פרק י"ט בא מיד לאחר המעמד הגדול בהר הכרמל. אליהו הוריד אש מן השמים, העם צעק "ה' הוא האלוקים", נביאי הבעל נהרגו והגשם ירד. אדם היה מצפה שמכאן והלאה יבוא שינוי מוחלט. והנה הפרק שלפנינו מלמד אחרת: איזבל אינה מתפעלת, אליהו נאלץ לבּרוֹח, והוא מגיע עד לבקשת מיתה. מתוך המשבר הזה נפתחת בפניו התגלות חדשה במדבר, במערה, בהר האלוקים חורב.
וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר הָרַג אֶת־כָּל־הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב׃
אחאב חוזר הביתה ומספר לאיזבל את כל חוויות היום: כיצד התנהלו נביאי הבעל, אילו הצגות עשו, כמה בזיונות נחלו, כמה התלוצץ מהם אליהו, באיזה אור נלעג הוצגו, ואיך בסופו של דבר אליהו הוריד את הגשם והעם הכריז "ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים". אלא שאיזבל, כנראה, לא כל כך התפעלה ממה שראתה ושמעה.
וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל־אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה־יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי־כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת־נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם׃
"כה יעשון אלוהים וכה יוסיפון" הוא כפשוטו לשון שבועה, כמו "כה יעשה לי אלוקים". אדם רוצה לומר: יקרה לי דבר לא טוב אם לא אעשה כך וכך, אלא שאינו רוצה לומר על עצמו את הדבר הרע, ולכן הוא פותח את המשפט ואינו מסיימו: שה' יעשה לי "אוי אוי אוי" אם לא אעשה כך. רש"י מבאר: "כה יעשון אלוהים" - כמו שעשית לנביאי הבעל, כך ייעשה גם לך. וכפשוטו, "אלוהים" כאן הם האלוהים שאיזבל מאמינה בהם, כלומר העבודה הזרה שלה, שהרי אין היא מדברת על אלוקיו של אליהו: ודאי שאלוקיו לא יעשה לו רע, אדרבה, אליהו עודד את העם להאמין בה' יתברך.
נשאלת השאלה: אם יכולה היא לשלוח שליח, מדוע לא שלחה פלוגות שיטפלו בו? מה טעם לשלוח שליח כדי לאיים בלבד? אלא שאיזבל ראתה שלִבו של אחאב נוטה אחרי אליהו. היא ראתה שאחאב מצדיק אותו, ושהוא שתק כאשר הרגו את נביאי הבעל. הבינה שכעת אין זו השעה לפעול נגד אליהו, שכן יש לה מתנגד בבית, ואחאב עדיין המלך. אמנם היא זו שמושכת בחוטים, כפי שיתברר יותר בהמשך, אך לעת עתה אמרה: לכל זמן ועת. אני אטה את דעתו של אחאב ואשנה אותה, ואדאג שגם הוא ירדוף אחרי אליהו. לכן כרגע אינה פועלת אלא רק מאיימת. ומדוע כלל לא שתקה? כי מן השכל והחוכמה היה להמתין בשקט, עד שאליהו יחשוב שהשטח רגוע, ואז לשלוח מי שיפתיע ויהרגהו. אלא שאדם הפועל מתוך אימפולסים ורגשות אינו תמיד פועל בשכל, ולכן שלחה איום, שהרי להרוג באופן מיידי לא יכלה.
לפני שנראה לאן פונה אליהו, נעמוד מעט על דמותה של איזבל. הרמ"ע מפאנו מביא בשם חז"ל שאיזבל היא גלגול של אשת קורח. וכשם שהיה בגלגול הקודם, כך גם עתה: חז"ל אומרים שאון בן פלת אשתו הצילתו, ואילו קורח - אשתו קברה אותו והפילה אותו. היא זו שאמרה לו "ראה מה עשה משה, גילח והתלוצץ", כמובא רבות במדרשים. וכעת היא חוזרת בגלגול, ושוב היא זו שמפתה ומסיתה את אחאב לפעול נגד אליהו הנביא.
ועוד: באיזבל התגלגלה גם כוזבי בת צור. נזכור שלאליהו היה כבר מפגש אחד עם איזבל, שהרי פנחס הוא אליהו, והוא זה שהרג את כוזבי בת צור. וזה רמוז בפסוק "כוזבי בת נשיא מדין אחותם" - ראשי התיבות כ' ב' נ' מ' א' הם במספר קטן ארבעה עשר, וזו בדיוק הגימטריה של "איזבל" במספר קטן, ארבעה עשר, ללמדך שזהו אותו גלגול. לפיכך, כשם שבגלגול הקודם נהרגה על ידי פנחס שהוא אליהו, כך עתה היא באה לנקום: "מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם" - אתה הרגת אותי בגלגול הקודם, ועכשיו אני אהרוג אותך.
ומהו "כנפש אחד מהם"? כמה הרג בגלגול הקודם? שניים: את כוזבי ואת זמרי. "אחד מהם" - מן הגלגול הקודם, כמו שאז הרגת את אחד מהם, כך אשים אותך. ומהו "אחד"? חז"ל דורשים על "ושכב אחד העם" - "אחד" הוא המיוחד, המלך, הנשיא. אומרת לו איזבל: כמו שאז הלכת והרגת נשיא בישראל, כך מחר אנקום בך ואשים את נפשך כנפש אחד מהם.
לאריז"ל יש אריכות דברים גדולה מאוד, בהרבה מקומות, בעניין אליהו ונדב ואביהו: באליהו הנביא נתעברו נפשות נדב ואביהו, ואחרי המעשה בהר הכרמל באו נפשותיהם לידי תיקונן ונסתלקו ממנו. וזה שרמזה לו איזבל: "מחר אשים נפשך כנפש אחד מהם" - כנדב ואביהו שמתו, כך אשים את נפשך. שכן היא הכירה שעד עתה לא יכלה לפגוע בו מפני שנדב ואביהו היו בו, ומשעה שהכירה שעזבו אותו אמרה לו: תתכונן, אתה עומד להצטרף אליהם, כלומר כבר אין לך הגנה. ומצאנו לזה רמז בפסוק "וימות נדב ואביהו לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה'" - ראשי תיבות איזבל, ללמדך שהיא הכירה בכך שהם עזבוהו, וממילא נפשו תהיה כנפש אחד מהם.
ועוד אפשר לרמוז: פנחס הרג את זמרי בן סלוא שהיה בעלה של כוזבי, וכוזבי הייתה גויה, ואשה כזו נקראת בלשון הכתובים "בת אל נכר". והרי אמרנו שכוזבי היא איזבל. הפסוק אומר "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחווה לאל נכר" - "לא יהיה בך אל זר" ראשי תיבות איזבל, וההמשך "ולא תשתחווה לאל נכר" הוא כנגד בת אל נכר. לכן היא מודיעה לו: תתכונן, מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם, בין לפירוש שהכוונה נדב ואביהו, ובין לפירוש שהכוונה כוזבי בת צור וזמרי בן סלוא.
וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת־נַעֲרוֹ שָׁם׃
מהו "וירא" ומהו "וילך אל נפשו"? לפי דברי האריז"ל הדבר מובן: "וירא" - הכיר שנסתלקו ממנו נפשות נדב ואביהו, "וילך אל נפשו" - עד עתה היו בו נפשות נדב ואביהו, ומעתה נשאר לנפשו בלבד. והמלבי"ם מסביר: "וירא" - ראה ברוח הקודש שאיזבל אכן תוכל לו, כלומר שאין לו עוד שמירה. "וילך אל נפשו" - אליהו הנביא היה רוב ימיו מתבודד ועוסק בהשלמת נפשו, ולא היה מתחבר הרבה עם העם. רק כשהיה צורך היה נשלח אליהם, אבל דרכו התמידית הייתה עסק השלמת נפשו. עכשיו, כשראה שכל מה שעשה - הרג את כל נביאי הבעל, הוריד אש מן השמים, העם צעק "ה' הוא האלוקים" - ובכל זאת לא הביא לשינוי, והעם לא חזר בתשובה שלמה, והמצב נמשך ואיזבל עדיין שולטת, הבין: אם כך אין לי עוד עניין ועסק בהשלמת נפש העם, אין בזה תועלת. ולכן החליט "וילך אל נפשו" - מעתה והלאה אלך ואתעסק בהשלמת נפשי בלבד.
והוא מגיע עד באר שבע אשר ליהודה. והלא אין זה מקום שליטתה של איזבל, שהרי היא מושלת בשומרון ובעשרת השבטים? אלא שעדיין ידע שהיא יכולה לשלוח אנשים שיפגעו בו, ולכן לא הרגיש בטוח שם. הוא מניח את נערו שם, כדי ללכת ולהתבודד, כדרכו.
וְהוּא־הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת־נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי־לֹא־טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי׃
הלך במדבר דרך יום, מפני שעדיין חשש שאיזבל תשלח שליחים, ולכן הלך יום שלם פנימה לתוך המדבר כדי שלא יגיעו אליו. "וישב תחת רותם אחד" - הרותם הוא עץ נמוך, שגחליו לוחשות ושורפות ביותר. חז"ל אומרים שלפעמים הן דולקות שנה שלמה, ומי שמפסיק באמצע לימודו ומסיח דעתו - מאכילין אותו גחלי רתמים, גחלים של רותם, מפני שהן בוערות בטמפרטורה גבוהה מאוד ודולקות זמן רב. שם, במקום ההוא, הוא מבקש להתבודד עם אלוקים.
"וישאל את נפשו למות" - אומר המלבי"ם: אליהו ראה שכבר תיקן את עצמו, וכל מה שהיה לו לתקן כאן בימי חייו כבר בא לידי תיקון. ממילא הבין שהגיע הזמן שנפשו תתחבר עם האלוקות העליונה ותתפשט מגופו, והגיעה שעתו למות. שהרי מה שאפשר לתקן כאן הושלם, ומה נשאר עוד להשלמת נפשו? רק המיתה, שבה יתחבר עם הרוחניות העליונה וישיג השגות שאין באפשרותו להשיגן בעודו בגוף. ומוסיף המלבי"ם: הסיבה שאדם נשאר כאן בעולם היא מפני שלא השלים את מה שהחסיר ויש לו עוד מה לתקן, ועל כך אומר אליהו "רב עתה ה'" - מה שהיה עלי לתקן עשיתי די והותר, כבר השלמתי. ואם תאמר שאינו צריך למות כיוון שאינו ראוי למיתה, על זה הוא אומר "כי לא טוב אנוכי מאבותי": מה קרה לאבותי? מתו. גם אם תאמר שאני כאדם הראשון קודם החטא שלא ראוי שתפגע בו מיתה - הרי אבותי מתו, ואף אני מעוניין ללכת בדרכי אבותי.
הרד"ק מוסיף שמכאן רמז לדברי חז"ל שאליהו חי שנים ארוכות ושפנחס הוא אליהו. שהרי הוא אומר "קח נפשי כי לא טוב אנוכי מאבותי", כלומר: אבותי חיו חיים סטנדרטיים, ואני חי באריכות ימים עצומה כזו. איני טוב מאבותי, ואיני ראוי לאריכות ימים זו, ולכן אני מבקש שכבר תיקח אותי.
וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה־זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל׃
יש כאן כפילות: כבר נאמר "ויבוא וישב תחת רותם אחד", ולמה חוזר ומזכיר זאת שוב? הרד"ק מבאר על דרך הפשט: מדוע לא נאמר "תחת הרותם", שהרי זהו הרותם ההוא? מפני שהרותם היה יחידי, ולא היה שם שום מחסה אחר מלבדו, ורק בדוחק היה יכול להיות תחתיו. ולכן נאמר "רותם אחד" - שהיה צריך לכווץ ולצמצם את עצמו, כי רק רותם אחד היה שם.
המלבי"ם, כדרכו לחפש את העומק שבכתובים, מבאר אחרת: תמיד כשדבר מוזכר פעמיים, סימן שאין זה אותו הדבר. בתחילה כתוב "וישב תחת רֹתֶם אֶחָד", ואחר כך "וישכב ויישן תחת רֹתֶם אֶחָד", ללמדך שהרותם השני אינו הרותם הראשון אלא רותם אחר. הראשון היה קטן, ולא הספיק אלא לשבת תחתיו, ולכן נכתב "אחת" בכתיב, בלשון נקבה, לרמז שהיה חלש וקטן. השני היה רותם בעל צל רב יותר, שראוי לשכב תחתיו. אלא שאליהו טעה בחשבו שזהו רותם, ולבסוף התברר לו "והנה זה מלאך" - כלל לא היה זה רותם, אלא מלאך שנתגשם בלבוש רותם. הרותם הראשון היה רותם אמיתי, אבל השני היה מלאך, והוא נוגע בו ואומר לו "קום אכול".
וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב׃
עוגת רצפים היא עוגה שאופים אותה ברצפי אש, כלומר בגחלי אש, כמו שראינו אצל כלב שלקח חררה - אותה עוגה שאופים אותה על גבי הגחלים. אלא שהמלבי"ם מסביר שהיה נדמה לו כאילו התאחדו רשפי אש בדמות עוגה ובצורתה, כך נדמה לו בנבואה שהתנבא, וכאילו מצווה אותו המלאך לאכול אותה. כלומר כל זה היה בחיזיון, ואל תחשוב שהייתה כאן אכילה גשמית ושתייה גשמית.
ומה בא לומר לו? עוגה שמורכבת מרשפי אש. והאש קלה מן החומר, שהרי כשמדליקים אש היא עולה למעלה. כביכול אומר לו: אתה תהיה בבחינת "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט". גם על השדים כתוב שהם מורכבים מאש ורוח, ועפים באוויר, ובכוח האש שבתוכם מסוגלים להגיע לרקיע, וכתוב עליהם שהם נהנים מלחכים של אש ומאדי מים - זהו מאכלם. כך גם אתה: מאכלך יהיה עוגת רשפים, עוגה עשויה מן האש. מכאן והלאה יהיה מאכלך מאכל רוחני.
ולפי הנמשל מסביר המלבי"ם: הרצפה מרמזת לנבואה, כמו האש, והמים רמז לתורה, שנאמר "הוי כל צמא לכו למים". ומניין שהרצפה רומזת לנבואה? מן הכתוב שראה מלאך ובידו רצפה, כלומר מלקחיים וגחלים, ותרגם שם יונתן "ובפומיה ממלל" - הרי לך לשון ניב שפתיים, נבואה. כביכול אומר לו: מעתה והלאה עסקך יהיה בנבואה ובתורה, ולא תתעסק עוד בעניינים גשמיים, אלא כל מהותך תהיה רוחנית יותר.
וַיָּשָׁב מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית וַיִּגַּע־בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ׃
נשים לב: בפעם הראשונה נתגלה לו המלאך בדמות רותם, ובפעם השנייה אינו מתלבש בדמות רותם אלא מתגלה כמלאך, ולכן נאמר "מלאך ה' שנית" - בתחילה בדמות רותם, וכעת ממש בגדר מלאך ה'. ומדוע צריך לאכול שוב? מפני שהאכילה הראשונה עדיין לא זיככה אותו כראוי, והראיה: מה עשה אחריה? שכב לישון. ואם אדם שוכב לישון אחר אכילתו, סימן שהיה באכילה משהו מן הגשמי, ואינה אכילה רוחנית לגמרי. לכן אומר לו "קום אכול": אתה צריך עוד קדושה והתעלות והתרוממות, עוד לאכול מאותה בחינה של עוגת רשפים ושל המים שהם בחינת התורה, עוד התקדשות, עד שתגיע למצב שאף שינה לא תצטרך. וזהו "כי רב ממך הדרך" - אתה עוד צריך ללכת דרך ארוכה, ואתה זקוק לכוח לא טבעי ולא גשמי.
וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב׃
הוא קם, אוכל ושותה, ובזה הוא כבר נדמה למשה רבנו: הגיע למצב של הזדככות, שבכוח האכילה ההיא יכול לעמוד ארבעים יום וארבעים לילה בלי אכילה ובלי שתייה, כמשה רבנו שארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. וכאן אליהו מגיע עד הר האלוקים חורב, כמשה רבנו, וראוי להתגלות האלוקית כמשה, אחרי ארבעים יום של הזדככות בלא אכילה ושתייה.
הרד"ק, שהבין שהאכילה והשתייה הכתובות כאן הן אכילה ושתייה גשמיות, אומר שיש כאן הבדל בין משה לאליהו: אצל אליהו רואים שהוצרך לאכול כדי להחזיק ארבעים יום וארבעים לילה, ואצל משה לא היה צריך לאכול, מה שנקרא לא היה צריך למלא מצברים לפני כן, ואילו אליהו היה צריך לאכול לפני כן כדי להצליח ללכת ארבעים יום וארבעים לילה. אבל לפי דרכו של המלבי"ם, כל האכילה הייתה בבחינה רוחנית, כמו משה רבנו ש"לחם אבירים אכל איש" - גם היא אכילה, אכילה רוחנית, ומכוח האכילה הרוחנית ההיא הצליח ללכת אותה הליכה.
וַיָּבֹא־שָׁם אֶל־הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר־ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה־לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ׃
הוא מגיע אל המערה, והיא אותה נקרת הצור שבה עמד משה, שנאמר "ושכותי כפי עליך עד עוברי". "מה לך פה אליהו" - כפשוטו זו פתיחת דיבור, כדרך שהתחיל הקדוש ברוך הוא לדבר עם אדם הראשון ואמר לו "איכה", וכדרך שהתחיל עם קין ואמר לו "אי הבל אחיך". התחלה של דיבור שנועדה להיכנס עמו בדברים, שהרי לא שייך שה' ישאל את אליהו שאלה אינפורמטיבית: מה שאליהו יודע ודאי שה' יודע. ולפי המלבי"ם, כוונת ה' לומר לו: והלא הנביא צריך להיות עם העם, שהנביא צריך להוכיח את העם. אם כן, מה לך פה? כיצד הלכת והתרחקת מן העם? מדוע אינך נמצא עם צאן מרעיתך? אין תפקידו של הנביא להתבודד בהרים. נביא, מלשון ניב שפתיים, צריך לבטא את דבר ה' ולקרב את העם לעבודתו.
וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי־עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת־נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ׃
אומר לו אליהו: איני יכול להיות יחד עם העם, איני מסוגל להיות איתם ולראות את המעשים שהם עושים. מפני מה? צמתתני קנאתי - אני מקנא קנאת ה', וכיוון שכך, כשאני רואה אותם עושים מעשים לא טובים איני מסוגל להיות לידם ובחברתם. ועוד הוא מונה לפניו את מעשיהם: "עזבו בריתך בני ישראל", "את מזבחותיך הרסו", כפי שראינו שהרסו את מזבחות ה', "ואת נביאיך הרגו בחרב", כפי שראינו שאיזבל הרגה את כל נביאי ה' חוץ מאותם מאה שהוחבאו במערה. "ואיוותר אני לבדי", ולא די בזה אלא "ויבקשו את נפשי לקחתה". וממילא איני יכול לעשות את שליחותי: בצורה כזו איני יכול לבוא אל העם ולהוכיח אותם, העם אינו מקבל תוכחה ורק רודף את נפשי, ואין לי אפשרות.
"עזבו בריתך" כפשוטו הוא הברית שכרת ה' עם ישראל בחורב לעבוד את ה'. אבל חז"ל דורשים שעל ברית מילה הוא מדבר: היו צריכים לעשות לפחות ברית מילה, ואף אותה אינם עושים. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אליהו, כך אתה מקטרג על בניי שאינם עושים ברית מילה? חייך, שתצטרך להיות בכל ברית שעם ישראל עושים, ואתה תעיד עליהם שהם מלים את בניהם. וזהו שאנו אומרים "אליהו מלאך הברית", שאליהו מגיע לכל ברית מילה.
ולכן כתוב במדרש שאמר אליהו לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, הרי אני מקנא קנאת ה', ואם אבוא לברית מילה ואראה שם אנשים חוטאים, אנשים שאינם כשרים, חוסר צניעות רחמנא ליצלן, הרי חס ושלום אני עלול לפגוע בהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני מוחל לכל מי שיהיה שם בברית, מגיעה לו מחילת עוונות. לכן כתוב שיש עניין גדול להיות בברית מילה, שזוכה למחילת עוונות, ולכן זהו זמן טוב להרהר בתשובה בשעת הברית, שהוא זמן של מחילת עוונות. אמנם מדרש זה איננו יודעים היכן הוא כתוב, ואינו מן המדרשים הידועים והמוכרים לנו, אך כך מובא בשם מדרש ישן, שאמר לו הקדוש ברוך הוא: אין חשש, אתה יכול להגיע, ותהיה להם מחילה ולא תצטרך חלילה להקפיד עליהם.
ולעניין זה של הברית מובא בספרי המקובלים, כמדומני בשם הבן איש חי, ואולי אף בשם האריז"ל: אל תטעה לחשוב שאליהו הנביא יורד מישיבה של מעלה ורץ עם התיק מברית לברית. שהרי כשיש ברית כאן יש ברית באמריקה, וכשאצלנו לילה שם יום, ואם לא כאן ולא שם אז באוסטרליה. אם כן, מתי יהיה לו זמן להיות בישיבה של מעלה? אומרים המקובלים: ודאי שאין זו הכוונה, אלא ניצוץ מנשמתו נמצא בכל ברית. ואם יש שתי בריתות בבת אחת, ודאי שיש יותר מניצוץ אחד. זהו רק ניצוץ של נשמה שנמצא בכל מקום ומקום.
הפרק פותח באחאב המספר לאיזבל את מעשי הכרמל, ואיזבל, שהיא גלגול אשת קורח וכוזבי בת צור, שולחת אל אליהו איום ולא הורגת אותו, מפני שלב אחאב נוטה אחריו. אליהו רואה שנסתלקה ממנו השמירה, שנפשות נדב ואביהו שנתעברו בו נתקנו והלכו, ומבין שאין תועלת בהשלמת נפש העם, ולכן "הולך אל נפשו": בורח לבאר שבע, מניח את נערו, נכנס דרך יום במדבר ומבקש למות, בטענה שכבר השלים את תיקונו ואינו טוב מאבותיו. מן השמים משיבים לו באכילת עוגת הרצפים וצפחת המים, שהיא, לפי המלבי"ם, חיזיון של אכילה רוחנית: נבואה ותורה, אש קלה מן החומר. פעמיים הוא נקרא לאכול, עד שמזדכך כדי הליכה של ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלוקים חורב, כמשה רבנו. ושם נשאל "מה לך פה אליהו" - מקומו של הנביא עם העם ולא במערה. תשובתו "קנא קנאתי" הביאה לכך שדווקא הוא נעשה מלאך הברית, המעיד על ישראל בכל ברית מילה שהם מקיימים את בריתו של הקדוש ברוך הוא.