פרק כ"ב הוא פרק החתימה של ספר מלכים א', והוא הפרק שבו נסגר מעגל חייו של אחאב. הנביא מיכיהו בן ימלה עומד לפני המלך ומגלה לו את מה שנגזר עליו בשמים, ומכאן ואילך הכול הולך ומתגלגל עד לקיום הנבואה במלוא דיוקה. נלך בעקבות המלבי"ם על סדר הפסוקים, ונראה כיצד כל פרט בסיפור הוא מידה כנגד מידה מדויקת.
וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה', רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ.
המלבי"ם מבאר תחילה על פי פשוטם של דברים: מיכיהו בא לומר לאחאב במשל, תדע לך שיש כאן גזרה מאת ה' שאתה תיפול ברמות גלעד. "צבא השמיים" הם שלוחי ההשגחה העומדים לעשות את גזרת ה', ולכן הם מתוארים כעומדים סביבו מימינו ומשמאלו. וה"רוח" שיצאה לפתות - על פי פשוטו זהו רצונו של אחאב עצמו: יש לך שאיפה לצאת למלחמה, ואותה שאיפה היא שפיתתה את הנביאים לומר לך בדיוק את מה שאתה רוצה לשמוע. מי שפיתה אותם הוא הרוח שלך.
אבל על פי עומקם של דברים מוסיף המלבי"ם ביאור נוסף. כאשר אדם חוטא, החטא עצמו הוא זה שעולה ומסטין ומקטרג. העוון עולה לשמים ותובע להיפרע מאותו אדם. על פי המקובלים, אדם שחוטא יוצר משחית, והמשחית הזה רוצה לינוק ולשאוב חיות. והנה, אין חיות לשום דבר בעולם אלא מן הקדושה. ברגע שאין בדבר ניצוץ קדושה - הוא מתבטל. אפילו בדבר הטמא ביותר והמשוקץ ביותר יש ניצוץ קדושה שמחיה אותו, ואפילו בסטרא אחרא ובסמ"אל עצמו יש ניצוץ קדושה שמחיה אותו. וזהו עניין שחיטת השטן לעתיד לבוא: הקדוש ברוך הוא יוציא ממנו את ניצוץ הקדושה, וממילא השטן מתבטל מאליו.
מכאן גם השם שנתנו המקובלים לכוחות הטומאה: "קליפות" (ויש שאומרים "קלי", כדי לא לתת כוח לקליפות). למה קליפות? מפני שהן כקליפה לפרי - חופפות סביב הפרי ויונקות ממנו את חיותן. וכך כוח העבירה שעשה אחאב בהריגת נבות, ממנו נברא מסטין ומקטרג, שעולה לשמים לתבוע את דמו של נבות היזרעאלי ולבקש לינוק ממי שיצר אותו, מאחאב עצמו. לכן אומר מיכיהו: ראיתי את ה' יושב על כיסא דין, יושב עתה למשפט עליך. ומהו "מימינו ומשמאלו"? מבאר המלבי"ם שאלו שתי ההנהגות: ההנהגה הניסית העל טבעית מיוחסת לימין ("ימין ה' רוממה" - כשה' עושה נס זה כביכול בימין), וההנהגה הטבעית מיוחסת לשמאל.
וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד, וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה.
"מי יפתה" - הכוונה, לאחאב יש חטאים רבים, איזה מהם יגרום לכך שייפול ברמות גלעד? איזה חטא יהיה הוא עצמו "המכה בפטיש" שתסיים את סיפורו של אחאב? שהרי כאמור, המקטרגים הם החטאים עצמם, וכל אחד מהם תובע את שלו: "זה בכה וזה אומר בכה".
וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ, וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה.
דמי נבות היזרעאלי צעקו מן האדמה. זה היה רצח שרצח אחאב בעדות שקר, וזה העוון, אומר המלבי"ם, המוכן והמזומן ביותר להשחיתו. ולכן יצאה רוחו של נבות ועמדה לפני ה' לתבוע את העונש ולהיפרע מאחאב. החטא הזה קיטרג בראש, ויתכן מאוד שגם מפני שהיה בו גזל, וכידוע "סאה מלאה עוונות - גזל מקטרג בראש".
מבאר החפץ חיים: כפי שהסברנו, כל חטא יוצר מלאך משחית. משל למה הדבר דומה? לאדם שיש לו נושים רבים, ומצבו הכלכלי רעוע, אך הוא עוד מתנהג כגביר. כולם ממתינים בסבלנות, יודעים על קשיי נזילות ועל בורסה שנפלה, ומחכים. אבל ברגע שיבוא העז פנים הראשון, החצוף שייכנס אליו הביתה ויתחיל לקחת דברים - בשנייה כולם יבואו, ולא יישאר אבן על אבן, אפילו אריחים יפרקו לו מהאמבטיה. כל אחד ירוץ לחטוף מה שיותר מהר. את מי צריך? את החצוף הראשון, שיאמר "רבותיי, זה פושט רגל, לא יישאר לנו פה כלום", וכשהוא נכנס - כולם זורמים אחריו. אני זוכר חנות בבני ברק, שלא אזכיר את שמה, שכשהבינו שהבעל אינו מתכוון לשלם את חובותיו, כלומר אינו יכול, בתוך עשר דקות רוקנו לו את החנות. לא חס ושלום אנשים שלקחו לעצמם, אלא בעלי חובות: ברגע שיודעים שאין לאדם אפשרות, כל הספקים באים ולוקחים את שלהם. אבל צריך את הראשון שיעשה את זה.
וכך, אומר החפץ חיים, בסאה מלאה עוונות צריך את הראשון שילך ויקטרג, וזהו הגזל. למה דווקא הגזל? מפני שכל עבירה יוצרת משחית מסוגה, והגזל הוא חוצפה ועזות פנים גדולה: יש לאדם משהו, ואתה בא וחוטף לו. לא שלך, לא עבדת על זה, לא התאמצת - ובכל זאת לקחת. עבירה בעזות כזו יוצרת משחית עז פנים, וכשכל המשחיתים שקטים, הוא זה שקופץ בראש לתבוע את חובו, וברגע שהוא קופץ - כולם קופצים אחריו. ומי מקטרג כאן בראש? נבות היזרעאלי. "הרצחת וגם ירשת" - גזלת אותו ועוד רצחת אותו.
לכן שואל אותו ה' "במה" - צריך שהעונש יבוא במידה כנגד מידה. והיכן המידה כנגד מידה?
וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו, וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן.
אומרת רוחו של נבות: אני נהרגתי על ידי רוח שקר, על ידי עדות שקר. יזמו נגדי שקר גמור, ובדרך זו הרגו אותי. אם כן, אותה דרך עצמה תהיה גם דרך מפלתו של אחאב: ניזום שקר, ואני אהיה רוח שקר בפי נביאיו, ובכך אצליח להפילו. על כך אומר לו ה' "תפתה וגם תוכל" - זהו אכן עונש ההולם את אחאב כפי מידתו והנהגתו.
אבל "צא ועשה כן" - אומרים חז"ל, אמר לו הקדוש ברוך הוא: צא ממחיצתי. "דובר שקרים לא יכון לנגד עיניי". אמת, מגיע לאחאב עונש, אבל להביא את העונש בדרך של שקר? חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, ולכן אי אפשר שתהיה במחיצתי.
וראו איזה הפסד עצום קיבל על עצמו נבות: הוא מוכן לצאת ממחיצת קודשא בריך הוא, ובשביל מה? כדי להיפרע מאחאב. מכאן אנו למדים שכאשר לאדם יש מידה מסוימת בחייו, גם אחר מותו הוא אינו משתחרר ממנה; הוא נשאר עם אותו טבע ואותה מידה. גם כאן היה נבות מוכן להפסיד את השהייה במחיצתו של בורא עולם, העיקר שייפרע ויינקם מאחאב.
וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה, וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה.
מיכיהו אומר לאחאב: עכשיו תבין שאין סתירה בין נבואתי לנבואתם. אמת, הם מדברים בשם ה', והפעם הם אכן מדברים בשמו - אבל האם אינך מבין שה' הוא שנתן רוח שקר בפי נביאיך, כדי להטעותם? דברים כאלה מצאנו במקרא: "כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם" - נביא שקר בא ואומר דברים בשם ה', ואומר לך הקב"ה שזהו ניסיון, שהוא כביכול מסר לו את הדברים כדי לנסות אותך. אף כאן, ה' דיבר עליך רעה כדי להענישך על שהרגת את נבות בעדות שקר, ואין בזה סתירה למה שאני אומר לך - שסופו של דבר יהיה לרעתך.
וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה וַיַּכֶּה אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי, וַיֹּאמֶר אֵי זֶה עָבַר רוּחַ ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ.
כוונת שאלתו: באיזו דרך עברה הרוח ממני אליך? הרי ראינו שצדקיהו היה הראש שפתח את צינור הנבואה לכל ארבע מאות הנביאים, ולכן הוא טוען: הצינור המרכזי הוא אני, אמור לי אפוא כיצד הגיע אליך דבר שאליי לא הגיע.
וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ הִנְּךָ רֹאֶה בַּיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר תָּבֹא חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵה.
אומר לו מיכיהו: אתה שואל איך ייתכן שאתה, הרואה כמוני, לא ראית את מה שנעשה עתה למעלה בשמים - ואני אומר לך שגם את העתיד לא ראית. שהנה סוף הדבר, שתגיע חדר בחדר ותתחבא מרוב המפלה והביזיונות שיהיו לך. אתה עודדת אותי, אתה אמרת לי לצאת למלחמה, וראה איזו מפלה צורבת מגיעה. תתחבא חדר בחדר, ואז תבין שאני צדקתי ואתה טעית. וזה עצמו חלק מן הנבואה שאף אותה אינך מסוגל לראות.
שואל הרד"ק: מדוע לא אמר לו מיכיהו "אני אעניש אותך, אני אכה אותך"? ומשיב: נביא אינו משיב על ביזיונו. הוא אינו מאיים ואינו מחזיר סטירה, אלא רק אומר לו "אתה תראה שטעית". אני לא אשיב לך, הבלגתי.
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל קַח אֶת מִיכָיְהוּ וַהֲשִׁיבֵהוּ אֶל אָמֹן שַׂר הָעִיר וְאֶל יוֹאָשׁ בֶּן הַמֶּלֶךְ.
כלומר: קח אותו והשב אותו לשם, אל המשמר, שים אותו בכלא - אנחנו רוצים לראות את ההתפתחויות.
וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ שִׂימוּ אֶת זֶה בֵּית הַכֶּלֶא וְהַאֲכִלֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ עַד בֹּאִי בְשָׁלוֹם.
"לחם לחץ ומים לחץ" - כלומר בדוחק. יש בכתובים הביטוי "לחם צר ומים לחץ", ופעם הסביר לי מישהו שהכוונה לבאגט וסודה... אבל כאן הביאו לו אף פחות מזה.
וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא דִבֶּר ה' בִּי, וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם.
אומר לו מיכיהו: אתה עדיין חושב שהמצאתי את הדברים מעצמי? אם תשוב בשלום - סימן שלא דיבר ה' בי, וכל מה שאמרתי היה שקר. כדרך שאמר משה רבנו: "אם כמות כל האדם ימותון אלה לא ה' שלחני". ובמילים פשוטות: אתה עוד עתיד לראות איך הכול מתגשם. "שמעו עמים כולם" - הכוונה לשבטים, כל אלה שהיו שם: שמעו את כל אשר אמרתי, ואתם תהיו העדים.
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט הִתְחַפֵּשׂ וָבֹא בַמִּלְחָמָה וְאַתָּה לְבַשׁ בְּגָדֶיךָ, וַיִּתְחַפֵּשׂ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּבוֹא בַּמִּלְחָמָה.
מלך ישראל רוצה להתחפש כדי שלא יכירו אותו, ואומר ליהושפט: אתה יכול ללבוש את בגדיך, שהרי כנגדך אין נבואה רעה. אבל אני, שכנגדי יש נבואה רעה, יודע שאם מחפשים - את ראשי מחפשים, ולכן אתחפש כדי שלא יועילו תחבולותיהם למצוא אותי.
וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר לוֹ שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם לֵאמֹר לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ.
מלך ארם אומר לשריו: אני רוצה את הקודקוד. את המלך לבדו, שאר העם אינו מעניין אותי, ועיקר המלחמה תהיה במלך. ומדוע? מבאר המלבי"ם שהיו לו מרגלים ששמעו את דברי הנביא והביאו לו את הדברים. ברגע ששמע שהנביא מנבא שמלך ישראל ימות, אמר: אם כך, למה לי להשקיע בקרבות ארוכים? אם הרגתי אותו - נגמרה המלחמה בשנייה אחת. כיוון שיש לי נבואה שהוא ימות, אני יודע על מה ללכת: על ראשו של מלך ישראל.
וכאן אפשר לראות רמז לדברי החתם סופר. פעם היה מישהו שהציק לו מאוד, ואמר החתם סופר: מפליא אותי מדוע הוא מצר לי, איני זוכר שעשיתי לו טובה. כלומר, כשאתה עושה למישהו טובה, פעמים רבות הוא דווקא משיב לך רעה גדולה יותר. והפסיכולוגיה שבדבר: מי שעשית לו טובה מרגיש בעל חוב כלפיך ורוצה להיפטר מן החוב, לא נעים לו להיות חייב, ולפעמים מתעורר בו מעין יצר לעשות רע. וכך גם כאן: הרי מלך ישראל שחרר את מלך ארם בשלום. הוא היה כלוא, כבר נחשב כמת, התחנן אליו, וזה ריחם עליו, חיבק אותו, קרא לו "אחי", שחרר אותו ואמר לו שאינו צריך את כל מה שהוא מציע. מה יש לך יותר מזה? עשית טובה - תתכונן לסטירת לחי, וזה מגיע.
וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֶת יְהוֹשָׁפָט וְהֵמָּה אָמְרוּ אַךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא, וַיָּסֻרוּ עָלָיו לְהִלָּחֵם וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט.
כשראו את יהושפט, בבגדי מלכות ובמרכבת המלך, היו בטוחים שהגיעו אל מלך ישראל, ולכן עזבו את כל השאר ופנו להילחם בו. הם לא ידעו שאינו מלך ישראל אלא מלך יהודה. "ויזעק יהושפט" - ובדברי הימים נאמר "ויזעק יהושפט וה' עזרו ויסיתם אלוקים ממנו": זעק בתפילה, וה' עזר לו שלא ימיתוהו. בתוך כך ראו וזיהו שזהו יהושפט ולא אחאב, וה' הסיתם ממנו שלא יהרגוהו.
וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב כִּי לֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וַיָּשׁוּבוּ מֵאַחֲרָיו.
הבינו שאין זו הכתובת שאליה הם צריכים להגיע: מלך יהודה לא יפתור להם את הבעיה, ועליהם לחפש את מלך ישראל.
וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן, וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי.
"לתומו" - שלא בכוונה להכות אדם מסוים, וזו הייתה פליטת חץ. ומאת ה' היה שהחץ פגע בו פגיעה ישירה, ולא סתם פגיעה ישירה אלא בדיוק "בין הדבקים ובין השריון". אחאב הלך לבוש שריון, כמעין שכפ"ץ קרמי, ואותו שריון היה עשוי קשקשים: כדי שיוכל לזוז ולהילחם ולא להיות מקובע, היו עושים כמין רשת ובה תלויות מטבעות מטבעות ככשקשים, וכשיורים בו חץ - החץ נתקע במטבע ואינו חודר. אבל במקום החיבור, "בין הדבקים", היה צריך שיהיה רווח מסוים כדי לאפשר תזוזה, ושם נכנס החץ וחדר פנימה. באופן טבעי הדבר לא היה אמור לקרות כלל.
"הפוך ידך" - הטה את הרכב לכיוון אחר והוציא אותי משדה הקרב, "כי החליתי". הוא לא רצה לומר שהוכה, שאם כן היה נרפה לב כלל ישראל וכולם היו שבים מן המלחמה, ולכן אמר רק "החליתי", כלומר איני מרגיש כל כך טוב.
וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם, וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם הַמַּכָּה אֶל חֵיק הָרָכֶב.
אותו איש שמשך בקשת לתומו היה נעמן, שהיה גם מצורע, ובזכות זה קיבל העלאה בדרגה ונעשה שר צבא ארם. והמלך המשיך לעמוד במרכבה נוכח ארם, כי ידע שאם יראו שנפלתי ושמפנים אותי מכאן - נגמר הקרב, שהדבר ייתן מורך בלב העם. לכן החזיק את עצמו מעומד במרכבה. אך כנראה איבד דם, וכפי שנראה בהמשך "וימת בערב", והדם שתת אל חיק הרכב, כלומר אל תוך המרכבה.
ומהו "ותעלה המלחמה ביום ההוא נוכח ארם"? מבאר המלבי"ם שהמלחמה הייתה עולה למעלה, עד שיד ישראל הייתה תקיפה. כלומר, אם נבדוק מי גבר באותו יום - יד ישראל גברה, מפני שעדיין לא ידעו שאחאב נפגע. אבל ברגע שידעו - נתרפתה ידם, וזהו הפסוק הבא.
וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ לֵאמֹר אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ.
"רינה" היא לשון דיבור, כמו "מרננים עליו" - מדברים עליו. התחיל לעבור הכרוז במחנה. אך חז"ל דורשים: מדוע דווקא "רינה"? מפני ש"באבוד רשעים רינה", ואומרים חז"ל "זהו אחאב בן עומרי" - לכלל ישראל הייתה שמחה כששמעו שאחאב מת, לפי שהיה רשע גדול. הנביא היה יכול לומר זאת בכל ביטוי אחר, ובחר דווקא בלשון שמשתמע ממנה גם רינון וגם שמחה, ללמדך שהייתה שם שמחה גדולה. ומכיוון שכך, "איש אל עירו ואיש אל ארצו": אין לנו על מה להילחם, המלך כבר מת, יחזור כל אחד למקומו, ולפחות תהיה נפשנו לנו לשלל - שהרי בתחילה הם גברו בקרב.
ואגב, צריך לדעת שעצם נפילתו של המלך נחשבת להפסד כללי לעם. שימו לב שהביטוי "בשלום" חוזר כמה פעמים: אחאב אומר "עד בואי בשלום", ומיכיהו משיב "אם שוב תשוב בשלום לא דיבר ה' בי". והרי לכאורה מי שחוזר חי נקרא שחזר לשלום, ואילו "בשלום" נאמר על מת. אלא שכבר בנבואתו אמר מיכיהו "ישובו איש לביתו בשלום", ובא לומר: תדע לך שגם אם אתה תמות וכל העם יחזרו, מבחינת העם אין זה נקרא שהם שבים לשלום. שהרי מה הייתה הנבואה? העם ישובו בשלום ואתה תמות. ובאמת, אף שהמלך רשע ואף שעשה מה שעשה, עצם זה שרועם של ישראל מת - העם אינו נחשב כחוזר לשלום. אין זו שלמות, אלא "בשלום", בחיסרון, ולא בשלמות.
וַיָּמָת הַמֶּלֶךְ וַיָּבוֹא שֹׁמְרוֹן וַיִּקְבְּרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּשֹׁמְרוֹן. וַיִּשְׁטֹף אֶת הָרֶכֶב עַל בְּרֵכַת שֹׁמְרוֹן וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמוֹ וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר.
הכלבים לקקו את דמו, כנבואת אליהו: "במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך". ומהו "והזונות רחצו"? רש"י מבאר, וכן תרגום יונתן, ש"הזונות" פירושו כלי זין. את כלי המלחמה היו רוחצים לאחר הקרב, לפי שהיו מתלכלכים בדם, והדם קורש. אף היו מקרים שהחרב נדבקה לידו של ההורג מרוב שהדם קרש והוא הרבה בהריגה, עד שלא היה יכול להפריד את ידו מן החרב. לכן היו צריכים לרחוץ את הכלים, ורחצו אותם באותם מים - והכול התקיים כדבר ה' אשר דיבר.
ודרשה נוספת דרשו חז"ל: אל תקרי "הזונות" אלא "חזיונות" (וה' וח' מתחלפות פעמים רבות). שני חזיונות היו לו לאחאב שצפו את מותו: חזיונו של אליהו, שאמר לו "הרצחת וגם ירשת... במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות", וחזיונו של מיכיהו בן ימלה, שאמר לו שלא ישוב בשלום מן המלחמה. שתי החזיונות הללו נתקיימו כעת. וביזיון גדול הוא למלך שכלבים באים ללקק את דמו.
הרד"ק תמה: הרי את הרכב רחצו בשומרון, ואילו נבות נסקל ביזרעאל, ואיך אמר "במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות"? לפי רש"י הדברים כפשוטם, ששניהם היו ביזרעאל. אך הרד"ק מבאר שיזרעאל הייתה קרובה לשומרון, והמים מן הבריכה היו זורמים ויוצאים משומרון ומגיעים ליזרעאל, וממילא באותו מקום ממש - ביזרעאל - לקקו הכלבים את אותם מים שהיה בהם דמו של אחאב.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי אַחְאָב וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וּבֵית הַשֵּׁן אֲשֶׁר בָּנָה וְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנָה הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.
"יתר דברי אחאב וכל אשר עשה" - כל הנהגתו, המלחמות שעשה וכל מה שעבר עליו בענייני המלוכה, שבכל אלה הנביא לא התעסק כלל. ספר הנביאים אינו ספר היסטוריה, ולכן אין מעניין אותנו פירוט המלחמות וכל מה שקרה איתו, אלא רק מה שנצרך לדורות: הנה עשה רשע, הנה קיבל את המגיע לו. אלו הנקודות שרצו חז"ל ללמדנו. ואם אתה מתעניין בהיסטוריה - פתח ספרי היסטוריה, אין זה מתפקידו של הנביא לתאר היסטוריה.
ומהו "בית השן אשר בנה"? "שן" הוא שנהב, וכבר אז העריכו מאוד את השנהב. היו הולכים להביא שן פיל מאפריקה, ומזה היו עושים כיסא שן ומגדלי שן, ובתים שהיו חופים אותם בשנהב. זה נחשב דבר יקר מאוד ובעל ערך גדול, לא רק בימינו אלא כבר אז, והיו מצפים בו לקישוט. "וישכב אחאב עם אבותיו וימלוך אחזיהו בנו תחתיו" - המלך הבא אחרי אחאב הוא אחזיהו.
וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אָסָא מָלַךְ עַל יְהוּדָה בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְאַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.
הנביא לאורך כל הדרך יוצר חיבור בין המלכויות, ומודיע לך שמלכות זו התחילה בתקופתו של מלך זה, בשנה זו ואחרת. שהרי הנביא מעביר את הפוקוס פעם על מלך ישראל ופעם על מלך יהודה, כל פעם כפי העניין.
יְהוֹשָׁפָט בֶּן שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה בְּמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָיִם וְשֵׁם אִמּוֹ עֲזוּבָה בַּת שִׁלְחִי. וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ אָסָא אָבִיו לֹא סָר מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.
יהושפט היה מלך צדיק, והלך בדרך אסא אביו שהיה צדיק.
אַךְ הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ, עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת.
דיברנו על זה כמה פעמים: להוציא את העם מן הבמות היה קשה מאוד. הבמה הייתה מזבח שאדם בנה באופן פרטי בחצר ביתו, ובו היה מקריב שלמים, קורבנות, נדרים ונדבות. אם לא כן - היה צריך לעלות למשכן, ובזמן שבית המקדש קיים להגיע עד ירושלים, וזה לא היה פשוט: לפנות שבוע או שבועיים של הליכה על גבי חמורים. ואמנם היה מותר לקטר בבמות עד תקופת שמואל, אך משנבנה בית המקדש נאסרו הבמות; הקדוש ברוך הוא אומר שבימי האבות הייתה הבמה אהובה עליו, אבל עכשיו שנבנה בית המקדש נאסרו הבמות. ומכל מקום היה קשה מאוד למנוע את העם מדבר שהורגלו אליו. וזהו החיסרון האחד שהיה ביהושפט, והחיסרון השני מיד לפנינו.
וַיַּשְׁלֵם יְהוֹשָׁפָט עִם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.
זהו העוון השני. אביו אסא נלחם עם מלך ישראל, ואילו יהושפט משלים עמו - גם עם אחאב וגם עם אחזיהו, שהרי ראינו שיצא עם אחאב למלחמה על רמות גלעד. והגמרא אומרת: כאשר התחברת עם אחזיהו, פרץ ה' את מעשיך. אסור להתחבר עם הרשעים, והתחברות עם רשעים מוכרחת להשפיע. ובפרט כאן, שאף התחתן עמו, שהדבר מגדיל את העוון עוד יותר. יש לפעמים התחברות טקטית, מעין בלוק טכני; אבל כאן הלכת והתחתנת איתו, נתת לו את בתך ואת בנך, וזו התחברות שלא היה לה מקום, וכפי שתכף נראה.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹשָׁפָט וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַאֲשֶׁר נִלְחָם הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה. וְיֶתֶר הַקָּדֵשׁ אֲשֶׁר נִשְׁאַר בִּימֵי אָסָא אָבִיו בִּעֵר מִן הָאָרֶץ.
כאן מוסיף הכתוב שהיו גם דברים טובים שהצליח למגר, וזה ה"קדש". "קדש" ו"קדשה" הם לשון זנות, ולכאורה הפלא הוא שהביטוי בא משורש "קדוש", שהם הפכים גמורים. אלא שפירושה המילולי של המילה "קדוש" הוא מובדל ומופרש; "להקדיש לה'" היינו להפריש דבר מרשותי ולהבדילו לה'. כך גם "קדשה": מופרשת ומובדלת לעיסוק בזנות, ולכן נקראת כך. וכן "קדש" - שהיה מובדל ומופרש לדבר זה. וזה גם עניין "התקדשו למחר": הפרישו והבדילו עצמכם למחר. אלו האנשים היו מפרישים ומבדילים עצמם לעסקי זנות. ויש אומרים שהכוונה לנשים, ויש אומרים - וכיוון שהכתוב נוקט לשון זכר - שהכוונה לאנשים שהיו מופרשים ומוכנים למשכב לכל הבא. אומר הרלב"ג שבזמן אסא עדיין לא מיגרו אותם, ורק עכשיו בזמן יהושפט את אותם המופרשים לזנות ביער מן הארץ.
וּמֶלֶךְ אֵין בֶּאֱדוֹם נִצָּב מֶלֶךְ.
בימי יהושפט לא היה מלך באדום. מבאר הרד"ק: אדום היו תחת ממשלת יהודה עוד מתקופתו של דוד, כמו שראינו "וימדד" - הכה מהם, שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות, וזה היה עוד מזמן דוד. ומלכי יהודה היו ממנים שם נציבים, כלומר ממונים, כדוגמת מושל צבאי שהיה בעזה בזמן שהייתה תחת שליטתנו. הממונים מטעם ישראל היו גובים את המיסים מאדום, והכול היה עובר דרכם. לכן אומר הכתוב שמלך לא היה שם אלא נציבים. ובימי יהורם בנו של יהושפט מרדו ויצאו מתחת יד מלכי יהודה. כל עוד יהושפט חי, שהיה צדיק, היו כבושים תחתיהם, אבל כשהרשיע בנו - איבד גם את הממשלה על אדום.
יְהוֹשָׁפָט עָשָׂה אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ לָלֶכֶת אֹפִירָה לַזָּהָב וְלֹא הָלָךְ כִּי נִשְׁבְּרוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר.
יהושפט עשה אוניות בדוגמת אוניות תרשיש. תרשיש הוא שם מקום, והיה להם שם סוג אוניות מסוים, והוא עשה את שלו באותו סגנון ובאותה דוגמה, כדי ללכת אופירה. ובמקום אחר כתוב "ללכת תרשיש", ויש אומרים שאלו היו שתי הפלגות: הלכו לאופיר והלכו גם לתרשיש. "ולא הלך" - האוניות לא הגיעו לשם, מפני שנשברו בעציון גבר. ומדוע נשברו? כי שם מובא שיהושפט שלח את אנשיו יחד עם אחזיהו. שוב הוא שומר על קשרים, כפי שהצטרף לאחאב כך הוא שומר קשר עם אחזיהו בן אחאב, והולך עמו בתמרון משותף להביא כסף וזהב וכל מיני מטמונים מאופיר.
אָז אָמַר אֲחַזְיָהוּ בֶן אַחְאָב אֶל יְהוֹשָׁפָט יֵלְכוּ עֲבָדַי עִם עֲבָדֶיךָ בָּאֳנִיּוֹת, וְלֹא אָבָה יְהוֹשָׁפָט.
בא אחזיהו ואומר: אני רואה שהשיתוף בינינו אינו מוצלח, הלכנו יחד באוניות והן נשברו, כנראה אני עושה מזל לא טוב; לכן האוניות יהיו שלך ואני רק אשלח את אנשיי. אבל "ולא אבה יהושפט": אמר, אם מזלו של אדם אינו טוב, איני רוצה אפילו את אנשיו. יהושפט, שהיה צדיק, ידע שהחיבור עם אחזיהו אינו מטיב עמו. כיוון שראה זאת בפעם הראשונה וקיבל סטירה שנשברו האוניות, שוב אינו הולך עמו, ואינו מצטרף אליו אפילו לא כבלוק טכני, אפילו לא לצורך הבאת זהב: אנשיך ילכו לבד ואנשיי לבד, שלא ניזוק על ידי אנשיך.
וַיִּשְׁכַּב יְהוֹשָׁפָט עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד אָבִיו, וַיִּמְלֹךְ יְהוֹרָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
ומהו "דוד אביו"? הרי דוד לא היה אביו, אלא סבא רבא רבא שלו. אלא כיוון שהיה צדיק כמותו והלך בדרכיו, מייחסים אותו אליו.
אֲחַזְיָהוּ בֶן אַחְאָב מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן בִּשְׁנַת שְׁבַע עֶשְׂרֵה לִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל שְׁנָתָיִם. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְדֶרֶךְ אִמּוֹ וּבְדֶרֶךְ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, וַיַּכְעֵס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו.
אחזיהו מתנהג בדרכו של אחאב אביו, עושה הרע בעיני ה', מחטיא את ישראל, עובד את הבעל ומשתחווה לו, ומכעיס את ה' ככל אשר עשה אביו. ובזה סיימנו את ספר מלכים א'.
הפרק מגלה את מנגנון ההשגחה בכל עומקו: החטא עצמו הוא המקטרג, והוא זה שיוצא לפתות ולהפיל. רצח נבות בעדות שקר הוא שקפץ בראש - כדרך שגזל מקטרג בראש, ככוח עז פנים שנוצר מן העבירה - ונענש אחאב מידה כנגד מידה, ברוח שקר בפי נביאיו. ועם זאת, "צא ועשה כן" - צא ממחיצתי, שאין השקר יכול לשכון לפני מי שחותמו אמת. מיכיהו הנביא אינו משיב על ביזיונו, ואינו מוותר על אמיתה של נבואה גם לחם לחץ ומים לחץ; החץ שנמשך לתומו פוגע בדיוק בין הדבקים ובין השריון; הכלבים לוקקים את הדם והחזיונות מתקיימים כדבר ה' אשר דיבר. ולעומת אחאב עומד יהושפט, מלך צדיק ההולך בדרך אביו, שכל חסרונו בבמות שלא סרו ובהתחברות למלכי ישראל - התחברות שגרמה ל"פרץ ה' את מעשיך", עד שלמד את הלקח ולא אבה עוד לשתף את אנשיו עם אנשי אחזיהו.