פרק י"ח במלכים א' הוא אחד הפרקים הדרמטיים בכל ספר מלכים: שלוש שנות בצורת מגיעות אל קִצן, אליהו הנביא יוצא ממחבואו, נפגש עם עובדיהו ועם אחאב, ומזמן את כל ישראל אל הר הכרמל לבירור הגדול: מי הוא האלוהים. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי ביאורו של המלבי"ם, ונראה כיצד כל פרט בפרק בנוי בדיוק מופלא כדי להביא את העם לידי הכרעה.
וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר יְהֹוָה הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר: לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
ראינו בפרק הקודם שכאשר אליהו הנביא נזקק למפתח של תחיית המתים כדי להחיות את בן הצרפית, הוא הוצרך להחזיר לקדוש ברוך הוא את מפתח הגשמים, שהרי אין נותנים לאדם אחד שיהיו שני מפתחות תחת ידו בעת ובעונה אחת. ומשחזר מפתח הגשמים לבורא יתברך, אומר לו הקדוש ברוך הוא: לך הֵראה אל אחאב. המלבי"ם מעמיק בזה: עצם זה שהוצרך להחיות את בן הצרפית פירושו שהוצרך לפתוח את צינורות השפע, וכשצינורות השפע נפתחים יורד כל השפע כולו, ובכללו שפע של מטר וגשמים. צינורות החיים במציאות הרוחנית נפתחו, וממילא כעת עליך להיראות אל אחאב על מנת שאתן מטר.
ומדוע בכלל צריך להיראות אל אחאב? למה לא לעמוד בכיכר העיר ולהכריז: מחר יורד גשם, ובזה נגמר העניין? אלא שכאן טמון יסוד גדול. עד שאליהו עצר את הגשם, המטר היה מטר טבעי, כלומר: לא תלוי בזכויותיהם. הקדוש ברוך הוא הסיר מהם את ההשגחה והניח אותם כפי פעולות הטבע - אם צריך לרדת יורד, אם לא צריך אינו יורד. אבל משעצר אליהו את הגשם, העצירה עצמה היא השגחית. הוא הסיר אותם מנתיב המטר הטבעי והעביר אותם לנתיב ההשגחה. ובנתיב ההשגחה הדבר מותנה: אם תעשו רצון השם - ונתתי גשמיכם בעתם; לא תעשו רצון השם - לא תקבלו גשם. לפיכך, כדי להחזיר עתה את המטר צריך זכויות. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא לאליהו: לך הֵראה אל אחאב, כדי שתפעל פעולה שתחזיר אותם בתשובה ויהיו ראויים למטר ההשגחי.
וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן.
זו הסיבה הראשונה: הזמן היה ראוי להחזירם בתשובה, שכן היה להם פחד מוות. הרעב חזק בשומרון, אנשים עומדים למות, ולב האדם נפתח.
וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת יְהֹוָה מְאֹד.
וזו סיבה שנייה. ראינו שאחאב מינה את עובדיהו על ביתו מתוך שראה את צרת העם והבין שמעלליו הם שגרמו לכל הצרות. אמר: אולי אם יהיה צדיק כזה בביתי, ירחם השם ובזכותו יחזיר את המטר. הרי שגם אחאב התרכך, ויש סיכוי שהעניינים ילכו בדרך טובה יותר.
וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהֹוָה וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם.
כאן זכות שלישית: כשאיזבל הכריתה את נביאי השם, החביא עובדיהו מאה נביאים, חמישים חמישים במערה, וכלכל אותם בלחם ובמים. וזכות זו ראויה בהחלט להציל את עם ישראל. הדבר דומה למעשהו של נחוניא חופר שיחין, שהיה חופר שיחין ומערות עבור עולי הרגלים, שיתקבצו בהם הגשמים ויוכלו העולים לשתות. נפלה בתו לבור, ואמר: מובטח אני שתצא חיה. ומדוע? מפני שאדם הטרוד כל ימיו בהכנת מים לעולי רגלים, לא ייתכן שבתו תמות בחנק על ידי מים - מידה כנגד מידה. כך גם כאן: עובדיהו הלך והחביא נביאים וכלכל אותם, לא ייתכן שהשם יניח אותם בלא כלכלה.
וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה.
לכאורה תמוה: מדוע לבקש מזון לבהמות ולא לבני אדם? אלא שחז"ל אומרים שאם אין האדם ראוי שירד עליו גשם, מוריד הקדוש ברוך הוא גשם בזכות הבהמה - "אדם ובהמה תושיע השם", תושיע אדם בזכות הבהמה.
וכעין המעשה באלכסנדר מוקדון שהגיע אל מלך קציא והתארח אצלו, וביקש לראות כיצד הם עושים משפט. באו שני אנשים לדין: האחד אמר, קניתי שדה ומצאתי בה מטמון, ואני קניתי שדה ולא מטמון. והשני אמר, מכרתי לו שדה כמות שהיא, עם כל מה שיש בה, מרום ועד תחת, והכול מכור. מה עשה המלך? שמע את שני הצדדים ואמר: לך יש בן, ולך יש בת, הפגישו אותם, אולי יצא מזה משהו, ותנו להם את הרכוש כנדוניה, ושניכם תיהנו מזה. כך עשו, התחתנו ביניהם, ושב השלום למעונם. נדהם אלכסנדר מוקדון. שאל אותו המלך: מדוע אתה נדהם, וכי לא דנתי כהוגן? כיצד היו דנים אצלכם? אמר לו: אצלנו לוקחים את שני האנשים, הורגים אותם, ואת הכסף מכניסים לאוצר המלכות. אמר לו מלך קציא: השמש זורחת אצלכם? אמר לו: כן. אמר לו: יש אצלכם בעלי חיים? אמר לו: כן. אמר לו: אם כן, דע לך שהשמש זורחת בשביל בעלי החיים ולא בשבילכם, שאתם לא הייתם ראויים כלל שתזרח בשבילכם. הרי שאם יש חיות בעולם והאדם אינו ראוי, השפע יורד בזכות בעלי החיים.
ובדרך צחות מספרים שנכנס פעם לבית הכנסת בעל ממון שהיה אדם גס וחומרי וגם מחוצף במקצת. הגבאי, שביקש למצוא חן בעיניו ואולי גם להרוויח משהו, הושיבו במזרח ליד הרב במקום מכובד. ביקש הלה להתחכם על הרב ולהראות שהוא תלמיד חכם, ובמנחה של שבת שאל: כבוד הרב, מה פירוש "אדם ובהמה תושיע השם"? מי כאן העמיד את האדם ליד הבהמה? השיב לו הרב: איני יודע, תשאל את הגבאי.
ובזה מובן מה שאמר אחאב: לך ובקש חציר, אולי נחיה סוס ופרד "ולוא נכרית מהבהמה" - כלומר שלא נהיה גרועים מן הבהמה, וממילא לא יכרתו גם בני האדם.
וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת הָאָרֶץ לַעֲבָר בָּהּ אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ.
בפשוטו: זה פנה לכאן וזה פנה לכאן. אבל מי שאוזנו רגישה שומע כאן דבר נוסף. אומר המלבי"ם: אחאב בפני עצמו לא עזב את דרכו. כל אחד פנה לדרכו שלו, זה להשם וזה לעזאזל. הכתוב מדגיש "בדרך אחד לבדו" לא רק על הדרך הגשמית והפיזית, אלא ללמדך שלא תחשוב שאחאב הופך להיות צדיק.
וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיַּכִּרֵהוּ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ.
נופל על פניו ומשתחווה, ואינו מאמין למראה עיניו: האתה זה אדוני אליהו?
וַיֹּאמֶר לוֹ אָנִי לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ.
וַיֹּאמֶר מֶה חָטָאתִי כִּי אַתָּה נֹתֵן אֶת עַבְדְּךָ בְּיַד אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי.
איזה חטא חטאתי, שאתה גורם למיתתי בשליחות זו?
חַי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן וְהִשְׁבִּיעַ אֶת הַמַּמְלָכָה וְאֶת הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה.
עובדיהו מתאר את החיפושים הקדחתניים שעורך אחאב אחרי אליהו: אין גוי וממלכה שלא שלח אליהם לחפשו. בלשוננו: אין עיתון ואין אתר שלא הופיעה בו תמונתך עם הכיתוב "מבוקש", אתה מבוקש בכל משטרות העולם, האינטרפול רודף אחריך.
מכאן רצו כמה לדייק שאחאב מלך בכיפה, כלומר ששלט על כל העולם, שהרי הוא משביע את הממלכות והגויים. אומר הרד"ק שאין הדבר נכון: אדם זה שלט על ירושלים? הוא שלט רק בשומרון, ועל ירושלים שהיא מרחק מה מביתו לא משל - וכי על כל העולם משל? לא ייתכן. ומוסיף הרלב"ג: לא ייתכן שרשע גדול כאחאב ייטיב לו הקדוש ברוך הוא הטבה כזו שימשול בכל העולם. ועוד, הרי בהמשך אנו רואים שמלך ארם לקח ממנו ערים והיו לו מלחמות עם האויבים מסביב, ודאי שלא הייתה כאן ממשלה על כל העולם. ומה פירוש "והשביע את הממלכה ואת הגוי"? דרך אהבה ובקשה ולא בדרך יראה ושררה: התחנן לפניהם שיגלו לו ויאמרו לו, אבל לא מכוח שלטון ושררה.
וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ.
וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ וְרוּחַ יְהֹוָה יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא אֵדָע וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ וַהֲרָגָנִי וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת יְהֹוָה מִנְּעֻרָי.
טענתו של עובדיהו: איני מאמין שאתה באמת מתכוון להיראות אליו. שאם באמת רצית להיראות, מדוע התחבאת עד היום כה היטב עד שלא הצליח למצוא אותך בשום מקום? ואל תאמר שלא ידעת שאתה מבוקש, שהרי הוא השביע כל גוי וממלכה, ובכל מקום כבר שמעו שאחאב מחפש את אליהו, וממילא הדבר הגיע גם לאוזניך. ואם כן, חוששני שאלך ואומר לאחאב שאליהו מבקש להיפגש עמו, ופתאום תישא אותך רוח השם. ואומר הרלב"ג שכך היה מורגל אצל אליהו: לא היה זקוק לרכב, אלא רוח הייתה נושאת אותו ממקום למקום. יבוא אחאב לכאן ולא ימצא אותך - והרגני.
הֲלֹא הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהֹוָה וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי יְהֹוָה מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם.
הסבר ראשון בטענה זו: מדוע יהרגני? מפני שממילא אני כבר חשוד בעיניו. איזבל היא שרדפה את הנביאים והרגה אותם, ואחאב ידע שאני מחביאם ושתק (ויש דעה בחז"ל שאחאב שקול היה, מחצה עוונות ומחצה זכויות). כלומר הוא יודע שאני כעין אופוזיציונר: אני נאמן ביתו, ובינתיים אני מטפח את הנביאים. ואם עתה אבוא ואומר לו ראיתי את אליהו והוא יעלם, יאמר: אתה משתף פעולה עמו, שניכם משטים בי, ואף תחשוד בי שאני החבאתי אותך במערה - ויהרגני. למה לך לסבך אותי? מוטב להשאיר את המצב כמות שהוא ולא לעורר את הדוב מרבצו.
והמלבי"ם מסביר באופן אחר מדוע מזכיר כאן עובדיהו את מאת הנביאים: הוא אומר לאליהו, איני מפחד על חיי. ישמע ויהרגני - שיהרגני. אבל יש מאה נביאים התלויים בי, ואם אני לא אתקיים, מי יכלכל אותם? מחר אין להם מה לאכול. אל תאמר "עוד אחד מת, ממילא אנשים מתים כזבובים ויש רעב" - יש כאן אחריות עצומה, ולכן עליך להיזהר שבעתיים.
וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ וַהֲרָגָנִי.
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי יְהֹוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו.
אליהו נשבע לו: חי השם צבאות, היום אני מתכונן להתגלות לפני אחאב, אין לך מה לדאוג. לא אברח ולא תישא אותי רוח.
וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ.
וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל.
שמעו את הדברים. לא רק היום באים כל מיני עוכרי ישראל למיניהם ומכנים את גדולי ישראל "עוכרי ישראל" - זה היה מאז ומעולם. כבר אז כל האחאבים למיניהם הרגישו צדיקים, והצדיקים הגדולים שבזכותם העולם קיים היו בעיניהם עוכרי ישראל. טענתו: עכרת אותם בכך שעצרת את המטר. שוטה שבעולם, מדוע נעצר המטר? בגלל עוונותיך, בגלל שאתה החטאת את ישראל. החזר אותם בתשובה ותראה איך כל השפע חוזר להיות כבימי שלמה.
וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים.
לא אני הגורם, אלא אתה ובית אביך. בזה שעזבתם את השם והפכתם את עם ישראל להיות ככל הגויים, גרמתם בחטאיכם להפסקת הטל והמטר.
וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל.
הבעל הוא סוג של עבודה זרה, והאשרה היא אילן שעבדו אותו, וכפי שנראה בהמשך הפרק יתברר צורת עבודתם. ומיהם "אוכלי שולחן איזבל"? הרד"ק מביא שני פשטים: אפשר שכל השמונה מאות וחמישים, גם נביאי הבעל וגם נביאי האשרה, הם אוכלי שולחן איזבל; ואפשר שהתיאור חוזר רק על האחרונים, ארבע מאות נביאי האשרה. ומכריע הרד"ק שמסתבר יותר לומר שהכוונה רק לארבע מאות נביאי האשרה, ולא לארבע מאות וחמישים הראשונים. ומדוע? כי בהמשך מי הם אלה שנהרגו? נביאי הבעל בלבד. ומה עלה בגורל נביאי האשרה? הם לא באו כלל. איזבל ידעה היטב שאין לה שום כוח כנגד נביאי האמת, וידעה שהכול אצל נביאיה שקר וכזב, ולכן אמרה להם: לא ייצא לכם מזה טוב, אל תשתתפו בהצגה של אליהו, הישארו כאן והתחבאו, זה מסוכן. הם עצמם ידעו שהמשחק מכור מראש, וכי יש להם סיכוי כנגד אליהו? ולכן אלה שנשארו בחסות שולחנה של איזבל הם הארבע מאות.
וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל.
דקדקו בלשון: בבני ישראל כתוב "וישלח", ואילו "ויקבוץ" נאמר רק על הנביאים. מדוע? הנביאים לא רצו לבוא, שגם הם ידעו שהכול אצלם שקר וכזב, ולכן היה צריך לקבצם בכוח - צו 8, כולם מתייצבים, ואוי ואבוי למי שלא מגיע. אבל את כלל ישראל לא היה צריך לקבץ. כששמעו שעומד להיות כאן דבר מעניין, שאליהו עורך מבחן מי האמת, שמחו כולם והלכו מעצמם. יש כאן עניין, יש אקשן - מגיעים.
ושימו לב לנקודה מאלפת: כמה נביאי בעל ואשרה היו בכלל ישראל? שמונה מאות וחמישים. כמות שולית ביותר. הרי אז היו מיליונים - בימי שלמה היה שפע כלכלי אדיר והעם פרה ורבה, נאמר לפחות עשרה מיליון בארץ - ומתוכם רק שמונה מאות וחמישים נביאי בעל ואשרה. משמע שרוב העם לא נהה אחרי הבעל והאשרה בצורה מוחלטת, אלא כפי שנראה מיד היה פוסח על שני הסעיפים: חצי כאן וחצי שם. בדיוק כמו היום. רוב העם אינו הולך אחריהם בעיניים עיוורות; רוב העם פוסח על שני הסעיפים. תאמר לו יש ברכה מרב - יבוא. יש כוס ישועות - ייקח. יש נסיעה לאומן - ילך. ומצד שני, יש סרט כזה, סדרה כזאת, משחק גורלי - גם לשם ילך. והמיעוט שבמיעוט הם אותם שקבעו עצמם ללחום מלחמה כנגד התורה הקדושה, אולי שמונה מאות וחמישים אנשי תקשורת מרכזיים, מעצבי דעת הקהל, מלשון מעציבים את דעת הקהל. אבל כל השאר בגדר פוסחים על שני הסעיפים. ומכאן רואים שהפסיחה על שני הסעיפים עצמה גורמת לצרות גדולות: נעצר המטר שלוש שנים, ועל מה? על כך שלא היה להם בירור מי הוא האלוהים.
וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם יְהֹוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר.
שימו לב לדיוק הלשון: על השם הוא אומר "אם השם האלוהים לכו אחריו", ואילו על הבעל אינו אומר "ואם הבעל הוא האלוהים" אלא רק "ואם הבעל" - אין צד שהבעל הוא האלוהים.
ולמעשה העם האמינו גם בזה וגם בזה, כפי שאנו רואים לאורך כל ההיסטוריה: האמינו באלוקים והאמינו גם בבעל. והיתרון שמצאו בבעל היה שהוא מתיר להם את מה שהאלוקים אינו מרשה. כל אותם דברים שהתורה מגבילה בהם את האדם - הבעל מתיר. ובדרך צחות בלבד, לא בפשט הפסוק, אפשר לקרוא: "ולא ענו העם אֹתו דבר" - התביישו לומר לו במפורש: מבחינתנו הם אותו דבר. אבל פשט הפסוק הוא שלא ענו לו כלום.
ומהם "סעיפים"? אומר רש"י: מחשבות, מלשון סעיפי האילן. כשם שהאילן מסתעף, כך מחשבות האדם מסתעפות בלבו. אתה חושב עתה על ראובן חברך, ומראובן אתה עובר לעסק שלו, ומהעסק אתה נזכר בדוד העובד שלו, ומדוד אתה נזכר במשכנתה שלו ובבניין שנפל, ומהבנייה אתה נזכר במנכ"ל חפציבה - והכול התחיל מחבר שיש לו עסק. כך מחשבות האדם מסתעפות, מתחיל לחשוב על דבר אחד ומגיע לעניין אחר לגמרי, ראה מילה מסוימת ונזכר, וזה עורר אסוציאציה, וכן הלאה. זהו "סעיפים", מחשבות מסתעפות.
והרד"ק מבאר את לשון "פוסחים": ראיתם פעם כיצד הולך הפיסח? קופץ מרגל לרגל. אדם רגיל הולך הליכה רגילה, והפיסח נופל על רגל זו ואחר כך על זו. כך אתם - פוסחים, נופלים מרגל אחת לשנייה, פעם לכאן ופעם לכאן, אינכם יודעים להחליט אחרי מי ללכת ואינכם יודעים לברור בדעתכם מי האלוקים ומי הבעל. ואם תאמר, והלוא היו נוטים אחרי הבעל ולא אחרי האלוקים? מסביר הרד"ק שקודם לכן אכן הייתה נטייתם חזקה יותר אל הבעל, אבל עצירת הגשמים עשתה בהם רושם. התפרסם בכל מהדורות החדשות שאליהו עצר את הגשמים בגלל דברי אחאב, והוכיח בזה שאם אין עושים רצון השם - הגשמים נעצרים. זה כבר הכה בלב העם, וכבר לא היו ודאיים בהליכתם אחרי הבעל, אלא הבינו שיש כוח אלוקי עליון. ומדוע בכל זאת לא חזרו בתשובה? מפני שנביאי הבעל והאשרה המשיכו להטעותם: זה אינו מהשם, זה מקרה בעלמא. הרי לפני שנתיים היה רעב בקפריסין, ובאמריקה הייתה סופה - וכי גם זה מהשם? אין לזה קשר למעשינו, הכול מקרה.
בספר הגרי"ז מבריסק מובא שבשעת אסיפת הרבנים בפטרבורג בשנת תר"ע שאל אביו ר' חיים מבריסק על פסוק זה שתי שאלות. ראשית, מה פירוש "ואם הבעל לכו אחריו"? כיצד נותן להם אליהו אופציה כזו? יאמר להם: אם השם הוא האלוהים לכו אחריו, ודי בזה. שנית, בשלמא אם השם הוא האלוהים מובן מדוע צריך ללכת אחריו בלבד, שהרי מי שהולך אחר השם אסור לו ללכת אחרי אל אחר, וזוהי עבודה זרה בשיתוף, וכבר למדנו "לא תעשון אתי אלהי כסף" - דרשו חז"ל "אתי", אפילו לעבוד אותי וגם את הפסל אסור, שהאדם מוזהר על השיתוף. אבל אם הבעל הוא האלוהים, מה אכפת לבעל שאעבוד גם את אלוקיי? מצד הבעל אין בזה מניעה, שהרי מצינו "מספר עריך היו אלהיך יהודה", ואין לעובדי הבעל התנגדות לעבוד אלוהויות נוספות. אם כן מדוע אומר להם: אם הבעל - לכו אחריו ורק אחריו?
אלא, מסביר ר' חיים, אליהו בא ללמדם יסוד חשוב באמונה: יש הבדל מהותי בין אמונה בהשם לבין קיום מצוות. בקיום המצוות, אם יבוא אדם וישאל חכם: אני יכול לקיים רק עשר מתוך תרי"ג, אקיים או לא? יאמר לו ודאי שתקיים. אני יכול לקיים רק אחת מתרי"ג? ודאי שתקיים, ומה שתקיים תקבל עליו שכר. ואיש לא יאמר לו: אם אינך מקיים את השאר, חבל על מה שקיימת. יש שכר על כל מצווה ומצווה בפני עצמה, מה שקיימת תקבל עליו שכר ומה שלא - חלילה להיפך, ואין זה תלוי בזה.
אבל באמונה אין הדבר כן. אם יאמר אדם: אני מאמין בהשם באופן חלקי - האם ייקרא עליו שם אמונה? בשום אופן לא. הרי אחד מעיקרי האמונה הוא שהשם אין לו גוף ואין לו דמות הגוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף. יאמר אדם: אני מאמין באמונה שלמה שאין לו גוף, אבל סבור אני שיש לו דמות הגוף - האם נאמר שהוא מאמין חלקית? הוא אינו מאמין בכלום. יאמר: מאמין אני שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, אבל ישיגוהו משיגי הגוף, שייך לראותו ולהשיגו - האם נאמר שהוא מאמין חלקית? אין דבר כזה, הוא כופר גמור. באמונה לא שייך לומר "חלק": אם יש - הכול יש, ואם אין - אין כלום.
וזה בדיוק מה שאמר להם אליהו. אתם סבורים שאולי גם בבעל יש איזה כוח, ואומרים לעצמכם: הרי איני כופר בהשם באופן מוחלט. אמר להם: דעו לכם, אם הבעל הוא האלוהים, אם אתם אוחזים שיש בבעל אל כלשהו או כוח כלשהו - הרי זה כאילו הלכתם אחריו לגמרי. אין הוא בא לומר להם שילכו לעבוד רק אותו, אלא לומר שאין הבדל בין אמונה חלקית בבורא עולם וחלקית בבעל לבין אמונה מלאה בבעל, שכן ברגע שאתה מאמין גם בבעל, כאילו הלכת אחרי הבעל עד הסוף. ולכן: אם השם הוא האלוקים - לכו אחריו בצורה מוחלטת, כי אמת ההליכה אחרי האלוקים היא רק בצורה מוחלטת, רק באמונה ברורה שאין עוד מלבדו. רק אז נחשב אדם למאמין אמיתי.
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהֹוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ.
אליהו מציע בחינה, ומיד מדגיש שאין בה שוויון. בלשון הילדים: זה לא כוחות, אני חלש מאוד לידם. בואו וראו כמה יתרונות יש להם, ואף על פי כן תראו שאני אצליח והם לא. וכאן הוא מתחיל לפרט. היתרון הראשון: הם רבים ואני לבדי. ואין ספק שכאשר אדם פועל לבדו לעומת רבים הפועלים, כוח ההשפעה של הרבים גדול יותר. וכן אנו יודעים גם בעסק התורה: אינו דומה אחד הלומד תורה לעשרה לומדים, ולא מאה לאלף, וכן בכל עניין. יחיד אינו יכול לומר קדיש, ובעשרה אומרים קדיש וקדושה. יש כוח לרבים, יש כוח לציבור, וזה ברור ומוסכם ומקובל על הדעת.
ואם תשאל, כיצד אומר "אני נותרתי לבדי" והרי נותרו עוד מאה נביאים במערה? התשובה כפולה: אותם נביאים לא היו ידועים, וממילא אין למנותם; ועוד, שהדברים אמת גמורה, שהרי כאן במקום המבחן מי נמצא? רק אני לבדי, ואתם רבים - וכבר בזה יש לכם יתרון.
וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים.
וכאן היתרון השני: גם מצד הקורבן הכף נוטה לטובתם. דקדקו בלשון "שניים פרים" ולא "שני פרים". "שני" משמעו זהים, כמו "את שני המאורות הגדולים", שמשם למדו חז"ל שבתחילה נבראו שווים, וכמו "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות", שלמדו חז"ל שצריכים להיות שווים ממש זה לזה. וכשנאמר כאן "שניים", משמע שאינם זהים: האחד משובח והשני פחות ממנו. ומה הייתה המטרה? לומר להם: הנני מביא שניים שאחד מהם מעולה, "ויבחרו להם הפר האחד" - אתם תיקחו את המובחר, שלא תאמרו אחר כך שהיה משהו פגום בפר שלכם. הכול רואים בבירור: זה מובחר וזה מסכן הרבה יותר, ואף על פי כן אתם בוחרים ראשונים. וזה יתרון גדול, שהרי כשאדם מקריב מן המובחר - ולמדנו מקין והבל על מי יורדת האש - האש יורדת על המובחר.
ועוד יתרון: אצלכם רבים מתעסקים בקורבן, "וינתחוהו וישימו על העצים", וריבוי המתעסקים בקורבן הוא עצמו סיבה לקבלתו. ואילו אצלי יהיו שני חסרונות: "אני אעשה את הפר האחד", הכוונה הנותר, הגרוע; ועוד, שאני לבדי אעשה, אין עמי ציבור ואין עמי נביאים.
וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם יְהֹוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר.
בפעולות עצמן יהיו מעשינו זהים: אתם תקראו בשם אלוהיכם ואני אקרא בשם השם. וגם כאן אליהו מוותר על הקדימות ונותן להם יתרון נוסף - אתם תקראו ראשונים. ולפי זה יתברר: האלוהים אשר יענה באש הוא האלוהים. לא יהיה אפשר לתלות זאת בחיסרון הקורבן, ולא בחיסרון המקריבים, ולא בעניין הקדימה, ולא תוכלו לומר "האל שלנו התקהה מפני שקראו לו רק בסוף" - הרי תקראו לו ראשון ותנו לו כבוד. אליהו בא מראש לחסום את כל התירוצים שינסו לתרץ אחר כך, ולהשאיר חיסרון אחד בלבד: שהבעל אינו אלוהים.
ומדוע העם ענו "טוב הדבר"? מפני שהעם באמת ובתמים רצו לעמוד על הבירור. נביאי הבעל היו בעלי דעה מוטית ולהם היה נוח בערפול, אבל העם היו מסובכים עם עצמם ולא ידעו להכריע - ולכן קפצו על ההצעה.
הפרק פותח בכך שהשעה כשרה לגאולה מן הבצורת: הרעב חזק, אחאב התרכך ומינה את עובדיהו הצדיק, ובידו זכות החבאת מאת הנביאים וכלכלתם. אך מכיוון שהעם עברו מנתיב המטר הטבעי אל נתיב ההשגחה, אין המטר יורד אלא אם ייעשו ראויים לו, ולכן נשלח אליהו להיראות אל אחאב ולפעול פעולה שתחזירם בתשובה. אחרי המפגש עם עובדיהו החושש לחייו ולחיי הנביאים התלויים בו, ואחרי עימות חריף עם אחאב הקורא לנביא "עוכר ישראל" בעוד האמת הפוכה, מזמן אליהו את כל ישראל אל הר הכרמל. שם הוא מציב את השאלה הנוקבת: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים - ומלמד, כדברי ר' חיים מבריסק, שאמונה אינה מתחלקת: מי שמאמין גם בבעל כאילו הלך אחריו לגמרי, ורק אמונה מוחלטת שאין עוד מלבדו נחשבת אמונה. ולבסוף הוא מסדר בחינה שבה כל היתרונות נתונים לנביאי הבעל - הרוב, הפר המובחר, ריבוי המתעסקים והקדימה - כדי שלא יישאר שום תירוץ, והעם עונים בשמחה: טוב הדבר.