אנו פותחים בעזרת השם את ספר מלכים ב. כפי שכבר הזכרנו, החלוקה בין מלכים א למלכים ב היא חלוקה שרירותית: על פי היהדות אין כאן שני ספרים אלא ספר מלכים אחד, והנוצרים הם שחילקו אותו לשניים. הפרק שלפנינו פותח פרק חדש בעונשו של בית אחאב: אחרי מות אחאב מתחיל הקדוש ברוך הוא לגבות את החוב, ואנו רואים כיצד הדברים מתגלגלים על בנו אחזיה.
וַיִּפְשַׁע מוֹאָב בְּיִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מוֹת אַחְאָב׃
עד עתה היה מואב מעלה מס למלך ישראל. עם מות אחאב הוא פושע, כלומר מסיר מעליו את עולם של ישראל ומפסיק להעלות את המס. זהו הסימן הראשון לכך שהעונש מתחיל לרדת על בית אחאב.
וַיִּפֹּל אֲחַזְיָה בְּעַד הַשְּׂבָכָה בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וַיָּחַל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ דִרְשׁוּ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן אִם אֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה׃
שימו לב לשני דברים. ראשית, המקום שבו נפל אינו מקום שאדם נופל ממנו בדרך הטבע: מדובר בעלייה, בקומה שנייה, ואף על פי כן נפל בעד השבכה. שנית, הוא חלה, ובכל זאת לא שב בתשובה. בדרך כלל כשאדם מקבל סטירה כזאת היא אמורה לעורר אותו; כאן לא זו בלבד שלא התעורר, אלא מיד בחר לו אלוהים חדשים ושלח לדרוש בבעל זבוב, כאילו אין אלוקים בישראל וכאילו אין דרך אחרת לדעת מה עתיד לקרות.
ומדוע דווקא בעל זבוב? מבאר המלבי"ם: הזבוב היה סימן למוות, כמו שנאמר "זבובי מוות יבאישו שמן רוקח". ידוע שכאשר יש נבלה או מת, הזבובים מתקבצים סביבו. כמרי בעל זבוב עסקם היה עם המוות: הם היו כביכול יודעים מתי אדם עתיד למות, ומנבאים מי יחיה ומי ימות. בזה מיושבת גם השאלה מדוע לא שלח לדרוש בבעל עצמו, הרי אמו איזבל בת אתבעל מן הצידונים הייתה מעובדי הבעל. התשובה: הוא רצה דווקא לדעת את זמן המיתה, וזה היה תחום מומחיותו של בעל זבוב.
וּמַלְאַךְ יְהֹוָה דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי קוּם עֲלֵה לִקְרַאת מַלְאֲכֵי מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן וְדַבֵּר אֲלֵהֶם הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתֶּם הֹלְכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן׃
הקדוש ברוך הוא שולח את אליהו לעלות לקראת השליחים שנשלחו אל בעל זבוב, ולדבר עמם, ולא אל אחזיה עצמו. בעצם הדבר יש סטירת לחי למלך: לנביא יש מסר, והוא אפילו איננו טורח לבוא אליך, אלא מוסר את הדברים דרך השליחים. ועוד, שאליהו מוכיח את השליחים עצמם: איך אתם הולכים? המבלי אין אלוקים בישראל אתם הולכים לדרוש בבעל זבוב?
וְלָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּה׃
גזר הדין בא בגלל הדרישה בבעל זבוב. זה היה ניסיון: לראות אם יש טעם להאריך לו ימים. כפי שראינו אצל אחאב, שבעקבות תוכחת אליהו הכניע את לבו וקיבל עוד שלוש שנים, כך גם כאן ניתנה לאחזיה הזדמנות להיכנע. הוא לא הכניע את עצמו, ולכן "המיטה אשר עלית שם לא תרד ממנה".
וַיָּשׁוּבוּ הַמַּלְאָכִים אֵלָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מַה זֶּה שַׁבְתֶּם׃
המלך מופתע: לפני זמן קצר יצאתם לדרך, וכבר חזרתם? כל כך מהר הגעתם לבעל זבוב? הפרחתם כנפיים? כמו זבוב חזרתם?
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ עָלָה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ לְכוּ שׁוּבוּ אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר שָׁלַח אֶתְכֶם וְדִבַּרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתָּה שֹׁלֵחַ לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן לָכֵן הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת׃
שני שינויים בולטים כאן. ראשית, הם שינו את הסדר. שנית, את התוכחה הם מסרו בשם השם, בעוד שאליהו הוכיח אותם לא בשם השם. מבאר המלבי"ם: אליהו הוכיח אותם על עצמם, מה אתם שומעים למלך ללכת לדרוש בבעל זבוב, והם לא רצו לספר למלך שהנביא אמר להם "מה אתם שומעים לו", שכן זה ביזיון למלך. לכן השמיטו פרט זה. מנגד, מפחדם שהמלך יתמה מדוע חזרו ויענישם, הם הפכו את הדברים ואמרו: יש לנו מסר אליך, אדוני המלך, ולא סתם מסר אלא השם אמר לומר לך. גם זה אינו נכון: בכתוב נאמר רק "קום עלה לקראת מלאכי מלך שומרון ודבר אליהם", ולא נאמר שנשלח אל המלך. אלא שהם עשו זאת כדי שלא תהיה עליהם קפידה מצד המלך ולא יהרוג אותם.
וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם מֶה מִשְׁפַּט הָאִישׁ אֲשֶׁר עָלָה לִקְרַאתְכֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵיכֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
"מה משפט האיש" פירושו מה תוארו. התרגום מתרגם "מה נימוסא דגברא", כלומר הנהגותיו. אבל מדוע כל האריכות הזאת? אומר המלבי"ם: המלך התפלא מאוד. אם לנביא יש מסר, מדוע לא בא אליי באופן ישיר? הרי עיקר הקובלנה אינה על השליחים אלא על המלך. לכן הסתפק אחזיה שמא אין זה אדם המוחזק כנביא, או שמא חשש הנביא לבוא בלבוש שאינו ראוי, שהרי אין באים אל המלך בלבוש שק. "מה משפט האיש" כולל אפוא את עניינו, תוארו ומלבושו: אולי מלבושו גרם לו שלא ראה עצמו ראוי לבוא בבגדים כאלה אל חצר המלך.
ומעבר לכך יש כאן גם רוגז: עצם זה שבא אליכם ולא אליי מראה זלזול בכבוד המלכות. ואם באמת הנבואה הייתה לבוא אליי ישירות, הרי שהוא עבר על שליחותו ועל נבואתו וחייב מיתה. אומר המלבי"ם שגם זה כלול ב"מה משפט האיש": אני רוצה לדעת איזה משפט מגיע לאיש הזה על מה שעשה. וזו בדיוק הנקודה שהשם רצה שתטריד אותו.
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו וַיֹּאמַר אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי הוּא׃
"בעל שער" - שערו ארוך, מגדל שערו כנזיר. "ואזור עור אזור במותניו" - זה היה סימן ההיכר של אליהו הנביא. השליחים למעשה מנסים לדון אותו לכף זכות: לכן הוא לא בא בעצמו, כי אינו נראה כמי שמתאים לעמוד לפני המלך, שיער פרוע ואזור עור אינם לבוש מכובד ואינם כבוד המלכות. אבל אחזיה, שהכיר את אליהו מבית אביו, מיד קובע: "אליהו התשבי הוא". כלומר: אני מכיר אותו, זה אינו אדם שיש לו עכבות או חששות לעמוד לפני מלך ושרים בלבוש שאינו ראוי. זהו אדם עשוי לבלי חת, שאם יש לו מה לומר לי היה בא ואומר לי זאת ישירות בפניי, בלי לחשוש ובלי לחשוב איך הוא נראה. מכאן הסיק אחזיה שיש כאן זלזול, וזו סיבה מספקת ללכת ולהיפרע מאליהו.
וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל אֵלָיו וְהִנֵּה יֹשֵׁב עַל רֹאשׁ הָהָר וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה׃
המלך שולח מפקד פלוגה עם חמישים אנשיו. שימו לב לפרטים, שכן העניין יחזור כאן שלוש פעמים בשינויי לשון, והמלבי"ם כדרכו מדקדק בכל מילה. אצל הראשון כתוב "ויעל אליו": הוא כלל לא ירא ולא חשש, וברוב חוצפתו ועוז מצחו עלה אל אליהו אל ראש ההר.
ובלשונו: "המלך דיבר רדה". מה ההבדל בין דיבור לאמירה? ידוע שדיבור הוא לשון קשה ואמירה לשון רכה, אך יש עוד הסבר: דיבור הוא בארוכה ואמירה בקצרה. כך גם בשפה שלנו: אדם אומר לחברו "יש לי דיבור איתך" כשמדובר בשיחה ארוכה, אבל כשמוסרים הוראה קצרה אומרים "אמרתי לו". אם כן, היה צריך לומר "המלך אמר רדה", שהרי זו הוראה קצרה. אלא, אומר המלבי"ם, כך אמר לו: המלך דיבר בארוכה דבר מלכות, ואני אומר לך בקצרה - רדה. זו הייתה חוצפה: הציווי הקצר יוצא ממנו עצמו, כאילו הוא מצווה: אל תמרה את פי המלך, רד עכשיו ומיד.
וַיַּעֲנֶה אֵלִיָּהוּ וַיְדַבֵּר אֶל שַׂר הַחֲמִשִּׁים וְאִם אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו׃
אליהו מדבר אל שר החמישים עצמו, באופן אישי, משום שהוא זה שעלה ועומד קרוב אליו; שאר החמישים רחוקים ולא עלו להר. וטענתו: איך העזת לבוא לעשות כדבר הזה? והחמישים, בכך שהלכו כולם, נעשו שותפים לפשע. היה עליו לומר: אני הולך לקחת את איש האלוקים בכוח, אם תרצה תהרוג אותי - אבל לעשות דבר כזה? ובכל זאת הלכו, ובכל זאת נשרפו. סימן שאכן הגיע להם.
וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַן וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה׃
שלושה שינויים כאן. ראשית, "ויען וידבר אליו". שנית, אין כאן "ויעל" - הוא אינו עולה אליו. שלישית, "כה אמר המלך" ולא "המלך דיבר". השני כבר חשש, ומשום כך לא עלה אלא נשאר מרחוק. כשמדברים למרחוק צריך להגביה קול, וכל מקום שנאמר לשון עניה פירושו הגבהת הקול, כמו "וענית ואמרת" שרש"י מפרש בביכורים שמגביה קולו, וכן "ותען להם מרים". הוא חשב שכוח האש של אליהו מוגבל לטווח מסוים, ולכן שמר מרחק וצעק אליו מרחוק.
ועוד: הוא אינו מצווה בשם עצמו אלא בשם המלך, ולכן זו אמירה קצרה - "כה אמר המלך מהרה רדה". דיבור קצר הוא אמירה. מה שאין כן בפסוק הקודם, שם המלך דיבר בארוכה והשר הוסיף מעצמו ציווי קצר. השני לא נהג באותה חוצפה, ומצבו היה יחסית טוב יותר.
וַיַּעַן אֵלִיָּה וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אִם אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ אֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו׃
גם אליהו נצרך לדבר בקול מפני המרחק, ולכן "ויען אליהו". וטענתו: אתה בעצמך קורא לי איש האלוקים, ואיך לא חששת לבוא אל איש האלוקים ולצוות עליו ציוויים בשם המלך? ושימו לב לשינוי: "ותרד אש אלוקים מן השמים". כל מקום שדבר נסמך לשם אלוקים, אומר רש"י, כוונתו שהדבר גדול, כמו "עיר גדולה לאלוהים". גם כאן ירדה אש גדולה, מפני שהיא נצרכה להגיע למרחוק. הראשונים היו קרובים ולא נצרכה אש גדולה, אבל אלה עמדו מרחוק, והיה צריך אש שתצא ותשרוף עד לשם.
וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח שַׂר חֲמִשִּׁים שְׁלִשִׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל וַיָּבֹא שַׂר הַחֲמִשִּׁים הַשְּׁלִישִׁי וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו לְנֶגֶד אֵלִיָּהוּ וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ׃
פעם שלישית. אחזיה אינו מתייאש. גם השלישי עולה אל ההר, אבל לא כראשון שבא להוריד את אליהו כשוטר הבא לכבול אותו באזיקים, אלא כמתחנן. הוא כורע על ברכיו ואומר: איש האלוקים, אני באמת מאמין שאתה איש אלוקים, ומה שאני בא לקחת אותך אינו באשמתי. תהיה נא נפשי ונפש עבדיך יקרה בעיניך.
הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ׃
מה הצורך לומר "הנה ירדה"? וכי איננו יודעים שירדה? אלא הוא אומר לאליהו: אם רצית להראות כוחך וגדולתך כאיש האלוקים, כבר הראית זאת בשתי הפעמים הראשונות. עתה כבר יודעים מהו כוחך ומהי גבורתך, וברור שאחזיה מתייחס אליך בהתאם. ואם הענשת אותם על שדיברו עזות, הרי אני בא ומדבר בשפלות ובתחנונים.
ומדוע כפל "תיקר נפשי" פעמיים? הפשטנים יאמרו שאדם המתחנן חוזר על דבריו כמה פעמים, אך המלבי"ם כדרכו מבאר את הכפילות. בפעם הראשונה ביקש שלא ישרוף אותם. אבל נניח שלא ישרוף - מה יהיה? יאמר להם לכו הביתה, ואז המלך יהרוג אותו. לכן הבקשה הראשונה היא: אל תשרוף אותי, והשנייה: יהיו חיי יקרים בעיניך ותתלווה אליי, שאם לא תבוא איתי המלך ישרוף אותי. ולפי זה מדויק גם ההבדל בנוסח: בראשונה ביקש "נפשי ונפש עבדיך אלה חמישים", כי החשש מן האש היה על כולם; ואילו בשנייה הבקשה נוגעת רק לעצמו, שהרי המלך יעניש את המפקד שנתן הוראה לחזור, ולא את כל החיילים.
וַיְדַבֵּר מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל אֵלִיָּהוּ רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא מִפָּנָיו וַיָּקָם וַיֵּרֶד אוֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ׃
בתחילה חשש אליהו, משום שלא נצטווה ללכת אל המלך; וכשאדם אינו מצווה, יש מקום לחשש "ושמא שאול יהרגני". יש כוח ביד בעל בחירה להזיק גם למי שלא נגזר עליו נזק, וכך משמע מכמה מקראות. דעת הגר"א אינה כך, והדעה המקובלת, כפי שמביא הרב פרידלנדר, היא שבעל בחירה, אף שיש בידו בחירה חופשית, אינו יכול להזיק למי שלא נגזר עליו מן השמים. מקראות רבים לכאורה מוכיחים כדעה הראשונה, ומי שירצה יעיין בספר "ידיעה ובחירה" של הרב פרידלנדר, שם הוא מיישב בין שתי השיטות ומוצא דרך ממוצעת. על כל פנים, לפי הדעה שבעל בחירה יכול להזיק, מובן החשש: כל עוד אין הבטחה, אליהו אינו הולך, שמא יהרגוהו. רק לאחר שהשם מצווה אותו - שלוחי מצווה אינם ניזוקים - הוא קם והולך.
ואוסיף מדעתי: אליהו היה קפדן גדול. הגמרא מספרת על אחד החכמים שאליהו היה נגלה אליו, ואמר עליו אותו חכם שאליהו קפדן, ולא נראה לו אליהו שלושה ימים. כשחזר ונגלה אמר לו: אמרת עליי שאני קפדן? אמר לו החכם: הנה עכשיו הוכחת שאתה קפדן, שלא נראית אליי שלושה ימים על שאמרתי שאתה קפדן. אליהו היה מידת הדין, קנאי, "ייקוב הדין את ההר". ייתכן אפוא שהשם חשש שגם אלה עומדים בפני שריפה, ולכן מיהר לומר לאליהו: עם אלה תרד - לפני שגם אותם ישרוף.
וַיְדַבֵּר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה יַעַן אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ מַלְאָכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ בִּדְבָרוֹ לָכֵן הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת׃
עתה, משנצטווה "רד אותו", יש לאליהו ציווי לומר את הדברים אל המלך עצמו, ולכן הוא פותח "כה אמר השם" - להבדיל מן הפעם הראשונה, שבה הציווי היה לומר לשליחים בלבד.
אלא שכאן הסדר הפוך: קודם "אשר שלחת מלאכים לדרוש בבעל זבוב", ורק אחר כך "המבלי אין אלוקים בישראל". מבאר המלבי"ם: אליהו ידע שאחזיה יוכל להתנצל ולומר שאינו יודע היכן נמצא הנביא. ואכן, אם נשים לב, אליהו נעלם באותה תקופה. מי היה הנביא ששלחו אליו כשאחאב ויהושפט יצאו למלחמה? מיכיהו. והיכן אליהו? ההשערה היא שאליהו נעלם, היה מתבודד, וכנראה גם חשש מאיזבל, ולכן ירד למחתרת. ראיה לכך מתוך הפרק עצמו: המלך שואל את השליחים איך נראה האיש, והם מתארים לו שיער ואזור עור; אם היו יודעים שזה אליהו, מדוע היו נזקקים לתיאורים? אלא שהדור הצעיר כבר לא ידע מיהו אליהו, ורק אחזיה, שידע מבית אביו והיו לו עם אליהו כמה וכמה דיבורים בעבר, זיהה אותו על פי תוארו. אין זו תקופת השבועונים שבה על כל חכם יש שבע מאות תמונות מכל זווית אפשרית; בזמנם אדם היה יכול להיות גדול ומעטים ראו את פניו.
אם כן, אחזיה יכול לטעון: לא ידעתי היכן אליהו, כיצד אלך לדרוש בדבר השם? לכן אליהו פותח דווקא בעיקר החטא, שעליו אין שום התנצלות: מה ראית ללכת ולפנות אל עבודה זרה, לדרוש בבעל זבוב.
וַיָּמָת כִּדְבַר יְהֹוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלִיָּהוּ וַיִּמְלֹךְ יְהוֹרָם תַּחְתָּיו בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לִיהוֹרָם בֶּן יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה כִּי לֹא הָיָה לוֹ בֵּן׃
אחזיה מת כדבר השם אשר דיבר אליהו, ויהורם אחיו מולך תחתיו. שימו לב שיש כאן שני יהורם: יהורם אחי אחזיה בן אחאב מלך ישראל, ויהורם בן יהושפט מלך יהודה. וזו דוגמה למלך שמלך ואחיו מלך אחריו, מפני שלמלך לא היו בנים.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֲחַזְיָהוּ אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלוֹא הֵמָּה כְתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
הפרק פותח את פורענות בית אחאב: מואב פושע, אחזיה נופל נפילה שאינה טבעית וחולה, ובמקום לשוב בתשובה הוא שולח לדרוש בבעל זבוב, שכמריו עסקו בידיעת המוות. אליהו נשלח דווקא אל השליחים ולא אל המלך, כביזיון וכניסיון להכניע את לבו, והשליחים מצדם משנים את הדברים מפחד המלך. אחזיה, שמזהה את אליהו על פי תוארו, יודע שאין זה אדם שנרתע מלעמוד לפני מלכים, ומחליט להיפרע ממנו. שלושת שרי החמישים מלמדים בשינויי לשונם המדוקדקים כיצד יחסו של אדם אל דבר השם קובע את גורלו: הראשון בחוצפה ובגסות, השני מרחוק ובחשש, ושניהם נשרפו; והשלישי, שכרע והתחנן, ניצל. לבסוף יורד אליהו בציווי השם ומוסר את הנבואה פנים אל פנים, ואחזיה מת כדבר השם, ואחיו יהורם מולך תחתיו לפי שלא היה לו בן.