פרק י"ז בספר מלכים א' פותח את סיפורו של אליהו הנביא: הוא נשבע בשם ה' שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו, ובעקבות הגזרה הזאת הוא נצרך להסתתר בנחל כרית, שם הוא שותה מן הנחל והעורבים מכלכלים אותו. משיבש הנחל, שולח אותו הקדוש ברוך הוא לצרפת אשר לצידון, אל אישה אלמנה שנצטוותה לכלכלו. משם ואילך מתגלגלים שני נסים גדולים: כד הקמח וצפחת השמן, ותחיית בן האלמנה. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי ביאורו העמוק של המלבי"ם.
"וְהִנֵּה שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה" - זימון מן השמים
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה וַיָּבֹא אֶל־פֶּתַח הָעִיר וְהִנֵּה־שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר קְחִי־נָא לִי מְעַט־מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה.
מדוע ביקש אליהו ממנה מים תחילה? בפשוטו, היה צמא. אבל חז"ל, וכך מביא רש"י, מסבירים שאליהו לא ידע מי היא אותה אלמנה שייעד לו הקדוש ברוך הוא להתגורר אצלה, והחליט ללכת בדרכו של אליעזר עבד אברהם: "הנערה אשר אומר לה השקיני נא מעט מים מכדך" - זו שתהיה מוכנה להשקות, היא המיועדת לחסד, דרכה יעבור השפע.
המלבי"ם מדייק בלשון "וְהִנֵּה־שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים": אין הכוונה שדירתה הייתה בפתח העיר וכשהגיע ראה אותה, אלא שהיא נזדמנה לשם כדי לקושש עצים, וה' זימן אותה כדי שאליהו יפגוש אותה במהרה. מניין לו? כלל הוא בידי המלבי"ם בלשון הקודש, שכל מקום שנאמר "והנה" הרי זה דבר חדש שלא היה קודם.
הזכרתי את העניין הזה בספר "משנת החלומות": החלומות שבכתובים מלאים במילה "והנה" - "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי", "והנה פרות עולות מן היאור", "והנה בגפן שלושה שריגים". מדוע? כיוון שאדם הרואה חלום, כל קטע הוא בשבילו דבר חדש, התפעלות, ובפרט שהחלום האמיתי בא בהתפעלות. ועוד הסבר: "והנה" הוא תמיד לשון חיה ומוחשית, כאילו אני רואה את זה מול עיניי עכשיו. אף כאן: "והנה שם אישה אלמנה מקוששת עצים" - דבר חדש קרה כאן, ה' זימן אותה לשם, והיא הגיעה בשביל אליהו.
המים והלחם - בדיקה מדודה
וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר לִקְחִי־נָא לִי פַּת־לֶחֶם בְּיָדֵךְ.
אליהו רוצה לדעת מה חסר לה: מים או לחם. הוא מתחיל במים, שהרי ה' הניע אותו מנחל כרית דווקא בגלל המים, שהנחל התייבש. ברגע שהיא הולכת להביא לו מים, הוא מבין שמים אינם חסרים לה. אם כן מה כן חסר? לחם. ולכן מיד בעודה הולכת הוא מבקש "פת לחם".
ומדוע דווקא "פת"? פת היא חתיכה, מלשון "פתות אותה פיתים" - חתוך אותה לחתיכות קטנות. הוא אינו מבקש ממנה חתיכה גדולה. וכך היא דרך ארץ: אדם יבקש תמיד דבר מועט, ואם ירצה הצד שכנגד - ייתן לו יותר.
תשובת האלמנה: "אִם־יֶשׁ־לִי מָעוֹג"
וַתֹּאמֶר חַי־יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אִם־יֶשׁ־לִי מָעוֹג כִּי אִם־מְלֹא כַף־קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט־שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ.
היא נשבעת לו בה' אלוקיו שאין לה "מעוג" בביתה, כלומר פת מוכנה. "מעוג" הוא מלשון עיגול, כמו "עג עוגה ועמד בתוכה" - שאין הכוונה לאפיית עוגה אלא לעשיית מעגל. הפת הייתה נאפית עגולה, ולכן נקראה "מעוג" או "עוגה", כמו הפיתה שבימינו. זה גם מה שהילדים שרים "עוגה עוגה עוגה, במעגל נחוגה" - לא מדובר בעוגה כלל אלא במעגל. ואגב, אף מקור המילה "חלה" מאותו עניין: חלה מלשון מחול, שהיו עושים את החלות עגולות. עיגול, עגול, מחול, מעוג - הכל רעיון אחד.
ומה כן יש לה? "מלוא כף קמח בכד". "כף" אינה כפית אלא כף יד, וכך מתרגם יונתן: מלוא פיסת ידה. הדורות הקודמים היו מדברים בסימנים ומודדים ביד - מראה באצבע כזה גודל, כזה אורך, "מלוא הסיט כפול" בין האצבע לבוהן ולקמיצה. זו הייתה דרכם, להראות סימנים בידיהם, וזו הייתה הכמות הרגילה. כך גם משערים תמיד בכמויות סטנדרטיות: בוהן, אצבעיים, ביצים - ביצי תרנגולת סטנדרטיות וכדומה.
"וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ" - אין הקדוש ברוך הוא עושה נס בכדי
מדוע יש להדגיש "ואכלנוהו ומתנו"? מבאר המלבי"ם: ה' אינו עושה נס בכדי, אלא רק כאשר יש צורך גדול. כל עוד היה לה די לאכול, לא היה צורך בנס, וכל עוד לא היה צורך בנס לא נשלח לשם אליהו ולא התחיל הנס. אבל כאשר הגיעה לחלק האחרון, שנשאר לה רק כדי חיותה ובנה, אז שולח ה' את אליהו - כעת המצב ראוי שייעשה בו נס כדי שלא תמות. וזהו שהיא מדגישה: "ואכלנוהו ומתנו" - זהו הזמן הראוי לנס, להצילה ממיתה.
"עֲשִׂי־לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה"
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל־תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׂי־לִי־מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאת לִי וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה.
לכאורה תמוה: מדוע מקדים אליהו את עצמו לפניה? ובפרט שאין זה מדרך ארץ ונימוס, שאדם הבא להישען על שולחן אחרים יבקש שיתנו לו בראשונה ולבעל הבית באחרונה. ודאי שיש כאן עניין. וכמה הסברים נאמרו בדבר.
הסבר ראשון, פשוטו של מקרא, וכך אומר הרד"ק: רעב היה. אליהו בא מדרך רחוקה ולא אכל זמן רב, וייתכן שהדבר אף גבל בפיקוח נפש, ולכן מחמת גודל רעבונו היה מוכרח לאכול בראשונה.
הסבר שני, המובא ב"מעם לועז" ובעוד מפרשים, מיוסד על הגמרא שאליהו הנביא היה כהן. מניין? אליהו זה פנחס, ושם נשאל כיצד הוא מתעסק בקבורתו של רבי עקיבא והלוא כהן הוא. ומה מגיע לכהן? הפרשת חלה, והיא קרויה תרומה שמפרישים אותה בתחילה. ולכן אמר לה "והוצאת לי" - לשון הפרשה, תפרישי לי: היות ואני כהן, קודם כל תני לי כדין הפרשת חלה שהיא קודמת.
והמלבי"ם, כדרכו, מגלה כאן עומק נוסף. אליהו יודע שהקמח והשמן לא יתרבו לצורכו שלו, שכן עצם הכנתו מנוגדת להתרבות ולנס: הרי הוא זה שעצר את שערי השפע, ולא ייתכן שהשפע ייפתח בשבילו. אם אליהו זקוק לשפע, הוא חייב לבוא דרך מישהו אחר - ולכן בא לו דרך נחל כרית, ולאחר מכן דרך העורבים שכלכלו אותו משולחן אחאב או יהושפט. אבל דרכו שלו אין מצב שיגיע השפע, שהרי אדרבה, הוא עצר את השפע.
לכן אמר לה: יש כאן עוגה שצריכה להתרבות. אם אתם תאכלו בראשונה ואני באחרונה, נמצא שאני אוכל ממה שהתרבה בנס - ולי לא ייעשה נס. לכן נעשה להפך: יש כאן עוגה שיש בה די לי, ואת מה שכבר קיים אוכל אני, ואילו מה שיתרבה בנס - אתם תאכלו. ולאחר שיתחיל השפע להתרבות לצורככם, ממילא גם אני אוכל להמשיך וליהנות ממנו. נמצא שהיה מוכרח שאליהו יאכל תחילה, שהוא אוכל ממה שיש ממילא, ורק אחר כך, כשיבוא השפע בשבילה, בזכות צדקותה ומעלתה, יוכל אליהו ליהנות ממנו דרך אגב.
תמיד אני אומר: אדם לומד את כל המפרשים, וכשהוא מגיע למלבי"ם הוא מבין "פה ישב כיווניתיה" - זהו פשט הכתובים. הוא מבין את עומק הדברים ועוזב את שאר המפרשים. חלילה לא לזלזל בשאר המפרשים, אבל על המלבי"ם אמרו גדולי ישראל שהרבה מביאוריו נאמרו ברוח הקודש.
"כֹּה אָמַר ה'" - ברכה של יש מאין
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תֵּת־יְהֹוָה גֶּשֶׁם עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה.
אומר המלבי"ם: אליהו מדגיש לה שאין זה על פי דבריו אלא על פי ה'. לעומת זאת אצל אלישע, בברכה שנתן בשמן של השונמית, כתוב שהיה על פי דברו. וכאן, מדוע "כה אמר ה'"? כמו שהסברנו: אליהו מצד עצמו לא היה ראוי לשפע, שהרי הוא עצר את צינורות השפע. הראויה לכך היא האישה, והשפע בא משום שה' ציווה.
וצריך לדעת שיש הבדל בין שפע הבא על ידי נביא ומכוחו, לבין שפע הבא ברצון ה' ובגזרתו. הנביא אין בכוחו אלא להוציא יש מיש, ואילו גזרת ה' מוציאה ויוצרת יש מאין. שימו לב לדבר מעניין: אצל אלישע, כשנתן ברכה בשמן, מה אמר לשונמית להביא? כלים. ועד מתי נבע השמן? עד שתמו הכלים, ואז פסק. אמנם יש שם שתי דרשות בחז"1 בעניין "עמד", אבל נלך לפי הפשט - השמן הפסיק לנבוע.
כאן אין הדבר כך. כד הקמח באופן עצמאי ממשיך ומוציא כל הזמן, וצפחת השמן ממשיכה ונותנת. לא היו צריכים כלים שיריקו לתוכם. שם, על ידי הנביא, זה יש מיש ונגמר. כאן, שזה על פי דבר ה', זה יש מאין - גם אם לא נותר מאומה בכד, הכד ימשיך וייתן.
ולכן מדייק המלבי"ם: לא נאמר "הקמח לא יכלה" אלא "כד הקמח לא תכלה". הקמח עצמו יכול שיכלה, ואין בכך כלום, אבל הכלי ימשיך וייצר חדש. מניין? יש מאין, כי "כה אמר ה'". אילו היה זה על פי דבר הנביא, אין נביא יכול לעשות יש מאין, ולכל היותר הוא צריך "יש" קיים - ולכן שאל אלישע את השונמית מה יש לה בבית: אם יש אסוך שמן, מזה אפשר לעשות משהו, ואם אין כלום, אין מה לעשות. כאן, לעומת זאת, הכלי תמיד יכול להוריק שפע, שכן הברכה שורה בכלי ולא בדבר הקיים, לא בקמח עצמו ולא בשמן עצמו.
"וַתֹּאכַל הִיא־וָהוּא" - קרי וכתיב
וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ וַתֹּאכַל הִיא־וָהוּא וּבֵיתָהּ יָמִים. כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר יְהֹוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ.
היא עשתה את העוגה ממה שהיה לה, לא ממה שהתברך, ומזה נתנה לו קודם ורק אחר כך לקחה לעצמה - שהרי עיקר הברכה הייתה בשבילה ולא בשביל אליהו. ומעתה נבין למה כתוב "ותאכל היא והוא": כאן מדובר על המשך האכילה, ומכאן ואילך מכוח מי אליהו אוכל? מכוחה, שהברכה שרתה בגללה. הוא טפל לה ואוכל בזכותה, כמו שנאמר "הנה ציוויתי שם אישה אלמנה לכלכלך" - כלכלתך תלויה בה.
ומדוע הכתיב הוא "הוא והיא"? משום שבנוגע לאותה עוגה שהיא עשתה עכשיו והגישה לו - הוא אכל ראשון, כפי שביקש "עשי לי בראשונה". אבל מכאן ואילך, בזכות מי הברכה? בזכותה, ולכן היא האוכלת ראשונה את הברכה - "היא והוא". שני הדברים אמת, ושניהם רמוזים בקרי ובכתיב.
וכן "כד הקמח לא כלתה": לא שהקמח לא כלה, אלא שהכד לא כלה מלהריק ולא הפסיק לתת מברכתו. ומדוע אין צורך בדבר קיים כדי לתת ברכה? "כדבר ה' אשר דיבר ביד אליהו" - היות שזה דבר ה', אפשר שייתן שפע תמיד, גם כשאין דבר קיים להוליד מתוכו.
"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" - מחלת הבן
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן־הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא־נוֹתְרָה־בּוֹ נְשָׁמָה.
כל מקום שנאמר "אחר הדברים האלה", בא הכתוב לומר שיש קשר בין מה שהיה למה שקורה עתה. ומהו הקשר? לשם כך נותן לנו הכתוב הקדמות, כדי להסביר מדוע הבינה האישה שכל חוליו של בנה ומיתתו נובעים מאליהו הנביא.
הקדמה ראשונה: "בן האישה בעלת הבית". לא נאמר "הצרפית" אלא "בעלת הבית", לומר שהנס נעשה בזכותה ולצורכה. אם כן, כבר יש לה סיבה לחשוש: אם נעשה לי נס ואני כאן בעלת הבית, סימן שמשהו כאן קשור אליי.
הקדמה שנייה: "ויהי חוליו חזק מאוד". זה אינו חולי טבעי, שהרי חולי טבעי - שוכב אדם כמה ימים והמחלה הולכת ומחריפה. כאן בבת אחת חוליו חזק מאוד, וזה מלמד שנעשה כאן משהו שלא כהוגן. "עד אשר לא נותרה בו נשמה" - החולי היה חזק מיד, עד שהבינה שיש כאן עונש.
והדבר סותר את מה שהבינה מאליהו. הרי אליהו אמר לה שה' עושה לה נס. והגמרא במסכת תענית מספרת שבסורא היו דבר ורעב, ובאו לשאול: אין מתפללים על שני דברים, על מה נתפלל - שיסיר מאיתנו את הרעב או את המגפה? אמרו להם חכמים: התפללו על הרעב, שמי שנותן שובע - לחיים הוא נותן, שאין ה' נותן שובע למתים. אם כן קשה לאותה אלמנה: אם ה' עשה נס לצורכי, והוא נותן שובע לחיים, כיצד ייתכן שבני מת?
"לְהַזְכִּיר אֶת־עֲוֺנִי" - איזה עוון?
וַתֹּאמֶר אֶל־אֵלִיָּהוּ מַה־לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת־עֲוֺנִי וּלְהָמִית אֶת־בְּנִי.
אומרים חז"ל: אמרה לו אותה אישה - עד שלא באת, היו שוקלים מעשיי לעומת מעשי אנשי עירי, ולידם נחשבתי אישה צדיקה. עכשיו שהגיע אליי אדם צדיק כמותך, שוקלים את מעשיי לעומת מעשיך, ומגלים בי חסרונות. משל למה הדבר דומה? לאדם העומד בחושך ומדליק פנס - איזה אור נפלא. מגיע אדם אחר ומדליק פרוז'קטור, ואת הפנס כבר אין רואים כלל, ואף נראה כמחשיך. כך: באת אתה אליהו, והאור העצום שאתה מפיץ גורם לכך שלידך אני נחשבת לאישה בעלת חסרונות, ופגמיי מתגלים.
הרלב"ג מבאר שאלמלא היה שם הנביא, כביכול היה ה' מעלים עין מחטאיה, אבל כשמגיע לשם נביא - הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ולא רק עמם אלא "וסביביו נסערה מאוד", אף סביבם מדקדק שהכל יהיה בשיא הדקדוק, ביראת שמיים ובהקפדה על ההלכה. וכשאתה נמצא לידי ומדקדקים עליך, ממילא מדקדקים גם עליי.
הרד"ק מבאר: "באת אליי להזכיר עווני" - ייתכן שלא נזהרתי בכבודך כראוי, אולי לא הכנתי את כל הצריך בזמן ובמאמצים הראויים, ובגלל זה הקדוש ברוך הוא נפרע ממני על שלא דקדקתי לנהוג עמך כהוגן וכראוי לך.
והמלבי"ם ממשיך את הקו שהתחלנו בו: היא חשדה בו שמה שאמר לה בשם ה', "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר", לא היה באמת בשם ה', אלא שעשה את הנס מכוחו שלו - אולי בלט ובכישוף חלילה, או על ידי השתמשות בשמות הקודש. והרי אמרו חז"ל "דאשתמש בתגא חלף", ואולי עכשיו אני משלמת את המחיר. וכפי שכותב בספר חסידים, שלא ראינו אדם שהשתמש בשמות הקודש ובהשבעת מלאכים שלא חלף וניזוק - או הוא, או בניו, או קרובי משפחתו, או זרעו אחריו; תמיד מישהו ניזוק מזה. וידוע שבספר חסידים עצמו מסופר על קרובי משפחה שניזוקו בעקבות העיסוק בעניינים אלה. אמרה לו: אתה גורם שיינקו לי מזכויותיי, וממילא נזכרים עוונותיי.
"תְּנִי־לִי אֶת־בְּנֵךְ" - העלייה והמיטה
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ תְּנִי־לִי אֶת־בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַּעֲלֵהוּ אֶל־הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר־הוּא יֹשֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל־מִטָּתוֹ.
השכבתו על מיטתו רומזת קודם כל לצער הגדול שהיה לאליהו: הוא מרגיש כאילו זו מיטתו שלו, כאילו הוא עצמו המת, כאילו מה שעובר כאן עובר עליי.
ומעבר לכך: אליהו הנביא הרי אינו מת. מה הבטיח לו ה'? "שלום" - חיים לעולם. והסברנו בעבר: מהו שלום? שלום בין כל מוסדי הגוויה. שהרי מיתה פירושה התפרדות מוסדי הגוף. כשיש שלום, הלב מספק דם לכל האיברים, הריאות מספקות חמצן לכל הגוף, ויש הרמוניה. כשיש מחלוקת, הלב שואל למה אעבוד יותר מכולם, והריאות שואלות למה ניתן חמצן לכולם - ואז באה המיתה, שהיא פירוד, שכל אחד נפרד לעצמו והגוף מתחיל להתפורר. וכשהובטח לפנחס שלום, פירושו חיים לנצח, שהגוף לא ייפרד לעולם. זהו מושג השלום, מושג השלמות, וכעניין "יעקב אבינו לא מת" ו"מיטתו שלמה". לכן מיטתו של אליהו (מיטה בטי"ת) מסמלת שלמות שאין בה מיתה, ועל מיטה זו הוא משכיב את הנער, שכן היא מורה על חיים, היפוכה של המיתה.
ועוד יש לדעת, שמקום שנמצא בו נביא או אדם קדוש - המקום עצמו מקבל קדושה והופך למרומם ומקודש. ולהפך: מקום שעושים בו עבירה חלילה, המקום עצמו מקבל טומאה והופך משוקץ. לכן אין הופכים דיסקוטק לבית כנסת, שהמקום עצמו פגום. מספרים על החזון איש שהלך עם אברך ואמר לו: אני מרגיש כאן קדושה, כאן עמדו שני אנשים ודיברו בדברי תורה - היה מסוגל לחוש זאת. וסיפרו על כמה מגדולי ישראל שהכניסום בטעות למקום שאינו קדוש וטהור, והם ישבו ברכב בחלונות מוגפים, ומיד הרגישו שיש באזור טומאה וביקשו שיוציאום משם. אדם צדיק מסוגל לחוש בזה, מי שהסייסמוגרף שלו רגיש חש גם בקדושה וגם בטומאה. לכן העלה אליהו את הילד אל העלייה - מקום שבו אליהו שרוי ועוסק בתורה, ובכוחו להשפיע חיים על הנער.
תפילת אליהו: "הֲגַם עַל־הָאַלְמָנָה"
וַיִּקְרָא אֶל־יְהֹוָה וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהָי הֲגַם עַל־הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר־אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת־בְּנָהּ.
לכאורה השאלה תמוהה לחלוטין. מי הרע לכלל ישראל? אליהו הנביא. ה' לא ביקש זאת ולא גזר שיהיה רעב; הרעב בא בעקבות גזרתו של אליהו. אם כן כיצד הוא אומר "הגם על האלמנה הרעות", כאילו ה' הוא שהרע?
לכן מבאר המלבי"ם: שאלת אליהו אינה על הרעה שיש לעם, אלא על הרעה שיש לו. אומר אליהו: ריבונו של עולם, אם אתה כועס עליי על מה שעשיתי ורוצה להרע לי - למה אתה מרע גם לאלמנה? ה"גם" אינו מרבה את הרעה שבאה לכלל ישראל ברעב, שהרי לא ה' עשה זאת אלא אליהו, אלא ה"גם" חוזר עליו עצמו: אם יש לך בעיה עמי, על שעשיתי מעשה שאינו הגון, מדוע אתה נפרע מן האלמנה? מה אשמה האלמנה המסכנה הזאת, שרק משום שאני מתגורר עמה פוגע בה העונש וממית את בנה?
"וַיִּתְמֹדֵד עַל־הַיֶּלֶד"
וַיִּתְמֹדֵד עַל־הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל־יְהֹוָה וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ־הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל־קִרְבּוֹ.
מהו "ויתמודד"? לשון מידה, כמו "עמד וימודד ארץ". שם עצמו על הילד במידתו: פניו על פניו, פיו על פיו, ידיו על ידיו, רגליו על רגליו - כמו שמצינו אצל אלישע ששכב על הילד.
ומה העניין בזה? ביאור אחד אומר הרד"ק: כדי שתהיה תפילתו בכוונה גדולה יותר, כמו "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו". כאשר מי שמתפללים עליו נמצא לנוכח, יש בזה כוונה גדולה יותר ותועלת גדולה יותר. ומכאן לומדים יסוד: לפעמים אדם הולך לצדיק ומבקש שיברך את פלוני או אלמוני, ומוטב היה שאותו פלוני ילך בעצמו אל הצדיק, שאז שפע הברכה גדול יותר. "לנוכח אשתו" - אשתו הייתה מולו, וכך גם כאן.
הסבר נוסף של הרד"ק, בדרך הטבע: שעל ידי ששוכב עליו הוא נותן מחומו עליו, ובהיות פיו על פיו אולי נשימתו תיתן נשימה גם לילד. אלא שכאן מפורש שהדבר נעשה בדרך של תפילה, שהרי הוא מתפלל ואומר "ה' אלוקי תשוב נא נפש הילד הזה על קרבו", ואת זה עשה שלוש פעמים, ובכל פעם חזר על אותה בקשה.
ולעניין "נפש": בכתובים כתוב הרבה פעמים נפש או רוח, ואין הכוונה לרדת לדקדוק אם נפש או רוח או נשמה, אלא זהו שם כללי. בספרי המקובלים אכן עוסקים בהבדל שבין נפש לרוח ולנשמה, אבל בכתובים בסתמא "נפש" כולל את הנפש, הרוח והנשמה.
"רְאִי חַי בְּנֵךְ" - ענווה של נביא
וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ־הַיֶּלֶד עַל־קִרְבּוֹ וַיֶּחִי. וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת־הַיֶּלֶד וַיֹּרִדֵהוּ מִן־הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ רְאִי חַי בְּנֵךְ.
מהו "ראי חי בנך"? די היה לומר "ויתנהו לאימו", וכי אינה רואה שהוא חי? אלא מסבירים שאליהו רצה להסתיר את גדולתו, שלא ייוודע שהוא זה שהחייה אותו. לכן כשהוריד לה אותו אמר: איני יודע מה את רוצה, הוא היה חי, לא עשיתי לו מאומה, בואי וראי - הילד חי. הכל מצד צניעותו וענוותנותו, שלא תחזיק לו טובה ולא תדע שהוא מחיה מתים.
"עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי" - שני הספקות מתיישבים
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל־אֵלִיָּהוּ עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה וּדְבַר־יְהֹוָה בְּפִיךָ אֱמֶת.
ראו כמה נפלא הדבר מתחבר לביאור המלבי"ם. ספקה היה כפול: אולי מה שאמרת לי בשם ה' לא היה דבר ה' אלא עשית זאת בלט או בכישוף. על כך היא אומרת "עתה זה ידעתי כי איש אלוקים אתה" - אין כאן כשפים כלל, אתה באמת איש אלוקים. וספק שני: אולי אין זה כישוף, אבל השתמשת בשמות הקודש, ומכוחך שלך כאיש אלוקים גזרת, ולא על פי דבר ה' - ואם מגזרתך, יש בזה סכנה של "דאשתמש בתגא חלף". על כך היא מוסיפה: "ודבר ה' בפיך אמת" - מה שאמרת "כה אמר ה'" היה באמת דבר ה', לא אתה גזרת ולא על פי דברך, אלא על פי ציווי ה'.
ומניין נודע לה? מכך שבסופו של דבר הילד חי. אילו היה הדבר בכישוף - אין מכשף מסוגל להחיות מת. ואילו היה זה עונש על שהשתמש בשמות הקודש, האם ישתמש שוב בתגא כדי להחיותו? זה ודאי אינו שייך. אם המיתה באה כעונש על ההשתמשות בשמות, לא ייתכן שעל ידי שימוש נוסף בשם יחיה את הילד.
הרלב"ג מסביר בדרך אחרת: היא סברה שאולי כשאמר לה "כד הקמח לא תכלה", לא אמר זאת מנבואתו שלו, אלא שמע מנביא אחר ומסר את האינפורמציה. עכשיו היא אומרת: "עתה זה ידעתי כי איש אלוקים אתה" - נודע לי שמה שמסרת היה בשמך, שהכוח הזה נובע ממך.
מי היה הילד? יונה בן אמיתי
אומרים חז"ל: הבן שהחייה אליהו הוא יונה בן אמיתי הנביא. והילד שהחייה אלישע היה חבקוק, ונקרא כך על שם "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן", וגם משום שחיבק אותו כשהתמודד עליו. כתוב על יונה שחי מכוחו של אליהו, ויש ביניהם מקבילות: אליהו עלה בסערה השמיימה, ויונה ירד לים. על אליהו כתוב ששאל את נפשו למות, כשהלך למדבר וארבעים יום הלך מכוח אותה אכילה, ואמר "טוב אנוכי מאבותיי" וביקש למות; ואף על יונה מצאנו כן, תחת הקיקיון, לאחר שיבש הקיקיון שאל את נפשו למות. ולמה נקרא יונה בן אמיתי? כי מי החייה אותו? אליהו, שנחשב לו כאב, ועל אליהו נאמר "ודבר ה' בפיך אמת".
כבוד האב וכבוד הבן
חז"ל אומרים: אליהו תבע את כבוד האב ולא תבע את כבוד הבן, ויונה בן אמיתי תבע את כבוד הבן ולא תבע את כבוד האב, וכל אחד נתבע על שלא תבע בשווה גם את כבוד האב וגם את כבוד הבן.
אליהו גזר גזרה קשה מאוד על עם ישראל, גזרת רעב. מדוע? כי תבע את כבוד האב: כיצד ייתכן שאנשים עובדים עבודה זרה ומכעיסים את בורא עולם ועדיין יורדים להם גשמים? אבל את כבוד הבן לא תבע, ומה יהיה על עם ישראל - מגפות ורעב.
אצל יונה היה הפוך. ה' אומר לו לך והינבא על נינווה, "עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת", ויונה בורח. מדוע? מפני שידע שתוכחתו תועיל, וכשיאמר להם כן ישובו כולם בתשובה, וה' לא יביא עליהם את הגזרה. ומה בכך? אמר: אז יהיה קטרוג עצום על עם ישראל - הנה אני מוכיח את ישראל שנים ארוכות ואינם חוזרים, והגויים האלה בהוכחה אחת שבים מיד. ועוד, שהגויים סורם רע וממהרים לחזור לעבירה: יחזרו בתשובה לחודש חודשיים, פתאום כולם צדיקים, מחזירים גזלות ושמים שק על בשרם, ותוך זמן קצר חוזרים לסורם. ואילו עם ישראל, אמנם אינם ממהרים לחזור בתשובה, אבל כשחוזרים - זו תשובה אמיתית. נמצא שיצא מזה קטרוג חלילה על ישראל.
ומה עושה יונה? בורח. וכי נביא בורח מאת ה'? וכי אפשר לברוח מה'? אלא שיונה ידע שאין נבואה שורה אלא בארץ ישראל, ולכן אמר: אעזוב את הארץ. בלשוננו, ניתק את הפלאפון, שלא יוכלו להשיגו. אבל הוא לא ידע שהקדוש ברוך הוא יכול לשלוח לו דג שיבלע אותו ויחזירו לארץ ישראל, שהרי אין דבר כזה לברוח מה' אלא "ממך אליך אברח" - הבריחה מה' היא אל ה', ואי אפשר לברוח למקום אחר.
נמצא שיונה לא חס על כבוד האב - הנה אנשים חוטאים ומכעיסים - וחס על כבוד הבן, שלא יהיה קטרוג על ישראל. וכמובן, הכל באופן יחסי, חלילה לומר יותר ממה שאמרו חז"ל. הרי שהיו הפוכים בגישתם: אליהו חס על כבוד האב ולא על כבוד הבן, ואפשר לומר שיונה בן אמיתי כביכול בא לתקן זאת, אך הלך לקיצוניות ההפוכה. והדרך הנכונה היא הדרך הממוצעת: לחוס גם על כבוד האב וגם על כבוד הבן, גם על כבוד שמיים וגם על כבודם של בשר ודם, ולראות את מצבם של עם ישראל. ואכן נראה בהמשך שלא היה נוח לפניו יתברך במצב שעם ישראל סובלים, ולכן חיפש הקדוש ברוך הוא כל דרך להביא את אליהו לידי כך שיתפלל על עם ישראל ויבקש בעדם, ובסופו של דבר יחזיר להם את המטר.
לסיכום:
הפרק מלמד אותנו את דרכי השפע. ה' אינו עושה נס בכדי אלא בשעת הצורך הגדול, וכשהאלמנה מגיעה לפת האחרונה נשלח אליה אליהו. אליהו, שעצר בעצמו את צינורות השפע, אינו יכול להתפרנס מכוח נס שנעשה בעבורו, ולכן הוא אוכל תחילה ממה שיש ורק אחר כך נהנה מן הברכה ששרתה בזכות האלמנה. וכיוון שהברכה באה "כה אמר ה'" ולא על פי דבר הנביא, היא יש מאין: הכד עצמו אינו כלה, אף שהקמח כלה. משם ואילך, מחלת הבן ותחייתו מבררים לאלמנה את שני ספקותיה - שאין כאן כישוף ואין כאן שימוש בשמות, אלא "איש אלוקים אתה ודבר ה' בפיך אמת". ובסופו של דבר, מן הילד שהוחיה קם יונה בן אמיתי, וממנו למדים חז"ל את היסוד הגדול: לתבוע בשווה את כבוד האב ואת כבוד הבן.