פרק כ"א במלכים א' הוא אחד הפרקים הקשים והמכוננים בסיפורו של אחאב: פרשת כרם נבות. כאן אנחנו רואים כיצד תאווה פרטית של מלך, בשילוב עם הסתה של אשה רשעה, מולידה עלילת דם משפטית מתוחכמת שמסתיימת ברצח של אדם ישר על לא עוול בכפו. ועם זאת, דווקא בסופו של הפרק אנחנו לומדים את אחד הלקחים הגדולים ביותר בענייני תשובה: מה כוחה של כניעה, אפילו כניעה חלקית ופגומה, לפני הקדוש ברוך הוא.
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן׃
רש"י מבאר: "אחר הדברים האלה" - עוד אחרת לקרב מיתתו. בפרק הקודם ראינו שמיתתו של אחאב התקרבה בעקבות כך שלא הרג את בן הדד, ונאמר לו "נפשך תחת נפשו". עכשיו בא הכתוב לספר על עוולה נוראה נוספת שעשה אחאב, שאף היא הייתה סיבה לקרב את מיתתו.
וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל־נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה־לִּי אֶת־כַּרְמְךָ וִיהִי־לִי לְגַן־יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה־לְךָ כֶּסֶף מְחִיר זֶה׃
המלבי"ם מעורר קושיה: הרי מלך פורץ גדר ואין ממחין בידו, ומלך עושה ככל העולה על רוחו. התורה עצמה נתנה לו את הכוח הזה במשפט המלוכה, כמו שאמר שמואל לעם: "ואת בניכם ואת בנותיכם ייקח, את שדותיכם ואת כרמיכם ונתן לעבדיו". אם כן, מדוע אחאב מבקש, נכנס למשא ומתן, נתקל בסירוב, נכנס לדיכאון, ובסוף צריך להשיג את הכרם בדרך מכוערת ביותר? יילך ויקח מה שהוא רוצה!
מתרץ המלבי"ם: אכן מותר למלך להפקיע נכסים ולקחת ממון, אבל כל זה לצורך המלוכה בלבד. מותר לו להיכנס לפרדס, לקטוף את כל הפירות ולתת לחיילים; מותר לו להיכנס עם צבאותיו לשדה ולהרוס הכל כדי להתקרב אל שדה הקרב, ואינו נותן דין וחשבון לאיש ואינו משלם. אבל כל זה ממשפטי המלוכה - לצורך המלוכה, ולא לצרכיו הפרטיים והאישיים.
והנה מלכותו של אחאב הייתה בשומרון, ואילו הכרם היה ביזרעאל. אילו היה המלך רוצה להרחיב את ארמון המלוכה שבשומרון, היה נוטל את הכרם בכוח ולא הייתה לו שום בעיה, שכן הרחבת ארמון המלוכה היא מכבוד העם וכבוד המלכות. אבל הכרם היה סמוך ל"היכל אחאב" שביזרעאל - אחוזה פרטית שלו. אחוזה פרטית אין לך רשות להגדיל וליטול לשם כך את הקרקעות שסביבה.
מעבר לזה, יש דעות נוספות בחז"ל שכל מה שמותר למלך לקחת אינו אפילו לצורך עצמו, אלא "ולקח ונתן לעבדיו" - אבל ברגע שאתה לוקח לעצמך, זה לא נראה טוב, שכן תמיד מתעורר החשד שלקחת לטובתך האישית. נמצא שכאן היו שתי בעיות: ראשית, זה לא לעבדיו אלא בשבילו; ושנית, זה בשבילו באופן פרטי לגמרי, אפילו לא בתור מלך, שהרי זה ליד היכלו שביזרעאל ולא בשומרון. ושימו לב ללשון הכתוב: "כי הוא קרוב אצל ביתי" - ולא "אצל ארמוני". הבית הפרטי שלי.
עוד מדייק המלבי"ם: אחאב רוצה את הכרם כדי לעשות ממנו גן ירק. כלומר, מה בכוונתו לעשות בכל הגפנים שבכרם? להרוס ולהשחית אותם. וכבר בזה יש בעיה מצד איסור השחתת עצי מאכל.
וגרוע מכך - נבות מבין שכוונתו לעשות מזה גינה לעבודה זרה. שכן דרכם היה לעשות גינות לעבודה זרה, כמו שכתוב "ותחפרו מהגנות אשר בחרתם", וכמו "המתקדשים והמטהרים אל הגנות". וכי נחלת אבותיי תשמש אותך לעשות לך מקום מיוחד לעבודה זרה? על דבר כזה אין שום אפשרות להסכים.
וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל־אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת־נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ׃
"חלילה" מלשון חולין - חולין הוא לי. ושני דברים היו כאן. ראשית, איני מוכר את נחלת אבותיי: זו נחלה מאבי ומסבי ומאב סבי, מאז שיהושע חילק את הארץ. אדם אינו מוכר את נחלת אבותיו. ואגב, לפי דעת התוספות בסנהדרין, מכיוון שהיה כאן עניין של נחלת אבות, לא היה נבות מחויב על פי דין לתת, ואף שהמלך מבקש - אין חייבים. ומעבר לזה מוסיף התוספות טעם נוסף: עבודה זרה, שהרי הבין נבות שיש כאן מגמה לעשות מן המקום מקום לעבודה זרה.
אבל המלבי"ם מגלה כאן שכבה נוספת: נבות עקץ אותו. "חלילה לי מה' מתיתי את נחלת אבותיי לך" - אתה, אחאב, הלכת ונטשת את נחלת אבותיך. חיפשת לך אלוהים אחרים, הלכת אחרי אלוהי כמוש, אלוהי צידון, הבעל. אני איני נוהג כמוך; לי יש נחלת אבות, ונחלת אבותיי יקרה בעיניי יותר מנחלת שדה וכרם. נחלת אבותיי היא עבודת ה' וקרבת אלוקים, ואותה לא אמכור בעד בצע כסף. ואילו אתה - מכרת את נחלת אבותיך, ובשביל מה? בשביל איזבל.
וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל־בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל־הַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר לֹא־אֶתֵּן לְךָ אֶת־נַחֲלַת אֲבוֹתָי וַיִּשְׁכַּב עַל־מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת־פָּנָיו וְלֹא־אָכַל לָחֶם׃
עיקר הפגיעה לא הייתה מעצם הסירוב, ולא מזה שאמר לו "לא אתן לך", אלא מזה שאמר "לא אתן לך את נחלת אבותי". אחאב, כפי שאמרנו, שקול היה - ופירוש הדבר שעדיין נותרו בו רגשות מסוימים לעבודת ה'. וכשבא מישהו ונותן לו סטירת לחי מצלצלת כזאת: נטשת את נחלת אבותיך, אני איני מוכר את נחלת אבותיי בעד בצע כסף - אחאב נפגע עד עומק נשמתו.
ולכן לא הסתפק הכתוב ב"ויבוא אחאב אל ביתו סר וזעף ויסב את פניו ולא אכל לחם", אלא חזר ופירט "על הדבר אשר דיבר אליו נבות היזרעאלי ויאמר לא אתן לך את נחלת אבותי" - כדי שתבין בדיוק ממה נפגע. חז"ל אומרים: רשעים מלאים חרטות. ולכן היה סר וזעף לא רק על שלא קיבל את הכרם, שזה כשלעצמו מספיק כדי לכעוס, אלא בעיקר על עצם האמירה, ולא אכל לחם מרוב צערו.
וַתָּבֹא אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ וַתְּדַבֵּר אֵלָיו מַה־זֶּה רוּחֲךָ סָרָה וְאֵינְךָ אֹכֵל לָחֶם׃
וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ כִּי־אֲדַבֵּר אֶל־נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה־לִּי אֶת־כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף אוֹ אִם־חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה־לְךָ כֶּרֶם תַּחְתָּיו וַיֹּאמֶר לֹא־אֶתֵּן לְךָ אֶת־כַּרְמִי׃
שימו לב מה נעלם כאן: "נחלת אבותיי". אחאב אינו מספר לה את זה. הוא אינו רוצה להתבייש בפני איזבל. שהרי אם יאמר לה שנבות אמר לו "עזבת את אלוקיך", תשאל אותו: ומה אתה כל כך מתרגש? ובעצם הוא ייפגע שוב, כי מתוך כך תבין איזבל שאם נפגעתי - סימן שעדיין יש בי רגשות לאלוקי ישראל. שאם אלוקי ישראל אינו מעניין אותי כלל, כשאומרים לי "עזבת את אלוקיך" אני משיב: נכון, עזבתי, מה קרה? אבל אם נפגעתי, זו הוכחה שעדיין יש בליבי רגש לאלוקי ישראל ואני מתחרט על מעשיי - וזו עומק הפגיעה. ואת זה אין הוא יכול להרשות לעצמו להציג בפני איזבל, שהרי היא הייתה הכוח המניע מאחורי כל מעשיו הרעים.
ובכל זאת, מן הכתוב מוכח שכן סיפר לה במידה מסוימת. שהרי כתוב כאן שני לשונות: "וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ" ואחר כך "וָאֹמַר לוֹ". הדיבור הנוסף רומז לעוד דבר שנאמר, ולא בא במפורש - מפני שאחאב הציג אותו כשולי. את הפגיעה האישית הוא דחק לשוליים, וסימן את העיקר: "ויאמר לא אתן לך את כרמי", זה מה שאוכל אותי, אני רוצה את הכרם מאוד.
וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל־יִשְׂרָאֵל קוּם אֱכׇל־לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת־כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי׃
מצודת דוד מפרש בפשטות, בלשון תמיהה: אתה מתכונן להיות מלך? אתה מתכונן להנהיג עם? הרי מלך הוא מי שאינו מחכה למה יגידו, אלא הולך ועושה ופועל. אמרו לך משהו, נפגעת, והלכת הביתה? מה שאינך יכול להשיג בכוח - הפעל יותר כוח. ותכף נראה כמה כוח היא עצמה השקיעה בזה.
אבל המלבי"ם, כדרכו, רואה כאן עומק נוסף. יש הבדל בין מלך שרק מתחיל בביסוס מלכותו, לבין מלך שמלכותו מבוססת ובאה בירושה מדורות. מלך המתחיל בביסוס מלכותו תלוי וכפוף לתנאי העם, וחייב לנהוג בדיוק לפי משפט המלוכה ולא לסור מן הפרוטוקול, שהרי מלכותו עדיין רעועה ואין לו תוקף בלתי מוגבל מן העם. אבל מלך שמולך כבר שנים וכמה דורות, מרשה לעצמו דברים שלא בדיוק מתאימים לפרוטוקול ולא בדיוק יעברו את היועץ המשפטי לממשלה ואת בג"ץ, והוא אינו מחשבן לאף אחד. זה מה שאמרה לו: "אתה עתה תעשה מלוכה?" - וכי עכשיו אתה מתחיל למלוך? מי שמתחיל למלוך מפחד, אבל לך אין ממה לפחד: אביך עומרי היה מלך, ואתה מלך שנים רבות. קום אכול לחם, ואני אדאג לך לכרם. רק שצריך לעשות זאת בדרך של תחכום - קומבינה בלעז.
וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ וַתִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל־הַזְּקֵנִים וְאֶל־הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ הַיֹּשְׁבִים אֶת־נָבוֹת׃
וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר קִרְאוּ־צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת־נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם׃
וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת׃
הפסוקים הללו מוקשים מאוד. למה "ספרים" בלשון רבים ולא ספר אחד (וספר הכוונה מכתב)? למה גם זקנים וגם חורים? ולמה דווקא אלה שבעירו, "היושבים את נבות"?
ולפני כן שואל המלבי"ם שתי שאלות יסודיות. ראשית, איך ייתכן שנעשתה נבלה כזאת? אפילו באומות המקולקלות לא שמענו כדבר הזה, שמלך רוצח אדם כדי ליטול את כרמו. שנית, איך לא חששה איזבל שהזקנים והחורים יסרבו? יאמרו: בשביל כרם אנחנו נמסור את נפשנו להרוג אדם? ויותר מזה - הם היו עלולים לפרסם את הדבר, ועל הרבה פחות מזה ממלכות נפלו. איך לא פחדה שהממלכה תיפול בעקבות גילוי מעשה שחיתות נורא כזה? הרי אף אומה לא תסכים למלך כזה, שהיום זה אתה, מחר הוא ומחרתיים אני. ואיך זה עובר בשקט, וכל החורים והזקנים ממלאים את משאלותיה והורגים את נבות על לא עוול בכפו, ואין איש שמתעורר ואומר: רבותיי, זו עוולה, אנחנו לא מסכימים?
מסביר המלבי"ם: איזבל הבינה שבדבריו התכוון נבות לבזות את העבודה זרה ולבזות את המלך. שני דברים. "עזבת את נחלת אבותיך", לקחת לך בורות נשברים אשר לא יכילו המים - זה ביזוי העבודה זרה. ועצם הסירוב למלך ואמירת הדברים הללו בפניו - זה ביזוי המלך. נמצאו כאן שני עוונות, ועל כל אחד מהם יש לדון אותו בפני גוף אחר: על ביזוי העבודה זרה מעמידים למשפט בפני הזקנים, ועל ביזוי המלך בפני השרים - הם ה"חורים". ולכן שלחה ספרים, מכתבים, אל הזקנים ואל החורים: אתם הזקנים תשפטו על ביזוי העבודה זרה, ואתם החורים, השרים, תשפטו על ביזוי המלך.
ובאותם ספרים היה כתוב: אני אחאב מעיד שנבות ביזה אותי וביזה את העבודה זרה. אמת או שקר? אמת. אין כאן שום דבר שאינו נכון. הוא אכן ביזה את העבודה זרה ואת אחאב, והיא מבקשת שיישפט על כך.
"קראו צום" - בפשטות הכוונה תענית. אבל הרד"ק מביא ביאור בשם אביו, שצום הוא זמן של קיבוץ והתאספות, מלשון "צומת הגידים" - מקום שיש בו קיבוץ וריבוי של גידים. אף "צום ועצרה" הוא מקום התקבצות והתאספות של העם. כלומר: אספו את כולם.
וכאן העורמה. על פי המשפט צריך היה אחאב לבוא בעצמו לבית הדין ולהעיד. אמרה להם איזבל: הרי לפניכם כתב ידו וחתימתו וחותמו של המלך, שנבות בירך אלוהים ומלך ("אלוהים" - העבודה זרה), ואתם בוודאי מאמינים שדבריו נכונים וברור לכם שאינו משקר. אבל שהמלך יבוא ויעיד בפני בית דין שנבות ביזה אותו - זה אינו לכבודו, זה ביזיון למלך. אילו היה כאן רק ביזוי אלוהיו, המלך היה בא ומעיד, כי אין זה עניין אישי; אבל כאן יש פגיעה אישית, ואין זה מכבודו של המלך לבוא ולומר "הוא ביזה אותי, הוא פגע בי".
ולכן: אתם תעשו את העורמה. תביאו עדים שיעידו שהדבר היה בפניהם. והנה, אין כאן שקר בעצם העובדות - השקר הוא רק בכך שהם אומרים שראו מה שלא ראו, אבל העובדות עצמן נכונות. וזו הסיבה שהזקנים לא מתנגדים: על עצם העובדות אין ויכוח, שהרי המלך עצמו מעיד עליהן; אתם רק תעשו את העורמה הזאת כדי שהמלך לא ייאלץ לבוא ולהעיד.
ולכן "קראו צום והושיבו את נבות בראש העם" - כדין הנידונים למוות, שהכל יראו. ובלשון "וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ" מדייק המלבי"ם: אין הכוונה שהם בני בליעל מצד עצמם, אלא בני בליעל "נגדו" - כשיעידו עליו מה שלא ראו, זה יהיה מעשה בליעל; אבל מצד עצמם אינם בני בליעל, שהרי העובדות נכונות.
וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם אִיזָבֶל כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם׃
הם עשו בדיוק כמו שאמרה להם. כלומר, כולם ידעו שהעדות היא שקר - גם אנשי עירו, גם הזקנים, גם החורים - אבל האמינו שהעובדות נכונות. העדים שקר, העובדות אמת, ולכן הסכימו לעצם הדבר. ומדוע נגררו לכך? שתי סיבות בכתוב. ראשית, "אנשי עירו... אשר היושבים בעירו" - הייתה להם שנאה כלפיו, קנאת שכנים ובני עיר. ושנית, "כאשר כתוב בספרים אשר שלחה אליהם" - אני רק ממלא פקודות. כך היה כתוב, כך ביקשה איזבל, כך עשינו. זה היה הצידוק שלהם.
קָרְאוּ צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת־נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם׃
וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת־נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת׃
שימו לב לדיוק: כאן לא כתוב "בני בליעל נגדו", אלא "בני בליעל" סתם. אומר המלבי"ם: כי באמת הביאו שני אנשים שהיו בני בליעל בעצם - אנשים מושחתים מצד עצמם, ולא כאלה שהגונים בעצמם ורק כלפיו נעשו בליעל. והם העידו נגד כל העם ולפני השופטים, הזקנים והחורים, "ברך נבות אלוהים ומלך": אף שלא ראו זאת בעיניהם, סמכו על כך שאיזבל מעידה שאחאב מעיד שכך היה, ורק מניעה טכנית מונעת ממנו להעיד. ואם העובדות נכונות - אנחנו יכולים להעיד בפה מלא, ועל זה מגיע לו עונש.
וַיִּשְׁלְחוּ אֶל־אִיזֶבֶל לֵאמֹר סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת׃
שלחו לה: המשימה הוכתרה בהצלחה.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל כִּי־סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל־אַחְאָב קוּם רֵשׁ אֶת־כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת־לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי־מֵת׃
"קום רש" - מה עניין ירושה כאן? הלכה בידינו: הרוגי מלכות נכסיהם למלך, והרוגי בית דין נכסיהם ליורשים. וכך ראינו אצל יואב, שברח ונאחז בקרנות המזבח כדי שלא יהיה בגדר הרוגי מלכות אלא הרוגי בית דין, וממילא יהיו נכסיו ליורשיו.
וכאן היו שני עוונות: קילל את המלך וקילל את האלוהים, דהיינו את העבודה זרה. על ביזוי העבודה זרה - חייב סקילה, ולכן נסקל. על ביזוי המלך - דנו אותו החורים, השרים, וחיובו מיתה בסייף ונכסיו למלך. ולכאורה, כיוון שבפועל נסקל, נמצא שנידון על קללת אלוהים, וזה בגדר הרוגי בית דין, ונכסיו ליורשים!
על כך אומרת איזבל: לא. כיוון שהיו כאן שני חיובי מיתה, הן מצד קללת המלך והן מצד קללת האלוהים, כלל בידינו "קים ליה בדרבה מיניה" - נותנים את החמור שבהם, ולכן נתנו לו סקילה. אבל אין זה אומר שדנוהו רק על קללת האלוהים; דנוהו גם על קללת המלך, וממילא הוא בגדר הרוגי מלכות, ונכסיו למלך. לכן: "קום רש את כרם נבות".
וזו גם ההדגשה "ויהי כשמוע איזבל כי סוקל נבות וימות" - לומר לך: הגם שנסקל, אין כאן רק דין סקילה, אלא כלול בו גם דין מיתת סייף, וממילא יש כאן דין הרוגי מלכות שנכסיהם למלך. וזה פירוש "כי אין נבות חי כי מת": שאם לא כן, מה החידוש, שאם אינו חי בטח שהוא מת? אלא מצד קללת המלך מיתתו בסייף ומצד קללת אלוהים בסקילה, והנה בפועל אינו חי - ואם אינו חי, ממילא נכלל בזה גם העונש הקל יותר, מיתת סייף. ואם כן מגיע לך הכרם בתור יורש.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבוֹת וַיָּקׇם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל־כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ׃
ולכן דווקא "כי מת נבות" ולא "כי סוקל נבות" - שבדין "מת" יש למלך זכות לרשת את נכסיו.
וַיְהִי דְּבַר־ה' אֶל־אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר׃ קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר־יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ׃
ההדגשה "מלך ישראל אשר בשומרון" מכוונת בדיוק לנקודה שפתחנו בה: אילו היה הכרם בשומרון, עוד הייתה לך זכות תביעה מסוימת, מדין הרחבת ארמון המלוכה וצורכי המלך. אבל אתה מלך אשר בשומרון, והכרם ביזרעאל - ומה הקשר בין שומרון ליזרעאל? היה כאן עניין פרטי, ולא היה לך שום היתר על פי הדין לקחת אותו.
וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' הֲרָצַחְתָּ וְגַם־יָרָשְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת־דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת־דָּמְךָ גַּם־אָתָּה׃
"הרצחת וגם ירשת" - וכי הרגת אותו על פי דין, שתקום ותירש אותו מדין הרוגי מלכות נכסיהם למלך? הרי מעשך מעשה רצח! ואיך אתה רוצה לרצוח וגם לרשת? ומצודת דוד מוסיף: הייתכן שרצחת אותו כאויב, ועכשיו אתה בא ויורש אותו כקרוב ואוהב? מצד אחד שנוא לך ואויב לך עד שרצחת אותו, ומצד שני פתאום נעשית קרובו ויורשו?
וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל־אֵלִיָּהוּ הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי וַיֹּאמֶר מָצָאתִי יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'׃
ראו כמה חוצפה הייתה לו. "המצאתני אויבי" - וכי מצאת אותי אשם בעוון הזה? וכי אני רצחתי אותו? מי שהרגה אותו זו איזבל; ידי לא הייתה במעל, ידיי נקיות.
ועל כך משיב אליהו: "מצאתי" - כן, אתה הוא הרוצח. שהרי "יען התמכרך לעשות הרע בעיני ה'" - נמכרת לאשתך לעשות את כל רצונה הרע, ואתה כעבד לה למלא את כל הוראותיה ופקודותיה. וממילא הכל חוזר אליך: המחויבות והאחריות שלך, שכל מה שהיא עושה נחשב כאילו אתה עשית, שהרי מכרת עצמך לה לעבד וכאילו אמרת: כל מה שהיא תעשה - מכוחי, ואני נותן חותם על הכל בעיניים עצומות.
וחז"ל דורשים במדרש: מהו "התמכר לעשות הרע"? שהיה מוחק את האזכרות וכותב תחתן שם הבעל - "בראשית ברא הבעל", "וידבר הבעל". בכל מקום שהיה כתוב שם ה' או אלוקים, היה אותו רשע כותב את שם הבעל. וזהו שאמר הכתוב "החושבים להשבית את שמי". מכר עצמו לעשות מעשה עבירה.
הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל׃
לא יהיה כאן רק עניין אישי, אלא כל שורש אחאב יתבער, ולא יישאר שום המשך לשושלת בית אחאב, אלא היא תימחה לחלוטין מעל פני האדמה.
ומהו "משתין בקיר"? הביטוי מוזכר פעמים רבות בתנ"ך, ויש בו כמה פירושים. פירוש אחד: משתין בקיר הוא כלב, כלומר אפילו כלב לא יישאר לך. פירוש שני: משתין בקיר הכוונה איש, שאיש הוא המשתין בקיר, ואכרית לו איש. וביאור שלישי: "משתין" מלשון "משית", להשית ולשים - משית בקירות ליבו, כלומר כל בן דעת, כל בעל חוכמה ובעל דעת, את כולם אכרית.
ומהו "עצור ועזוב"? פירוש אחד: שלא יאמרו על בהמה או על דבר כלשהו שנשאר "זה נעצר מבית אחאב", "זה נעזב מבית אחאב" - לא יישאר כלום, הכל יימחה. פירוש נוסף: "עצור" זה הממון שהיה עצור בבתים, "עזוב" זה הצאן והבקר שעזובים בשדה - לא יישאר לך לא מה שבשדה ולא מה שבבתים. וחז"ל דורשים: עצור בעולם הזה ועזוב לעולם הבא, ואומרים חז"ל שאחאב הוא מארבעת המלכים שאין להם חלק לעולם הבא.
וְנָתַתִּי אֶת־בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרׇבְעָם בֶּן־נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן־אֲחִיָּה אֶל־הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
כמו שראינו אצל ירבעם בן נבט, שנאמרה עליו הבטחה כזאת ונתקיימה בו והשם הכריתו לחלוטין, וכמו בית בעשא בן אחיה שגם עליו נאמרה הבטחה כזאת ונתקיימה - כך גם אתה. ועל מה? "אל הכעס אשר הכעסת ותחטיא את ישראל" - שעשית זאת כדי להכעיס וכדי להחטיא את ישראל.
וְגַם־לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמֹר הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת־אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל׃
"בחל יזרעאל" הכוונה בבקעת יזרעאל, בגיא יזרעאל. אתה אומר "זה לא אני, זו היא"? גם לה יש חשבון, וגם היא תקבל את שלה, וכפי שנראה בהמשך הדבר קרה בפועל.
הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם׃
כיוון שהמצוי בעיר הם הכלבים, המת בעיר ייאכל לכלבים; וכיוון שבשדה מצויים עופות השמיים, המת בשדה ייאכל לעוף השמיים.
רַק לֹא־הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר־הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ׃
הכתוב מעיד שלא היו מלכים כמותו. ולכאורה, הרי ראינו מלכים רשעים, וראינו את ירבעם בן נבט! אלא שאומר רש"י: הם עבדו את העגלים מיראה. מה הייתה יראתם? אם נשאיר את העם עולה לירושלים, נאבד את המלוכה. לפיכך נעשה להם בית מקדש חלופי, נקים להם עגלים כאן שיעבדו אותם ולא יצטרכו לעלות לירושלים. זו הייתה התפיסה שהובילה אותם לעבודה זרה - יש כאן עניין של יראה, שהם יראים שהעם יעזבו אותם. אבל אצל אחאב לא כך היה, אלא "התמכרך לעשות הרע" - עשית זאת להכעיס, מכרת עצמך לעבודה זרה.
ובירושלמי מובא: חיאל בית האלי שושבינו היה - שושבינו היינו אהובו ורעו - והיה בכל יום שם את דמיו ונותן לעבודת גילולים. כלומר שוקל את עצמו, כמה הוא שווה, ונותן בכל יום את שוויו בכסף ובזהב לעבודת גילולים. לא היה רשע כאחאב.
ומעבר לזה מוסיף המלבי"ם רשעות נוספת: אחאב התמכר לרצון אחרים. כל שאר המלכים היו עושים רע מצד עצמם, וזה פחות גרוע ממלך שעושה רע ומוכר עצמו לאחרים. כשאדם מוכר עצמו לאשתו לעשות רע, פירוש הדבר שאין לו גבולות: לאן שהיא תגיע עם הרע שלה, אני איתה. וזהו "התמכרך". כשאדם עושה רע מצד עצמו, יש שלב שבו הוא אומר: טוב, עד כאן, מכאן איני ממשיך. אבל כשאתה מתמכר לעשות רע לפי מה שאשתך תמשוך - אין שום גבול ואין שום מגבלה לכמה רע תעשה.
וַיַּתְעֵב מְאֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
גם מבחינת האיכות וגם מבחינת הכמות הרבה תועבה ללכת אחרי הגילולים. אצל ירבעם ושאר המלכים היה חשש שיאבדו את המלוכה, אבל כאן "ויתעב מאוד ללכת אחרי הגילולים" - להידבק בהם ממש, ככל אשר עשו האמורי; לא מצד כדאיות, אלא מתוך רצון אמיתי להידבק בהם.
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם־שַׂק עַל־בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט׃
כששמע אחאב את הנבואה הקשה, קרע בגדיו, שם שק על בשרו, התענה, והלך "אט" - כאדם מנודה, כאדם אבל. וחז"ל אומרים עוד: "ויהלך אט" - שהיה הולך בסתר, שלא יראו אותו אנשים כאבל וכמנודה, שאין זה לכבודו של המלך.
וַיְהִי דְּבַר־ה' אֶל־אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר׃ הֲרָאִיתָ כִּי־נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי־נִכְנַע מִפָּנַי לֹא־אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל־בֵּיתוֹ׃
מדוע בתחילה "מִלְּפָנָי" ואחר כך "מִפָּנַי"? באמת אחאב לא עשה תשובה, אבל אחאב נכנע. נכנע פירושו שהראה שהדברים כואבים לו, שהדברים נוגעים אליו, שהוא חושש מפני הבאות. וזה הרבה יותר טוב מאדם שממשיך בדרכו ואינו מתרגש כלל ממה שהשם אומר לו. עצם הכניעה היא מעלה גדולה, שהספיקה כדי שהקדוש ברוך הוא לא יביא עליו את כל הרעה בימיו אלא רק בימי בנו.
ומדייק המלבי"ם: "מלפני" הכוונה מפני גדלות השם ורוממותו יתברך, ואילו "מפני" הכוונה מפני יראת העונש - ירא מפניו. וכך אומר הקדוש ברוך הוא לאליהו: הראית כי נכנע אחאב מלפני? כשאתה רואה את כניעתו, נראה לך שהוא נכנע מפני גדלות השם ורוממותו? דע לך שלא: "יען כי נכנע מפני" - לא מרוממותי, אלא רק מפחדי, זה מה שגרם לו. ואף על פי כן, אף שאין זו תשובה, ואף שזו כניעה גרועה - לא כניעה מפני רוממותו יתברך אלא רק כדי שלא יורידו לו את המקל על הראש - בכל זאת הועילה.
ומכאן אנחנו רואים מה גודל מעלתה של הכניעה. נפלא מאוד שיש לו אמונה, אף שאין לו עדיין יראת רוממות. וכי מה החידוש בכניעה כזאת? אתה אומר לאדם: ראית? כיוונתי אליו רובה, ראית איך הוא נכנע? תודה רבה, עם רובה כל אדם נכנע. זה מה שאומר לו כאן. ובכל זאת, יש מעלה גבוהה ועצומה שאדם ידע - עצם עניין התשובה הוא הכניעה מפני השם, ההבנה שיש על זה עונש, שיש דין ויש דיין.
אומר המלבי"ם: דע לך שאם היה שב בתשובה שלמה, הייתה מתבטלת כל הגזירה. אבל היות ולא שב אלא רק הראה כניעה, וגם כניעה גרועה, לכן הגזירה לא בטלה לחלוטין אלא רק קיבלה דחייה. אילולא נכנע אחאב, היה מחויב המציאות למשוח מיד את יהוא למלך, והוא היה הורג את אחאב ואת בני ביתו תכף ומיד, כפי שכבר נמסרה הנבואה הזאת לאליהו. ובזכות כניעתו קיבל דחייה, כפי שנראה שבמשך שלוש שנים לא קרה מאומה - "וישבו שלוש שנים אין מלחמה בין ארם ובין ישראל", כך פותח הפרק הבא. מי גרם לשלוש השנים הללו? אותה כניעה.
פרק כ"א פותח בכרם קטן ליד בית פרטי, ומסתיים בגזר דין על שושלת שלמה. אחאב אינו רשאי לקחת את הכרם, שכן רשות המלך היא לצורכי מלוכה ולא לצרכיו הפרטיים, ונבות אינו מוכן לתת את נחלת אבותיו - הן מצד הנחלה, הן מפני שהבין שהמקום נועד לעבודה זרה. תשובתו העוקצת פוגעת באחאב דווקא במקום שבו נותרו בו רגשות לאלוקי ישראל, וכשאיזבל מסיתה אותו היא רוקמת עלילה מתוחכמת: ספרים חתומים בחותם המלך, שופטים מכאן ומכאן, שני עדי בליעל, ופסק דין שכולל בתוכו גם דין הרוגי מלכות כדי לזכות בירושה. אליהו מגיע לכרם עם "הרצחת וגם ירשת", ואחאב מנסה להתחמק - אך מי שמכר עצמו לרצון אחרים אחראי על כל מה שנעשה בשמו. ובכל זאת, בסוף הפרק נפתח פתח: אחאב נכנע, אף שנכנע רק מיראת העונש ולא מיראת הרוממות, ובזכות אותה כניעה בלבד נדחתה הגזירה. אין זו תשובה שלמה שמבטלת את הגזירה, אבל היא מלמדת כמה גדול כוחה של הכרה פשוטה שיש דין ויש דיין.