פרק זה הוא פרק המעבר הגדול: אליהו הנביא עולה בסערה השמימה, ואלישע תלמידו נעשה ממשיך דרכו. השיעור שלפנינו נכנס אל תוך לב הפרק מן הרגע שבו אלישע רואה את רבו נלקח ממנו, ומשם ואילך אנו הולכים עם אלישע: הקריעה על הרב, האדרת שנשארה, בקיעת הירדן בכוח "פי שניים", בני הנביאים המחפשים את גופו של אליהו, ריפוי מי יריחו, ולבסוף המעשה הקשה של הנערים בבית אל. בכל אלה נלך בעקבות ביאורי המלבי"ם, ולצידם דברי חז"ל, רש"י והרד"ק, וכן דברי הרמ"ע מפאנו בגלגולי נשמות.
וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים׃ (יב)
התנאי שהתנה אליהו עם אלישע - "אם תראה אותי לוקח מאתך יהי לך כן" - התקיים, שהרי הנביא מעיד ואומר: "ואלישע רואה". הוא רואה בעיניו כיצד אליהו מסתלק מעליו, ואז הוא צועק "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". כביכול הוא אומר: הנה ברכב האש ובפרשי האש הללו רוכבים כל ישראל, כלומר אליהו שקול כנגד כלל ישראל. ועוד הבין אלישע שזהו "רכב ישראל" במשמעות של המרכבה העליונה: אליהו נתעלה והגיע עד מדרגת המרכבה העליונה. וזה פירוש "ולא ראהו עוד" - נעלם מעיניו, שנתעלה והגיע להשגה שאלישע בגופו הגשמי לא היה מסוגל עוד לראותה.
עוד הסבר ב"רכב ישראל ופרשיו": רכב ישראל ופרשיו, כאשר הם יורדים לקרב, בזכות מי הם מנצחים? בזכות הצדיק. ולכן אומר לו אלישע: אתה הוא רכב ישראל, אתה הוא פרשיו. מי נלחם את מלחמות ישראל? מי הוא שבזכותו אנו מנצחים? הצדיק, אליהו. הוא הבחינה של רכב ישראל ופרשיו.
ומהו "אבי אבי"? אומר הרד"ק שהוא כמו "רבי רבי". שהרי תלמידי הנביאים נקראים "בני הנביאים", וכתרגום: תלמידי נבייא. הרי שהמלמד נחשב כאב, וכפי שמצינו כמה פעמים בחז"ל שמי שלימד תורה נקרא אביו אף שבעצם היה רבו. לכן גם כאן אחז בו אלישע כאביו וצעק "אבי אבי", ואף שלכאורה היה צריך לומר "רבי" - מתוך יתר קרבה קרא לו אביו.
מן הפסוק הזה למדו חז"ל שאדם חייב לקרוע על רבו שלימדו חכמה, וקריעה זו כקריעה על אביו ועל אמו - קרע שאינו מתאחה, ולא כשאר קרובים שהקרע עליהם מתאחה. ומניין? מלשון הכתוב "ויקרעם לשניים קרעים". אומרים חז"ל: למה "לשניים קרעים"? היה לו לומר "קרעים"! אלא לומר לך: קרעים שלעולם יישארו שניים, שאינם מתאחים לעולם.
וַיָּרֶם אֶת־אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל־שְׂפַת הַיַּרְדֵּן׃ (יג)
אדרת אליהו היא אותה אדרת שבה לט אליהו את פניו במערה, כשנגלה אליו הקדוש ברוך הוא ו"וילט פניו באדרתו". האדרת היא בבחינת משל למסך שבין הגשמיות לרוחניות: אליהו הנביא אינו רוצה, וכביכול אינו מסוגל, להביט בפני השם, ולכן לט פניו באדרתו. וגם את הנס של בקיעת הירדן עשה אליהו באדרת - "ויגלום ויכה את המים". אך עכשיו, כשאליהו מתפשט מן הגשמיות ומתחבר אל הרוחניות, האם יש עוד מקום לאדרת? אין מקום לאדרת. ולכן היא נשארת כאן למטה, שהיא בחינת מסך, ואליהו כבר אינו זקוק למסך.
וַיִּקַּח אֶת־אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר־נָפְלָה מֵעָלָיו וַיַּכֶּה אֶת־הַמַּיִם וַיֹּאמַר אַיֵּה יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ אַף־הוּא וַיַּכֶּה אֶת־הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע׃ (יד)
לאליהו היה כוח להכניע את יסוד המים, כפי שראינו בחצייתם את הירדן על ידי האדרת. אלא שאז, כדרך שאומרים, לא היה בזה חידוש גדול, שהרי היו שם שניים - אליהו ואלישע - וזכות שניים מצטרפת ומרובה מזכות האחד. אבל אליהו הבטיח לאלישע "יהי נא פי שניים ברוחך אלי", ויוצא שעכשיו יכול אלישע לבדו להכות בירדן והוא ייבקע, שאינו זקוק לשניים, שהרי יש בו כוח של פי שניים, מפני שאליהו כמצטרף עמו ורוח אליהו התחברה אליו.
וזה שאמר: "איה ה' אלוקי אליהו אף הוא" - ראוי שגם הוא יבוא אלי; מלבד האלוקות ששורה עלי, שאף רוח אליהו תצטרף אלי, ועל ידי זה אוכל לחצות את המים. ואומר המדרש: "אף הוא" - מה בא לרבות? מלמד שנעשו ניסים לאלישע בקריעת הירדן יותר מאליהו, וכפי שהסברנו: בפעם הראשונה זכות שניהם הייתה עומדת, ובפעם השנייה זכות צדיק אחד לבדו. ומכאן אתה דורש שמונה מופתים באליהו ושישה עשר באלישע - פי שניים מן המופתים שעשה אליהו עשה אלישע, וכפי שנראה בהמשך הפרקים.
וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי־הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר־בִּירִיחוֹ מִנֶּגֶד וַיֹּאמְרוּ נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל־אֱלִישָׁע וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ אָרְצָה׃ (טו)
כיוון שראו אותו חוצה את המים ועובר את הירדן בגפו, הבינו שכבר האציל אליהו מרוחו על אלישע, ולכן הוא מסוגל לעשות אותם מופתים כאליהו. "נחה רוח אליהו על אלישע" - ובאו לקראתו והשתחוו לו ארצה, ובזה קיבלו אותו כממשיך דרכו של אליהו.
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה־נָא יֵשׁ־אֶת־עֲבָדֶיךָ חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים בְּנֵי־חַיִל יֵלְכוּ נָא וִיבַקְשׁוּ אֶת־אֲדֹנֶיךָ פֶּן־נְשָׂאוֹ רוּחַ יְהֹוָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הֶהָרִים אוֹ בְּאַחַת הַגֵּיאָיוֹת וַיֹּאמֶר לֹא תִשְׁלָחוּ׃ (טז)
הם באים ואומרים לו: אליהו נעלם, אין יודעים היכן הוא, ואפשר שרוח נשאה אותו. ומניין להם לחשוב כך? אומרים המפרשים שכך היה דרכו של אליהו, שמזמן לזמן הייתה רוח נושאת אותו והוא נעלם. והיכן מצינו זאת? אצל עובדיה, כשאמר לו אליהו לך אמור לאחאב שאני מתגלה אליו, ואמר לו עובדיה: שמא אבוא ורוח תישאך, ואני אחפש אותך ולא אמצא, ואחאב יטול את ראשי. אף כאן חשבו שאולי זו אחת מאותן הזדמנויות שרוח נשאה אותו למרחוק והיה מתבודד, ואולי גופו נעלם באחת הגיאיות ומוטל שם.
אלא שיש כאן תמיהה: הרי הם עצמם נביאים היו, והם שאמרו לו "הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך". כיצד אם כן נעלם מהם לאן הלך, והם מתחילים לשאול שאלות ולשער השערות? אומר רש"י: מלמד שמיום שנגנז אליהו הלכה ונסתלקה רוח הקודש מן הנביאים, ולא הייתה עוד רוח הקודש מרובה בישראל.
הסברנו כבר בשיעורים הקודמים שהנביאים מקבלים דרך הצינור הראשי: כשיש צינור ראשי גדול, יש שפע רב לכל הנביאים. ראינו שעד תקופתו של שמואל "אין חזון נפרץ", אבל שמואל פתח את יסודות הנצח וההוד, שהם תרין ירכין, ומספירת נצח והוד נובעת הנבואה. הוא זה שפתח את תרין ירכין, וממילא שפע הנבואה היה ראוי לכל מי שהיה בסביבתו. אפילו שאול, שבא לרדוף אחרי דוד, פתאום מתחיל להתנבא - "הגם שאול בנביאים". כך הוא כשיש צינור אדיר המשפיע שפע עצום. אבל כאשר הצינור נסתלק, ואליהו הלך ונעלם, נסתלקה עמו באופן יחסי רוח הקודש מן הנביאים ולא הייתה מרובה כשהייתה.
"חמישים אנשים בני חיל" - שואל הרד"ק: וכי מלחמה הם באים לעשות? אלא הכוונה שכדי לחפש שטח גדול בזמן מועט צריכים אנשים בני חיל, ולכן ביקשו: תן לנו רשות ונלך ונחפש אותו במהרה.
והמלבי"ם מסביר מה בדיוק חשבו: היות שהעלייה בסערה השמימה שייכת רק בחלק הרוחני, ואין החלק הגשמי ראוי לעלות - מה לחלק הגשמי לעשות במקומות רוחניים? - שיערו שאת החלק הגשמי השאירו לו כאן מן השמיים. ואם השאירו אותו כאן, צריך לקוברו. לכן אמרו: בוא נחפש, שמא יש לקבור את גופתו של אליהו.
וַיִּפְצְרוּ־בוֹ עַד־בֹּשׁ וַיֹּאמֶר שְׁלָחוּ וַיִּשְׁלְחוּ חֲמִשִּׁים אִישׁ וַיְבַקְשׁוּ שְׁלֹשָׁה־יָמִים וְלֹא מְצָאֻהוּ׃ (יז)
בתחילה אמר להם "לא תשלחו", שהרי הוא ידע שגופו נזדכך ועלה בסערה השמימה. אבל הם הפצירו בו, ולבסוף אמר להם: שלחו. ומהו "ויפצרו בו עד בוש"? אומר רש"י שהתבייש מהם: אם אנו מפצירים בך כל כך ואתה מתנגד, נראה כאילו אין כבוד רבך לנגד עיניך - אולי גופת רבך מוטלת באחת הגיאיות ואינך חש לכך. הבושה הזאת, שיאמרו שאין כבוד רבו יקר בעיניו, היא שגרמה לו לומר: טוב, לכו. אבל בלא זה ודאי שלא היה טעם שילכו.
וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בִּירִיחוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הֲלֹא־אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם אַל־תֵּלֵכוּ׃ (יח)
בשורש טעותם של בני הנביאים מונחת שאלה גדולה: מה עלה בסערה, הגוף או הנפש? הם סברו שהגוף ודאי נשאר כאן, נזרק במקום כלשהו, שהרי הגוף הוא רק החלק החיצוני, הקליפה. ואכן, אנשים שעברו חוויה של מוות קליני מתארים כיצד ראו את גופם מרוסק על הכביש, וכששואלים אותם מה הרגישו כלפי הגוף - כולם אומרים: שום דבר, לא היו לי אליו סנטימנטים, כמו מעיל שפשטתי. כשמעיל ישן נקרע - האם אתה כואב? שום כאב, כאילו פשטתי מעיל והלכתי. זה היחס האמיתי לגוף כשאדם מרגיש וחווה את נשמתו.
אבל כל עוד אנחנו לא חווים את הנשמה, כששואלים אותנו "מי אתה?" אנו מכים על החזה - שם אנחנו חושבים שנמצא ה"אני". וכשאנחנו אומרים "בא לי", מי מדבר מתוכנו? הגוף מדבר. בעוד שההזדהות שלנו הייתה צריכה להיות עם הנשמה, ואת הגוף היה עלינו להרגיש כחלק שהוא סרח עודף. אלא שמציאות האדם, לצערנו, אינה כזאת.
ולעניין זה: משה רבנו בכוונה לא עלה בסערה השמימה, כדי שלא יאמרו שמשה היה בחינה של מלאך. משה רבנו היה ילוד אישה, ומשה רבנו גם נקבר, ואף נענש כאדם - לומר לך שאף על פי שהיה בן אדם, ראה לאיזו דרגות גבוהות ועצומות הגיע, ואל תחשוב שמשה היה בחינה של מלאך.
וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל־אֱלִישָׁע הִנֵּה־נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת׃ (יט)
"והמים רעים" - שהיו מרים, זו יריחו. "והארץ משכלת" - שבעקבות רוע המים, אנשים היו שותים מהם ומתים, שהמים היו פגומים ומקולקלים. ואומרים חז"ל: יריחו הייתה משכלת ומקוללת על שם שקילל אותה יהושע, ובא אליהו והוסיף לקללה על ידי מעשה חיאל בית האלי, שכשמתו בניו והלכו שניהם, הוא ואחאב, לבקרו, נתווספה שם קללה. ממילא אמרו לו עתה: צריך לתקן את המקום.
שואלת הגמרא: אם המים רעים והארץ משכלת, מהו "מושב העיר טוב"? מה כל כך טוב כאן? אומרים חז"ל: מכאן שחן המקום על יושביו. אתה רואה אדם שגר בשדרות ואומר: אין לך היכן לגור באמת? יש כאלה שהיה להם כסף לעזוב, ובכל זאת נשארו שם שנים. למה? חן המקום על יושביו. הבא אדם שלא גר בבני ברק ואמור לו לגור בבני ברק - יאמר לך: מה, אני רוצה להתאבד? ומצד שני אמור לבן בני ברק לעבור לאלעד, לבית שמש או לירושלים - יאמר: מה קרה לך, אעזוב את בני ברק?
ואגב, לא רק בזה. הגמרא אומרת: חן אישה על בעלה. אדם אומר: תראה את הזוג הזה, לא מבין מה היא מצאה בו ומה הוא מצא בה, בחיים לא הייתי מתחתן איתה - והלה אומר בדיוק את אותו הדבר על אשתך. אלא שהקדוש ברוך הוא נותן חן מיוחד כדי שתמצא חן בזיווג הזה, בעיר הזאת ובמלאכה הזאת. גם במלאכה: פעמים אדם עוסק בעבודה שאינך מבין איך אפשר לעבוד בכזאת, אבל הקדוש ברוך הוא דואג שיהיה לה חן בעיניו כדי שייהנה ממנה.
וכן "חן המקח על קונהו". אדם רואה חברו קונה דבר ואומר לו: מה קנית את זה? ודעו שאסור לעשות כן, זה איסור. כתוב בהלכה שישבח את המקח, ואם מצא בו דבר טוב יאמר לו על זה דבר טוב, אבל בשום אופן אל תאמר לאדם אחרי שקנה "מה מצאת בזה", שזו אונאה גמורה, אונאת דברים. ומה באמת הסיבה שקנה? חן המקח על קונהו, מצא חן בעיניו. אתה לא היית קונה דירה כזאת, אבל למקום ההוא היה חן מיוחד בעיניו, כי זה המקום שלו, זה התיקון שלו, זה מה שייעדו לו מן השמיים. לכן אל תפקפק למה דווקא את הדבר הזה קנה.
וַיֹּאמֶר קְחוּ־לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו׃ (כ)
וַיֵּצֵא אֶל־מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ־שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה־אָמַר יְהֹוָה רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא־יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת׃ (כא)
אומר המלבי"ם: המים היו רעים מפני שהיו בתוכם חלקי מלח, שגרמו למים שלא יהיו ראויים לשתייה, כמו מי הים שאינם ראויים לשתייה. וכיצד מרפא אלישע את המים? לוקח צלוחית עם מלח ומשליך לתוכם. ללמדנו שהמלח, שהוא הסיבה לרוע המים, הוא זה שגורם בסופו של דבר לתיקונם. וכפי שאומרים חז"ל, דרכם של רבותינו גדולי ישראל היא לתקן דבר מקולקל במקולקל: לתקן מקולקל במתוקן אינה חכמה, אבל לתקן את המקולקל על ידי המקולקל - זו חכמה.
וכן מצינו במשה רבנו שהשליך לתוך המים עץ הרדופני, ואומרים חז"ל שעץ הרדופני עץ מר הוא, ובו תיקן את מי מרה. וכן ישעיה מרח דבלה על השחין ובזה ריפא אותו, אף על פי שהדבלה רק מעודדת ומעוררת את השחין, ואף על פי כן הנס הוא היפך הטבע. לכן לקח אלישע דווקא מלח, שהוא סיבת מליחות המים.
ולמה "צלוחית חדשה"? כדי שלא יאמרו: בטח היה בלוע משהו בצלוחית, ועכשיו כשהשליכה יצא הבלוע ופעל. אמר להם: הביאו כלי חדש שלא נבלע בו מאומה - כדי שאותם שאוהבים לפקפק לא יהיו להם ספקות, ויידעו שלא היה בזה כלום.
והרמז בזה, אומר המלבי"ם: המים רומזים ללימודים זרים ולדעות כוזבות. והיכן אנו מוצאים זאת? "פן תגלו למקום המים הרעים וישתו התלמידים וימותו" - שהכוונה שם למים רעים במובן הנפשי, ללימודים זרים, ומצד זה באה גם מיתת הגוף. ואלישע מה עושה? לוקח ומשליך מלח. המלח מסמל דבר קיים, "ברית מלח", והוא עסק התורה. הוא משליך את התורה הקדושה, ועל ידי התורה הקדושה נוצרת רפואה לאותו קלקול של המים.
וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר׃ (כב)
וזה הנס הראשון שאנו רואים שעשה אלישע, ואת שאר הניסים נראה בהמשך.
וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית־אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן־הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ־בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ׃ (כג)
מהו "נערים קטנים"? וכי יש נערים גדולים? אלא בא הכתוב לומר לך שהיו גם נערים וגם קטנים: "נערים" - מנוערים מן המצוות, "קטנים" - שהיו מקטני אמנה. ומדוע התקלסו בו? מפני שאותם נערים היו מתפרנסים מהבאת מים: כל עוד היו המים רעים, היה צריך לדלות מים ממקומות רחוקים, וזו הייתה פרנסתם. בא אלישע וגדע את מטה לחמם - עכשיו הם מובטלים, אין צורך להביא מים, יש בארות בתוך העיר, שאלישע המתיק את המים.
ומה כוונתם ב"עלה קרח"? הם ידעו שהוא נמשך תחת אליהו הנביא, ובאים ואומרים לו: איך אתה יכול לתפוס את מקום רבך? הרי אליהו היה בעל אדרת שיער, ואיך אתה תשלים אותו כשאתה קירח ורבך היה עם שיער רב? כביכול: איך תגיע למדרגתו ויש לך טבע הפוך ממנו, לא ייתכן שתגיע למדרגתו. ובזה גילו חז"ל שהיו מנוערים מן המצוות ומקטני אמנה.
והמלבי"ם מוסיף פירוש אחר ב"עלה קרח": הם אומרים לו - אלישע, בכבוד, עלה לשמיים כמו שרבך עלה לשמיים; רבך עלה, ובקצרה, עזוב אותנו ועלה לשמיים אף אתה. והם היו מבית אל, מקום העגלים, ושם נביאי השקר היו מתלוצצים על נביאי האמת. לכן יצאו משם נערים מנוערים מן המצוות, שלמדו מן הבית כיצד להתלוצץ על נביאי השם. ומתוך כך תבינו גם את התגובה.
וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהֹוָה וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן־הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים׃ (כד)
"ויפן אחריו ויראם" - מה ראה? חז"ל אומרים: יש אומרים שראה שכולם נתעברו אימותיהם ביום הכיפורים, כלומר שכולם באו מעבירה. יש אומרים שראה שהייתה בהם בלורית כעובדי עבודה זרה. ויש אומרים שראה שאין בהם לחלוחית של מצווה, לא בהם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות, ולכן סילקם מן העולם.
ואף על פי כן אומרים חז"ל שנענש על כך: שלושה חולאים חלה אלישע - אחד על שגירה דובים בתינוקות, שני על שדחף את גיחזי בשתי ידיו, כפי שנראה בהמשך, והשלישי החולי שמת בו. רואים מכאן שגם עונש לצדיק אינו טוב: אף שבאמת לא היו ראויים, לא היה נכון להעניש אותם.
"שתיים דובים" - אומרים חז"ל שנקבות היו, ולכן נאמר "שתיים". וחז"ל אומרים שהיה זה מעשה נס, שבאותו יער כלל לא היו רגילים להימצא חיות רעות ודובים, והדובים כלל לא היו שם. זו דעה אחת. ויש דעה אחרת האומרת: לא דובים ולא יער - וזהו מקורו של הביטוי המפורסם. כלומר לא היו שם דובים וגם לא היה שם יער, אלא השם עשה נס בתוך נס. ולמה היה צריך לברוא גם יער? מפני שהדובים לא היו מזיקים אלמלא היו בסביבתם הטבעית, ולכן היה צריך נס שיהיה גם יער, ועל ידי היער הם בסביבתם הטבעית ומסוגלים להזיק.
ואומרים חז"ל: בשביל ארבעים ושניים הקורבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושניים ילדים. כלומר, במעשה שעשה בלק הוא יצר והשאיר רושם של נזק בעולם, שבסופו של דבר הזיק לנו.
וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל־הַר הַכַּרְמֶל וּמִשָּׁם שָׁב שֹׁמְרוֹן׃ (כה)
נסיים במה שאומר הרמ"ע מפאנו בגלגולי נשמות. שואל הרמ"ע: מי הן אותן שתי הדובים? ואומר שהן גלגול של בלק ובלעם, והם שני הכוחות - שניים דובים - ובזכות המ"ב הקורבנות נתבקעו ארבעים ושניים ילדים. ולמה נאמר "שתיים" בלשון נקבה? מפני שהתלבשו בהם אימהות השדים, אותן שהמקובלים מכנים בשמות שאין להזכירם כפשוטם, ולכן קורים להם בלשון "פלוניתא", כדי שלא להזכיר שמות של שדים, ומשום כך הדבר מוזכר בלשון נקבות.
ועוד דבר קטן ובזה נסיים. הגמרא מספרת על רבי יוסי דמן יוקרת שהיו לו בן ובת. הבן פעם האכיל את הפועלים על ידי שגזר על התאנה שתוציא פירותיה שלא בזמנה, ואמר לו אביו שישוב לעפרו, וקילל אותו. ועוד מעשה היה בבתו, שראה שמישהו מסתכל בה מפני שהייתה יפת תואר ביותר, ואף לה אמר שתשוב לעפרה. אומר הרמ"ע מפאנו: מי הוא רבי יוסי דמן יוקרת? זה אלישע. אלישע שגירה את הדובים בתינוקות, עכשיו גירה את המוות בבניו.
ומי היו באמת בנו ובתו? אומר הרמ"ע מפאנו: זה התיקון של אמנון ותמר. אמנון ותמר היו צריכים להתגלגל ולהיפטר עוד פעם מן העולם - אמנון על המעשה שעשה, ותמר על שיצאה תקלה מתחת ידה. וזה היה היפך ממה שהיה אצלם בגלגול הראשון: כיצד הגיע אמנון לאותה עבירה? מפני ש"לא עצבו אביו מעולם לאמור מדוע ככה עשית", שדוד לא הוכיח את בניו. ועכשיו בא רבי יוסי דמן יוקרת, שהיה קפדן והוכיח אותם יתר על המידה - היפך ממה שהיה להם בגלגול הקודם.
הפרק הוא פרק המסירה: אלישע רואה את רבו נלקח, קורא לו "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" ומלמדנו את חובת הקריעה על הרב בקרע שאינו מתאחה. האדרת נשארת למטה, שאליהו כבר אינו זקוק למסך שבין הגשמי לרוחני, ואלישע חוצה בה את הירדן בכוח "פי שניים" - שמונה מופתים באליהו וששה עשר בו. בני הנביאים מקבלים אותו כממשיך הדרך, אך מבקשים לחפש את גופו של אליהו, ומכאן שמיום שנגנז אליהו נסתלקה רוח הקודש מן הנביאים; ומכאן גם לימוד גדול על היחס האמיתי לגוף ועל משה רבנו שנקבר כדי שלא יאמרו שהיה מלאך. ביריחו הוא מרפא את המים במלח - לתקן מקולקל במקולקל, ומכאן "חן המקום על יושביו". ובבית אל, בין נערים מנוערים מן המצוות וקטני אמנה, בא המעשה הקשה של הדובים, שאף שהיו ראויים לכך, נענש עליו אלישע - שאין העונש דבר טוב אף לצדיק.