות נס קטן כשהיה יכול לעשות נס גדול? אומר המלבי"ם שתי סיבות. האחת פשוטה: לא היו ראויים לשני נסים, שהרי היה עמם יהורם מלך רשע, והם נזקקים לנס ההצלה ממואב, ולכן המעיט ה' בנס זה כדי להגדיל את נס ההצלה. והסיבה השנייה עמוקה יותר: כאשר הנס אינו נצרך לשם עצמו אלא הוא רק מכשיר וכלי, אין עניין להגדילו. וכאן, מה נדרש באמת? לא המים היו המטרה שלשמה יצאו, אלא הניצחון על מואב. וכיוון שהמים הם רק מכשיר למטרה המרכזית, אין עניין לה' לעשות נס גדול בהורדת הגשם.
וזהו 'ונקל זאת בעיני ה''. ומהו 'קשה' ו'קל' אצל הקדוש ברוך הוא? אין אצלו קשה וקל, אלא כשאומרים שקשה לו לשדד את מערכות הטבע, הכוונה שהדבר מנוגד לתבנית שקבע בעולם. התבנית היא שהעולם פועל באופן קבוע על פי חוקי הטבע, וכשצריך לשנות זאת - כביכול קשה לו, לא מבחינת קושי אלא מבחינת אי נוחות, כאדם האומר 'קשה לי לתת לו', שאין כוונתו שהדבר כבד אלא שאינו מעוניין בכך. לכן אומר הנביא: הנס שנעשה לכם במים הוא נס נקל, קרוב לטבע, מפני 'ונתן את מואב בידכם' - הנס הגדול יישאר לתכלית עצמה, לכיבוש מואב.
וְהִכִּיתֶם כָּל־עִיר מִבְצָר וְכָל־עִיר מִבְחוֹר וְכָל־עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל־מַעְיְנֵי־מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים׃
'כל עיר מבצר' - הערים הבצורות; 'וכל עיר מבחור' - הערים המובחרות והמעולות; 'וכל החלקה הטובה תכאיבו באבנים' - מקום הראוי לגידול, שיזרקו בו אבנים כדי שלא יהיה ראוי לגידול. ולכאורה יש לשאול: וכי מותר הדבר על פי ההלכה? הרי נאמר 'כי תצור על עיר ימים רבים... לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור'. ואגב, זה אחד מן הפסוקים שמעטים יודעים את פשטו: הוא נאמר בסימן שאלה - וכי עץ השדה הוא אדם, שתילחם בו במצור? הילחם בבני אדם ולא בעצים.
יש מי שרוצה לומר שהאיסור נאמר דווקא במצור, וכאן לא נאמר שצרו על העיר, ולכן אין איסור. ויש מי שמחלק בין עצי מאכל לעצי סרק, אך אין זו המשמעות כאן, שהרי 'כל עץ טוב' היינו עצי מאכל ממש. אלא אומר המדרש: כשאמר להם הנביא 'וכל עץ טוב תפילו', אמרו לו: הרי הוא אומר 'לא תשחית את עצה', ואתה אומר כן? אמר להם: על שאר האומות נאמר זה, אבל אומה זו נקלה ונבזית בעיני ה', שנאמר 'ונקל זאת בעיני ה'' - לשון שהם נקלים ונבזים בעיני ה'. ונאמר בהם 'לא תדרוש שלומם וטובתם', ומהי 'טובתם'? אלו האילנות הטובים שלהם. נמצא שהייתה כאן הוראת שעה, כשם שהייתה הוראת שעה לאליהו הנביא בהר הכרמל להקריב קרבן מחוץ לבית המקדש.
וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְהִנֵּה־מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת־הַמָּיִם׃
'ויהי בבוקר כעלות המנחה' הוא לכאורה תרתי דסתרי: או בבוקר או בעת המנחה. ויש בזה כמה פירושים. יש אומרים 'בבוקר' היינו לקראת סוף הבוקר, כשפנה הבוקר לעת המנחה. ביאור שני, מדרשו של רבי תנחומא: שטף של גשמים ירד באדום בבוקר, והמים באו אליהם כעלות המנחה. וביאור שלישי: 'ויהי בבוקר' - דיבורו של אלישע היה בבוקר, וכעלות המנחה הנה מים באים מדרך אדום.
וְכָל־מוֹאָב שָׁמְעוּ כִּי־עָלוּ הַמְּלָכִים לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּצָּעֲקוּ מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה וַיַּעַמְדוּ עַל־הַגְּבוּל׃
מואב שמעו שעלו המלכים להילחם בם, ועשו גיוס כללי, מה שנקרא צו שמונה: כל מי שיש לו חגור נקרא לצבא. 'ויעמדו על הגבול' - כבר מוכנים לקרב ולמלחמה.
וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל־הַמָּיִם וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת־הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם׃ וַיֹּאמְרוּ דָּם זֶה הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְעַתָּה לַשָּׁלָל מוֹאָב׃
מואב רואים ממרחק את מחנות אדום, ישראל ויהודה, ורואים שם מים - והם יודעים שזה מקום מדבר שאין בו מים. וכאשר נתנה השמש את ניצוצי אורה על המים, נדמו להם המים אדומים כדם, כמעין פאטה מורגנה. אמרו: כנראה החרב נחרבו המלכים, נלחמו אלו באלו, וכל מה שאנו רואים הוא דם שנשפך. בקיצור: מלאכתנו נעשתה בידי אחרים, כנראה רבו ביניהם אדום, ישראל ויהודה, וה' איתנו. ממילא כל שנשאר הוא לפשוט על החללים ולאסוף את השלל.
וַיָּבֹאוּ אֶל־מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת־מוֹאָב וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם וַיַּכּוּ־בָהּ וְהַכּוֹת אֶת־מוֹאָב׃
הם באו בטוחים בעצמם, לא כמי שדרוך לקרב אלא כמי שבא לאסוף שלל, וישראל קמו והפתיעו אותם. ומדוע נכפל 'ויכו את מואב' ואחר כך 'ויכו בה והכות את מואב'? מסביר המלבי"ם: בתחילה הכו את מואב שבאו אליהם, ואחר כך 'ויכו בה' - המשיכו ורדפו אחריהם עד שהגיעו לארץ מואב, ואז 'והכות את מואב' - הכו בארץ עצמה.
וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ וְכָל־חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ־אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ וְכָל־מַעְיַן־מַיִם יִסְתֹּמוּ וְכָל־עֵץ־טוֹב יַפִּילוּ עַד־הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר חֲרָשֶׂת וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים וַיַּכּוּהָ׃
כל שעשו היה בדיוק כפי שציווה הנביא: הרסו את הערים, מילאו את החלקות הטובות באבנים, סתמו את מעיינות המים והפילו כל עץ טוב. 'עד השאיר אבניה בקיר חרשת' - נשארה חומה אחת של עיר חרשת, מבצר גדול שקירו בנוי מאבנים גדולות, ומחמת חוזק המקום וחוזק הבניין לא יכלו להרסו. ולכן 'ויסובו הקלעים ויכוה' - לא בחרבות, אלא קלעו בה באבנים גדולות, עד שהחריבו את כל הערים מלבד אותה עיר שלא יכלו לה.
וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי־חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע־מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל־מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ׃
מלך מואב רואה שהקרב חזק ממנו, ולכן לוקח עמו שבע מאות איש שולף חרב, כעין יחידת עילית, להבקיע אל מלך אדום, ולא יכלו. לפי ביאור המלבי"ם עשה חשבון שהוא זקוק לניצחון טקטי: אם יחדור אל מקומו של מלך אדום, שהיה כנראה החוליה החלשה במחנה, ויצליח לחטוף את בנו - יהיה בידו בן ערובה ובכך יכריע את המלחמה. לצורך זה נצרכה יחידה קטנה בלבד. המטרה העיקרית הייתה להרוג את מלך אדום, אך לא יכלו, ולכן בסופו של דבר לקחו את בנו.
וַיִּקַּח אֶת־בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר־יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל־הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף־גָּדוֹל עַל־יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ׃
לפי הפשט, בנו של מלך אדום הוא זה שנלקח והועלה על החומה, והדבר גרם לקצף גדול על ישראל, שמלך אדום כעס עליהם מאוד: מדוע לא עזרתם לי להציל את בני מיד מלך מואב?
אך חז"ל דורשים כאן דרשה אחרת, המוכרת לרבים. מלך מואב שאל: כיצד אומה זו מנצחת תמיד? אמרו לו: מפני שהיה להם אב צדיק שקראו לו אברהם, שהיה מוכן לעקוד את בנו ולשחוט אותו, ולכן ה' עושה להם נסים. אמר: אם כן, גם אני אעשה כך. תחילה ניסה להבקיע אל מלך אדום ולא יכול, ואז אמר: אעשה דבר שיגרום לה' לסייע בידי. לקח את בנו שלו, את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו, ושחטו על החומה, זובחו כביכול לה'. ויש בזה שתי דעות: יש אומרים שזבחו לעבודה זרה, ויש אומרים שזבחו לה'. אף אחד לא ציווהו על כך, אלא שאמר: אם אברהם עשה כך, גם אני אעשה. ועל זה נאמר 'אשר לא צויתי ולא אמרתי ולא עלתה על לבי', וחז"ל אומרים שאחד מהם הוא מלך מואב - 'לא עלתה על לבי', לא אמרתי לו דבר כזה. וכן ביפתח וכן באברהם: על כולם אומרים חז"ל 'לא צויתי ולא אמרתי' לשחוט.
ולפי ביאור זה, הקצף שנעשה על ישראל הוא מאת ה' יתברך: שאמרו בשמים - ראו, גוי מוכן ללכת ולשחוט ולהקריב את בנו, ואתם אינכם מוכנים להתמסר לעבודת ה'? וזהו 'ויהי קצף גדול על ישראל'. 'ויסעו מעליו וישובו לארץ' - בזאת נסתיימו הקרב והמלחמה.
בפרק שלפנינו נפתחת סדרת נסי אלישע, שבהם מתקיימת בקשתו 'פי שנים ברוחך אלי'. יהורם, שאף שעשה הרע לא היה כאביו וכאמו, יוצא למלחמה במישע מלך מואב שפרק את עול המס הכבד, ומצרף אליו את יהושפט הצדיק ואת מלך אדום. הסיבוב לצורך צירוף אדום מוליך אותם למדבר בלא מים, ומלך ישראל מבין שהשגחת ה' סיכלה את מחשבתם. יהושפט דורש נביא, ואלישע - 'אשר יצק מים על ידי אליהו', המתאים לנס המים - מוכיח את מלך ישראל שאין תפילת הנביא מועילה למי שאינו מאמין, ורק בזכות פני יהושפט הוא נענה, ובעזרת המנגן שנצרך מפני ההתנגדות והכעס. הנס במים נעשה בדרך נקלה וקרובה לטבע, לפי שאינו התכלית אלא מכשיר לנס העיקרי: נתינת מואב בידם. וכך היה: מואב טעו במים האדומים כדם, באו בבטחה ונפלו, וישראל החריבו את ארצם בהוראת שעה, עד שמלך מואב העלה את בנו עולה על החומה, מעשה שאשר לא ציווה ה' ולא עלה על לבו, וממנו נמשך קצף גדול על ישראל.