פרק כ בספר מלכים א פותח מהלך חדש: מלחמות ארם בישראל בימי אחאב. הפרק הזה, וגם הפרקים הבאים, עוסקים בקורותיו של אחאב. חלקים נכבדים מספר מלכים מוקדשים לו, משום שהיה מלך דומיננטי מאוד שעשה מעשים רבים, ואליהו הנביא ונביאים נוספים נשלחו אליו. משום כך באות קורותיו בפירוט כה רב.
וּבֶן־הֲדַד מֶלֶךְ־אֲרָם קָבַץ אֶת־כׇּל־חֵילוֹ וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ וְסוּס וָרָכֶב וַיַּעַל וַיָּצַר עַל־שֹׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ׃
בן הדד מלך ארם קובץ את צבאו כדי לבוא ולהילחם בישראל, ואינו מסתפק בכך: הוא מקבץ עמו עוד שלושים ושניים מלכים. עם כוח עצום כזה הוא עולה וצר על שומרון.
וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־אַחְאָב מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל הָעִירָה׃ וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר בֶּן־הֲדַד כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי־הוּא וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי־הֵם׃
לפני הביאור נעמוד על הקושי הגדול שבפרשה: מהי השליחות הכפולה. בתחילה שולח בן הדד ואומר "כספך וזהבך לי הוא ונשיך ובניך הטובים לי הם", ואחאב מסכים. ואז הוא שולח שוב ואומר "כי שלחתי אליך לאמור כספך וזהבך ונשיך ובניך לי תיתן" - הרי את זה כבר שלח בשליחות הראשונה! מה נתחדש בשנייה? ומיד אחר כך אחאב עונה שלדבר הראשון הוא מוכן ולשני איננו מוכן. מה היה הראשון, מה היה השני, ומה ההבדל ביניהם? וגם: מהו "כל מחמד עיניך" שנזכר בשליחות השנייה?
נצעד כדרכנו עם המלבי"ם, ואחר כך נראה גם את דברי חז"ל. את המשפט "כספך וזהבך לי הוא" אפשר להבין בשתי משמעויות. משמעות אחת: הם קנייני. אתה עבד שלי, ובתור עבד שלי כל מה שיש לך שייך לי. מבחינה מעשית פירוש הדבר: אתה מעלה לי מיסים. זה היה דבר מקובל מאוד בתקופות הקדמוניות - אומה שכפופה לאומה אחרת, מעלה לה מיסים ונחשבת נתונה תחתיה. ולמה הייתה עושה זאת? לא מתוך רצון טוב, אלא מתוך חשש: שמא אפרוץ עליכם במלחמה ואקח את כל ארצכם. כדאי היה למלך להשפיל את ראשו, להעלות מס למלך שכנגדו ולומר: כל מה שיש לי שייך לך.
ומשמעות שנייה: אין כאן דיבור על שעבוד כללי, אלא דרישה מעשית. "כספך וזהבך לי הוא" - אדוני, התחל לאסוף את הכסף והזהב שבממלכתך ולהעביר אליי. "נשיך ובניך הטובים לי הם" - קח את נשיך ואת בניך הטובים ותן לי אותם בפועל.
המשמעות השנייה מסתברת יותר. שהרי אם כוונתו שאתם נתונים תחת מרותי ועבדים שלי, וכי רק הכסף והזהב שייכים לארם? הרי הכול שייך לארם. ומדוע נקט דווקא "נשיך ובניך הטובים" - וכי רק הטובים שייכים לו, והרעים והגרועים אינם? הכול שלו. אלא משמע שהוא מתכוון לומר: אדוני, אני רוצה שתביא לי אותם בפועל - את כספך, את זהבך, את נשיך ואת בניך.
וַיַּעַן מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לְךָ אֲנִי וְכׇל־אֲשֶׁר־לִי׃
אחאב הבין כביאור הראשון: אני העבד שלך, וכל מה שיש לי שייך לך. אמת ונכון, צדקת בכל דבריך. ושימו לב להדגשה "וכל אשר לי" - לא רק כספי וזהבי, אלא גם שאר הדברים; לא רק נשיי ובניי הטובים, אלא גם אלה שאינם מוצאים חן בעיניך. הכול שלך. שהרי אם אני עבד שלך, מה שקנה עבד קנה רבו, וממילא הכול שלך.
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיֹּאמְרוּ כֹּה־אָמַר בֶּן־הֲדַד לֵאמֹר כִּי־שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ לִי תִתֵּן׃
לא הבנת, אחאב. הביאור הוא כצד השני. לא שהם שלי - זה ברור שהם שלי, ובשביל זה לא הייתי צריך לשלוח שליחים. כוונתי הייתה "לי תיתן": תתחיל לארוז ולשלוח. אני רוצה את זה אצלי. זו הייתה הבקשה.
כִּי אִם־כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת־עֲבָדַי אֵלֶיךָ וְחִפְּשׂוּ אֶת־בֵּיתְךָ וְאֵת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ וְהָיָה כׇּל־מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ׃
כאן הוא מוסיף דרבון ואיום: כדאי לך לשלוח בעצמך, שכן אם אצטרך לשלוח את עבדיי - תפסיד בשני דברים. ראשית, "וחיפשו את ביתך ואת בתי עבדיך": עד עתה לא דיבר כלל על בתי העבדים, ועכשיו הוא מודיע שאנשיו יחפשו גם שם, ולא יישאר כלום. שנית, "והיה כל מחמד עיניך": הם לא יסתפקו בכסף ובזהב בלבד, אלא יקחו כל דבר חמדה שבביתך. ייתכן שיש לך דברים מיוחדים ויקרים שאינם כסף וזהב - כעת איני מבקש אותם, אבל אם יבואו עבדיי, דע לך שאת כל מחמד עיניך ייקחו. בקיצור: שיטות של מאפיה - כדאי לך לתת בטוב, שלא נבוא אנחנו וניקח בכוח.
וַיִּקְרָא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל לְכׇל־זִקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר דְּעוּ־נָא וּרְאוּ כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ כִּי־שָׁלַח אֵלַי לְנָשַׁי וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי וְלֹא מָנַעְתִּי מִמֶּנּוּ׃
הדרך המקובלת בזמנם הייתה שאם צרו על מדינה והמדינה הנצורה הניפה דגל לבן של כניעה, פירושו של דבר: אנחנו עבדים שלך ומעלים לך מיסים. ואם אינך נכנע - אנחנו נכנסים ולוקחים הכול. מה מרוויח הנכנע? שהוא נשאר במקומו, המלך נשאר על כיסאו, כספו וזהבו נותרים אצלו, והוא רק משועבד ומעלה מס. ואילו המלך הלוחם מרוויח שהוא לוקח הכול. והנה האיש הזה רוצה בדרכי שלום לקחת את מה שלוקחים במלחמה. זהו "רעה זה מבקש". ואומר אחאב: הרי "לא מנעתי ממנו" - הייתי מוכן להיות לו לעבד, בנפשות ביתי, בכספי ובזהבי. ואם כן, מדוע הוא שולח לקחת בפועל את נשיי ואת בניי?
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כׇּל־הַזְּקֵנִים וְכׇל־הָעָם אַל־תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה׃
מהי הכפילות "אל תשמע ולא תאבה"? "אל תשמע" - למה שאמר לך "לי תיתן", אל תשמע. "ולא תאבה" - וגם מה שכבר קיבלת על עצמך בלבך, להיות לו לעבד, גם לזה אל תאבה. אלא כלפי חוץ תאמר לו "בהחלט", ובלבך יהיה לפרוק את עולו. כלומר: אל תסכים להיכנע לו.
וַיֹּאמֶר לְמַלְאֲכֵי בֶן־הֲדַד אִמְרוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר־שָׁלַחְתָּ אֶל־עַבְדְּךָ בָרִאשֹׁנָה אֶעֱשֶׂה וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת וַיֵּלְכוּ הַמַּלְאָכִים וַיְשִׁבֻהוּ דָּבָר׃
"בראשונה" - מה שהבנתי מדבריך בשליחות הראשונה, שאנחנו נהיה עבדים לאדוני, את זה אעשה. "והדבר הזה" - שאתן לך אותם בפועל - לא אוכל לעשות. בשום אופן. והמלאכים הולכים ומשיבים לבן הדד דבר.
חז"ל רואים כאן דבר נוסף, וכך מביא הרד"ק, וכן הוא בגמרא: כל מה שתבע בראשונה תבע בשנייה. אם כן מה נתווסף בשנייה? שבשנייה אמר לו "והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו". ומהו "מחמד עיניך"? אומרים חז"ל: חמדה הם כסף וזהב נשים ובנים, כולם חמדה הם. אלא מהו "כל מחמד עיניך"? דבר שהוא חמדה מתוך חמדה - יש דברים נחמדים, ויש דבר שהוא נחמד מכולם, דבר שהכול חומדים אותו. ואיזה הוא? זו התורה, "הנחמדים מזהב ומפז". כיוון ששמע מלך ישראל כך, אמר: אין שלי הדבר, של זקנים הוא. דבר כזה, על התורה, כבר אינו באחריותי - התורה נמסרה לחכמים, לזקנים, והם שצריכים להחליט. ולכן מיד "ויקרא מלך ישראל לכל זקני הארץ", והם אמרו לו לא תאבה ולא תשמע לו. וכיוון ששמע לעצת הזקנים, מיד "ויצא מלך ישראל ויך את הסוס ואת הרכב" - כיוון ששמע לעצתם, ניצח בקרב.
אומר הרד"ק: אי אפשר לפרש שה"חמדה" שביקש היא החמדה של אחאב עצמו. שהרי אחאב היה עובד עבודה זרה, ואולי הכוונה לאלוהי צידונים, לבעל שעבד. על כך אומר הרד"ק שאין זה ייתכן, שהרי כתוב "ויאמרו אליו כל הזקנים וכל העם אל תשמע ולא תאבה" - ואם כן יוצא שכל הזקנים וכל העם אומרים לו: אל תוותר על העבודה הזרה שלך! הייתכן? הרי היו שבעת אלפים ברכיים אשר לא כרעו לבעל, וחלק נכבד מן העם היה מוותר עליה בשמחה. לכן בעל כורחך "מחמד עיניך" הוא ספר התורה.
ואומרים חז"ל: מפני מה זכה אחאב למלכות של עשרים ושתיים שנה - אחד המלכים שמלכו את התקופות הארוכות ביותר? מפני שכיבד את התורה הכתובה בעשרים ושתיים. יש אומרים תיבות ויש אומרים אותיות. לדעת האומרים תיבות: אם תספרו את המילים בפסוק ט', מ"ויאמר למלאכי בן הדד" ועד "וילכו המלאכים וישיבוהו דבר" - יש שם עשרים ושתיים מילים. למען האמת, מי שיספור ימצא עשרים ושלוש, אבל "בן הדד" נחשב מילה אחת. כיוון שכיבד את התורה בעשרים ושתיים מילים, זכה למלכות של עשרים ושתיים שנה. ולדעת האומרים אותיות: כיוון שכיבד את התורה שנכתבה בעשרים ושתיים אותיות הא"ב, זכה למלכות של עשרים ושתיים שנה.
אם "מחמד עיניך" הוא ספר התורה, יש להבין: מה עניינו של בן הדד מלך ארם בספר תורה? ואם כה חשק בו, שיעשה לעצמו העתק - ייקח סופר שיכתוב לו ספר תורה משלו! מה פשר הדרישה "תן לי את ספר התורה"?
מבאר המלבי"ם: המלך מצווה שלא ירבה לו נשים, ולא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו כסף וזהב, ועוד נצטווה שיכתוב לו את משנה התורה הזאת והייתה עמו. היה למלך ספר תורה קטן שהיה קשור אליו וצמוד לו בכל מקום שהלך. אדם מישראל מצווה לכתוב לו ספר תורה, אך אינו מצווה שיהיה צמוד אליו; המלך מצווה שיהיה צמוד אליו. ולמה? מפני שניסיונותיו של המלך קשים: הכול נתון בידו, בידו הכוח והממשלה, וברגע אחד הוא יכול לחרוץ דינו של אדם לחיים או למוות. כדי שיעמוד בניסיונות אלה נאמר לו: לעולם יהיה ספר התורה צמוד אליך, ועל ידי זה תיזכר תמיד שיש מישהו מעליך, ושאתה כפוף לתורה הקדושה.
ומעתה, אומר המלבי"ם: בן הדד תבע ממנו את נשיו ואת כספו וזהבו - אותם דברים עצמם שהרבה שלא כדין, וממילא ראוי שיילקחו ממנו. ואמר לו: אם תמאן ולא תיתן לי אותם, אקח ממך גם את הספר שאינך שומר, את התורה שאינך מקיים. שהרי אחאב אמנם היה הולך עם ספר תורה אף שלא שמרה, שכן היה זה מתכסיסי המלוכה - כשם שהמלך הולך עם כתר, כך מלך ישראל הולך עם ספר תורה צמוד אליו. ולכן משמעות האיום "אטול ממך את ספר התורה" איננה שהוא חפץ בספר, אלא: אטול ממך את המלכות. ספר התורה הצמוד למלך הוא אחד מאותות המלוכה ומגינוניה, ולקיחתו פירושה הורדתו מכיסאו ומדרגת מלכותו.
וַיִּשְׁלַח אֵלָיו בֶּן־הֲדַד וַיֹּאמֶר כֹּה־יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּ אִם־יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים לְכׇל־הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי׃
דבריו הקשים של אחאב לא מצאו חן בעיני בן הדד, והוא שולח אליו איום חמור. "כה יעשון לי אלוהים וכה יוסיפו" הוא ביטוי המופיע פעמים רבות בתנ"ך, ומשמעותו: יקרה לי הרע ביותר אם לא אעשה כך וכך. ולמה אינו מפרט? מפני שבזמנם היו זהירים מאוד ב"ברית כרותה לשפתיים", ולא הוציאו מהפה דבר רע על עצמם. ויש לכך ראיות רבות בתנ"ך, שאפילו גויים נזהרו בזה. כמו שאמרו מצרים "ונלחם בנו ועלה מן הארץ" - מי יעלה מן הארץ? הם התכוונו: נלחם בנו ויגרשו אותנו מכאן, ואף על פי כן לא אמרו "ועלינו מן הארץ", כדי שלא לומר על עצמם דבר שלילי. כך גם כאן: אוי ואבוי מה שיעשה לי ה' אם לא אקיים את אשר אני מבטיח.
ומהם "שעלים"? צעדים, כמו "אף שעל", וכמו "במשעול הכרמים" - מקום שצועדים בו בין הכרמים. וכוונתו: העפר שיידבק לנעלי חיילי לא יספיק. כלומר, חיילי ייצאו להילחם בך, ורק העפר שיישא כל אחד מהם בנעליו - וכבר לא יישאר לך עפר. וכל שכן שלא יהיו לך חילות וצבא להילחם בי. אפילו את העפר ניקח, ולא יישאר מאומה.
ויש מבארים ש"שעלים" פירושו אגרוף, כמו "מי מדד בשעלו מים" - מי מדד בידו את המים שבעולם. ולפי זה: אם כל חייל אצלנו ייקח מעט עפר בחופנו משומרון, ייגמר לכם העפר. "לכל העם אשר ברגלי" - כל אחד ייקח חופן, והעפר שלכם ייגמר.
וַיַּעַן מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר דַּבְּרוּ אַל־יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ׃
"דברו" ניתן להתפרש בשתי משמעויות. האחת: אמרו לבן הדד שאל יתהלל כך. והשנייה: לדבר אפשר הרבה - כלומר, דברים אתה יכול לדבר הרבה, אבל עדיין אינך "מפתח". "חוגר" הוא האדם החוגר את כלי הקרב לצאת למלחמה, ו"מפתח" הוא מנצח הקרב, שכבר מפתח את כליו, מוריד מעליו את המגינים ואת החרבות. אתה רק חוגר, רק נכנס למלחמה - ואל יתהלל חוגר כמפתח.
ומסביר המלבי"ם מדוע אין לחוגר להתהלל: אדם החוגר חרבו לקרב מתכנן את כל התכנונים האפשריים כדי לנצח, ולוקח בחשבון גם את האפשרות שינוצח, ולכן הוא בונה את הטקטיקה והאסטרטגיה המוצלחות ביותר. לעומת זאת, מי שמתהלל בשעת חגירה כאילו כבר פיתח, אינו טורח לתכנן - הוא בטוח שהוא לוקח את הקרב "בהליכה". וזו כבר סיבה אחת למפלתו: לא תכננת את הקרב כראוי, מפני שהיית בטוח בניצחון קל. וסיבה שנייה: ברגע שיש לך ביטחון מוחלט שאתה לוקח את הקרב, הצד שכנגד נלחם עד כלות הנשימה. הוא יודע שזה להיות או לחדול, ולכן נלחם בכל כוחו ומוסר את נפשו. וממילא, כשאתה בא בביטחון מוחלט כזה, העם שכנגדך יילחם בחירוף נפש וסיכוייך לנצח קטנים יותר. לכן אל יתהלל חוגר כמפתח - אין הניצחון בידך עדיין, ומוקדם להתהלל.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְהוּא שֹׁתֶה הוּא וְהַמְּלָכִים בַּסֻּכּוֹת וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו שִׂימוּ וַיָּשִׂימוּ עַל־הָעִיר׃
בשעה ששמע את הדבר היה יושב ושותה הוא והמלכים שבאו לסייע לו, אותם שלושים ושניים מלכים שראינו בפסוק א'. הישיבה הזאת מלמדת על גודל הביטחון המוחלט שהיה להם: יושבים ושותים בסוכות, בלי צורך לצאת ואפילו לא לארגן את הצבא. "ויאמר אל עבדיו שימו" - העבדים הם החיילים הפשוטים, הטוראים, ולהם הוא מורה לשים מצור על העיר. הוא שולח אותם לעשות את המלאכה, והוא והמלכים נשארים לשתות בסוכות. "וישימו על העיר" - הם מכינים את כלי המלחמה כדי לפרוץ אל העיר.
וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד נִגַּשׁ אֶל־אַחְאָב מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְהֹוָה הֲרָאִיתָ אֵת כׇּל־הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם וְיָדַעְתָּ כִּי־אֲנִי יְהֹוָה׃
אומרים חז"ל שהנביא הזה היה מיכיהו בן ימלא. ולכאורה המשפט "הראית את כל ההמון הגדול הזה" מיותר: וכי צריך להודיע לאחאב שהוא רואה? היה די לומר מיד "הנני נותנו בידך היום וידעת כי אני ה'".
מסביר המלבי"ם: הנביא בא לומר לו - ראית את ההמון הזה? הרי אין שום אפשרות שתנצח אותו בדרך הטבע, שכן הם המון רב כל כך, מיומנים ומלומדי מלחמה, ואי אפשר כלל לנצחם. ורק אחר כך: "הנני נותנו בידך היום". ולמה חשוב היה להדגיש זאת? מפני שכל עוד אדם חושב שיש לו סיכוי כלשהו, אינו סומך על ה' ואינו מצפה לישועתו. לכן אמר לו: הבן שאין שום סיכוי, המון גדול כזה שאין שום אפשרות לעמוד מולו - ורק לאחר שהבנת שאין סיכוי, יהיה ברור לך שאם ניצחת, זה משום שאני נתתי אותו בידך.
וַיֹּאמֶר אַחְאָב בְּמִי וַיֹּאמֶר כֹּה־אָמַר יְהֹוָה בְּנַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וַיֹּאמֶר מִי־יֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אָתָּה׃
"במי" - מי הם שייצאו אל הקרב. והתשובה: בנערי שרי המדינות. ומי הם? הרד"ק מסביר שדרכם של המלכים הייתה לגדל בחצרותיהם את בני השרים, כדי ללמדם חוכמות ותכסיסי מלוכה, שיוכלו בעתיד למלא את מקום הוריהם ולנהל את הממלכה כראוי. כך מצאנו אף אצל נבוכדנצר, שלקח את דניאל וחבריו כדי שיעמדו לפניו ויהיו יועציו, ומגיל צעיר הרגילום בתכסיסי מלוכה ובלימוד החוכמות המקובלות אז.
וביאור נוסף: הם הנקראים במקום אחר "בני התערובות", לא מלשון עירבוב אלא מלשון עירבון. המלך היה לוקח את בני שריו וממוניו כעירבון אצלו. שהרי לשר או לממונה על עיר יש מקום, יש חיילים ויש עיר מוקפת חומה, והוא עלול להחליט למרוד במלך ולדרוש אוטונומיה. לכן מראש היו ילדיהם של כל השרים נמצאים אצל המלך, וברגע שמישהו מהם היה מנסה לעשות דבר - הבן שלך אצלי. אלו "בני התערובות", והם הם נערי שרי המדינות, ו"מדינות" הכוונה למחוזות שהארץ נחלקה להם. במילים פשוטות: אין צורך בגיבורים גדולים ובמלומדי מלחמה, די בנערי שרי המדינות כדי לעשות את המלחמה.
"מי יאסור המלחמה" - מי יהיה המפקד, הרמטכ"ל. ולכאורה מה השאלה, הרי ברור שהמלך הוא זה! אלא שאחאב הבין שיש כאן נס, ולנס לכאורה צריך אדם הראוי לנס. ואחאב ידע היטב שאינו מן הראויים לנס: עובד עבודה זרה היה, ולא היה תלם ותלם בארץ ישראל שלא העמיד בו צלם לעבודה זרה. לכן שאל מי יאסור את המלחמה, והשיב לו הנביא: אתה. אתה תלך בראש הקרב.
וַיִּפְקֹד אֶת־נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וַיִּהְיוּ מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים וְאַחֲרֵיהֶם פָּקַד אֶת־כׇּל־הָעָם כׇּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים׃
וכי שבעת אלפים היה כל מניינם של אנשי שומרון? אומר רש"י: שבעת אלפים - אומר אני שהם אותם שנאמר עליהם "כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל", שבעת אלפים בדיוק. אותם הוא לוקח למלחמה. שאם הקדוש ברוך הוא עושה נס, צריך שיהיו הלוחמים אנשים הגונים וראויים.
וַיֵּצְאוּ בַּצׇּהֳרָיִם וּבֶן־הֲדַד שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת הוּא וְהַמְּלָכִים שְׁלֹשִׁים־וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ עֹזֵר אֹתוֹ׃
"שותה שיכור" - כביכול לא היה יכול לשתות לבדו והיו צריכים לעזור לו לשתות. "עוזר אותו": אותם מלכים שבאו לעזור לו בקרב, ראו שהוא אינו יוצא, ואמרו: למה שנזיע אנחנו? אם הוא יושב ושותה, גם אנחנו נשב ונשתה. אף שבאו במגמה לעזור, כיוון שראו שאיננו יוצא לאסור את המלחמה, גם הם לא רצו לצאת.
וַיֵּצְאוּ נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת בָּרִאשֹׁנָה וַיִּשְׁלַח בֶּן־הֲדַד וַיַּגִּידוּ לוֹ לֵאמֹר אֲנָשִׁים יָצְאוּ מִשֹּׁמְרוֹן׃
נערי שרי המדינות, מאתיים שלושים ושניים, יוצאים תחילה. בן הדד שולח משקיפים לראות מה מתרחש בצד השני, והם מדווחים: "אנשים יצאו משומרון" - לא "חיל", אלא אנשים, כלומר קבוצה שנחשבה עדיין בודדים, וגם כוונתם אינה ברורה.
וַיֹּאמֶר אִם־לְשָׁלוֹם יָצָאוּ תִּפְשׂוּם חַיִּים וְאִם לְמִלְחָמָה יָצָאוּ חַיִּים תִּפְשׂוּם׃
הפסוק קשה. הקל ביותר לומר ששני החלקים היינו הך, אך מצד שני רואים שיש כאן שינוי: בראשון "תפשום חיים" ובשני "חיים תפשום". אילו היה נוקט בשניהם לשון אחת, היה מקום לומר שאין הבדל. ואכן הרד"ק, הרלב"ג, המצודת דוד ועוד מפרשים מסבירים שזה אותו דבר, אלא ששינה את הלשון לתפארת המליצה - שהרי כשאדם כותב מאמר או מכתב או ספר, אינו חוזר על אותן מילים אלא משנה, וכך מצינו פעמים רבות אצל דוד המלך ששינה מילים בתוך הפסוק. דרכו של הרד"ק לומר שכפל העניין במילים שונות הוא לתפארת המליצה. אבל המלבי"ם, כידוע, תמיד מבאר מהו הכפל ומדוע נבחרה מילה זו ולא אחרת, ונותן משמעות לכל דבר ודבר. לפי הרד"ק וסיעתו, על כל פנים, שני הביטויים באים לומר: תתפסו אותם בכל מקרה חיים ואל תהרגו אותם.
ביאור אחד הוא של המצודת דוד בפירושו השני: "חיים" מלשון זריזות, כמו "בן איש חי" - כלומר בזריזות, כמו "בן איש חיל". ולפי זה אמר להם: אם תראו שהם יוצאים לשלום, כלומר למסור עצמם לשבי - ובמה תכירו? שתראו אותם יוצאים בעצלות, בשפלות ידיים, שהרי שבוי אינו רץ אל השבי אלא הולך שפוף - אזי אין ראוי ונכון להכותם, ולכן תפסו אותם בזריזות עוד לפני שיספיקו לומר "באנו להיכנע". שהרי אם יאמרו במפורש שבאו להיכנע, ראוי להניח להם; אבל אם עוד לא שמעתי מפיהם לשון כניעה, ובזריזות תפסתי אותם, יכול אני לומר שלקחתי אותם בקרב, ואז אעשה בהם כעולה על רוחי. ולעומת זאת "אם למלחמה יצאו חיים" - אם תראו שהם יוצאים בזריזות, סימן שבאו למלחמה, ואז "תפשום" בלבד, אין צורך למהר, שהרי ברור שבאו לקרב, ובתור כאלה מותר לכם לעשות בהם כרצונכם.
וביאור נוסף הוא של המלבי"ם. דרכו של המלבי"ם, בכמה וכמה מקומות, שכשיש כפילות יש לבדוק מהי המילה הראשונה שבמשפט - היא החשובה יותר, ועליה הדגש. וכך מצינו במשפט שלמה: הראשונה אמרה "בני החי ובנך המת", והשנייה אמרה "לא כי בנך המת ובני החי". ומאין ידע שלמה מי הצודקת? מזה שהאחת הקדימה "בנך המת" - לא חשוב לה שבנה חי, חשוב לה שבן חברתה מת; ואילו האחרת הקדימה "בני החי" - לא אכפת לה מבן חברתה, חשוב לה שבנה יחיה. ומכאן ידע מי אומרת אמת.
ולפי זה מבאר המלבי"ם: "אם למלחמה יצאו חיים תפשום" - הדגש על המילה "חיים", שהרי כשיוצאים למלחמה, מה שאמור אדם לעשות למי שבא להילחם בו הוא להרגו; והחידוש כאן הוא לתפוס אותו חי. לכן הקדים "חיים". ואילו "אם לשלום יצאו תפשום חיים" - הדגש על "תפשום", שהרי מי שיוצא לשלום אין דרך לתפסו אלא לשחררו, והחידוש הוא שאף על פי שיצאו לשלום, תתפסו אותם. כל אחד מהם נוקט תחילה את הדבר העיקרי ואת החידוש שבו.
ויש עוד ביאור, של רבנו בחיי, ההולך אף הוא בדרך שהמילה הראשונה היא החשובה. "תפשום חיים" - תפסו אותם והניחו להם חיים, כלומר אל תהרגום. אבל "חיים תפשום" - תפסו מהם את החיים, את החיוּת שבהם, כלומר הרגו אותם. ובקיצור: אם לשלום יצאו, תפסו אותם והשאירום בחיים; ואם למלחמה יצאו, את החיים תיטלו מהם.
וְאֵלֶּה יָצְאוּ מִן־הָעִיר נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהַחַיִל אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם׃
בעוד אנשי ארם מתארגנים סביב השאלה אם לתפוס חיים או ליטול חיים, יוצאים נערי שרי המדינות, והחיל שאחריהם הוא הגיבוי מאחור.
וַיַּכּוּ אִישׁ אִישׁוֹ וַיָּנֻסוּ אֲרָם וַיִּרְדְּפֵם יִשְׂרָאֵל וַיִּמָּלֵט בֶּן־הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם עַל־סוּס וּפָרָשִׁים׃
"ויכו איש אישו" - כל אחד הכה את האיש שכנגדו. ואז מתגלים פתאום עוד שבעת אלפים איש, ולהפתעה כזאת לא ציפו הארמים. הנסים מגיעים אל בן הדד היושב בסוכות - אפילו בונקר לא היה לו, אלא סוכה - והוא מבין שהמצב קשה, ומיד עולה על סוס ובורח, סוס ועמו שני פרשים.
וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת־הַסּוּס וְאֶת־הָרָכֶב וְהִכָּה בַאֲרָם מַכָּה גְדוֹלָה׃
לאחר שראה מלך ישראל שהמכה הראשונה נעשתה על ידי נערי שרי המדינות כדברי הנביא, ואחריהם שבעת האלפים, הוא יוצא עתה עם כל העם כדי לסיים את המלאכה. כשכבר יש תשועה, וכשהוא רואה שהעסק מצליח, הוא מביא את כל העם.
ומהו "ויך את הסוס ואת הרכב"? הרכב הוא כעין כרכרה שמאחורי הסוס, שעליה עמד הלוחם, כפי שרואים בציורים עתיקים את הלוחמים עומדים על הכרכרה. ולא שהמטרה הייתה להכות את הרכב עצמו - מה טעם להכות עץ ומתכת? אלא היו מכים את הסוס, ומשנפל הסוס נופל גם הרכב וגם הרוכב שעליו, ואז היו מכים את הרוכבים.
בן הדד עולה על שומרון בהמון עצום ובשלושים ושניים מלכים, ותובע מאחאב בשתי שליחויות: בראשונה - הודאה בשעבוד, ובשנייה - מסירה בפועל של הכסף, הזהב, הנשים והבנים, ואיום ליטול את "כל מחמד עיניך", שדרשוהו חז"ל על ספר התורה, ולמלבי"ם: איום ליטול את סמל המלכות ואת הכתר. בעצת הזקנים והעם מסרב אחאב, ומשיב "אל יתהלל חוגר כמפתח" - שאין להתהלל בניצחון שעדיין אינו ביד. ובעוד בן הדד והמלכים יושבים שיכורים בסוכות מרוב ביטחון, נשלח נביא ומגלה לאחאב שדווקא מפני שאין שום סיכוי בדרך הטבע, יידע שהניצחון מאת ה'. בנערי שרי המדינות ובשבעת אלפים שלא כרעו לבעל, ובאחאב בראשם, נשברת ארם מכה גדולה. מכאן הלקח הכפול: הגאווה והביטחון העצמי המופרז הם עצמם סיבת המפלה, וההכרה בחוסר האונים היא שער לישועה, ושמיעה לעצת הזקנים ולכבוד התורה היא שהעמידה למלך את מלכותו ואת ניצחונו.