פתיחה: הפרק של הפרידה
פרק ב' במלכים ב' מתאר את ימיו האחרונים של אליהו הנביא בעולם הזה, עד לרגע שבו הוא עולה בסערה השמימה. אליהו ואלישע הולכים יחד, שכן אלישע היה תלמידו המובהק של אליהו וליווה אותו על כל צעד ושעל. אנחנו נלך כדרכנו על סדר הפסוקים, ונעמיק בהם בעיקר על פי ביאורו של המלבי"ם.
וַיְהִ֗י בְּהַעֲל֤וֹת יְהֹוָה֙ אֶת־אֵ֣לִיָּ֔הוּ בַּֽסְעָרָ֖ה הַשָּׁמָ֑יִם וַיֵּ֧לֶךְ אֵלִיָּ֛הוּ וֶאֱלִישָׁ֖ע מִן־הַגִּלְגָּֽל׃
כאשר הגיע העת שהשם יעלה את אליהו בסערה השמימה, הלכו אליהו ואלישע יחד מן הגלגל. משם מתחילה שרשרת המסעות שבפרק.
"שב נא פה" - מה עמד מאחורי הבקשה
וַיֹּ֩אמֶר֩ אֵלִיָּ֨הוּ אֶל־אֱלִישָׁ֜ע שֵֽׁב־נָ֣א פֹ֗ה כִּ֤י יְהֹוָה֙ שְׁלָחַ֣נִי עַד־בֵּֽית־אֵ֔ל וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע חַי־יְהֹוָ֥ה וְחֵֽי־נַפְשְׁךָ֖ אִם־אֶעֶזְבֶ֑ךָּ וַיֵּרְד֖וּ בֵּֽית־אֵֽל׃
לפי פשוטו, וכך מבאר רש"י: אליהו יודע שהוא עומד לפרוס כנפיים ולעוף, שרכב אש עתיד להעלותו בסערה השמימה, ואינו רוצה שאלישע יראה אותו בהילקחו, שמא יתערב בזה חשש של גאווה. לכן ביקש לעשות את הדבר בצניעות.
אבל כדרכנו נעמיק בעומק המקראות על פי המלבי"ם. לשונו: "דרך השלמים ותשוקתם להשפיע משלמותם לזולתם באופן היותר שלם". הצדיקים השלמים אין בהם צרות עין במה שהם נותנים לאחרים, ואדרבה, את השלמות שבהם הם משתוקקים להשפיע במידה הגדולה ביותר. כך אנו רואים לאורך כל הדורות: כמה רבי שמעון בר יוחאי חפץ להשפיע על רבי אבא ועל התלמידים, כמה האר"י הקדוש חפץ להשפיע על רבי חיים ויטאל ולתת לו עוד ועוד, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק. וכן משה רבנו, שחפץ להשפיע על עם ישראל ועל שבעים הזקנים, וכשאמר לו יהושע שאלדד ומידד מתנבאים במחנה, ענה לו: "מי יתן וכל עם ה' נביאים". זו השאיפה והרצון הפנימי של האנשים השלמים: לתת ולהשפיע כמה שאפשר.
והנה, אומר המלבי"ם, כל זמן שאלישע היה אצל אליהו, בני הנביאים, אותם מתלמדים בנבואה, לא היו יכולים לקבל את השפע מאליהו אלא דרך אלישע. אליהו היה צינור עצום, ואלישע היה מעין צמצום של הצינור, ודרך אותו צמצום קיבלו כולם את השפע. אבל בשלב הזה, לפני שהוא עוזב את העולם, רצה אליהו להשפיע על כל תלמידיו שפע בלי גבול, שפע בצורה היותר קדושה והיותר מלאה. שהרי כאשר אדם עומד להיפטר מן העולם זה בבחינת "תוסף רוחם יגועון", שלפני שאדם גווע יש תוספת רוח, ומן השפע העצום הזה רצה אליהו להשפיע על כולם ללא צמצום. לכן הוא מבקש מאלישע שישמור ממנו מרחק: השם שלחני עד בית אל, ושם נמצאים בני הנביאים, ואני מעוניין להשפיע עליהם במלוא האפשרות והיכולת.
אלישע לעומת זאת לא היה מעוניין בכך. חס ושלום לא מפני שצרה עינו בשפע של שאר הנביאים, אלא מפני שרצה שהשפע יגיע גם אליו, שגם הוא ישיג את אותה השגה רוחנית ואת אותו שפע עצום שאליהו משפיע לפני מותו. לכן: "חי ה' וחי נפשך אם אעזבך". אליהו, איני מתכוון לעזוב אותך, אני מתכוון להישאר צמוד אליך כדי שהשפע שאתה משפיע כעת ישפיע גם עלי. ומדוע רצה אליהו ללכת דווקא לבית אל וליריחו? מפני שבשני המקומות האלה היו מרוכזים בני הנביאים. עובדיה החביא חמישים איש ועוד חמישים איש במערה, ואומר המלבי"ם שכנראה אלו היו המקומות שבהם החביא אותם, בית אל ויריחו. ואלישע, שהיו לו תוכניות להשיג פי שניים ברוחו של אליהו, ידע שאם יעזוב עתה את אליהו לא יהיה לו סיכוי. שאיפות עצומות היו לו, ולכן: "חי ה' אם אעזבך".
"הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך" - הלב והאיברים
וַיֵּצְא֨וּ בְנֵי־הַנְּבִיאִ֥ים אֲשֶׁר־בֵּֽית־אֵל֮ אֶל־אֱלִישָׁע֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו הֲיָדַ֕עְתָּ כִּ֣י הַיּ֗וֹם יְהֹוָ֛ה לֹקֵ֥חַ אֶת־אֲדֹנֶ֖יךָ מֵעַ֣ל רֹאשֶׁ֑ךָ וַיֹּ֛אמֶר גַּם־אֲנִ֥י יָדַ֖עְתִּי הֶחֱשֽׁוּ׃
לפי פשוטו: בני הנביאים שבבית אל יוצאים לאלישע ושואלים אותו האם הוא מודע לכך שאליהו עומד לעזוב אותו היום, והוא עונה להם שגם הוא יודע, "החשו" - שתקו.
המלבי"ם מסביר: מבארים חכמי האמת שאיש האלוקים בין תלמידיו הוא כמו הלב המחיה את הגוויה. הלב הוא המרכז, המשאבה שמעבירה את הדם ומחיה את כל האיברים. כך איש האלוקים, וכל הנביאים והתלמידים שסביבו הם בבחינת איברים, המקבלים ממה שהלב שולח אליהם בפעילותו המתמדת. וכשהלב הולך ונחלש, כל האיברים מרגישים בכך. זה בדיוק מה שקרה כאן. ולכן הם שואלים "הידעת" - האם גם אתה שמת לב שהלב התחיל לפעום באיטיות? האם גם אתה מרגיש שהלב הזה עומד להילקח מאיתנו, שאליהו עומד לעזוב? והוא עונה: גם אני ידעתי, גם אני חשתי בתחושה הזאת, החשו.
שתי סיבות להילקחות הצדיק
עוד מסביר המלבי"ם: היאסף איש הרוח מתוך העם יכול להיות משתי סיבות. סיבה אחת היא חטאי הדור: אין הדור ראוי לצדיק כזה, ולכן הקדוש ברוך הוא לוקח אותו. במצב כזה אין השם מגלה לנו על כך מראש, מפני שאינו רוצה שנתפלל ונבקש. השם כביכול רוצה שיינגפו רגלינו בעקבות מיתת הצדיק, שהרי זה בחטאינו, ולכן לוקח אותו בחטף. הסיבה השנייה היא שהצדיק כבר השלים את תיקונו והגיע זמנו להיפטר מן העולם, והשם רוצה שהבאים אחריו ימשיכו ויקבלו הם את כתר ההנהגה.
בעניין זה מסופר על אותו חכם שבא לרבי וביקש שיברך אותו, וברכו ברכה מצומצמת. אמר לו: מה זה הכל? ענה לו: "ובניך רועי בקר יהיו?" כלומר, מה אתה רוצה, שאתה תמשול מאה ועשרים שנה והילדים שלך ימותו בגיל תשעים בלי שקיבלו שום שררה? אלא תקבל אתה, וגם ילדיך אחריך יזכו לשררה ולהנהגה. הרי שיש פעמים שהשם לוקח את הצדיק מפני שהגיע זמנו, וגם הגיע זמנו של צדיק אחר שֶׁשִּׁמְשׁוֹ תזרח. במצב כזה אין הנביאים צריכים להתפלל, שהרי אין זה עונש עליהם, אלא הגיע זמנו, ואין אדם שלא מגיע זמנו בסופו של דבר.
לפי זה, בני הנביאים באים ושואלים "הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך" מתוך ספק: מאיזו סיבה הוא נלקח? האם מחמת חטאי הדור, ואז אנחנו צריכים להתפלל, או שהגיע זמנו, ואז אין מקום לתפילה? על כך הוא עונה: "גם אני ידעתי, החשו" - דעו לכם שהשם לוקח אותו מפני שהגיע זמנו, ולכן אין טעם להתפלל.
הרד"ק מביא בשם אביו הסבר נוסף: אפשר לפרש "החשו" כלשון ציווי, תשתקו, ואפשר לפרש שהמילה מתארת מה שהם עשו. כלומר: אלישע אמר להם "גם אני ידעתי", והם, בתגובה, החשו ושתקו. והוא מדייק כך משום שאם היה זה ציווי היה ראוי לכתוב בלשון "תהחשו", ומכיוון שכתוב "החשו" - פירושו מה שהם עשו.
המסע ליריחו ולירדן
וַיֹּ֩אמֶר֩ ל֨וֹ אֵלִיָּ֜הוּ אֱלִישָׁ֣ע ׀ שֵֽׁב־נָ֣א פֹ֗ה כִּ֤י יְהֹוָה֙ שְׁלָחַ֣נִי יְרִיח֔וֹ וַיֹּ֕אמֶר חַי־יְהֹוָ֥ה וְחֵֽי־נַפְשְׁךָ֖ אִם־אֶעֶזְבֶ֑ךָּ וַיָּבֹ֖אוּ יְרִיחֽוֹ׃
וַיִּגְּשׁ֨וּ בְנֵי־הַנְּבִיאִ֥ים אֲשֶׁר־בִּֽירִיחוֹ֮ אֶל־אֱלִישָׁע֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו הֲיָדַ֕עְתָּ כִּ֣י הַיּ֗וֹם יְהֹוָ֛ה לֹקֵ֥חַ אֶת־אֲדֹנֶ֖יךָ מֵעַ֣ל רֹאשֶׁ֑ךָ וַיֹּ֛אמֶר גַּם־אֲנִ֥י יָדַ֖עְתִּי הֶחֱשֽׁוּ׃
וַיֹּ֩אמֶר֩ ל֨וֹ אֵלִיָּ֜הוּ שֵֽׁב־נָ֣א פֹ֗ה כִּ֤י יְהֹוָה֙ שְׁלָחַ֣נִי הַיַּרְדֵּ֔נָה וַיֹּ֕אמֶר חַי־יְהֹוָ֥ה וְחֵֽי־נַפְשְׁךָ֖ אִם־אֶעֶזְבֶ֑ךָּ וַיֵּלְכ֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃
כשראה אליהו שאלישע אינו מוכן לעזוב אותו, חשב לעצמו: על כל פנים אדאג שלא נהיה אני ואלישע לבד, אלא שגם שאר בני הנביאים יהיו עמנו. כך אשפיע אמנם על אלישע, אבל במעמד שאר בני הנביאים, ואז יש יותר סיכוי שגם הם יקבלו מן השפע ומחלק רוחו, מה שלא יתאפשר אם יתרחקו. אבל אלישע לא היה מעוניין גם בזה, ושוב: לא מתוך צרות עין בשאר הנביאים, אלא מתוך שרצה לקבל פי שניים ברוחו של אליהו.
ויש עוד הסבר מניין ידעו כל שאר הנביאים על הילקחות אליהו: יש מפרשים שאומרים שכאשר רוח נבואה מגיעה אל נביא, היא מגיעה בעצם אל כל הנביאים. כולם יודעים ומקבלים את אותה נבואה, אלא שלמסירה נמסרה הנבואה לאותו נביא בלבד. וכיוון שהייתה נבואה שאליהו עומד להיפטר מן העולם, כל מי שמחובר לאותו "שיבר" קיבל את אותה נבואה. לכן מה שיודע אלישע יודעים גם שאר בני הנביאים.
וַחֲמִשִּׁ֨ים אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֤י הַנְּבִיאִים֙ הָֽלְכ֔וּ וַיַּעַמְד֥וּ מִנֶּ֖גֶד מֵרָח֑וֹק וּשְׁנֵיהֶ֖ם עָמְד֥וּ עַל־הַיַּרְדֵּֽן׃
במציאות שנוצרה, חמישים בני הנביאים נאלצים להישאר רחוקים, עומדים מנגד מרחוק, ואליהו ואלישע מתקרבים אל הירדן, שהרי הם צריכים לחצות אותו.
חציית הירדן והפרדת היסודות
וַיִּקַּח֩ אֵלִיָּ֨הוּ אֶת־אַדַּרְתּ֤וֹ וַיִּגְלֹם֙ וַיַּכֶּ֣ה אֶת־הַמַּ֔יִם וַיֵּחָצ֖וּ הֵ֣נָּה וָהֵ֑נָּה וַיַּעַבְר֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם בֶּחָרָבָֽה׃
"ויגלום" הוא מלשון כריכה, כמו "בגלמי תכלת", דבר גלום וכרוך. אליהו כורך את אדרתו, מכה בה את המים, והמים נחצים לשניים. לפי פשוטו: מכוח קדושת גלימתו של אליהו נחצו המים.
אבל המלבי"ם רואה כאן עומק נוסף, על דרך הרמז. חכמינו ביארו שאליהו הזדכך. כידוע האדם מורכב מארבעה יסודות: אש, רוח, מים, עפר (ארמ"ע, כפי שמוזכר בספרים הקדושים). כאשר אדם מסוגל לצאת מגופו ולהידבק ברוחניות העליונה, נותרים בו שני היסודות הקלים: אש ורוח, ולכן כתוב שהוא עלה השמימה במרכבות אש. העפר והמים, שהם המבטאים את הגשמיות, הם הנשארים כאן. וכבר ראינו שכאשר המלאך האכיל את אליהו "עוגת רצפים וצפחת מים", שם נפרד יסוד העפר מגופו: אכילת עוגת הרצפים, הנאפית על גבי גחלים באדמה, הפרידה את יסוד העפר על ידי האש. וכעת הוא רוצה להפריד מגופו גם את יסוד המים.
אומר המלבי"ם: "מבואר אצלי שהנס אשר יעשה האדם בעולמו הקטן יגדל עוז לעשותו גם בעולם הגדול". כבר הסברנו את הרעיון שכאשר הנביא עושה פעולה ארצית, הפעולה משפיעה ברוחניות. לכן ראינו שאלישע אמר להכות בחיצים בארץ, וכמספר ההכאות כך יצליח לכבוש את ארם. ולכן גם צדקיה בן כנענה עשה לו קרני ברזל, להראות כביכול שהנבואה תתקיים. וכך הייתה דרכם של הנביאים: ירמיהו שנתן חבל ועול על צווארו, וכן הבקבוק שנשבר, וכל כיוצא בזה. כל אלה נועדו להוריד את הדבר אל עולם המעשה.
נמצא אם כן שאליהו רצה לבטל את יסוד המים מגופו, שהוא בבחינת עולם קטן, וכדי לעשות זאת היה צריך לבטל את יסוד המים בעולם הגדול, כלומר בנהר הירדן העובר לפניו. לכן הוא חוצה את מימי הירדן, שהם המים של העולם הגדול, וזה עצמו משפיע שייחצו המים ויופרדו הכוחות בגופו. הרי המים הם עיקר המרכיב של הגוויה, שבעים או שמונים אחוז מגוף האדם הם מים, וגם הדם הוא תרכובת של מים. לכן הייתה צריכה להיעשות פעולה גשמית במים, כדי שתשפיע על גופו וייפרד ממנו יסוד המים, ועל ידי זה יוכל לעלות בסערה השמימה.
"ויהי נא פי שניים ברוחך אלי"
וַיְהִ֣י כְעׇבְרָ֗ם וְאֵ֨לִיָּ֜הוּ אָמַ֤ר אֶל־אֱלִישָׁע֙ שְׁאַל֙ מָ֣ה אֶעֱשֶׂה־לָּ֔ךְ בְּטֶ֖רֶם אֶלָּקַ֣ח מֵעִמָּ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע וִ֥יהִי נָ֛א פִּֽי־שְׁנַ֥יִם בְּרוּחֲךָ֖ אֵלָֽי׃
אליהו רוצה לתת לאלישע מתנת פרידה: "שאל מה אעשה לך", אני מוכן להשפיע לך שפע מסוים בטרם אלקח מעמך. ואלישע מבקש: "ויהי נא פי שניים ברוחך אלי".
הקושי הגדול שכל המפרשים עומדים עליו הוא פשוט: אדם אינו יכול לתת כפליים ממה שיש לו. אם יש לי אחד, איני יכול לתת לך שניים, פשוט מפני שאין לי. איך שייך לבקש מאליהו שייתן פי שניים ממה שיש לו, כשאת הפי שניים לאליהו עצמו אין? זה מזכיר את אותו אחד שאמר: אילו הייתי רוטשילד הייתי עשיר יותר מרוטשילד. שאלו אותו: כיצד? ענה: הרי יש לי כבר עכשיו חמישה שקלים בכיס, ואילו הייתי רוטשילד הייתי רוטשילד ועוד חמישה שקלים. מכל מקום, מבחינה רוחנית יש לצדיק כוח השפעה בבחינת "נר לאחד נר למאה", כמו שראינו שמשה השפיע על יהושע ועל הזקנים. וכעת נראה מה מבארים המפרשים.
הרד"ק אומר: "פי שניים ברוחך אלי" הכוונה שאעשה ניסים בכפליים ממה שאתה עשית. וכך אכן היה: אליהו החיה מת אחד, ואלישע החיה שני מתים, אחד בחייו ואחד במותו. וכן ריפא את צרעת נעמן, ומצורע חשוב כמת, ויש עוד כמה וכמה ניסים, שמן הפרק הבא נתחיל לראות סדרה שלמה של ניסים שעושה אלישע.
הרד"ק מביא פירוש נוסף בשם אביו: "פי שניים ברוחך" אינו כפליים ממה שיש בך, שזה אין בכוחו, אלא חלק כפול משלך. כמו שאמרנו שהבכור נוטל פי שניים, שאין הכוונה שהוא לוקח כפול ממה שיש לאב, אלא שני חלקים מתוך הנכסים. כך אמר אלישע: אל תיתן לי חלק אחד מן השלם שבך, אלא שני חלקים. אם נחלק באופן שרירותי את רוחו של אליהו לחמישה חלקים, אל תיתן לי חמישית אלא שתי חמישיות. איך בדיוק הדבר מתחלק איננו יודעים, אבל הרעיון הוא כמו בבכור שמקבל חלק כפול מכל שאר החלקים.
הרלב"ג מסביר: אתה נתת מרוחך על כל בני הנביאים, ואני מבקש פי שניים ממה שקיבלו שאר בני הנביאים. וייתכן מאוד שגם פירושו של אביו של הרד"ק כך הוא, שהכוונה חלק כפול באופן יחסי למה שקיבלו שאר הנביאים.
המלבי"ם מבאר: הרי יש לי כבר רוח נבואה משלי עד היום, ואני מבקש שאתה תיתן לי גם את רוחך, וממילא יהיה לי פי שניים. רוחך תצטרף לרוחי, וזהו "פי שניים", וכמשל אותו אדם שהיה עשיר יותר מרוטשילד. ועוד מבאר המלבי"ם שהכוונה פי שניים משאר הנביאים, וזה יובן יותר על פי מה שכתבו המקובלים שאליהו הוא פנחס, ובאליהו נתעברו נשמות נדב ואביהוא. יש על כך בלי סוף בשער הגלגולים לאר"י הקדוש ובעוד מקומות, המדברים הרבה על נדב ואביהוא שנתעברו באליהו ועל תיקונם. פנחס נעשה כהן תחת נדב ואביהוא, כלומר לקח כביכול את מדרגתם, וקיבל את השלום ואת החיים. וזהו "פי שניים ברוחו": את אותו חלק של השניים, נדב ואביהוא, שנתן לך אליהו מעלה גבוהה ונשגבה, תעביר גם אלי.
"הקשית לשאול" - כוח נתינה מעל החומר
וַיֹּ֖אמֶר הִקְשִׁ֣יתָ לִשְׁא֑וֹל אִם־תִּרְאֶ֨ה אֹתִ֜י לֻקָּ֤ח מֵֽאִתָּךְ֙ יְהִי־לְךָ֣ כֵ֔ן וְאִם־אַ֖יִן לֹ֥א יִהְיֶֽה׃
חז"ל אומרים שאלישע ביקש ממש פי שניים. וכיצד ייתכן, הרי אין אדם יכול להאציל יותר מכוחו? מבאר המלבי"ם: כל זה כשאני נמצא בתוך החומר, ואז אני מוגבל, ומוגבל אינו יכול לתת יותר ממה שיש לו. אבל ברגע שאני מתעלה מעל החומר ונמצא במציאות רוחנית, הרי המציאות הרוחנית היא מציאות בלי גבול ובלי קצבה. כל המגבלות של מסה, אנרגיה, מרחב, מקום וזמן קשורות בחומר; במציאות שמעל החומר אין זמן ואין מקום ואין שום מגבלה, וברגע אחד אפשר לראות מסוף העולם ועד סופו. החומר הוא הדבר המגביל את האדם.
ולכן נקרא הקדוש ברוך הוא "שדי", שאמר לעולמו די, כלומר העולם קצוב וחתוך. אבל בעולם האמת אין "די", אלא ש"י עולמות, כלומר בלי קץ, שכל עולם כולל עוד ועוד, וכמו שכל ספירה כוללת בתוכה התפרטות ועוד התפרטות עד אין קץ. כך גם בעולמות הרוחניים העליונים. לכן אמר אלישע: כעת אינך יכול, אבל כאשר תיפרד מן הגוף לא תהיה שום מגבלה, ולכן אני מבקש שתיתן לי פי שניים ברוחך אלי.
ועל זה עונה אליהו: אין שום בעיה, אבל בשביל זה אתה תצטרך להיות כאן כשאני נפרד מן הגוף. "הקשית לשאול", שהרי אי אפשר לבקש מאדם יותר ממה שיש בו, ובוודאי לא כפליים; אבל אם אתה מבקש ממני לתת לך מן המצב שבו אהיה אחרי ההתפשטות מן הגוף, צריך שתהיה שם ותראה אותי לוקח מאיתך. שאם לא תראה אותי בהילקחי, פירוש הדבר שאינך מתחבר כלל לדרגה הזאת, ואיך אצור איתך קשר ואתן לך פי שניים לאחר שנלקחתי? אבל אם תראה אותי נלקח, סימן שאתה עדיין מחובר אלי, ואם אתה מחובר אלי גם אני מחובר אליך, ואוכל להשפיע עליך פי שניים. ואם ברגע שאיני כאן אתה כבר לא מחובר ולא תזכה לראות אותי, אין בינינו קשר.
הראייה מעידה על המדרגה
עצם היכולת לראות מעידה על המדרגה. כך ראינו בלווייתו של הרמ"ק, שהאר"י הקדוש שאל אם מישהו רואה משהו, ואף אחד לא ראה כלום. היה שם בחור צעיר שאמר שהוא רואה עמוד של אש בצורת הדסים. הגמרא אומרת שדבר כזה קורה לאחד או שניים בדור. האר"י ז"ל התפעל מאוד מכך שאותו בחור מסוגל לראות זאת, ואמר לו: בוא אלי מחר ואלמד אותך תורה. תארו לעצמכם, היה לנו עוד רבי חיים ויטאל, שהאר"י ז"ל ייעד את עצמו ללמדו תורה. הגיע הבחור למחרת, והאר"י ראה עליו שאירע לו מקרה לילה. איך שהסתכל על פניו אמר לו: לך, איבדת את מדרגתך, ושילח אותו. וחס ושלום הדבר היה באונס, אלא שכנראה משהו דק מן הדק של גאווה גרם לו לכך, ואיבד את כל מדרגתו.
וכן דיברנו על החפץ חיים, שבהיותו בן שלוש עשרה היה מסוגל לראות את האש שסביב רבי נחום מהורודנא בשעה שעסק בסתרי תורה. לראות דבר כזה בגיל שלוש עשרה זו דרגה גבוהה ועצומה. הרי שמי שמסוגל לראות, ראייתו מעידה על דרגתו. וכך גם אצל אברהם אבינו, ששאל את שני נעריו: הראיתם אור בהר המוריה? ואמרו לו: לא, אין אנו רואים אלא את המור, אין אנו רואים אור ולא כלום. אמר להם: שבו לכם פה עם החמור. מי שאינו מסוגל לראות, ישב עם החמור, כי הוא מחובר לחומר. וזה מה שאומר אליהו לאלישע: אם תהיה מסוגל לראות אותי בשעה שאני מתנתק, סימן שאתה מחובר לרוח, ואם אתה מחובר לרוח אין שום בעיה שבתור רוח יהיה לי כוח להשפיע עליך פי שניים.
עוד מסביר המלבי"ם: כל עוד אליהו נמצא כאן, אלישע המקבל ממנו הוא בבחינת לבנה המקבלת מן החמה, ואור הלבנה תמיד פחות, שכן מחזיר אור פחות מן האור עצמו. אמר לו אליהו: אם תראה אותי לוקח מאיתך, כלומר כשאהיה בדרגה שנפרדתי לגמרי מן הגשמיות, לא תהיה עוד בבחינת מקבל ולא בבחינת לבנה, אלא אתה עצמך תהיה בבחינת אור, בבחינת שמש. כי כל עוד אני כאן אתה רק מחזיר אור, מקבל ממשהו גשמי הנמצא כאן, והמקבל מן הגשמי הוא פחות מן הנותן. אבל משאלקח מאיתך, אתה מקבל מן הרוחניות, והרוחניות היא אין קץ, ולכן תוכל לקבל פי שניים ברוחי.
רכב אש וסוסי אש
וַיְהִ֗י הֵ֣מָּה הֹלְכִ֤ים הָלוֹךְ֙ וְדַבֵּ֔ר וְהִנֵּ֤ה רֶֽכֶב־אֵשׁ֙ וְס֣וּסֵי אֵ֔שׁ וַיַּפְרִ֖דוּ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֑ם וַיַּ֙עַל֙ אֵ֣לִיָּ֔הוּ בַּֽסְעָרָ֖ה הַשָּׁמָֽיִם׃
"המה הולכים הלוך ודבר" - אומרים שהיו הולכים ומדברים בדברי תורה. ומה משמעות רכב האש וסוסי האש? על פי מה שהסברנו, כאן בא הכתוב לבטא את הפרדת היסודות. היסודות הרוחניים שעמם יכול אליהו לעלות השמימה הם אש ורוח, ואלה מה שנותר אצלו. כנגד יסוד האש רואה אלישע רכב אש, וכנגד יסוד הרוח רואה אלישע את הסערה, רוח סערה הנושאת אותו השמימה. שני אלה יסודות קלים הם, שיכולים להיות באוויר. אבל כל עוד הייתה בו גשמיות לא היה יכול לעלות בסערה השמימה, ולכן היה צריך להפשיט את אדרתו מעליו, שהאדרת מסמלת את הגוף, ורק אז יכול לעלות בסערה השמימה.
ומוסיף המלבי"ם שבחינת האש והרוח היא שליחכה את החלק הגשמי של המים והעפר, ועל ידי זה נזדכך גופו של אליהו ועלה בסערה השמימה. וכמו שבמרכבה העליונה כתוב שיש סערה ואש מתלקחת המקיפות את הנוגה סביב, כך גם אליהו, כדי לעלות, היה צריך שיהיו סביבו בחינת אש וסערה שיקיפו אותו, על מנת שיוכל להגיע אל המציאות הרוחנית העליונה.
לסיכום:
הפרק מלמד אותנו על דרכם של השלמים, שכל תשוקתם להשפיע מכל שלמותם לזולתם באופן היותר שלם, ולכן ביקש אליהו להיפרד מאלישע כדי להשפיע שפע בלי צמצום על כל בני הנביאים; ועל דרכו של תלמיד אמת, שאינו מרפה: "חי ה' וחי נפשך אם אעזבך", מפני שביקש פי שניים ברוחו. למדנו את משל הלב והאיברים בקשר שבין איש האלוקים לתלמידיו, את שתי הסיבות להילקחות הצדיק ומתי יש מקום לתפילה, את הפרדת ארבעת היסודות שבחציית הירדן ובעליית אליהו, ואת יסוד הגדול: כל עוד האדם בחומר הוא מוגבל, אך מעל החומר אין גבול ואין קצבה, ולכן דווקא לאחר הילקחו יכול היה אליהו להשפיע פי שניים. וכל זאת בתנאי אחד: "אם תראה אותי לוקח מאיתך" - שהראייה עצמה היא העדות שאדם מחובר אל הרוח ולא אל החומר.