פרק י"ט הוא אחד הפרקים המרוממים והנוקבים ביותר בספר מלכים. אליהו הנביא, לאחר מעמד הר הכרמל, מגיע אל הר האלוהים חורבה, נכנס אל המערה, וזוכה שם להתגלות אלוקית שכולה משל ומסר. הקדוש ברוך הוא מעביר לפניו רוח, רעש ואש, ולבסוף קול דממה דקה, ומתוך המראה הזה הוא מלמד את נביאו שיעור שלם בדרכי הנהגת עם ישראל. בסופו של הפרק מתחלפת המשמרת: אליהו משליך את אדרתו על אלישע בן שפט, ומכאן ואילך מתחיל דור חדש של נבואה. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם, בצירוף דברי המדרשים והמפרשים.
וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה': וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה:
הקדוש ברוך הוא אומר לאליהו לצאת ולעמוד בהר, בדיוק כפי שאמר למשה רבנו "ושמתיך בנקרת הצור", ואחר כך יצא משה ו"ויעבור ה' על פניו" - כאותה התגלות של שלוש עשרה מידות. גם כאן ה' עובר לפניו ומראה לו מראה שלם: תחילה רוח גדולה וחזקה המפרקת הרים ומשברת סלעים, אחריה רעש, ואחריו אש - ובכל אלה "לא בהם ה'".
מסביר המלבי"ם, שהמראה שהראה לו הקדוש ברוך הוא הוא כמראה שראה יחזקאל: "רוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת". שלושת הדברים הללו הם בחינה של קליפות הסובבות את האגוז ואת הפרי. הם מסכים ומבדילים בין ה' לבין הקודש, ולכן נאמר בהם "לא ברוח ה'", "לא ברעש ה'", "לא באש ה'" - מאלה יוצאת רעה לעולם: רוח המשברת הרים ומפרקת סלעים, אש השורפת את הכול. אבל אחרי כל אלה בא "קול דממה דקה", והוא הנוגה הדק שראה יחזקאל, שעליו נאמר "מראה כעין החשמל". ומהו "חשמל"? חש-ממלל, מדבר בלחש. "ממלל" מלשון למלל ולדבר, ו"חש" מלשון בשקט (ויש אומרים גם מלשון זריזות). בתוך אותה דממה דקה, בנוגה הדק שכעין החשמל, שם כביכול שוכנת ההתגלות האלוקית.
ומה בא הקדוש ברוך הוא לרמוז לאליהו בכל זה? אומר לו: כאשר אני שולח נביא, אין אני מצפה ממנו שיעשה רוח, אין אני מצפה ממנו שיעשה רעש, ואין אני מצפה ממנו שיעשה אש. אני מצפה ממנו שיוכיח את העם בקול דממה דקה, שינהיג את העם בנחת ובאורך רוח, ולא בדרך שאתה נוקט - ברעש וברוח המשברת הרים ומפרקת סלעים. לא זו הדרך שאני חפץ בה להנהיג את בניי. אתה, מתוך קנאת ה' שבך, מנהיג אותם שלא בדרך שבה אני מעוניין להנהיג את עמי. אלא במה? שימשוך אותם בעבותות אהבה ובדברים רכים - זו הדרך, בקול דממה דקה.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה־לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ:
כששומע אליהו את הדברים הוא מכסה את פניו באדרתו. "וילט" מלשון הילוט, כיסוי. מדוע? מפני שיש כאן מראה אלוקי אדיר, ואין בכוחו של בשר ודם לעמוד בהתגלות רוחנית עליונה שכזו. גם אצל משה רבנו נאמר "ושכותי כפי עליך עד עברי" - היה צורך במסך מבדיל. כך גם כאן: אליהו מכסה את פניו בבגד כדי שלא יצטרך לחזות כביכול בכבוד האלוקים.
ומבאר המלבי"ם, שהנמשל של כל המשל הזה הוא שהקדוש ברוך הוא אומר לו: אין רצוני שאתה תעניש את העם ושתעורר עליהם זעם בקנאתך, כפי שראינו שכמה שנים לא ירד גשם בתקופתו של אליהו. ולאחר שאליהו לט את פניו ויצא ועמד פתח המערה, שוב פונה אליו הקול: "מה לך פה אליהו?" - כלומר, אחרי שאמרתי לך את מה שאמרתי, ואחרי שהבנת מה נדרש ממך וכיצד עליך למשוך את העם בעבותות אהבה, מדוע עדיין אינך שב לשליחותך? מדוע אתה נותר כאן?
וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי־עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת־נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:
אליהו חוזר על תשובתו הראשונה: ריבונו של עולם, אין ביכולתי. איך אתה רוצה שאשאר אדיש כשעזבו בריתך, מזבחותיך הרסו, נביאיך הרגו בחרב, ואני נותרתי לבדי ועתה מבקשים את נפשי לקחתה? אינני מסוגל למלא שליחות כזו מבלי לקנא קנאת ה'. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אם כך, שליחות אחרת יש לי אליך.
וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת־חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל־אֲרָם: וְאֵת יֵהוּא בֶן־נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל וְאֶת־אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ:
אומר לו הקדוש ברוך הוא: היות ואתה מחזיר את המפתחות וטוען שאינך יכול להמשיך, אתן לך עתה דרכי פעולה - כיצד ממשיכים מכאן והלאה. מבאר המלבי"ם: כנגד שלושת המחנות שראה במראה - רוח, רעש ואש - וכנגד שלושת החטאים שמנה אליהו - "עזבו בריתך", "מזבחותיך הרסו", "נביאיך הרגו בחרב" - עומדים שלושה שהם הפתרון. אמרת "עזבו את בריתך"? יבוא ויכה אותם מי שאינו בן ברית - לך משח את חזאל למלך ארם, והוא ייפרע מהם, כפי שנראה בהמשך. אמרת "את מזבחותיך הרסו"? כנגד זה תמשח את יהוא למלך על ישראל, והוא יהרוס את מזבח הבעל. אמרת "את נביאיך הרגו בחרב"? יבוא אלישע ויהרוג. ובעצם אומר לו ה': אינך יכול עוד למלא את התפקיד, אינך יכול להיות להם נביא מפני שאתה מקנא קנאת ה', ולכן אתן להם נביא שינחה אותם בנחת.
למעשה אנחנו רואים שאליהו לא הלך למדבר דמשק, אלא מיד פגש את אלישע בן שפט. ובסופו של דבר מי שמשח את חזאל ומי שמשח את יהוא בן נמשי היה אלישע ולא אליהו עצמו. ויש מסבירים שזו עצמה כוונת הציווי: אתה תמשח את אלישע, ואלישע ימשח את חזאל ואת יהוא. אמנם בסדר הפסוקים אין הדבר מפורש כך, אך הוא משתמע מן המציאות: אליהו הולך למדבר דמשק כדי למשוח את חזאל, ובדרך ה' מזמן לו תחילה דווקא את אלישע. אם ה' מעביר אותו ישר אל האחרון שברשימה, סימן שעל שני הראשונים הוא כביכול מוותר לו ומעביר אותם לאלישע.
מוסיף המלבי"ם, שזה מה שנכלל בבקשתו של אלישע "ויהי נא פי שניים ברוחך אלי". כשנגיע להסתלקותו של אליהו נראה כמה הסברים לבקשה תמוהה זו - כיצד שייך לבקש ממישהו פי שניים ממה שיש לו עצמו? אחד ההסברים: "פי שניים" הכוונה לאותם שני דברים שנצטווית עליהם מאת ה' - למשוח את חזאל ולמשוח את יהוא בן נמשי. אני מבקש ממך שתעביר אליי את שתי המצוות הללו, שאזכה אני לקיימן.
ומדוע השתנה הסדר? אומר המלבי"ם: מפני שנראה בהמשך שאחאב עשה תשובה, ובזכות תשובתו אמר לו הקדוש ברוך הוא שלא יביא את הרעה בימיו אלא בימי בנו. משום כך יהוא בן נמשי לא נמשח על ידי אליהו אלא רק על ידי אלישע - הכול התאחר בזכות תשובתו של אחאב. ומכאן למדים אנו עד כמה גדול כוחה של תשובה: אפילו מלך רשע כאחאב, ברגע שעשה תשובה - ותשובתו כפי שנראה לא הייתה שינוי דרסטי בכל מעשיו, אלא "לבש שק ויהלך אט", שינוי מקומי בלבד - כבר די היה בכך שהקדוש ברוך הוא יאמר: לא אביא את הרעה בימיו.
וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע:
מי שיימלט מחרב חזאל יהרגהו יהוא, ומי שיימלט מחרב יהוא ימיתהו אלישע. ולכאורה קשה: חזאל אכן הרג, ויהוא אכן הרג, אך היכן מצאנו שאלישע המית? מסבירים המפרשים כמה דרכים. ראשית, הנערים המנוערים שהתקלסו בו ואמרו לו "עלה קרח", ויצאו דובים מן היער - ארבעים ושניים נערים. שנית, כיוון שאלישע היה מוכיח אותם ואומר להם שאם לא ישובו יבואו עליהם האויבים, ובסופו של דבר לא שבו ובאו עליהם האויבים - נחשב הדבר כאילו מתו על ידו: לא שמעת בקול הנביא, הזקת לעצמך, וכביכול על ידי הנביא מתו. הסבר שלישי: "ימית אלישע" - לאחר מות אלישע, שהרי כתוב שאחרי מותו באו גדודי ארם ומואב בארץ. כל עוד אלישע היה בעולם הייתה עליהם כעין מטרייה מגינה, ומשמת - באו. הסבר רביעי, של הרלב"ג: הרעב שהיה בשומרון בא על ידי אלישע, ואותם שמתו ברעב מתו כביכול על ידו.
אומר המדרש: אמר לו הקדוש ברוך הוא לאליהו, אי אפשר בנבואתך, מאחר שאתה מלמד קטגוריה על בניי. אתה מלמד עליהם חובה - "עזבו את בריתך", אינם מקיימים מילה וכיוצא בזה, כפי שהזכרנו בשיעור הקודם. אם כן, אין מה לעשות, החזר את הציוד, ואקח במקומך את אלישע. וכך אמרו חז"ל: מה אעשה לו לאליהו? להורגו אי אפשר, שהרי נשבעתי לתת לו חיים לעולם. להניחו להנהיג את עמי אי אפשר, שהרי אינו מסוגל להנהיגם כדרך שאני חפץ, ובלאו הכי הוא עצמו אומר שהוא מסרב להמשיך. אמר הקדוש ברוך הוא: אין לי ברירה אלא להעלותו בסערה השמימה. ולכן היה עניינו של אליהו בעלייה בסערה, שרק בדרך זו אפשר היה כביכול לקחתו מבלי להמיתו, ונשארה קיימת השבועה שנשבע לו הקדוש ברוך הוא לפנחס "בריתי שלום" - שלא ייפטר מן העולם.
אקרא לפניכם את השאלה והתשובה. שאלת ממני, אם יש בידי טעם למה הטריח הקדוש ברוך הוא את אליהו מהלך ארבעים יום עד שבא אל הר האלוהים והראהו את כל אותו מראה, והלוא בארץ ישראל, ששם עיקר הנבואה והקדושה, היה יכול להודיעו את הנבואה? והרי הר חורב, לאחר שנסתלקה ממנו השכינה, לא נשארה בו שום קדושה. וזו באמת שאלה עצומה, שהרי אין הקדוש ברוך הוא משרה נבואה בחוץ לארץ, אלא אם כן מדובר בנביא שהתחיל להתנבא בארץ, או בנבואה לצורך הארץ. ומטעם זה ברח יונה לחוץ לארץ - כדי שלא תשרה עליו נבואה.
עונה הרדב"ז: כבר ידעת שאין הקדוש ברוך הוא חפץ שילמדו על בניו קטגוריה ולא דלטוריה - מלשון מלשינות - אלא סנגוריה וזכות, ורוצה שהצדיק יתפלל על הדור, כמו שעשה אברהם אבינו עליו השלום, ולא כמו שעשה נח. ולכן כתיב "מי נח", ונקרא המבול על שמו, לפי שנח לא התפלל בעד בני דורו. ואליהו זכור לטוב לעולם היה מקנא. וכך מופיע במדרש: אמר לו הקדוש ברוך הוא, לעולם אתה מקנא. קינאת בשיטים על גילוי עריות, קינאת על הברית, דכתיב "כי עזבו בריתך בית ישראל" - חייך שאין ישראל עושים ברית עד שאתה רואה בעיניך. וזה הטעם שנגזר על אליהו להיות מלאך הברית. וכל זה לפי השיטה שפנחס זה אליהו, וכך אף משמע ממה שאמר "קח נא נפשי כי לא טוב אנוכי מאבותי" - שמשמע שהאריך ימים מאוד. ואכן, אותה מידת קנאות מיוחדת שהייתה בפנחס היא היא המידה שהייתה באליהו.
וכשראה הקדוש ברוך הוא שלעולם הוא מקנא ואינו מלמד על ישראל זכות ואינו מתפלל עליהם, אלא אדרבה עוד נשבע "אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי", וראה בצערם של ישראל שהיו מתים ברעב ולא התפלל, עד שריחם הקדוש ברוך הוא בשנה השלישית ואמר לו "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה". ואפילו לאחר שאמרו כל העם "ה' הוא האלוקים" לא התפלל עליהם, אלא אדרבה שאל את נפשו למות. והיה הקדוש ברוך הוא מתאווה שיתפלל על בניו, ואמר: וכי לא למד זה ממשה רבו, שהתפלל לפניי כמה פעמים על ישראל ומסר נפשו עליהם? אמר הקדוש ברוך הוא: אעשה לו רמזים ודברים כאותם שנעשו למשה רבו, ויזכור מעשיו וילמד לבטל את הקטגוריה וילמד עליהם זכות.
ולכן הטריחו ללכת אל הר חורב, המקום שעמד בו משה. כאילו אמר: אתן לו עכשיו שיעור כמו משה רבנו, אעשה לו דברים שהיו עם משה, שמתוכם יבין שנדרש ממנו להיות כמשה, שכל ימיו מסר נפשו בעד כלל ישראל. ולפיכך הלך בכוח האכילה ארבעים יום, כשם שעמד משה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. והביאו אל הר האלוהים, מקום המעמד הגדול ששם נתגלה ה' למשה, ומשה היה מליץ בין ישראל לאביהם שבשמים. והלינו במערה - היא נקרת הצור שבה עמד משה. ואמר לו "מה לך פה אליהו", כלומר: מי הביאך לכאן, למקומו של משה רבך? התבונן מדוע הבאתי אותך הנה, הבן מה אני דורש ממך ומה המסר שבשמו הבאתיך לכאן, אולי תיזכר ותשוב לבקש רחמים. ואדרבה, הוא עוד הוסיף דלטוריה: "עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו, ואת נביאיך הרגו בחרב", וב"את מזבחותיך הרסו" יש אף רמז שהיו בונים מזבחות לעבודה זרה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: עדיין אתה מקנא? כלומר, רואה אני שהשיעור לא עזר. "צא ועמדת בהר לפני ה'" - כמו שאמר למשה "הנה מקום איתי ונצבת על הצור", "ושמתיך בנקרת הצור", והיא המערה. ושם לימד את משה שלוש עשרה מידות של רחמים, ואמר לו: אם יעשו לפניי כסדר הזה, מיד אני מרחם עליהם. וכל זה למה? כדי שתיזכר אליהו במקום הזה ובלימוד שנלמד בו. ומה נלמד כאן? שלוש עשרה מידות של רחמים. ומה מלמדות מידות הרחמים? "יעשו לפניי כסדר הזה" - תהיו מרחמים, התנהגו ברחמים. כל זה נועד לעורר את אליהו: לא נכונה הדרך שבה אתה נוקט.
והעביר לפניו רוח גדולה. ומה השיעור שברוח הגדולה? אומר המדרש: אמר לו הקדוש ברוך הוא, בשעה שהרוח יוצא לעולם, הקדוש ברוך הוא מרשלו בהרים ומשברו בסלעים, ואומר לו: היזהר שלא תזיק את בריותיי. כלומר, ברוח אחת יכול אני למחוק את העולם, ברוח אחת אפשר לפרק הכול. ומי שאינו מבין זאת, יראה מה קורה כשיש צונאמי, יראה מה מתרחש במקומות שונים בעולם כשקמה סופה - מוחקת הכול ואינה משאירה דבר. אם כן, כיצד העולם עדיין קיים? כשהרוח יוצאת, אני מרשלה בהרים ומשברה בסלעים, כלומר נותן את עיקר כוחה בהרים, ומה שמגיע אלינו הם רק פירורי רוח. אבל הרוח העצומה משברת הרים ומפוצצת סלעים. ועל דרך זו גם הרעש והאש.
וכך גם התרגום, שהולך בכיוון אחר אך באותו מסר: "מלאכי רוחא ומלאכי זיעא ומלאכי אישתא, וקול דמשבחין בחשאי". רמז לו: אף על פי שיש לפניי שלוחים של זעם, מה חביב לפניי? קול המשבחים בחשאי. יש לפניי מלאכים נפלאים - מלאכי רוח, מלאכי זיע, מלאכי אש - ואינם החביבים עליי. מי חביב לפניי? המלאכים המשבחים בחשאי, תפילה ושבח בלחש, וזהו "קול דממה דקה".
ואמרו במדרש שהמתין לו שלוש שעות - נתן לו זמן לחשוב על הדברים - ואף על פי כן עמד בדבריו הראשונים ואמר "קנא קנאתי". כיוון שראה הקדוש ברוך הוא שעדיין הוא מקנא, אמר: אין זה ראוי לעמוד בעולם, ואמר לו "ואת אלישע תמשח לנביא תחתיך". ליטול את נפשו אי אפשר, שכבר נתתי לו בריתי שלום; להניחו בעולם אי אפשר, שלעולם יהיה מקנא ולא ילמד סנגוריה על בניי. מה נותר? להסתלק לעליונים.
וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל־הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא־כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל־הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא־נָשַׁק לוֹ:
ואם תשאל: מדוע באמת לא התפלל אליהו על הדור? משיב הרדב"ז, שהיו בהם שלוש העבירות החמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - וחשב שלא תועיל התפילה. אבל, מוסיף הרדב"ז, אין זה מספיק: מכל מקום היה לו לעשות את המוטל עליו, שהרי היו שם צדיקים הרבה - "כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו" - ובזכותם ובזכות תפילת הצדיק היו השאר ניצולים, ולא היה מתקיים "והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע". כלומר: יכולת למנוע את הקללה הזאת, יכולת להתפלל בעדם, ולא היה הקדוש ברוך הוא אומר דברים חמורים כאלה על כלל ישראל. זו הייתה התביעה על אליהו, ומשום כך אמר לו ה' שאינו יכול להמשיך בתפקידו, ולקחו אל העליונים.
וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת־אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים־עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו:
אליהו הולך משם ומוצא את אלישע בן שפט חורש בשנים עשר צמדי בקר, והוא נמצא מאחריהם. הם נקראים "צמדים" מפני שהבקר נצמדים זה לזה. מסביר הרד"ק: היו אחד עשר עבדים, כל אחד עם צמדו, והוא היה השנים עשר, הממונה על כולם. ולמה חשוב לנו לדעת כמה צמדים היו, פרט שנראה שולי? אומר הרד"ק: והיה זה אות כי יהיה ממונה על שנים עשר שבטי ישראל לנביא ולמזהיר. אתה חורש עתה בשנים עשר, ואתה עתיד להיות אחראי על שנים עשר ומנהיג עליהם.
ומה עניינה של השלכת האדרת? אדרת זו כבר מוכרת לנו: היא זו שבה לט אליהו את פניו בשעת ההתגלות, והיא שזכתה לראות מראות אלוקים. מכאן שיש בה קדושה עצומה. ולכן לוקח אליהו את האדרת ומשליכה עליו, כדי שאותה רוחניות שקרנה בה מאז המערה היא שתשפיע על אלישע. וכפי שנראה בהמשך, באדרת הזו בקעו את הירדן - שם את האדרת בירדן והירדן נבקע, סימן לכוח העצום שהיה בה. וכשהוא זורק אותה אל אלישע הוא אומר לו: אתה ממשיך הדרך, אדרתי עוברת אליך. ולכן מיד כשראה אלישע דבר כזה, עזב את הכול ורץ אחריו - הוא הבין שהאדרת פירושה העברת אדרת הנבואה.
וַיַּעֲזֹב אֶת־הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶשְּׁקָה־נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה־עָשִׂיתִי לָךְ:
אלישע עוזב את הבקר ורץ אחרי אליהו, אך מבקש פסק זמן: אלך לנשק לאבי ולאמי ולהיפרד מהם, ואחר כך אלך אחריך. ואליהו משיב לו "לך שוב כי מה עשיתי לך". מסביר הרד"ק לפי פשוטו של מקרא, שאליהו רצה לנסותו ולראות אם באמת יימשך אחריו או שמא זו התלהבות רגעית בלבד. לכן אמר לו: מה עשיתי לך? בגלל שזרקתי עליך את אדרתי אתה רץ אחריי? אם יאמר אלישע "אם כן אשוב הביתה" - סימן שאין לו ההכנה המספקת. ואם יעמוד על שלו ויאמר שבכל אופן רצונו להידבק בנביא - ידע אליהו שיש כאן הכנה ראויה.
ולעניות דעתי אפשר להוסיף בכיוון זה: האדם נדרש לעשות מעשה מצד עצמו, נדרש לפעול פעולה. ראתה שפחה על הים ונשארה שפחה, כפי שהסברנו כמה פעמים, מפני שלא עשתה דבר כדי לשנות את עצמה. היא זכתה למראות אלוקים, ברגע אחד עשו אותה נביאה, אבל מה עשתה בשביל זה? כלום - ולכן נשארה שפחה. וכך הסברנו לגבי הר סיני: אין בו קדושה, מפני שלא נעשה שם מצד ההר מעשה של מסירות נפש; ה' החליט לתת עליו תורה, זכה ההר, יצאה הזכות ונגמר. לעומת זאת בהר המוריה, הוא הר הבית, יש קדושה עולמית שאינה זזה לעולם, מפני ששם מסר אברהם את נפשו ויצחק מסר את נפשו ועקד אביו את בנו. זו קדושה שאינה סרה לעולם. מי שמקבל מתנות מאבד אותן מהר, אבל מי שמשקיע - הדבר נשאר אצלו. גם כאן רצה אליהו שתהיה השקעה מצידו של אלישע: אני נותן רמז, ואתה בא מעצמך. אבל אם אני בא ולוקח אותך, חסרים כאן הנכונות וההשקעה.
כך אנו רואים אצל חכמים, שכאשר היו שואלים אותם שאלה, היה החכם משיב: כשתוליך כליי לבית המרחץ. וכי צריך שיוליך את כליו לבית המרחץ? אלא שיעשה לו שימוש - שימוש, התבטלות והשקעה. שלא יאמר "הוא אמר, לא אמר, לא נורא, פעם אחרת נשמע", אלא "זה חשוב לי, זה יקר בעיניי, אני מוכן להתאמץ ולעשות שימוש כדי לקבל את זה". זו הוכחה להשקעה, ואז אומר לו החכם: אם כן, מוכן אני לתת לך ולהסביר לך. וראינו זאת גם אצל גדעון: כאשר בא המלאך ונגלה אליו, ישב תחת האלה והמתין שגדעון ייגש אליו מעצמו, מפני שהיה צורך בהתעוררות מצידו. לא די שהמלאך יבוא ויאמר לו מיד את ההתגלות האלוקית, אלא צריך שהאדם יעשה משהו, יפתח פתח מצידו. כך גם כאן: "לך שוב כי מה עשיתי לך" - לנסותו, וכשעמד בניסיון ידע אליהו שהוא ראוי.
הרלב"ג הולך בדרך אחרת. אלישע מבקש ללכת לנשק לאביו ולאמו, ואליהו אומר לו: לך שוב - לך באמת ונשק לאביך ולאמך ושוב אליי. ומדוע? "כי מה עשיתי לך" - מה שכבר עשיתי לך די בו כדי לעורר אותך שתבוא אחריי, ואיני חושש שתישאר שם. והמצודת דוד מסביר: "כי מה עשיתי לך" - כל הניסים שעשיתי עד היום לך הם, כלומר גם אתה תעשה כמותם, וכפי שנראה בהמשך שכל הניסים שעשה אליהו עשה אלישע כדוגמתם. כל מה שעשיתי עד עתה שלך הוא, וגם אתה תזכה לניסים מסוג זה אם תלך אחריי.
וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת־צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ:
אלישע שב ואכן הלך לנשק לאביו ולאמו, ואחר כך לקח את צמד הבקר וזבחו. מסביר הרד"ק שרצה לעשות סעודת פרידה לאותם חורשים ולשאר אנשי העיר, שכן הוא נפרד מהם והולך להידבק באליהו. ומפאת קוצר הזמן לא הלך לחפש בהמות אחרות, אלא שחט את הבקר שהיה מוכן לפניו, אף שהיו מיועדים לחרישה ולא לשחיטה. וכן לא הלך ללקט עצים, אלא נטל את "כלי הבקר" - הם המוריגים, העצים הקשורים לבקר שבהם קושרים את המחרשה - וביקע מהם עצים להסקה כדי לבשל את הבשר. ולאחר שבישל, נתן לעם ואכלו, והכוונה גם לאותם שנתאספו כששמעו שאלישע עוזב אותם. ואז קם והלך אחרי אליהו לשרתו.
נשים לב לקושי לשוני: "ובכלי הבקר בשלם הבשר" - לשון לא מדוקדקת. היה צריך לומר "בישל הבשר". ואם אמרת "בישלם", כבר יש כאן כינוי, ואין צורך להוסיף "הבשר". רש"י מביא את דונש ומנחם, שני מדקדקים שקדמו לו, שפירשו "בישלם הבשר" כצירוף של שתי מילים: בישל להם הבשר. אבל רש"י אומר שאין צורך לחלקו לשתי תיבות, אלא "בישלם" - בישל לשני השוורים שהזכיר הכתוב, "הבשר" - את בשרם שלהם.
פרק י"ט הוא פרק המפנה בחייו של אליהו. במערה בחורב, במקומו של משה רבנו, מראה לו הקדוש ברוך הוא רוח, רעש ואש - בחינות של קליפה שאין בהן שכינה - ולבסוף קול דממה דקה, ללמדו שאין ה' חפץ בנביא שמנהיג ברעש ובזעם, אלא בנחת, באורך רוח ובעבותות אהבה. אליהו, שכל מהותו קנאות, עומד בשלו ומשיב פעמיים "קנא קנאתי", ומשום שאינו מלמד סנגוריה על בניו נגזר עליו שאינו יכול להמשיך בתפקידו: לא ניתן להמיתו מפני שבועת "בריתי שלום", ולכן יסתלק בסערה השמימה. כנגד שלוש טענותיו מעמיד לו ה' שלושה: חזאל, יהוא ואלישע, ובפועל שני הראשונים נמשחו על ידי אלישע, אף בשל דחיית הפורענות בזכות תשובתו של אחאב - עדות לגודל כוח התשובה. הפרק חותם בהעברת האדרת אל אלישע, בניסיון שנועד לוודא שההצטרפות תבוא מכוח השקעתו של אלישע עצמו, ובסעודת פרידה שלאחריה הוא קם והולך אחרי אליהו לשרתו.