פרק כ"ב בספר מלכים א' הוא המשך ישיר לפרק הקודם. בפרק הקודם ראינו שנגזרה על אחאב גזרה מוחלטת של מיתה: "המת לאחאב בשדה יאכלו עוף השמים ובבית יאכלו הכלבים", "והנני מביא עליך רעה", "וביערתי אחריך", "והכרתי לאחאב משתין בקיר", והכלבים ילוקו את דמו. ואף על פי כן, אחרי כל הגזרות הללו, פותח הפרק בשלוש שנים של שקט. מדוע? משום ש"הראית כי נכנע אחאב מפני" - בעקבות אותה כניעה האריך לו הקדוש ברוך הוא את אפו שלוש שנים. אלא שהדבר לא הועיל, שכן אחאב לא שינה את דרכו, וממילא הגזרה המקורית נשארה בתוקפה.
וַיֵּשְׁבוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵין מִלְחָמָה בֵּין אֲרָם וּבֵין יִשְׂרָאֵל׃
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית וַיֵּרֶד יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ־יְהוּדָה אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל׃
"בשנה השלישית" - שלוש שנים לשליחת אחאב את בן הדד לשלום. זה היה חטאו הקדום: הקדוש ברוך הוא מסר בידו את בן הדד מלך ארם, והוא כרת עמו ברית ושחרר אותו, ולא מיגר אותו כפי שנצטווה. ועתה יורד יהושפט מלך יהודה אל מלך ישראל, ומיד מתעורר אצל אחאב רעיון.
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶל־עֲבָדָיו הַיְדַעְתֶּם כִּי־לָנוּ רָמֹת גִּלְעָד וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים מִקַּחַת אֹתָהּ מִיַּד מֶלֶךְ אֲרָם׃
פתאום נזכר אחאב במלך ארם שאותו שחרר, ואומר לעבדיו: יש חלק שמגיע לנו, רמות גלעד, שהיא שלנו מן התורה - "את רמות בגלעד" ניתנה לגד - והנה מלך ארם אינו משיב לנו אותה. שואל על כך הרד"ק: והרי בן הדד אמר לאחאב "הערים אשר לקח אבי מאת אביך אשיב לך", ואם כן מדוע לא השיב את רמות גלעד? ועוד: אם היה שלום שלוש שנים, מדוע שתק כל אותו זמן ולא תבע את שלו? מתרץ הרד"ק: רמות גלעד לא נלקחה על ידי מלך ארם מעומרי אביו של אחאב, וההתחייבות הייתה רק על "הערים אשר לקח אבי מאביך". על רמות גלעד לא הייתה כל התחייבות, ולכן עד אז לא נתן אחאב דעתו לתבוע אותה. אלא שעכשיו, אומר אחאב לעצמו, יש הזדמנות: מלך יהודה נמצא אצלי ויכול לסייע בידי לקחת את המגיע לי. עד כה חששתי לצאת למלחמה על עיר שאינה כלולה בהסכם, אבל היום שיש בידי הכוח המתאים - אני ניגש לקחתה.
המלבי"ם מוסיף לפי שיטתו: אמנם בן הדד הבטיח להשיב את הערים, אך אחאב מחל לו על טובות אלו ואמר לו: איני צריך את הערים, שמור אותן לך, העיקר בעיני שכרתת עמי ברית ושאתה מוכן להשלים עמי. וכיוון שכך, נתקיים בו שהדבר הזה היה לו למוקש: מה שלא לקחת אז, כשתתעורר לקחת - שם תקבל את יד ה', שם תחטוף את מה שהנביא הבטיח לך כבר אז.
וַיֹּאמֶר אֶל־יְהוֹשָׁפָט הֲתֵלֵךְ אִתִּי לַמִּלְחָמָה רָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ׃
מדוע שיצטרף יהושפט למלחמתו של אחאב? לקראת סוף הפרק נראה שהשניים היו מחותנים, וכמחותנים יש מחויבויות הדדיות. לכן שלושה נימוקים בפיו: "כמוני כמוך" - מצד הקשר המשפחתי, שאנו מחותנים. "כעמי כעמך" - מצד העם, שכולנו בני ישראל. "כסוסי כסוסיך" - מצד המלחמה עצמה, ובזה יש גם עניין של כדאיות: כאשר אתה זקוק לעזרה סוסי הם סוסיך, וכאשר אני אצטרך עזרה - סוסיך יהיו סוסי.
וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל דְּרׇשׁ־נָא כַיּוֹם אֶת־דְּבַר יְהֹוָה׃
יהושפט היה מלך צדיק, וכפי שנראה בהמשך הפרק הדבר נאמר בו במפורש. לכן לפני שהוא הולך ופועל, הוא רוצה לקבל גושפנקא ואישור מפי הנביא. ומהו "כיום"? שני פירושים: המצודת דוד מבאר - גם אם אינך רגיל בכך, היום שאני עמך תדרוש. והמלבי"ם מבאר - "היום" הכוונה בזמן שאני נמצא כאן, כעת, כל עוד אני עדיין כאן אני רוצה לראות מה יאמר הנביא.
וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַנְּבִיאִים כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הַאֵלֵךְ עַל־רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם־אֶחְדָּל וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה וְיִתֵּן אֲדֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ׃
מי היו אותם נביאים? אומרים חז"ל: נביאי האשרה, ארבע מאות אוכלי שולחן איזבל. וכזכור, כאשר אליהו זימן את הנביאים להר הכרמל, איזבל הבינה שמן הסיפור הזה יש רק מפסידים ושהמפסידים יהיו הם, ולכן לא שלחה את נביאיה. וכיוון שכך, כשאליהו שחט את כל נביאי הבעל, נביאי האשרה נשארו בחיים. עכשיו שולף אותם אחאב מן הארון ואומר: אתה רוצה נביאים? יש לי הרבה, ודווקא מסוג כזה. אני מביא לך ארבע מאות במחיר של אחד. והם באים ואומרים: "עלה ויתן אדוני ביד המלך".
אומר המלבי"ם כלל חשוב: בכל מקום שבספר זה מזכיר את דבר ה' - הוא כותב שם הוויה. וכל שם אחר שמוזכר, פירושו שמות של עבודה זרה. כשכתוב "אלוהים" - הכוונה אלוהים אחרים; כשכתוב לשון אדנות - הכוונה "אדוני" שלהם, הפסל, הצלם, העבודה זרה שלהם. כל אלה רשעים היו, וכשדיברו על אדנות לא על השם יתברך דיברו, אלא על הצלמים שלהם שכביכול התגלו להם.
עוד מדייק המלבי"ם: הם אמרו "ויתן אדוני ביד המלך", ולא "ויתן אדוני את רמות גלעד ביד המלך". מדוע? מפני שנביאים אלה היו מתנבאים בעזרת קסם, בכל מיני כוחות של טומאה, ולא נבואה כפשוטה. נבואה היא מחזה ברור, אבל מה שאדם רואה על ידי אצטגנינות, על ידי נבואת שקר, על ידי שדים ורוחות וכדומה - אינו דבר ברור. לכן אמרו רק שהם רואים הצלחה סתמית, אבל "עלה על רמות גלעד ותנצח" לא אמרו, שכן את זה באמת לא ראו.
וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַיהֹוָה עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאֹתוֹ׃
הצלילים הללו לא נעמו לאוזניו של יהושפט. הוא אומר: אלה אינם "לה'"; אלה נביאי הבעל ונביאי האשרה, ואני מחפש מישהו אותנטי. אומר הרד"ק שיהושפט דיבר כאן בעדינות דיפלומטית: לא היה נעים לו לומר לאחאב "בחייך, אלה שקרנים, אלה נביאי שקר", ולכן ניסח את דבריו כאילו גם הם נביאי ה' ורק מבקש "עוד אחד" לה'. אבל למעשה כוונתו לרמוז: אלה נביאי שקר, ואני רוצה נביאי ה' אמיתיים.
אומרים חז"ל: אמר לו יהושפט "האין פה נביא לה' עוד", אמר לו אחאב: כל אלה נביאים לה' הם. אמר לו יהושפט: כך מקובלני מבית אבי אבא, סגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. כלומר: כמה נביאים יכולים לומר את אותו רעיון, אך לא באותן מילים. וההמשל: תבשיל אחד שמתבשל בכמה סירים - כל סיר פולט מטעמו. סיר שבישלו בו חריף יפלוט טעם חריף, בשרי יפלוט בשרי, חלבי יפלוט חלבי. כך הנבואה עצמה היא דבר ה', אבל הנביא מוציא אותה בלשונו שלו. מביא הרד"ק דוגמה: עובדיה אמר "זדון לבך השיאך", וירמיהו אמר "תפלצתך השיא אותך זדון לבך" - אותו רעיון, אבל הנוסח משתנה, שכל אחד מתנסח בשפתו את דבר ה'. ואם כן, כשכולם אומרים בדיוק אותו לשון - סימן שנביאי שקר הם.
מסופר על הרב מבריסק, שהיה בזמנו דרשן אחד בעל דעות משובשות, אך דרש יפה וידע לתבל את דבריו בפסוקים, במדרשים וברעיונות. הרב מבריסק אסר על התלמידים ללכת לדרשותיו מפני דעותיו המשובשות. בא אותו דרשן וטען: מדוע הרב אוסר על התלמידים לבוא לדרשותי? הרי כל מה שאני אומר דברים מדויקים הם, הכתובים במדרשים ובדברי חז"ל, שום דבר איני ממציא מעצמי, הכול גלאט כשר. אמר לו הרב מבריסק: גם אם ניקח בהמה ונשחט אותה בתכלית ההידור והדקדוק, ותהיה גלאט כשר, ורק נבשל אותה בסיר טרפה - כבר תיאסר באכילה. הכול גלאט כשר, אבל זה מתבשל בסיר טרפה; הראש שלך הוא סיר של טרפה, ומה שמתבשל שם יוצא בטעם של טרף, ואין בזה חוכמות, אף שאתה טוען שהחומר היה כשר. וזהו שאומרים לנו כאן: כל נביא מוציא בדבריו משהו ממהותו שלו.
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהוֹשָׁפָט עוֹד אִישׁ־אֶחָד לִדְרֹשׁ אֶת־יְהֹוָה מֵאֹתוֹ וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו כִּי לֹא־יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם־רָע מִיכָיְהוּ בֶּן־יִמְלָה וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אַל־יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן׃
כמה מגוחכים דברי אחאב: יש עוד נביא אחד, ואותו אני שונא, מפני שאינו מתנבא עלי טוב. ובאמת בפעם הראשונה התנבא עליו לטובה ואמר לו שה' נותן את מלך ארם בידו, ואף בפעם השנייה אמר לו להתכונן לתשובת השנה שמלך ארם יימסר בידו. אלא שבפעם השלישית אמר לו: לא הרגת אותו - "נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו". נשאר לו טעם מריר בפה, ומאז הוא קובע שנביא זה מתנבא עליו רק לרעה.
על כך משיב לו יהושפט: "אל יאמר המלך כן". יהושפט מאמין היה ועובד ה', ולכן טוען: הנביא אומר את מה שה' שם בפיו. מה זה "נגדי" או "לטובתי"? מה שה' אומר לו - זה מה שהוא אומר. ואיזו מין דרישה היא לחפש נביא אחר? אין דבר ה' מוצא חן בעיניך, אז אתה מחליף את הנביא?
וזה בדיוק כמו שהיה ביוון העתיקה, שכאשר היה מגיע שליח ומוסר בשורה רעה - היו הורגים אותו. מה אתה רוצה מן השליח? זהו שאמרו "פני הדור כפני הכלב", ובלשון עממית: פני הדור כפני הדוג. מדוע? מסביר החפץ חיים: כשהכלב בא לנשוך אדם ודוחפים אותו במקל, הוא נושך את המקל. מכים אותו במקל - הוא מנסה לנשוך את המקל, ואינו מבין שיש אדם שעומד מאחורי המקל. כך יהיו פני הדור בעקבתא דמשיחא: כשיהיו צרות, יאשימו את החיזבאללה ואת חמאס ואת אחמדינג'אד ויחשבו שאיתם יש לנו בעיה, ולא יבינו שיש מי שאוחז במקל. "הוי אשור שבט אפי" - אשור אינו אלא השבט שביד בורא עולם, השבט המבטא את אפו וכעסו. באותה התנהגות עצמה נוהג אחאב: הוא מספר שהנביא נגדו, ויהושפט משיב לו שהנביא אינו אלא שליח וצינור להעביר לך את דבר ה'.
וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל־סָרִיס אֶחָד וַיֹּאמֶר מַהֲרָה מִיכָיְהוּ בֶן־יִמְלָה׃
וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ־יְהוּדָה יֹשְׁבִים אִישׁ עַל־כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן וְכׇל־הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם׃
"מלובשים בגדים" - וכי חשבנו שערומים היו? שואל הרד"ק. אלא הכוונה בגדי מלכות, בגדי חמודות של אנשים חשובים. "בגורן" - שהיו יושבים בצורת גורן, כחצי גורן, כדרך שהיו יושבים הסנהדרין.
ומדוע מקדים לנו הכתוב את כל התיאור הזה? אומר המלבי"ם: כדי ללמדך שלנבואה צריך הכנה. נביא לא היה יושב ומקבל נבואה פתאום. רק משה רבנו היה אומר "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", ומיד ה' מדבר עמו כדבר איש אל רעהו. שאר הנביאים לא כן, אלא היו צריכים התבודדות והתרכזות גדולה במושגים של רוחניות עליונה, והתעלות הנפש לאט לאט עד שהיה מגיע אל ההיכלות העליונים, ושם הייתה נפשו כמתנתקת מרוחו ומקבל נבואה. ולרוב היה זה בחלום, כדברי האור החיים הקדוש, והיו מתנתקים מכוחות הגוף, עד שהיו שוכבים על הרצפה וכל הגוף רועד כחולי אפילפסיה, ונראה כמשוגע. לכן כשהנביא היה מגיע היו אומרים "הנה המשוגע בא", וכך היו מכנים אותו.
נמצא שהנביא היה צריך תנאים אופטימליים, ולא בכל מצב יכול היה להתנבא. אחד התנאים: שקט ושלווה, ולכן היו הולכים להתבודד ולהתייחד עם ה'. ראה שכל רועי ישראל היו רועי צאן: משה רבנו, דוד המלך, יעקב אבינו - כולם רועי צאן, שכן שם, בצאן, יכולת להתבודד עם ה' ולהגיע למדרגות גבוהות ועצומות. וכאן, לכאורה, לא היו הנביאים מסוגלים להתבודד: לא מצד המקום, שהיה בפתח שער העיר ובהמון אנשים המפריעים להתרכז, ולא מצד המלכים היושבים לפניהם בבגדי מלכות על כסאותם, שמראה כזה מטיל אימה על האדם ומעורר בו יראת הרוממות. ואף על פי כן, אומר לך הכתוב, ראה שחלה הרוח על נביאי השקר.
וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן־כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר כֹּה־אָמַר יְהֹוָה בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת־אֲרָם עַד־כַּלֹּתָם׃
שימו לב לשינוי מן הפסוקים הקודמים: כאן כתוב שם הוויה. מה שעד עתה היה נבואה על ידי הבעל, כאן כבר יש שינוי - הנביא מקבל נבואה מאת ה' ממש. ומסביר המלבי"ם: כשרוח נבואה יורדת, היא יורדת דרך צינור, ומאותו צינור היא הולכת ומתפשטת. כמו שמצינו אצל שמואל, שעד תקופתו "היה דבר ה' יקר... ואין חזון נפרץ", ושמואל הוא שפרץ את החזון. מקור הנבואה הוא בנצח והוד, "תרין שוקין", ושמואל תיקן עניין זה. לכן כשמשח את שאול אמר למלצר להביא את השוק - רמז לנצח והוד שהם תרין שוקין, שעל ידו נפתח מעיין מקור הנבואה. ומאז הייתה נבואה בעוצמה גדולה ואדירה ששטפה את כל העם, עד שכל מי שהתקרב לשמואל היה מקבל נבואה, כשאול שהתקרב אליו והתחיל להתנבא, עד ש"הגם שאול בנביאים".
כאן, כביכול, התחילה הנבואה מצדקיה בן כנענה. כנראה היה הראש של כל אותם פרעושים, הרשע הזה, וכפי שנראה שגם עשה מעשה - סימן שהיה גדול מכולם, ולכן דווקא דרכו משפיע ה' את שפע הנבואה, והפעם נבואה אמיתית.
והאדם הזה השקיע: הלך ולקח ברזל, עשה ממנו קרניים, שם על ראשו ואמר "באלה תנגח את ארם". מה הרעיון? כך אומר הרמב"ן, והמלבי"ם מזכיר זאת בכמה מקומות בספרו: נבואה שבאה עם הגשמה, שעושים בה מעשה המוריד את הנבואה ממשהו רוחני ערטילאי למשהו גשמי המקבל התלבשות בחומר - זו נבואה שבוודאי תבוא. כמו שאמר אלישע ליואש לקחת את החיצים ולירות לכיוון ארם, ואחר כך להכות בקרקע, "חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם", וכעס עליו על שלא ירה מספיק חיצים. וכן מה שנצטוו נביאים לקחת בקבוק, לרשום בו ולהשליכו אל הנהר. ההפיכה של הדבר למציאות גשמית מורידה אותו מן הערטילאיות ומן הרושם הרוחני אל המציאות ונותנת לו התגשמות. וצדקיה למד זאת מנביאי ה': כך הם עושים כשרוצים להראות דבר אמיתי, ולכן גם הוא עשה כן ולקח קרני ברזל ואמר "באלה תנגח את ארם עד כלותם".
וְכׇל־הַנְּבִאִים נִבְּאִים כֵּן לֵאמֹר עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד וְהַצְלַח וְנָתַן יְהֹוָה בְּיַד הַמֶּלֶךְ׃
בעקבות נבואתו נפתח צינור הנבואה, וממילא גם כל הנביאים מקבלים את השפע. ושימו לב: כשמדובר בדבר ה', הנבואה היא לפרטים. כאן הם אומרים במפורש את המקום: "עלה רמות גלעד והצלח", וגם "ונתן ה' ביד המלך" - בשם ה' ממש, שהקדוש ברוך הוא הוא הנותן.
וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר־הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר הִנֵּה־נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה־אֶחָד טוֹב אֶל־הַמֶּלֶךְ יְהִי־נָא דְבָרְךָ כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב׃
פסוק שאי אפשר לקרוא אותו בלי לחייך. השליח פוגש את הנביא ואומר לו: תעשה טובה, אל תלכלך. כולם שם כאלה נחמדים, כולם אמרו שהמלך יצליח, למה אתה צריך להשבית שמחות? למה אתה צריך תמיד לדכא? תהיה פעם נחמד, תגיד יהיה בסדר. ממש כמו שאומרים בזמננו: למה אתם הדתיים אוהבים תמיד לדבר על גוג ומגוג ועל מלחמות ועל גיהינום, תהיו פעם נחמדים, תגידו לאדם שייהנה מהחיים, אל תהיו קיצוניים. "תזרום" - הוא אומר לנביא - "ודברת טוב". מכאן למדים שהשטות וההבל אינם תוצאה של דורנו; שוטים היו כבר פעם, והשוטים של היום הם צאצאי השוטים של אז. השליח נותן לנביא סיפור רקע לפני הכניסה: תשמע, שם יש אידיליה, קהל נחמד, שבת אחים גם יחד, ואתה אל תהרוס ואל תקלקל. ואגב, כל מקום שכתוב "מלאך" פירושו שליח; רק לעתים נדירות מאוד הכוונה למלאך ה', וגם שם נאמר במפורש "מלאך ה'", אבל כשכתוב סתם "מלאך" - שליח הוא.
וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ חַי־יְהֹוָה כִּי אֶת־אֲשֶׁר יֹאמַר יְהֹוָה אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר׃
מיכיהו נשבע: חי ה', מה שה' יאמר לי - את זה אדבר, לא אוסיף ולא אפחות. וממילא בקשתך מיותרת ואף מגוחכת: מה אתה מבקש ממני, וכי אני יכול לשנות את מה שה' אומר?
וַיָּבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו מִיכָיְהוּ הֲנֵלֵךְ אֶל־רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם־נֶחְדָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲלֵה וְהַצְלַח וְנָתַן יְהֹוָה בְּיַד הַמֶּלֶךְ׃
אומר הרד"ק: דרך היתול אמר לו כשאר הנביאים. ודייק הרד"ק: הוא לא אמר "כה אמר ה' עלה והצלח". שהרי על מה נשבע? "את אשר יאמר ה' אלי אותו אדבר", ואם ה' היה אומר לו דבר, לא היה יכול לומר אחרת. ואם כן איך הוא אומר עתה דבר אחר? מפני שה' לא אמר לו בינתיים דבר. לכן הוא כמו אומר לאחאב: למה קראת לי? כדי לשמוע את מה שאתה רוצה לשמוע. אז אני אגיד לך מה שאתה רוצה לשמוע - עלה והצלח, הנה בבקשה.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ עַד־כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּיעֶךָ אֲשֶׁר לֹא־תְדַבֵּר אֵלַי רַק־אֱמֶת בְּשֵׁם יְהֹוָה׃
המלך מבין שיש כאן היתול ושהנביא מנסה לדחות אותו, ולכן הוא חוזר ומשביע אותו שוב ושוב. ושתי בקשות בפיו: האחת, שיאמר לו רק דבר אמת; והשנייה, שיאמר לו זאת בשם ה'. איני מחפש ברכות, איני מחפש "מי שברך" ו"הנותן תשועה למלכים" - אני רוצה שתבוא ותאמר לי מה אמר ה'.
וַיֹּאמֶר רָאִיתִי אֶת־כׇּל־יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל־הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם רֹעֶה וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹא־אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ־לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם׃
עכשיו, כשהתחלת לדבר לעניין ואתה באמת רוצה לדעת מה דבר ה', הנה התשובה. במילים פשוטות אומר לו הנביא: מי שימות במלחמה זה אתה, ועם ישראל לא ימותו. "ראיתי את כל ישראל נפוצים אל ההרים כצאן אשר אין להם רועה" - ומה קרה לרועה שלהם? מת. "ויאמר ה' לא אדונים לאלה" - אין להם אדונים, כלומר האדון מת במלחמה. "ישובו איש לביתו בשלום" - הם כן מצליחים לחזור לביתם בשלום, מה שלך לא יקרה.
ומדייק המלבי"ם: מה שאמר כאן אינו נבואה ודיבור מאת ה', אלא חיזיון שראה - צופה הייתי וראיתי מראה שמתוכו אני מבין שאתה תמות והם יינצלו. שאם היה עולה על הדעת שהייתה לו נבואה מאת ה', הרי היה אסור לו מתחילה לכבוש את נבואתו ולהסתירה, והיה עליו לומר מיד את דבר ה'. ולכן שים לב שלא נאמר כאן "כה אמר ה'": שכן באמת חיזיון ראה. חיזיון של נביא הוא דבר עצום, אבל אינו נבואה שקיבל בשליחות למסור לאחאב, לא מסר שהתבקש להעביר אליו.
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהוֹשָׁפָט הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לוֹא־יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם־רָע׃
אחאב מנצל את הפתח הזה: הרי אתה רואה, הוא לא אמר "דבר ה'", אלא מספר לי מהרהורי לבו, זה מה שהוא מצפה שיקרה. "לא יתנבא עלי טוב כי אם רע".
הפרק פותח בשלוש שנות רגיעה שניתנו לאחאב בזכות כניעתו, אך משלא שינה את דרכו נשארה הגזרה בתוקפה, ודווקא רמות גלעד - העיר שלא תבע בשעתו - הופכת למוקש שבו ייפול. מול אחאב עומד יהושפט הצדיק, שאינו יוצא למלחמה בלי לדרוש את דבר ה', ומזהה מיד שארבע מאות נביאי האשרה אינם נביאי ה', שכן אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. אחאב, לעומתו, שונא את הנביא בגלל תוכן הנבואה, ובזה נופל באותה טעות של מכה במקל ואינו רואה את המחזיק בו. ומיכיהו בן ימלה מלמד את הכלל הגדול: "את אשר יאמר ה' אלי אותו אדבר" - הנביא אינו מוכר סחורה נעימה לאוזן, אלא מעביר את דבר ה' כפי שהוא, גם כשכל הסובבים מבקשים ממנו "ודברת טוב".