הפרק שלפנינו הוא אחד השיאים הדרמטיים בכל ספר מלכים: אליהו הנביא מעמיד את עם ישראל לפני הכרעה חדה - אם ה' האלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו. בשיעור זה נלך על סדר הפסוקים מן המבחן עצמו: כיצד אליהו נותן לנביאי הבעל את כל היתרונות האפשריים, כיצד הם נכשלים, כיצד אליהו בונה את מזבח ה' ומתפלל, ואיך בסופו של דבר מתגלה כי ה' הוא האלוקים ויורד הגשם. נעמוד בעיקר על ביאורי המלבי"ם, ולצידם דברי חז"ל, המדרשים ושאר המפרשים.
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ׃
עד כאן אליהו הציג את כללי המבחן. כעת הוא פונה אל נביאי הבעל ישירות, ונותן להם שלושה יתרונות: ראשית, "בחרו לכם הפר האחד" - קחו אתם את הפר המובחר. שנית, "ועשו ראשונה" - אתם תפתחו. ושלישית הוא נותן להם טעם: "כי אתם הרבים" - הריבוי עצמו הוא יתרון. אליהו מסלק מעצמו כל טענה מוקדמת, ומעתה נראה מה יצא מכל היתרונות הללו.
וַיִּקְחוּ אֶת־הַפָּר אֲשֶׁר־נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם־הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד־הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה׃
יש לשאול: הרי אליהו אמר להם "בחרו", ואם בחרו - הם נטלו מעצמם, ומדוע קורא הכתוב לזה "אשר נתן להם"? אומרים חז"ל: כאשר שלח אותם אליהו לקחת את הפר, היה הפר נשמט וחוזר. בואו לקחת אותו - ואינו זז, נועץ רגליו בקרקע ואינו מוכן שיגררו אותו. מה, אני אעלה קורבן לבעל? בשום אופן לא. עד שבא אליהו ולחש באוזנו: תדע לך שגם על ידך יתקדש שם שמיים, שהרי כשיראו הכל שאין אש יורדת על פר הבעל ורק על פרי - יתקדש בזה שם שמיים, ואף אתה שותף בקידוש השם הזה. אבל איך תסביר דבר כזה לפר? לא הבין ולא הסכים, ובסופו של דבר היה צריך אליהו לקחת ולתת אותו להם בידיים - "אשר נתן להם".
וכבר הסברנו כמה פעמים את מה שכותבים התוספות ועוד מפרשים: אין לטעות שאליהו דיבר עם הפר עצמו, שהרי הפר אין לו דעת ותבונה ולא שייך שיבין דבר. אלא כל מקום שאנו רואים בו האנשה של דומם או של חי, כלומר שמדברים אליו כאל אדם, פירושו שמדברים עם הכוח הרוחני שבו. שהרי על כל צמח וצמח ועל כל דבר בעולם יש מלאך המכה בראשו ואומר לו: גדל. עם הכוח הרוחני, עם השר שלו בשמיים, מדברים. גם משה, שדיבר עם הים וביקש ממנו להיקרע, לא דיבר עם המים אלא עם שרו של ים. וכן נהר גינאי - לא עם הנהר אלא עם שרו של נהר. וכן על זה הדרך בכל מקום שנראה בו כדבר הזה.
המלבי"ם מבאר את "אשר נתן להם" על פי הפשט: הפרים לא היו שווים, אחד היה מובחר ואחד גרוע, וכיוון שאליהו אמר להם "בחרו" - הרי הוא כבר כיוון אותם מה לקחת. כשאני מניח לפניך דבר משובח ודבר פשוט ואומר לך בחר מה שתרצה, כאילו נתתי לך את המשובח בידך. לכן קורא לזה הנביא "אשר נתן להם". והחתם סופר מסביר שאכן מדובר כאן בבחירה.
הם קוראים "הבעל עננו" ואין קול ואין עונה. ואמרתי פעם בדרך צחות, שיש נשים שעד היום עובדות את הבעל וצועקות כל היום "הבעל עננו"...
ומדוע מדגיש הנביא שקראו עד הצהריים? כתוב בספרים שעבודת הבעל הייתה עבודת השמש, עובדי חמנים היו. וזה מה שנאמר בנביא "אחוריהם אל היכל ה' ופניהם מזרחה" - היו הולכים לצידו המזרחי של הר הבית ומשתחווים לשמש מיד בנץ, ונמצא שאחוריהם היו כלפי בית המקדש רחמנא ליצלן. ומתי השמש בתוקפה ובגבורתה? בחצות היום. לכן "ויקראו... עד הצהריים", שהבינו שזו השעה המוצלחת ביותר לקבל השפעות מן השמש, בעת שהיא במלוא שלטונה. ומטעם זה גם הסכימו למבחן דווקא באש: האלוה שלהם הוא השמש, והשמש מיסוד האש, ולכן היו בטוחים שיוכלו להוריד אש מן השמיים על קורבנם. מה שלא ידעו הוא שכל הכוחות הללו אין להם כוח עצמי כלל, אלא הכל מאת השם יתברך.
מהו "ויפסחו"? בפשוטו היו מקפצים ומרקדים על גבי המזבח כדרך כל עובדי האלילים, שכשרצו לעורר את האליל שלהם היו מרקדים. גם לאינדיאנים יש ריקוד הגשם וכל מיני ריקודים, שעל ידם הם מנסים כביכול לעורר את הכוחות הרוחניים העליונים. יונתן מתרגם "וישתטו על אגורא" - השתטו על גבי המזבח, עשו מעשי שטות כדי להוריד את ההשפעה העליונה. יש מבארים שעשו עצמם כפיסחים וכואבים, כאדם צולע מכאב, כי אמרו: אולי כשיראה האלוה את כאבנו יתעורר. ויש מבארים "ויפסחו" מלשון הלוך ושוב, קופץ מכאן לשם ומשם לכאן.
והמלבי"ם מסביר דרך חדשה: בעת שהם בנו את מזבחם, החל גם אליהו לבנות את מזבח ה', כדי להיות מוכן לשעה שיצטרך להוריד את ההשפעה מאת ה'. וכשראו שאינם מצליחים להוריד אש, אמרו: אה, מצאנו את הגורם! המזבח של אליהו הוא זה שמירט את כל ההטבה שהאלוה שלנו רוצה להשפיע. הוא רוצה לתת, ורואה כאן מזבח מתחרה, וזה מרגיז אותו - מה פתאום שמים לו כאן קונקורנטים? לכן הלכו "ויפסחו על המזבח אשר עשה" - הרסו את מזבחו של אליהו. ולפי זה מיושבת לשון הפסוק, שהרי אם על מזבחם מדובר היה צריך לומר "אשר עשו", ומדוע נאמר "אשר עשה" בלשון יחיד? אלא שהכוונה לאליהו, שבאו לבטל ולהרוס את המזבח שאליהו עשה. וכפי שנראה, דברי המלבי"ם מתאימים גם להמשך הכתובים.
וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל־גָּדוֹל כִּי־אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי־שִׂיג לוֹ וְכִי־דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ׃
אליהו מתלוצץ עליהם: קראו בקול גדול, הרי אתם טוענים שהוא אלוה. "כי שיח" - אולי הוא משוחח כרגע עם מישהו. "וכי שיג לו" - אולי הוא עסוק באיזו השגה רוחנית, במחשבה מיוחדת שתופסת אותו כרגע. "וכי דרך לו" - אולי בדיוק חזר מדרך רחוקה ואינו זמין; פלאפונים לא היו אז לכולם, אז נסו שוב מאוחר יותר. ורש"י מפרש "וכי דרך לו" - הלך לבית הכיסא; היו לו צרכים, מה אתם רוצים? המתינו לו קצת. "אולי ישן הוא ויקץ" - אולי עבד קשה בזמן האחרון והלך לישון, אז צעקו ותנסו לעורר אותו.
וזה מה שאומרים חז"ל: כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה. כל ליצנות אסורה חוץ מליצנות של עבודה זרה, שבה אדרבה - משובחת היא. מדוע? כיוון שבעבודה זרה אנו צריכים לבטלה בכל דרך, ואם כוח הביטול יבוא על ידי התלוצצות עליה, גם זה כלי כשר. אליהו לא דיבר באמת אל הנביאים, שלהם כבר לא הייתה תקנה כפי שנראה, אלא אל העם: ראו במי אתם מאמינים ובמי אתם בוטחים, ראו איזה הבל הוא זה ואיזו אמונה שאין בה ממש. כל ההיתול הזה בא לרכך את לב העם.
וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד־שְׁפָךְ־דָּם עֲלֵיהֶם׃
הם באמת מקבלים את עצותיו של אליהו: אולי אינו שומע, אולי הוא בדרך, אולי הוא רחוק - ולכן צועקים בקול גדול, ואם ישן שיתעורר. ולא הסתפקו בזה אלא הוסיפו והתגודדו כמשפטם, שכן דרכם הייתה, כשקראו לאלוהיהם, לדקור ולשרוט את עצמם. זהו שאמרה תורה "לא תתגודדו", שאסור לאדם לדקור ולשרוט את עצמו כחלק מעבודת ה', שזו הייתה דרך עבודתם של עובדי עבודה זרה. וטעם הדבר: אולי יראה האלוה בצערם, יראה כמה מתייסרים עובדיו, ויחליט לענות להם.
וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין־קוֹל וְאֵין־עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב׃
הרד"ק מבאר "ויתנבאו" לשון דיבור, ניב שפתיים: המשיכו ודיברו דברי היתולים כמנהגם, וכתרגום "וישתטיאו" - נשתטו. "עד לעלות המנחה" - עד זמן מנחת הערב, תמיד של בין הערביים. ומדוע דווקא עד עלות המנחה? מבאר המלבי"ם: השמש בתוקפה בחצות היום, ומשם ואילך מתחילה ירידה ודעיכה. אמרו: אם עד עכשיו, כשהשמש בתוקפה, לא נענינו - מכאן ואילך ודאי אין טעם, שהרי השמש רק שבה אחורנית.
אך המלבי"ם מוסיף שאין "ויתנבאו" לשון דיבור בלבד, אלא נבואה ממש - לא מאת ה' חלילה, אלא נבואת שקר. שהרי כעת היו צריכים לנפק הסברים: כל העם עומד ושואל מה יש לכם לומר, מדוע לא ענה לכם הבעל? וכל אחד קם ואמר: הבעל מסר לנו בנבואה שהוא כועס מאוד על עובדיו, שבחג האחרון לא הביאו די קורבנות. בקיצור, כל אחד נתן טעם והסבר מדוע הבעל כועס ולכן אינו משפיע. ולפי זה "אין קול" - שלא נשמע שום קול שיענה אותם מן השמיים, ו"אין קשב" - שאיש מן העם לא הקשיב לדברי ההבל שהביאו כתירוצים, כלומר העם לא קנה את התירוצים שלהם.
ובילקוט אומרים חז"ל שנביאי הבעל עשו את מזבחם חלול, והטמינו שם את חיאל בית האלי, שיהיה גיבוי לשעת חירום: אם יחליט הבעל לא להוריד אש, הרי חיאל נמצא שם עם חומרי בעירה, והוא כבר ידאג לסדר את העניינים. אלא שהקדוש ברוך הוא זימן נחש שהכיש את חיאל, ובזה נסתרה מזימתם. ולפי זה מתבארת גם לשון "ויעשו" שנאמרה לעיל - מה הייתה אותה עשייה מיוחדת? שעשו את המזבח חלול, כדי שיוכל חיאל להסתתר בתוכו. וזה גם הרמז ב"ואין קשב": צועקים לחיאל - הלו, עכשיו אתה צריך להיכנס לפעולה - ואין קשב, אינו מגיב. ויש מקשרים לזה גם את "אולי ישן הוא ויקץ": צעקו בקול, אולי חיאל נרדם ושכח את מה שהוא צריך לעשות.
ואליהו ודאי ידע את הכל, שהיה נביא ה'. ואומר הגאון מווילנא: יש פסוק בספר עמוס, "ואם יחבאו בראש הכרמל משם אחפש ולקחתים, ואם יסתרו מנגד עיניי בקרקע הים משם אצווה את הנחש ונשכם", ופסוק זה נכתב שנים רבות לאחר מכן, והוא מרמז על מה שהיה כאן עם חיאל בית האלי: "אם יחבאו בראש הכרמל" - במקום שבו היה ניסיונו של אליהו, אם יתחבא שם תחת המזבח, "משם אחפש ולקחתים". "ואם יסתרו... בקרקע הים" - שיסתתר במחילת עפר שעשו למטה מן המזבח, שכביכול מגיעה עד תחתית העולם, "משם אצווה את הנחש ונשכם" - משם אשלח נחש שישוך אותו.
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל־הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל־הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת־מִזְבַּח יְהֹוָה הֶהָרוּס׃
מדוע "גשו אלי"? כדי שיתברר לכולם שאין כאן שום רמאות: לא החבאתי איש בתוך המזבח ואין מי שיבעיר משהו מלמטה, ואת זה אפשר לראות רק מקרוב. אחד הדברים שהקוסמים הכי לא אוהבים הוא שעומדים קרוב אליהם, ועוד יותר לא אוהבים שמישהו עומד מאחוריהם, ולכן הם מבקשים מכולם לעבור קדימה ולהתרחק. מי שרוצה לרמות אינו רוצה שתהיו לידו, אבל מי שעושה את האמת אומר: גשו! שכולם יהיו קרובים, שיהיה ברור לכל שאין כאן שום תחבולה.
"וירפא את מזבח ה' ההרוס" - לפי המלבי"ם שהסברנו, אין כאן שאלה כלל, והדברים מתאימים ככפפה ליד: עובדי הבעל ראו את מזבחו של אליהו, הבינו שהוא גורם להם ל"בעיות קליטה" אצל האלוה שלהם, והרסו אותו. וכעת, כשאליהו בא להוריד אש, הדבר הראשון שעליו לעשות הוא לרפא את המזבח שהרסו נביאי הבעל. ולשון "רפואה" כאן היא על דרך ההרחבה, שהרי רפואה נופלת בעיקר על בריאות הגוף, ומשתמשים בה גם על דברים אחרים.
ורש"י מבאר בפשוטו: הוא בנה מזבח והזכיר לישראל את המזבח שיהיה שגור בפיהם, כיוון שעד היום היה המזבח הרוס מהם. במילים פשוטות: בנה מזבח חדש, ונקרא "הרוס" משום ש"בלבבי משכן אבנה" - המזבח צריך להיות בליבו של אדם, וכיוון שהמזבח והמשכן וכל ענייני עבודת ה' רחקו מהם, הרי הם פגומים והרוסים אצלם, וצריך לבנות מחדש את מזבח ה' ההרוס שבליבם. ועוד מביא רש"י מדרש: אצל שאול נאמר בשובו ממלחמת עמלק "והנה שאול בא הכרמלה והנה מציב לו יד", ואחד הביאורים (וכבר הרחבנו בזה בשמואל א' פרק ט"ו פסוק י"ב) שהציב לו מזבח והודה בו לה'. וכשבאו מלכי ישראל עובדי העבודה זרה הרסו את כל המזבחות והבמות שהיו לפניהם לעבודת ה', וביניהם את מזבחו של שאול, וכעת בא אליהו ומרפא את מזבחו של שאול ההרוס. ואין כאן סתירה: יכול להיות שגם זה וגם זה נכון - אליהו התחיל לבנותו, נביאי הבעל הרסוהו, וחזר ובנה אותו מחדש.
וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי־יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ׃
מדוע חשוב להדגיש כאן את מספר האבנים וכנגד מה הן? כדי שלא תטעה ותאמר שאליהו עשה שתים עשרה אבנים להוריד שפע מי"ב הכוכבים והמזלות כדרך עובדי עבודה זרה, שהרי המספר שתים עשרה סימל אצלם תמיד את הכוכבים והמזלות שמהם יורד השפע. לכן מדגיש הכתוב: כנגד שנים עשר שבטי ישראל. ומוסיף "אשר היה דבר ה' אליו לאמור ישראל יהיה שמך" - "ישראל" הוא לשון שררה. הכוכבים אכן שוררים על הגויים, והם הכוחות שמהם מושפעים אומות העולם, אבל "לא כאלה חלק יעקב" - כי ה' חבל נחלתו. וזה רמוז בשם ישראל: אתם מעל הכוכבים, ולא הכוכבים מעליכם. ואם כן, כאשר אליהו עושה שתים עשרה, ודאי אינו כנגד י"ב הכוכבים אלא כנגד שבטי ישראל, שהרי לנו יש שררה עליהם.
וחז"ל דורשים: יעקב אבינו בנה מזבח, ונגלתה עליו השכינה בבית אל, ובאותו יום אמר לו ה' "ישראל יהיה שמך", ואמר לו גם "גוי וקהל גויים יהיה ממך". ומהו "גוי וקהל גויים"? אומר המדרש: אמר לו ה' - עתידים בניך להיקהל כשאר עמים ולבנות מזבח ולהקטיר עליו בשעת איסור הבמות, ואני מתרצה בדבר. רמז לו הקדוש ברוך הוא באותו מזבח שעתיד להיות מזבח אחר, ויתקהל שם כל העם, ואמר לו: ואני מתרצה בדבר.
ומדוע מתרצה? כי אליהו הוא הדוגמה לכך שנביא יכול לצוות ציווי המנוגד לכתוב בתורה, כאשר זו הוראת שעה. אם יבוא נביא ויאמר שמעתה ואילך מותר להקריב בבמות - נאמר לו לא ייתכן, יש לנו פסוקים כנגד זה. אבל אם יבוא נביא ויאמר שה' ציווה שמחר, באופן חד פעמי, יש להקריב בבמה לצורך מסוים, ואותו נביא מוכר ומפורסם בגדולתו וחסידותו ויראתו ובנבואותיו כאליהו הנביא - יש לקבל ממנו, וזו הוראת שעה. ולכן הדגיש הקדוש ברוך הוא ליעקב שהוא מתרצה בדבר, לפי שהיה זה רק לאותה שעה ולאותו זמן, כדי להשיב את ליבם של ישראל לעבודת ה'.
וַיִּבְנֶה אֶת־הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם יְהֹוָה וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ׃
"מזבח בשם ה'" - שהקדיש אותו לשם ה' שיהיה קדוש בקדושת מזבח, כלומר שיהיה הכל לשמה. "ויעש תעלה כבית סאתיים זרע" - וכמה הוא בית סאתיים זרע? חמישים על מאה אמה. ומה היה חמישים על מאה אמה? חצר המשכן. ומה עמד בחצר המשכן? המזבח. וידע אליהו שגבול הקדושה המתפשט מן המזבח הוא חמישים על מאה אמה, ולכן כשבנה כאן את המזבח תחם אותו בגבול הקדושה, כאותה חצר שסביב המזבח שבמשכן.
וַיַּעֲרֹךְ אֶת־הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת־הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל־הָעֵצִים׃ וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל־הָעֹלָה וְעַל־הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ׃ וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת־הַתְּעָלָה מִלֵּא־מָיִם׃
אליהו רוצה להסיר כל ספק ולהגדיל את הנס, ולכן מצווה לצוק מים על העולה - שהרי המים מנוגדים לחלוטין לאש שאמורה לרדת - ואם לא די בכך, גם על העצים, ואם לא די בכך, פעם ושתיים ושלוש: "שנו וישנו... שלשו וישלשו". ויש בזה עוד עניין: המים באותם ימים היו מצרך נדיר ויקר, אנשים לא היה להם מה לשתות וכל כד מים נמכר בהון, והוא לוקח מים ושופך אותם בחופשיות. מי יכול לעשות דבר כזה? רק מי שבטוח שעוד מעט תהיינה כמויות אדירות של מים ואיש לא יסתכל על המים הללו. אם באמת יש מחסור, ואולי אלה המים האחרונים שיש לנו - איך שופכים כמות כזו על המזבח בלי חשבון? בזה מפגין אליהו את גודל ביטחונו שתכף תרד אש מן השמיים, ולא תהיה עליו כל תלונה.
ומי יצק את המים? אומרים חז"ל: אלישע, שנאמר עליו "אשר יצק מים על ידי אליהו". וחלק מן הנס היה בזה עצמו: אמרו חז"ל שנעשו אצבעותיו של אלישע כמעיינות נובעים והיו זרמי מים יוצאים מהן, וזהו "אשר יצק מים" - שנעשה נס במים על ידו. ולכן אנו רואים גם בהמשך שנעשה נס במים על ידי אלישע, כשמיתק את המים, כפי שנגיע לזה.
ומדוע דווקא ארבעה כדים? מבאר הרד"ק שאמר להם למלא שלוש פעמים ארבעה כדים, וביחד שנים עשר. והשלוש פעמים הן כנגד שלושת האבות שכנגדם התפלל, ועל ידי שלוש פעמים ארבע יושלם מספר השנים עשר כנגד שבטי ישראל. והמלבי"ם מבאר על דרך הסוד: מקור השפע הוא בארבע החיות הנושאות את המרכבה העליונה ודרכן עובר השפע, ולכן מילא ארבעה כדים - להביא את השפע מארבע כנפות הארץ העליונה שבעולם האצילות, שהוא העולם הגבוה ביותר שאנו מתעסקים בו, שכן הוא העולם הראשון שנאצל ממנו יתברך לאחר האדם קדמון. ומשם מוריד את השפע מארבע החיות אל עולם הכיסא, ומשם אל עולם המלאכים. ו"שלשו" - להוריד מאותן ארבע חיות שראה יחזקאל במרכבה התחתונה אל האופנים, שהוא העולם השפל. במילים פשוטות: כל מה שנעשה כאן היה בכוונה עליונה להוריד את השפע ממקורו העליון עד לעולם הזה, וכפי שלמדנו בנפש החיים, כדי להוריד שפע צריך להגיע אל מקורו, וכשהשפע בא ממקורו יודעים אנו שיגיע לכאן למטה.
וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי־אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
"היום ייוודע כי אתה אלוקים בישראל" - שעד עכשיו היו סבורים שהבעל מנהל אותם, ומעתה ידעו שאין אלוקים אלא ה'. ומהו "ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה"? אומרים חז"ל: שלא יבואו לומר שאליהו עבר כאן איסור, שהרי הוא מקריב בשעת איסור הבמות, ואסור להקריב בבמה אלא במשכן ובבית המקדש. לכן אמר: ריבונו של עולם, שידעו כי בדברך עשיתי את כל הדברים האלה - אתה ציוויתני על כך. ועוד: "בדברך עשיתי" - שידעו שכל מה שעשיתי אינו מכוחי, שלא יאמרו שעובדי הבעל אינם מכשפים חזקים דיים, ואליהו הוא רב־מג, קוסם ומכשף רציני יותר, ולכן הצליח להוריד אש מן השמיים. אני רוצה שיהיה ברור לכל שבדברך עשיתי, וכל הקרדיט יינתן לבורא עולם - שזה בעצם כל העניין.
עֲנֵנִי יְהֹוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי־אַתָּה יְהֹוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת־לִבָּם אֲחֹרַנִּית׃
עיקר בקשתו הוא "וידעו העם הזה כי אתה ה' האלוקים" - האלוקים לבדך, ואין עוד כוח בבריאה חוץ ממך. ומהי כפילות "ענני ה' ענני"? בפשוטו של מקרא, חזרה על דבר פעמיים באה לחזק, כמו "ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים". אבל חז"ל דרשו שאליהו ביקש כאן שתי בקשות: האחת, שיקבל ה' את תפילתו באש שתרד מן השמיים; והשנייה, שאחרי שתרד האש והעם יאמינו - יירד גם גשם. שהרי כל מה שבאנו לכאן היה בשביל הגשם, ומה תועיל האש אם אחר כך לא אצליח להביא גשם? אז יאמרו: אם כן, בגלל בורא עולם נעצר הגשם, ויחזרו לבעל. לכן ביקש: ענני שתרד אש, וענני שירד גשם, ואז יהיה ברור לכל הקשר - שבחרונו הפסיק ה' מאיתנו את הגשם, וכעת ששבנו בתשובה הרי הוא מוחל וסולח ומוריד לנו גשם.
דרשה נוספת: "ענני" שתרד אש, ו"ענני" שלא יאמרו מעשה כשפים הוא - תן בליבם שיקבלו את הרושם הנכון מן הדברים ולא יאמרו חלילה שאליהו עשה זאת בכישוף. ועוד דרשו חז"ל: ענני בזכותי, וענני בזכות תלמידיי. ומכאן רואים שצריך אדם להיזהר שלא להזכיר רק את זכות עצמו, אלא שיבקש תמיד גם בזכותם של אחרים.
"וידעו העם הזה" - שמכאן ואילך, בכל עת שתשלח אותי להוכיח אותם, יקבלו שהדברים הם מה' האלוקים, שהרי בדברך אני אומר אותם.
מבאר הרלב"ג: כאשר היו מתפללים לבעל והיה נדמה להם שהבעל עונה. וכבר שואלת הגמרא כיצד ייתכן שהבעל ענה, ומשיבה: כשהיה צריך לירד גשם, וכי בגלל שהתפללו לבעל לא יביא ה' גשם? יקלקל הקדוש ברוך הוא את עולמו בגלל השוטים?! לכן ירד גשם, והם היו בטוחים: הנה, אתמול התפללנו לבעל וירד גשם.
מכירים את הסיפור על אותו חזן שהתהלכו עליו שמועות לא טובות בענייני צניעות, ובאו לרב והרב הורה להורידו ממשרתו. בא אליו החזן וטען: כבוד הרב, איך אפשר? הרב יודע איזה תפילות אני מתפלל? הרב זוכר לפני חצי שנה, בעצירת גשמים, שאני עברתי לפני התיבה, וברגע שאמרתי "מוריד הגשם" - התחילו לרדת גשמים! אמר לו הרב: אינני מתפלא כלל, אנשים כמוך בעבר גם הביאו מבול.
ואם כן זו הכוונה: ריבונו של עולם, אתה הסיבות את ליבם אחורנית בזה שכביכול נעתרת להם והורדת גשמים, ונדמה היה שנעתרת לבעל, ומכאן נוצר שיבוש הדעת אצל אותם עובדים שסברו שהבעל מוריד גשם. וכיוון שכביכול על ידך נוצר השיבוש, עכשיו, בזה שתשפיע גשם כשאני מתפלל אליך, תיושר דעתם ויבינו שהגשם יורד רק על ידי בורא עולם ולא על ידי הבעל.
הרס"ג מסביר שאין זה לשון עבר אלא כלשון עתיד: "הסיבות" מלשון תסובב - את ליבם שהיה אחורנית, סובב אותו עכשיו לטובה שיסתכל קדימה. וזה בעצם כל עניינו של "קשה עורף": הוא הולך לכיוון ההפוך, קוראים לו ואינו מסובב את הראש, כי עורפו קשה כיצוק ואינו זז ימינה ושמאלה, הולך עם הראש בקיר נגד הכיוון. כאותו אחד שנסע פעם בכביש נגד התנועה, וכל המכוניות ממול צופרות לו, ובדיוק הוא שומע ברדיו: סכנה בכביש, מכונית נוסעת נגד התנועה. אמר: מכונית אחת? יש כאן עשרות מכוניות שנוסעות נגדי! גם כאן אליהו מבקש: שיֵדעו שהטעות היא שלהם, שהם אלה שליבם אחורנית, וכעת תסובב את ליבם שיהיה ישר ויאמינו בה'.
יש עוד הסבר, שיש כאן כביכול טענה: ריבונו של עולם, היה לך לסובב את ליבם, ולמה לא סובבת? אך הרד"ק שולל פירוש זה, שהרי יש בחירה חופשית, ואי אפשר לומר שה' לא נתן להם להאמין בו או שינה את ליבם, שהכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים.
והרמב"ם מבאר כמשמעו: מנעת מהם את התשובה מרוב פשעם, כדי שיקבלו את עונשם. וכידוע ומפורסם הסברו של הרמב"ם בטעם עונשו של פרעה: הרי פרעה קיים את גזירת ה', שנאמר "ועבדום ועינו אותם", והיה לו לקבל שכר - הייתי קבלן הוצאה לפועל של בורא עולם! וטעמים רבים נאמרו בזה, וטעמו של הרמב"ם הוא שכיוון שהוכיחו את פרעה ולא היה מוכן לקבל, לכן הקשה ה' את ליבו. ואיפה הצדק בכך שה' מקשה את ליבו ואחר כך מכה אותו? אלא דע לך שבתחילה נתן לו הקדוש ברוך הוא הזדמנות לחזור בתשובה, ומשלא חזר - יש שלב שבו ה' נועל את הדלת. ולפי זה תבין את הפסוק כאן: משלב מסוים כבר נעלת להם את הלב, שאף אם ירצו לחזור בתשובה כבר לא יוכלו. ולמה עושה ה' כן? כדי שיקבל כל אחד את המגיע לו, ולא יחשוב אדם שיעשה רע כל ימיו ובסוף יאמר "חטאתי עוויתי פשעתי, סליחה ריבונו של עולם" ויתקבל. ומכאן טענתו של אליהו: אם אתה נעלת להם את הלב, כיצד יחזרו בתשובה? רק אם תעשה להם נס גלוי. לכן אני מבקש - עשה להם נס גלוי, כי אתה הסיבות את ליבם אחורנית.
ויש עוד דרשה: "ענני ה' ענני" - אמר אליהו, ריבונו של עולם, אם לא תענני, כביכול גם אני אהיה כופר ואומר "אתה הסיבות את ליבם אחורנית", כלומר גם אני אטען שה' מנע ממני את התשובה ואינו רוצה שאחזור, שהרי יש כאן הזדמנות לתקן אותם וכביכול אינך נותן להם את הצ'אנס לתקן את עצמם.
וַתִּפֹּל אֵשׁ־יְהֹוָה וַתֹּאכַל אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הָעֵצִים וְאֶת־הָאֲבָנִים וְאֶת־הֶעָפָר וְאֶת־הַמַּיִם אֲשֶׁר־בַּתְּעָלָה לִחֵכָה׃
האש נופלת ואוכלת קודם כל את העולה, לומר לך שבכוונת תחילה באה בשביל העולה. ורק אחר כך את העצים - והרי בדרך הטבע העצים היו צריכים להיתפס ראשונים, שהם המוכנים לקבלת האש, וזהו הנס: שהאש ירדה תחילה על העולה ואחר כך על העצים, ולבסוף על האבנים ועל העפר, עד שאף את המים שבתעלה "ליחכה" - כמו ליקקה, שאכלה האש גם אותם.
וַיַּרְא כָּל־הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים׃
ביאור אחד, כאמור, שהכפילות באה לחיזוק. אך המלבי"ם מבאר: "ה' הוא האלוקים" הראשון הוא משפט חיובי - הנה ה' הוריד אש מן השמיים, וזה מוכיח שהוא האלוקים, שהוא בעל הכוח. אלא שמן המשפט הראשון עדיין אפשר לומר שגם לבעל יש משהו, ולכן בא המשפט השני, שהוא משפט שלילה: ה' הוא האלוקים - ולא הבעל הוא האלוקים.
ומהי המילה "הוא" שבאמצע? נאמר "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור", ואומרים חז"ל: אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיימחה זכר עמלק. ונשים לב: בשם ה' חסרות כאן האותיות ו' וה', ובכיסא חסרה האות א'. ומתי "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"? מתי יהיה "ה' האלוקים"? כשיהיה "הוא" - כשיושלמו האותיות הללו לשם ה', אז יימשול הקדוש ברוך הוא בכל העולם, ובאמת "ידע כל יצור כי אתה יצרתו ויבין כל פעול כי אתה פעלתו". וזהו שנאמר "כי בחר ה' בציון איווה למושב לו": מתי יהיה התיקון? כשיתחברו אותיות "איווה" - הא' של הכיסא והו' וה' של שם ה' - ועל ידי זה תתגלה מלכותו יתברך בעולם.
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת־נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל־יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל־נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם׃
כשראו נביאי הבעל שיצאו מן המבחן בכישלון גדול, ניסו לברוח, ומיד ציווה אליהו: תפשו אותם, איש אל יימלט. ונביאים אלו חייבי מיתה היו: ראשית, הם אלה שהרגו את נביאי ה'; ושנית, הם מתנבאים בשם הבעל ומחטיאים את עם ישראל. ומהו "וישחטם שם"? שני ביאורים: יש אומרים שעל פי ציוויו שחטו אותם, וזה נקרא כאילו הוא שחט; ויש אומרים שאליהו שחטם בעצמו, שאליהו קנאי גדול לשם ה' היה. ומי הוא אליהו? פנחס. זה שקם ועשה מעשה ודקר את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור - הוא זה שקם ועושה מעשה ושוחט את הנביאים. וכן מצאנו אצל יהוא, שאסף את עובדי הבעל ואמר להם שהמלך שלפניו עבדו מעט ויהוא יעבדנו הרבה, כינס את כולם לאולם אחד ושחטו את כולם. וכן ראינו אצל שמואל, שהוא זה שטיפל באגג - "וישסף".
ומכאן מוסר גדול: כל עניין ההרג ושפיכות הדמים - הנפש היפה סולדת ממנו, ובפרט אדם בעל עדינות גדולה, ועל אחת כמה וכמה נביא, שהוא במדרגה גבוהה ועצומה של קרבת ה', ואין לנו מושג באיזו עדינות נפש ובאיזו נקיות נפש מדובר. לאדם כזה לומר שייקח סכין וישחט אדם - זה מנוגד לטבעו. אלא שהנביא אינו עושה את מה שבטבעו, הנביא עושה את מה שה' רוצה, ואם ה' רוצה שיהרוג - זה מה שצריך לעשות, והוא פועל נגד טבעו ועושה זאת. ומי שהלך כביכול לפי הטבע היה שאול, ושם הייתה הטעות: "ויחמול שאול והעם". אבל על פי התורה, כמו שהתורה אומרת לך לחמול גם כשאתה רוצה להתאכזר, כך היא אומרת לך להתאכזר גם כשבאופן טבעי אתה סובר שיש לחמול. כי כל מידותינו צריכות להיות מושתתות על פי התורה, ולא על פי מה שנראה לי או על פי מה שנפשי נוטה אליו. לכן אליהו קם ושוחט את נביאי הבעל, ושמואל קם ומשסף את אגג: אף שמבחינה רגשית אין זה הטיפוס שהיינו מצפים ממנו שייקח חרב וישחט בני אדם, כיוון שזה ציווי ה' ורצונו - אין האדם אמור לפעול לפי טבעו אלא לפי רצונו יתברך.
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי־קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם׃
"עלה" - עלה על מרכבתך ולך לאכול ולשתות. ואפשרות נוספת: העיר שאליה היה צריך להגיע הייתה גבוהה מן המקום שבו עמדו בהר הכרמל, ולכן "עלה" - עלה לעירך, ששם תאכל ותשתה. "כי קול המון הגשם" - עוד מעט תשמע את קול המון הגשם. "המון" הוא לשון המיה, ולכן ציבור גדול נקרא המון, שיש בו המיה, לחשושים ורחש. אליהו, ברוב ביטחונו בה', היה בטוח שהגשם כבר ממש בקצה המרזבים ועוד מעט מגיע.
ומדוע צריך לצוותו "אכול ושתה", וכי דואג הוא לארוחת הצהריים שלו? אומר המלבי"ם: אליהו כבר פעל את מה שהיה צריך לפעול. שהרי ה' אמר לו "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר", והסברנו שהכוונה: אינם ראויים לגשם, לך ופעל שיחזרו בתשובה ויהיו ראויים. וכעת, אחרי שחזרו והודו "ה' הוא האלוקים", הוסר המחסום והם ראויים לגשם. ועוד, שהנביאים שהיו מדיחים ומקלקלים את העם כבר נשחטו, וממילא הגיע הזמן הראוי לירידת גשמים.
ומוסיף המלבי"ם: בזמנם, כשהייתה צרה - ובפרט בעצירת גשמים - היו גוזרים תענית וצום, כמפורש במשניות במסכת תענית. וכשירד גשם באמצע התענית, אם היה זה לאחר חצות היו משלימים את התענית. ובא אליהו ואמר לאחאב: דע לך שמעצם זה שאמרו ישראל "ה' הוא האלוקים" וקיבלו את אלוקותו, כאילו כבר נסתיימה התענית. "קול המון הגשם" - קול ההמון שצעק "ה' הוא האלוקים" הוא כאילו כבר ירד גשם. ומתי היה זה? עוד קודם לכן: עצם התאספותם כדי להכיר באלוקותו יתברך נחשבת כאילו למפרע הכירו בו, וזה היה עוד לפני חצות. ואם כן, אין אתה חייב להשלים את התענית, שכל אותו המון שנתאסף הוא כבר כל הגשם. וחז"ל אומרים, ונראה זאת בהמשך, שאחאב שקול היה.
וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל־רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּו׃
אחאב עלה על מרכבתו לנסוע ליזרעאל לאכול ולשתות, אך כשראה שאליהו עולה אל ראש הכרמל החליט להמתין ולראות מה יקרה. ואליהו "ויגהר ארצה" - גוחן ארצה, ושם פניו בין ברכיו לתפילה.
ולכאורה למה צריך להתפלל, הרי ה' אמר לו "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר"? אלא כמו שהסברנו: יש מטר טבעי ויש מטר השגחי. מטר טבעי אינו בא בהשגחה: אם צריך לרדת - ירד, ואם לא - לא; יש עננים - ירד, אין עננים - לא ירד. כלומר ה' נותן אותך ביד הטבע, כמו אצל אומות העולם, שאין להם מטר השגחי, ופתאום יורדות כמויות אדירות וכל הבתים מוצפים, ופתאום תקופה שלמה אין גשם, שאינם נתונים ביד ההשגחה העליונה. אבל עם ישראל, כשהם עושים רצון ה', זוכים למטר השגחי - בהשגחה יורד בדיוק כמה שהם צריכים. וכשאינם עושים רצונו: אם רק הפסיקו לעשות רצונו, ה' משגיח עליהם ומפסיק את המטר; ואם לגמרי הסתירו פניהם ממנו, משאיר אותם ביד המטר הטבעי.
וכאן הגיעו למצב שה' השגיח עליהם שלא לתת גשם, כגזירת אליהו. אמר לו ה': לך הראה אל אחאב ואתנה מטר. חשב אליהו: איזה מטר יינתן, אולי מטר טבעי? ואם כן, מבחינת המשקעים, הלחות שבאוויר והעננים - ייתכן שכעת מבחינה טבעית אין צריך לירד גשם, וממילא לא ירד. לכן הוא בא ומתפלל: ריבונו של עולם, שיירד עכשיו גשם בהשגחה, ולא כמטר טבעי שיורד רק אם צריך, אלא בהשגחה גמורה - ולכן שם פניו בין ברכיו ומתפלל שיעשה ה' נס ויוריד גשם.
וַיֹּאמֶר אֶל־נַעֲרוֹ עֲלֵה־נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ־יָם וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה וַיֹּאמֶר שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים׃
"עלה נא" - לך למקום גבוה יותר מזה שבו עמד אליהו. "הבט דרך ים" - אפשרות אחת שהכוונה למערב, ואפשרות שנייה שהכרמל צופה על הים, ולכן אמר לו להביט לכיוון הים, שהוא גם כיוון מערב. וכך אמר לו שבע פעמים: לך וראה אם אתה רואה דבר, ובכל פעם חזר ואמר אין כלום, עד הפעם השביעית.
הרלב"ג מסביר שכל אותן פעמים שהיה צריך לשלוח את נערו באו לומר שעיכוב תפילת אליהו הוא שעיכב את הגשם, וזאת כדי להמחיש לעם שבעוונותיהם נעצר הגשם: ראו כמה תפילות צריך אליהו כדי להשיב את הגשם, שבע פעמים הוא שולח את הנער עד שהגשם יורד - הבינו מכאן שעוונותיכם הם שגרמו, וכעת כשאליהו מעתיר בעדכם הנה הגשם חוזר ויורד.
והמלבי"ם מבאר על פי הסוד, שהים העליון שכל הנחלים מוליכים אליו יש לו שבעה ימים - כלומר בבריכה העליונה של השפע הרוחני יש כביכול שבעה נחלים המוליכים אליו. והשכינה, שבעוון הדור עלתה לרקיע השביעי, היה צריך להורידה חזרה לכאן, ולכן היה צריך לשלוח שבע פעמים, כנגד שבעת הרקיעים שהעלו אותה עד השביעי, וכעת צריך להוריד אותה בחזרה.
וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר הִנֵּה־עָב קְטַנָּה כְּכַף־אִישׁ עֹלָה מִיָּם וַיֹּאמֶר עֲלֵה אֱמֹר אֶל־אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעֲצָרְכָה הַגָּשֶׁם׃
בפעם השביעית הוא רואה עב קטנה "ככף איש". ומה בא הדבר לרמז? שכל הגשם הזה, וירידת השכינה מאותן מדרגות שהעלו אותה במעשיהם - בכל תפילה היא חוזרת ויורדת מדרגה, ובשביעית נראה הדבר "ככף איש", לרמז לך: בזכות מי? רק בזכותו של האיש, בזכותו של אליהו. שהעם מצד עצמם לא היו ראויים, אלא בזכותו של איש אחד. ואז, כשראה שהגשמים ראויים לירד, שולח לאחאב "אסור ורד" - אסור את מרכבתך ורד, "ולא יעצרכה הגשם", שעוד מעט יירד גשם כה גדול עד שיש חשש שלא תוכל להגיע למקומך מרוב שלוליות ובוץ.
ובמעיינה של תורה מובאת סברה נוספת מדוע לא נענה אליהו מיד: מכיוון שאליהו גרם צער לישראל זמן רב, מידה כנגד מידה עיכב הקדוש ברוך הוא כביכול את תשובתו, כנגד אותו צער שבו עיכב את ישראל מירידת הגשמים.
וַיְהִי עַד־כֹּה וְעַד־כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה׃
"עד כה ועד כה" - תוך כדי שהלך השליח ותוך כדי שאסר את המרכבה. "התקדרו" מלשון חשכו, כמו שחרו פניהם כשולי קדירה: הקדירה היא סיר שהיו נותנים על הגחלים, ותחתיתו שחורה מרוב פיח, וכך השמיים הושחרו מרוב עננים. ומשתמע מכאן שאחאב לא ירד מיד, שנאמר תחילה "והשמיים התקדרו עבים ורוח ויהי גשם גדול" ורק אחר כך "וירכב אחאב" - כלומר אחאב אינו זז עד שהוא רואה את הדברים קורים בפועל; רק אחרי שראה שהגשם באמת יורד, הלך לדרכו.
וְיַד־יְהֹוָה הָיְתָה אֶל־אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד־בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה׃
בזמנם דרכם של מלכים ושרים וחשובים הייתה שהיה להם סוס לרכוב עליו ועבד שרץ לפניהם, לסדר עניינים ולכבוד. זהו המקור למה שרואים היום, שלפני הלימוזינה של שרים חשובים נוסעים אופנוענים; כל דור והכבוד שלו. וכאן, כנראה לא היו אופנוענים באזור, ומי שעשה את זה במקומם היה אליהו - פלא פלאים: אליהו משנס מותניו ורץ לפני אחאב.
"וישנס מותניו" - ויאזור מותניו. ואגב, זהו אחד מסימני ההיכר של אליהו: אם ירצה אדם לדעת אם מי שראה הוא אליהו, ישים לב אם יש אזור עור למותניו - חגורת עור עבה. ואם לא, אז בוקר טוב, לא ראית את אליהו אלא סתם מלאך חבלה. ואגב, גם אם יש לו את הסימנים אין להתרגש, שיכול להיות שנדמה לו כאליהו והוא מלאך חבלה, וכבר הבאתי בספר מעשה כזה. ומדוע קשר את מותניו? מפני שרצה לרוץ, ודרכם הייתה שלפני ריצה חוגרים את המותניים כדי לתפוס את האיברים הפנימיים שלא תהיה בהם תנודה מרוב הריצה ולא יגרם נזק.
וחז"ל למדו מכאן: לעולם תהא אימת מלכות עליך, שהרי אליהו שינס מותניו ורץ לפני אחאב משום אימת המלכות. אך המלבי"ם מבאר את פני הדברים: מאז שראה אליהו שאחאב נותן ליבו אליו - שהנה הסכים שיהרוג את כל נביאי הבעל לפני עיניו, ואחאב שותק, כלומר יש כאן גושפנקא; והנה היה אחאב באותו יום בתענית כמו שהסברנו; והנה הגיע לאותו מעמד וראה בעיניו כיצד הקדוש ברוך הוא הוא זה שמוריד את הגשם - היה בטוח אליהו שכאן עומד לחול שינוי, שהמצב עומד להשתנות. וכפי שאמרנו, אחאב לא רשע מוחלט היה אלא שקול היה. ולכן אמר אליהו: הנה ההזדמנות להטות את ליבו לטוב. ולא עשה חשבונות של כבוד, אלא רץ לפניו כדי לקרבו לעבודת ה', שהיה בטוח שכאשר יראה לו שהוא עושה לו נחת רוח, יתקרב עוד יותר ויתחיל להאמין בה' ולשנות את כל מה שהיה עד היום. כידוע זו הייתה אשליה, אבל מכאן רואים איזו השתדלות עשה אליהו כדי לקרב את אחאב.
והמעם לועז מביא טעם אחר לריצתו: שבכל מקום שאליהו רץ הייתה כביכול מטרייה מעליו, שבמקום שאליהו היה שם לא ירד גשם. ולכן רץ לפני אחאב, כדי שהגשם לא יפגע במלך.
בפרק זה אליהו מעמיד את המבחן באופן שלא תישאר בו כל טענה: הוא נותן לנביאי הבעל את הפר המובחר, את הזכות לפתוח ואת יתרון הרוב, מלעיג עליהם כדין ליצנותא של עבודה זרה, וכל היתרונות והתחבולות - כולל חיאל בית האלי שהוטמן במזבח החלול - אינם מועילים. ומנגד אליהו מקרב את העם אליו שיראו שאין רמאות, מרפא את מזבח ה' ההרוס, בונה שתים עשרה אבנים כנגד השבטים ולא כנגד המזלות, תוחם גבול קדושה כחצר המשכן, שופך מים מתוך ביטחון גמור, ומתפלל שיהיה ברור לכל שהכל "בדברך עשיתי" - שהקרדיט יינתן לבורא עולם לבדו. וכשנופלת האש והעם קורא "ה' הוא האלוקים", נשחטים המדיחים ויורד הגשם בהשגחה, ואליהו עוד רץ לפני אחאב מתוך תקווה לקרב את ליבו. ומכאן שני יסודות גדולים: שכל הכוחות בבריאה אינם אלא שלוחים מאת ה', ושמידותיו ומעשיו של אדם צריכים להיות מושתתים על רצון ה' ולא על נטיית טבעו.