פרק כ' בספר מלכים א' מספר על מלחמות בן הדד מלך ארם באחאב מלך ישראל. בתחילת הפרק עולה בן הדד עם שלושים ושניים מלכים וצר על שומרון, שולח דרישות משפילות לאחאב, ואחאב - לאחר שהזקנים והעם אומרים לו "אל תשמע ולא תאבה" - מסרב. נביא ניגש אליו ומבטיח לו נצחון "בנערי שרי המדינות", ואכן ארם ננגפת ובן הדד נמלט. מכאן ואילך נעסוק: בהתראת הנביא לקראת השנה הבאה, בוועדת החקירה של יועצי ארם, במלחמה השנייה שבעמק, ובחטא הגדול של אחאב ששילח את בן הדד מידו.
וַיִּגַּשׁ הַנָּבִיא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הִתְחַזַּק וְדַע וּרְאֵה אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶיךָ׃
הנביא הניגש אל אחאב הוא מיכיהו בן ימלא, והוא אומר לו: התכונן, דע לך שבעוד שנה מלך ארם שב ועולה עליך. מהו "לתשובת השנה"? כאשר תשוב החמה בדיוק לאותה נקודה שבה היא עומדת עכשיו; הרי השמש לא תעמוד בנקודה זו שוב אלא בעוד שנה שלמה.
ומהו "התחזק"? שני פירושים. האחד: הכן את עצמך למלחמה ולקרב, שלא נצטרך אחר כך למנות ועדה שתבדוק אם היה נשק בארסנל ואם האוכל היה טרי. והפירוש השני, שבלי ספק כלול כאן: הקדוש ברוך הוא עושה לך נס כדי שתסיק ממנו מסקנות. התחזק באמונה בהשם ובביטחון בהשם, כדי שבעוד שנה, כשמלך ארם יחזור אליך, תהיה כבר מוכן מבחינה רוחנית לנצח אותו.
וְעַבְדֵי מֶלֶךְ אֲרָם אָמְרוּ אֵלָיו אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם עַל כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ וְאוּלָם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם׃
יועצי מלך ארם צריכים תירוץ, ושערי תירוצים לא ננעלו. הם גם מפחדים שהמפלה תעלה להם בראשם, ולכן חייבים לתת הסבר: איך קרתה פשלה כזאת, איך נפילה כזאת? אז הם אומרים לו: לישראל יש נשק סודי - האלוהים שלהם. אבל דע לך, "אלוהי הרים אלוהיהם", כוחו בהרים ואין לו כוח במישור. הם התחכמו אלינו: הוציאו פלוגת אנשים מן העיר, דאגו שנגיע אחריהם אל ההר, אל המגרש הביתי שלהם, ושם הכו אותנו. בפעם הבאה נהיה חכמים יותר: אנחנו נקבע את כללי המשחק, נביא אותם למישור, ושם נראה כיצד תש כוחו של אלוהיהם.
שואל המצודת דוד: מנין להם הרעיון הזה? אילו אמרו שאין כוחו אלא בים, היה לזה יסוד: מי המבול, דור אנוש שנשטף במים, פרעה ועבדיו בים, סיסרא שנחל קישון גרפם. אבל "אלוהי הרים" מנין? מבאר המצודת דוד: את התורה נתן הקדוש ברוך הוא על ההר, ומכאן הסיקו שכוח שליטתו בהר. לכן נהיה בעמק ובמישור, ושם נראה כיצד יוכל לנו.
וְאֶת הַדָּבָר הַזֶּה עֲשֵׂה הָסֵר הַמְּלָכִים אִישׁ מִמְּקֹמוֹ וְשִׂים פַּחוֹת תַּחְתֵּיהֶם׃
כאן באות הצעות הייעול. זו ועדת חקירה עם שיניים, עם מסקנות אופרטיביות והערות אזהרה - ועדה שעורפת ראשים: אם אתה רוצה להצליח, הסר את המלכים העומדים בראש הגדודים ומַנֵּה "פחות" תחתיהם. "פחות" הוא מלשון פחה, מושל (כלשון "הסגנים והפחות"), ופירוש הדבר: למנות במקומם אנשים שכוחם וחשיבותם פחותים.
ומדוע לא למנות אנשים חשובים? שתי סיבות. האחת: החיל, כשראה שבראשו עומדים מלכים, התגאה ובטח בכוחו. אם תעמיד בראשו אנשים פחות חזקים ופחות חשובים, יבטחו פחות בכוחם וימסרו נפשם יותר במלחמה. והשנייה: אנשים חשובים אין נפשם מסורה - נפשו יקרה בעיניו; לעומתם אנשים פשוטים מוסרים נפשם. מעשי הגבורה בצבא ובכל מערכות המלחמה באים דווקא מן האנשים הפשוטים. לכן מַנֵּה אנשים שאינם חשובים, ועל ידם תיעשה המלחמה במסירות נפש.
וְאַתָּה תִמְנֶה לְךָ חַיִל כַּחַיִל הַנֹּפֵל מֵאוֹתָךְ וְסוּס כַּסּוּס וְרֶכֶב כָּרֶכֶב וְנִלָּחֲמָה אוֹתָם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיַּעַשׂ כֵּן׃
עכשיו הם אומרים לו מה תפקידו שלו: דע לך שלא הייתה שום בעיה בסדר הכוחות של הצבא. היינו מספיק אנשים כדי למגר אותם, ואין צורך לשנות זאת. כל הבעיה הייתה בנקודה שעליה שמנו את האצבע. לכן אל תגייס צבא גדול יותר - "חיל כחיל הנופל מאותך", בדיוק כמספר שיצא בפעם הראשונה, "וסוס כסוס ורכב כרכב". רק שַׁנֵּה את מה שאמרנו לשנות, ותראה כיצד הכל ישתנה לטובה. השינוי הנדרש הוא בתפיסת המלחמה, לא בסדר הכוחות.
וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה וַיִּפְקֹד בֶּן הֲדַד אֶת אֲרָם וַיַּעַל אֲפֵקָה לַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל׃
"לתשובת השנה" - כמו שאמר הנביא, ששבה החמה לאותה נקודה בדיוק. בן הדד פוקד את ארם, עושה מפקד, ועולה לאפק. שואל הרד"ק: הרי אפק היא בנחלת יהודה, ובן הדד בא להילחם בישראל, בשומרון - מה לו אצל בני יהודה? מבאר הרלב"ג: אפק היה מקום שהיה ליהודה וארם כבשו אותו מהם, ועכשיו דרך שם הוא הולך להילחם בישראל. ומדוע דווקא לאפק? מפני ששם היה מישור, והם הרי חיפשו מישור.
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הׇתְפָּקְדוּ וְכׇלְכְּלוּ וַיֵּלְכוּ לִקְרָאתָם וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ׃
גם ישראל עשו מפקד, "וכלכלו" - הצטיידו בצידה למלחמה, והלכו לקראתם. "חשיפי" הוא מלשון חשוף, גלוי, ו"כשני חשיפי עיזים" פירושו כשתי פלוגות, כשני עדרי עיזים. ומה בא הכתוב ללמדנו? הבט בהבדל: בתחילה היו ישראל בעיר חומה ונלחמו בהר, ועכשיו אינם כן אלא יוצאים לקראתם אל המערכה. ועוד: בפעם הראשונה לא ידעה ארם כמה מונה צבא ישראל - חשבו שיצאה אליהם קבוצה קטנה לבקש שלום, ואחר כך באה עליהם ההפתעה של שבעת אלפים איש, וגם זה מיעוט שבמיעוט. אבל הפעם יצאו כולם והיו גלויים לעיניהם כשני חשיפי עיזים, ואז התברר שהם מועטים מאוד. בראשונה לא היה אפשר לדעת את מספרם, ועכשיו כשהם הולכים בגלוי רואים: זה כל הצבא? שתי קבוצות בסך הכל.
וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְהֹוָה יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים יְהֹוָה וְלֹא אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא וְנָתַתִּי אֶת כׇּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה׃
הנביא מבהיר לאחאב מדוע יינתן לו הנצחון: לא משום שאתה ראוי או צדיק כל כך שעושים לך נס, אלא כדי שלא יתחלל שם השם, שהם אומרים שהקדוש ברוך הוא הוא אלוהי ההרים בלבד. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אני אלחם את מלחמתכם, כדי להראות להם שהוא מושל ושולט בכל העולם כולו, בכל הארץ, בכל הבריאה ובכל העולמות. זהו השיעור שארם צריכים לקבל. שאם תפסידו עכשיו, יאמרו ארם: הנה, אמרנו לך שאלוהיהם מוגבל - ויהיה כאן חילול השם נורא. רק בשל כך אומר הקדוש ברוך הוא: אמסור אותם בידך.
אך יש כאן דבר תמוה: "ויגש איש האלוהים ויאמר אל מלך ישראל ויאמר" - מהו "ויאמר ויאמר", ומה אמר בראשונה שאינו כתוב כאן? אמר רבי יוחנן: כל מקום שנאמר "ויאמר ויאמר" צריך לדרוש. ומבאר רבי יוחנן: אמירה ראשונה - "ונתתי את כל ההמון הזה בידך"; ואמירה שנייה - אם ייפול בן הדד בידך אל תחמול עליו, אלא חסל אותו. ומנין לנו זאת, הרי אין כאן גילוי מפורש? מן ההמשך: בסופו של דבר לא חיסל אותו, והנביא בא ואומר לו למה לא עשית כאשר ציוויתיך. מכאן שהיה כאן ציווי לחסל את מלך ארם.
והמלבי"ם מבאר לפי הפשט: האמירה הראשונה היא שדיבר עמו בענייני המלחמה, שלא בשם השם, והזכיר לו את מה שאמר לו במלחמה הקודמת - שבשנה הבאה תהיה מלחמה ושיתכונן כראוי. ואחר כך אמר לו בשם השם: דע לך שאף שאינך ראוי מצד עצמך, מצד הקדוש ברוך הוא - השם יקום את כבודו, ולכן ייתן אותם בידך.
וַיַּחֲנוּ אֵלֶּה נֹכַח אֵלֶּה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַתִּקְרַב הַמִּלְחָמָה וַיַּכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת אֲרָם מֵאָה אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד׃
"אלה נוכח אלה" - עורכים מערכה מול מערכה. וכאן היה נצחון שלא בדרך הטבע. מאה אלף רגלי ביום אחד! שימו לב לפרופורציה: כל הנופלים בכל מלחמות ישראל עד היום הם כעשרים ושלושה עד עשרים וחמישה אלף איש, וזה במלחמות שנמשכו חודשים. וכאן מדובר על יום אחד ומאה אלף רגלי. זה דבר שאין לשערו. אפילו רק להרוג מאה אלף אנשים ביום אחד, בלי קרב כלל, במכונת ירייה - כבר זה לוקח יותר מיום. וכאן מדובר בקרב ובמלחמה. נס שהוא מעל לכל דרך הטבע.
וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים אֲפֵקָה אֶל הָעִיר וַתִּפֹּל הַחוֹמָה עַל עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים וּבֶן הֲדַד נָס וַיָּבֹא אֶל הָעִיר חֶדֶר בְּחָדֶר׃
ואם אין די בזה, בא הפסוק הבא להראות שהנס הוא נס בריבוע: נותרו עוד עשרים ושבעה אלף שניצלו, והם בורחים אל תוך העיר, ושם "על מזלם" נופלת עליהם החומה והורגת את כולם. ובן הדד עצמו, המלך, שרד, ברח ונכנס אל העיר "חדר בחדר" - שהחביאו אותו באיזה חדר פנימי.
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמׇתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ׃
שמענו שמלכי ישראל מלכי חסד הם, אומה המתחסדת עם אויביה. נראה לו אפוא הכנעה: נשים עלינו שקים, ונראה לו שאנו מוכנים להיות לפניו כשבויי מלחמה, ואולי יחוס וירחם. ואכן שלוש מידות בישראל: גומלי חסדים, ביישנים, רחמנים - ומי שאין בו מידות אלו, חסר לו בורג. אלא שהפסוק הבא בא ללמדנו שלפעמים, אם אין אדם הולך בדרך הקדושה, הוא משתמש ברחמנות ובביישנות ובגמילות החסדים לטומאה. כפי שאנו רואים אצל כל מיני אנשים החסים ומרחמים על אויבינו, שאינם יכולים לראות בסבל בני דודינו.
וַיַּחְגְּרוּ שַׂקִּים בְּמׇתְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ עַבְדְּךָ בֶן הֲדַד אָמַר תְּחִי נָא נַפְשִׁי וַיֹּאמֶר הַעוֹדֶנּוּ חַי אָחִי הוּא׃
גם בלי להיות איתו יחד בגולני, אחאב קורא לו "אחי": חביב הוא לי כאח, אין לו מה לדאוג, לא אעשה לו מאומה. והם אמרו "עבדך בן הדד" - הוא מוכן להיות אפילו עבד שלך, העיקר שתחייה אותו. וכאן עשה אחאב שטות בכפליים: ראשית, אם אויב נופל לידך במצב כזה, הדבר הראשון שאתה צריך לעשות הוא להרוג אותו; ניצחת בקרב - הרוג את המלך. ואם לא הרגת אותו - קח אותו לעבד. ואחאב לא די שלא הרגו, אלא אף על העבדות שהציע לו ויתר: אתה אח שלי, אתה בן חורין, אתה חופשי. אפילו בתורת עבד איני רוצה להחזיק בך - "אחי הוא".
וזו הייתה תחבולתם: הבה נציג עצמנו לפניו כשפלים, שהרי הוא איש רב חסד. כשמישהו מתנגד לי, הדבר מעודד אותי לכפות עליו את רצוני בכוח; אבל כשהוא מסכים איתי - הוא הוציא את העוקץ. אין כאן שום גבורה. אם בא מישהו ואומר "קח, תלה אותי, אתה צודק" - איזו גבורה יש בתליית אדם כזה? אילו היה נאבק, ייתכן שתוך כדי המאבק אף אהרוג אותו; אבל כשאינו נאבק, פעמים רבות הרחמים נכמרים, שכן אין כאן גבורה כלל אלא דבר שייתפס כאכזריות סתם. לכן אמרו: נציג עצמנו כשפלים ואז ירחם עלינו.
וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ וַיֹּאמְרוּ אָחִיךָ בֶן הֲדַד וַיֹּאמֶר בֹּאוּ קָחֻהוּ וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן הֲדַד וַיַּעֲלֵהוּ עַל הַמֶּרְכָּבָה׃
"ינחשו" מלשון נחש, ניחוש, כלשון "נחש ביעקב". מהו ניחוש? שהיו עושים סימן מכל מיני תופעות ומעשים שקרו: נפל מקלו מידו - סימן שיהיה לו יום רע; יצא מביתו ופגש אדם חשוב - סימן שיצליח בעסקיו; עבר חתול שחור - אוי ואבוי; עבר חתול לבן - סימן שלא יהיו עכברים בביתו, וכל כיוצא בזה. כעין מה שעשה אליעזר: "והיה הנערה אשר אומר אליה". והגמרא כבר דנה מהו ניחוש האסור ומהו ניחוש המותר. כאן "והאנשים ינחשו" - עשו מזה סימן: כיוון שנפלו דברי שלום בפיו של אחאב, אפילו אם נאמר שלא במתכוון אמרם, כבר סימן טוב הוא שיצא לו דבר טוב מפיו.
"וימהרו ויחליטו" - מיהרו להחליט שכן הוא. ומה פירוש "להחליט"? מוחלט הוא קבוע ולצמיתות, כמו "הבית מוחלט לאדם" שהתרגום מתרגמו לחלוטין, לצמיתות; וכמו מצורע מוחלט לעומת מצורע מוסגר: המוחלט נשאר בצרעתו לצמיתות עד שיהיה בו שינוי, והמוסגר רק לשבעה ימים. הם מיהרו אפוא להחזיק את הדבר בהחלטיות, שאכן כן הוא.
ומהו "הממנו"? רש"י מבאר שהה"א של "הממנו" מצטרפת לתיבה הקודמת, וכאילו כתוב "ויחליטוה ממנו" - החליטו שהדבר יצא ממנו באמת. והמלבי"ם מבאר אחרת: בתחילה לא האמינו שאמר את הדבר בלב שלם, וחשבו שהוא מצחק בהם, ולכן "ינחשו הממנו" - התחילו לנחש אם זה ממנו או לא ממנו, כמסתפקים. ובשלב השני "וימהרו ויחליטו", מיהרו והחליטו שאכן ממנו יצא הדבר. ומיד הם מראים אחווה גם מן הצד השני: "אחיך בן הדד" - נתפסים בלשונו כדי לנצל את המומנטום ולומר שגם הוא אמר שהוא אחיך ואתה אהוב עליו. ואז יוצא בן הדד, ואחאב מעלה אותו על המרכבה.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב וְחֻצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיִּכְרׇת לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ׃
בן הדד אומר לאחאב: כל הערים שאבי לקח מאביך, מעומרי אביו של אחאב - אשיב לך. ולא זו בלבד, אלא "וחוצות תשים לך בדמשק": בדמשק, שהיא ראש למלכותי, תעמיד לך שווקים, תהיה לך שם ממשלה וזכות, כשם שהיה לאבי שליטה ושווקים בשומרון. העיקר - שלחני בשלום.
ומה עונה אחאב? "ואני בברית אשלחך" - כן, המדבר כאן הוא אחאב, והוא כרת לו ברית ושילחו. אומר המלבי"ם: לא לקח ממנו ערים, לא חוצות ולא כלום. אמר לו אחאב: אני מוותר לך, אם תחתום לי ברית - די לי. שביתת נשק, בדיוק הסכם אוסלו: אתה תיקח הכל ואני איני מבקש דבר. טרור, מלחמה בטרור, איסוף נשק - לא צריך, קשה לכם, אינכם יכולים, בסדר, אנחנו נותנים הכל ואתם אל תתנו כלום. וכך הכפיל אחאב את חטאו ושילשו: לא די שלא הרגתו, ולא די שלא לקחתו לעבד, אלא אף את מה שהיה מוכן לתת לך כהוכחת שעבוד לא הסכמת לקבל, ואף ממשלה עליו לא רצית. ובאמת נראה בהמשך שהדבר הזה היה לאחאב למוקש, וסבל בגללו, ולבסוף נזקק לעמוד מול האומה הזאת לקרב פעם נוספת.
וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר יְהֹוָה הַכֵּינִי נָא וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ׃
מי הוא הנביא המופיע כאן בפעם השלישית בפרק? מיכיהו בן ימלא, והוא זה שיוצר את הקשר עם אחאב. וכאן מתרחש סיפור משונה שלכאורה אינו קשור לעניין, ובהמשך נתפור את הכל ונראה כיצד הדברים מתחברים. מיכיהו בן ימלא ניגש לאחד מרעיו ואומר לו: קיבלתי נבואה שעליך להכותני, הכני נא. והאיש מסרב: איני מרים יד אף על זבוב, אני נגד מכות, פציפיסט, נגד מלחמות ונגד אלימות, אינני מכה אף אחד.
וַיֹּאמֶר לוֹ יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ׃
העובר על דברי נביא - מה דינו? חייב מיתה, פסוק מפורש בתורה. הלך מאצלו, ומצאו האריה והכהו.
וַיִּמְצָא אִישׁ אַחֵר וַיֹּאמֶר הַכֵּינִי נָא וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ׃
הנביא מחפש מתנדב נוסף, וזה כבר לא ידע חוכמות: אמרו לו הרבץ - הרביץ. ובאמת אי אפשר לומר שלא היה כאן אלא ציווי הנביא בלבד; אם בא אליך נביא ואומר לך הכני - מי לא ישמע לדברי הנביא? והוא לא הסתפק במכה, אלא הכה וגם פצע.
וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר עַל עֵינָיו׃
הנביא הולך ועומד על הדרך במקום שהוא יודע שהמלך עתיד לעבור בו. ומהו "ויתחפש באפר"? פירוש אחד, רש"י, שאפר הוא כתרגום יונתן "מעפרה", מעפורת, סוג של גלימה (כלשון הכתוב שאדם הנכנס להסתפר שם עליו מעפורת), וכיסה עצמו בה כדי שלא יכירוהו - וזהו "ויתחפש", שכל לשון חיפוש כאן היא לשון שינוי בגדים, כדרך שמתחפשים בפורים. ופירוש נוסף של הרד"ק: שם אפר ממש על עיניו כדי שלא יכירוהו. ויש מבארים צעיף, "אפר" מלשון פאר, כמו "פארי המגבעות", שהיה שם צעיף על עיניו שלא יהיה ניכר.
וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר וְהוּא צָעַק אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה אִישׁ סָר וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ וַיֹּאמֶר שְׁמֹר אֶת הָאִישׁ הַזֶּה אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל׃
הוא בא ומספר לו: יצאתי למלחמה, בא אליי אדם והפקיד בידי איש אחר, והזהיר אותי לשמרו שלא יברח. ואמר לי: אם ייפקד מידך, אם יברח ממך - בן מוות אתה. ומהו "או כיכר כסף תשקול"? שני פירושים: האחד, שיינטל ממך כיכר כסף; והשני, כדברי הרלב"ג, שאם תשמור אותו כהוגן תקבל כיכר כסף - כלומר אם ייפקד, נפשך תחת נפשו, ואם לא ייפקד, כיכר כסף תשקול.
וַיְהִי עַבְדְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה וְהוּא אֵינֶנּוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ׃
אומר לו: לא שמתי לב, התעסקתי פה ושם, והנה תעו עיניי ממנו ואיננו - נעלם האיש. אומר לו מלך ישראל: מצטער, אין בידי לעזור. "כן משפטך אתה חרצת" - אתה קבעת והסכמת שנפשך תחת נפשו, אתה תשלם בנפשך.
ומה בעצם אמר לו הנביא? אומר המלבי"ם: לא סיפור בדוי סיפר, אלא דברים כהווייתם, מעשה שהיה. גם אני, הנביא, הייתי במלחמה, והשם מסר את בן הדד בידו של אחאב שיהרגהו; ואם לא נעשה הדבר - גם אני אשם, שהרי הייתי מצווה להוכיח אותך ולמנוע ממך את הדבר. והשם הזהיר שאם ייפקד, ייענשו בגוף או בממון. והמלבי"ם אינו מבאר את "או כיכר כסף" כדרך שביארנו קודם, שאם תשמור תקבל כסף; אלא כך היה התנאי: "והייתה נפשך תחת נפשו או כיכר כסף תשקול" - או שיינטל ממך נפשך או שיינטל כספך, או שניהם.
ואומר המלבי"ם שכך אכן היה לאחר מכן: נאמר שתינטל נפשו - ונטלו את נפשו של אחאב, שאחאב נהרג. והנביא בגופו לקה, כמו שראינו שהנביא הוכה. ובממון - כמו שנראה בהמשך שחיל ארם בזזו את ממונם של ישראל, וזהו "או כסף תשקול". שלושת הדברים התקיימו בהם. וזהו "ויהי עבדך עושה הנה והנה" - אני הנביא התעסקתי בדברים אחרים ולא נתתי לבי להזהירך, אחאב, בזמן, "והוא איננו" - והנה שילחת את בן הדד בשלום. אלא שהמלך לא הבין את כל זה, שהרי אחאב לא קרא מלבי"ם; הוא חשב שמספרים לו סיפור, ומיד פסק: "כן משפטך אתה חרצת" - מגיע לך גם לשלם כסף וגם מיתה, הכל מגיע לך.
וַיְמַהֵר וַיָּסַר אֶת הָאֲפֵר מֵעֲלֵי עֵינָיו וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִיאִים הוּא׃
כשהסיר את האפר - את המעפורת או את הצעיף - מעל עיניו, הכיר אחאב שמן הנביאים הוא, ואז כבר מדבר עמו הנביא גלויות.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ׃
אומר לו: העונש שסבל עתה הנביא, אותן מכות שקיבל, הוא שיבוא עליך, אחאב, יען אשר שילחת את איש חרמי. ומהו "חרמי"? ביאור אחד: לשון חרם, לשון מלחמה. וביאור נוסף, מדרש אגדה: אמר לו הקדוש ברוך הוא, כמה מצודות וחרמים פרשתי לך עד שנפל בידך. "חרמים" הן מצודות ורשתות. כמה רשתות פרשתי עד שהבאתיו עד אליך: הרגתם מאה אלף איש ביום אחד, הפלתי עליו את החומה, נכנס חדר בתוך חדר, שלחתי לך אנשים שיאמרו לך שהוא מבקש שלום - הרי יש בידך אנשים שיודעים היכן הוא מתחבא, יכולת לקחת אחד מהם, להצמיד לו אקדח לרקה ולומר לו הבא אותי אליו עכשיו. כמה שטיח אדום פרשתי לך להגיע אל בן הדד, כמה מצודות וחרמים - ואתה שילחת את איש חרמי מידך? לכן "והייתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו". וכפי שאמרנו, בסופו של דבר לא נתקיים "ועמך תחת עמו" בשלמותו, בזכות אותה טיפת דם שיצאה מן הנביא.
וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה׃
מלך ישראל הולך לביתו סר וזעף, מפני שהוא מבין שיש כאן תוכחה גדולה כנגדו, ושהסתבך עם בורא עולם. וכמו שהזכרנו בעבר, אחאב אף שעובד עבודה זרה היה - "שתול היה", כלומר כל הזמן היה מתנדנד: נוטה להשם, והעבודה הזרה מושכת אותו אליה, ושוב נוטה להשם. לכן בכל פעם שבאה התוכחה אל אחאב אנו רואים אותו מתקפל. כך היה בהר הכרמל, כשאליהו הנביא הביא את העם לצעוק "השם הוא האלוקים" - אחאב התקפל; וכך כאן: הוא הולך סר וזעף, שכן הוא מבין שאין אלו דברי הנביא בלבד אלא דבר השם, ושיש כאן תוכחה כנגדו. וכך נראה גם בהמשך בעניין כרם נבות היזרעאלי, שדברי נבות מציקים לאחאב וגורמים לו להיות סר וזעף, מפני שהוא יודע שיש אמת בדברים ושיש כאן תוכחה מאת השם - וכנגד התוכחה הזאת לא היה אחאב יכול לעמוד. אבל שימו לב: כל זה לא גרם לו לשנות את דרכיו. המצפון מציק, ופעמים רבות הציקת המצפון אינה משנה את דרכם של אנשים: הוא ממשיך באותה דרך ובאותה התנהגות, רק שיש משהו שמפריע לו ומוסיף להפריע לו - והוא ממשיך בדרכו.
הפרק פותח בנצחון שניתן לאחאב כדי שיתחזק באמונה, וממשיך בוועדת החקירה של ארם שהמציאה תירוץ - "אלוהי הרים אלוהיהם" - וביקשה להילחם בעמק. הקדוש ברוך הוא נותן בידי ישראל נצחון שהוא נס בריבוע, מאה אלף רגלי ביום אחד ועוד עשרים ושבעה אלף תחת החומה, ולא מפני זכותו של אחאב אלא כדי שלא יתחלל שמו. ובנקודת ההכרעה נכשל אחאב: הוא לא הרג את בן הדד, לא לקחו לעבד, ואף את הערים והחוצות שהוצעו לו לא קיבל, אלא כרת ברית ושילחו. הנביא, בסיפור המכות והאפר, מגלה לו שהעונש שלוש פנים לו - נפש, גוף וממון - ואחאב הולך לביתו סר וזעף, יודע שהוא נתבע ואינו משנה את דרכו. וזהו הלימוד הגדול: מצפון מציק אינו שווה תשובה, ורחמנות במקום שאמרה תורה להחרים - אינה חסד אלא חטא.