פרק יז בספר מלכים א' פותח את שרשרת הפרקים של אליהו הנביא. אחאב מלך, איזבל מסיתה, ישראל אחרי הבעל - ואל תוך התמונה הזאת נכנס נביא אחד, בלי צבא ובלי חצר מלכות, וגוזר גזרה שמשנה את פני הארץ: עצירת גשמים. בפרק שלפנינו נלמד מהי אותה גזרה, על מה היא נשענה, ומדוע דווקא אליהו הוא שיכול לגזור אותה. כדרכנו נלך על סדר הפסוקים, בעיקר לאור ביאורי המלבי"ם, ונשלב את דברי חז"ל והמפרשים.
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל־אַחְאָב, חַי־יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם־יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם־לְפִי דְבָרִי.
"אליהו התשבי מתושבי גלעד" - מעיר ששמה תושב היה תחילה, ולאחר מכן ישב בגלעד. בזהותו של אליהו נחלקו חז"ל: יש דעה שהיה משבט גד, יש שאמרו משבט בנימין, ויש שאמרו שכהן היה - "פנחס זה אליהו". הרד"ק מעיר על כך: כל אחד מהם סומך דבריו אל הפסוקים בדברים רחוקים, ואנחנו לא ידענו האמת. גם האריז"ל, שהיום יום פקודתו זכותו תגן עלינו ועל כלל ישראל, מאריך בעניין זה בספר הגלגולים, ומבאר ששני אליהו היו ושתי בחינות של נשמה הן - אליהו התשבי ואליהו הגלעדי, ומי שירצה יעיין שם.
היכן נפגשו אליהו ואחאב? אומרים חז"ל: כאשר מתו בניו של חיאל בית האלי כולם, הלך אליהו לנחמו. חיאל לא היה אדם פשוט - לא גדול בתורה, אבל אדם חשוב, ואליהו בא לניחום. ואת מי הוא פוגש שם? לא פחות ולא יותר את אחאב, שחיאל היה שושבינו ומרעיו.
כשראה אחאב את אליהו מגיע, הבין מיד: עוד מעט יבקשו מ"כבוד אליהו" לומר כמה מילים בין מנחה לערבית, ואליהו הנביא, שקנאת ה' בוערת בו ואינו עושה חשבונות, יצליף בשוטים. החליט אחאב לנטרל את הדברים מראש. פנה אליו בשאלה: אמור לי, אליהו, מי גדול - הרב או התלמיד? משה רבנו או יהושע? השיב אליהו: מה השאלה, בוודאי משה רבנו, שקיבל תורה מסיני. אמר לו אחאב: אם משה גדול, כיצד אתה בא לטעון שבניו של חיאל מתו מחמת קללה קדומה של יהושע? הרי גם משה קילל: "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תיתן את יבולה" - ומתי? "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים". והרי אנחנו סרים ועובדים אלוהים אחרים ועושים את כל התועבות, ואתה רואה שהדבר אינו מתקיים! אם קללות מתקיימות, מדוע קללת משה לא התקיימה? אלא כנראה הכל מקרה, ואין כאן שום דבר. אחאב בא לטעון שהכל התרחש בדרך טבעית.
ענה לו אליהו: ה' מאריך אפו עמכם, חס ומרחם עליכם, ואתם במקום להודות לו על כך עוד באים ומתריסים? לא די שאינכם מכירים טובה על שהוא חס עליכם, אתם עוד מדברים סרה בה' יתברך ובמשה עבדו? על כן - "חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי". אני גוזר שמה שאמר משה יתקיים: לא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי.
אליהו העניש את אחאב, אבל תשובה לשאלתו לא נתן. ואנחנו רוצים תשובה, שכן אחאב שאל שאלה טובה: כיצד ייתכן שגזרת יהושע מתקיימת וגזרת משה אינה מתקיימת?
בפשוטו של דבר אפשר להשיב: אצל חיאל בית האלי היה זה עניין מצומצם, ולכן ה' העניש אותו בדיוק כמידת הקללה. לעומת זאת הפסקת המטר היא נזק לכלל ישראל, והקדוש ברוך הוא אינו ממהר להביא צרות ונזקים על כלל ישראל. וכפי שנראה בהמשך, באמת לא נוח היה לבורא עולם כל העניין הזה של רעב בכלל ישראל, אף שהיה אותו הדור דור חוטאים.
המלבי"ם כדרכו מסביר את הדברים ביתר עמקות. כאשר התורה כותבת עונשים על סטייה מדרך ה', כל זה נאמר בזמן שיש השגחה על עם ישראל - שהקדוש ברוך הוא מנהל אותנו בהשגחה פרטית מתוך גילוי פנים. אז ממילא כשעושים טוב בא טוב, וכשעושים רע בא רע, שכן ה' משגיח עליך וסוגר את השיבר.
אבל כאשר עם ישראל יוצא מן ההשגחה, וה' מסתיר פניו מהם - ביד מי הוא מוסר אותם? ביד המערכה. כלומר: תתנהלו כאחת האומות. יש כוכבים, יש מערכה, ואם רוצים לדעת אם ירד גשם - בודקים במפה הסינופטית. יכול להיות שירד ויכול להיות שלא. אומר הקדוש ברוך הוא: אני כביכול איני מתערב, איני משגיח עליכם. תלוי בגרמי השמים, תלוי בחור באוזון, תלוי בהתחממות הגלובלית. אבל כשאנו עושים רצונו יתברך, הגשם הוא השגחתי; וכשעושי רצונו סוטים מן הדרך, גם הפסקת הגשם השגחית היא. וכשירדו לגמרי מן הפסים, אומר הקדוש ברוך הוא: גמרנו, איני משגיח עליכם מטוב ועד רע, כגויי הארצות תהיו נתונים תחת הטבע.
אבל כל זה, אומר המלבי"ם, נוגע ליחס של בורא עולם אתנו. יהושע, כשקילל את מי שיבנה את יריחו, מדובר בכבודו של יהושע ובגזרתו של יהושע. ויהושע עצמו מקושר עם ההשגחה האלוקית; לא שייך לומר שה' הסתיר פניו מיהושע. וממילא, אומר המלבי"ם, מובן מדוע קללת יהושע מתגשמת ומתקיימת - שכן שם כן יש השגחה. ובפרט שה' משגיח ודואג לכבוד עבדיו יותר מכבודו עצמו, ולכן כשיש קללה של יהושע ה' משגיח על כבוד הצדיק לקיים את דברו.
לעומת זאת מה שאמר משה אינו קללה שאמר מעצמו, אלא דבר שאמר מאת ה': אם תסורו מן הדרך, ה' יעניש אתכם. ואומר הקדוש ברוך הוא: זה כשאני משגיח עליהם. אבל כשאני מסיר השגחתי מהם, יכול להיות שיעשו הרבה רע ולא יקבלו עונש - כי על פי טבע צריך לרדת גשם. ויכול להיות שיהיו שנים שחונות מאוד - כי על פי טבע לא צריך לרדת גשם. אני כבר עזבתי אותם, איני מנהל עמם השגחה פרטית.
זהו שאליהו רומז לו בדבריו: "חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו". כאילו אומר לו: אתה צודק שמבחינת ההשגחה לא אמור לרדת גשם, אבל מה לעשות שה' עזב אתכם, וכיוון שעזב אתכם ועל פי טבע כן צריך לרדת - אתם לגמרי נתונים ביד הטבע. אבל אותי ה' לא עזב. הצדיק לעולם נתון בהשגחתו של בורא עולם, ולכן אני כן יכול להפסיק לכם את הגשם, כשם שקללת יהושע כן מתגשמת. לכן הוא אומר "כי אם לפי דברי": כשם שעל פי יהושע ה' מקיים, שהרי ה' מקיים דברי צדיקים - צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים - כך גם כאן.
המשל בזה: כילד שהאב שילח אותו מן הבית. גם אם יסור מן הדרך, האב אינו בא להכותו - הרי כבר אינו בבית. אם הוא בבית ואינו עושה כהוגן, נותנים לו מכות ונותנים לו מוסר; אבל אם כבר אינו בבית, מה מקום למכות? כך אומר אליהו לאחאב: אינכם ראויים כלל לעונש השגחתי, ולכן לא נמנע מכם הגשם, שהגשם עתה גשם טבעי הוא. אבל תדע לך, ה' יקיים את גזרתי "לפי דברי", היות ואני גזרתי, ואני - כיוון שאני עושה רצונו יתברך - עדיין נתון תחת השגחת ה'.
נשים לב שאליהו אמר "טל ומטר", ובתורה נאמר רק "ועצר את השמים ולא יהיה מטר", ולא נאמר טל. בזה בא לומר לו: מה שעתה נפסק הגשם אינו מפני שכתוב בתורה "ועצר את השמים", אלא בגללי - בגלל שאני אמרתי. ולכן אני מוסיף טל, שבתורה לא נאמר. הוא רצה ליצור את ההבחנה הזאת, שידעו שההפסקה נובעת מכוח האמירה שלו, ולפיכך גם טל לא יהיה - כי ה' משגיח עליו, שה' כן משגיח על הצדיקים. אתם אינכם ראויים כלל ונתונים תחת הטבע, ולכן אצלכם יכול להיות גשם אף שאתם רשעים; אבל אני, שנתון תמיד תחת השגחתו הפרטית של בורא עולם, יכול לומר שגם טל לא יהיה.
למען האמת, בחז"ל יש אריכות דברים בעניין הטל, מדוע אמר לו טל, והרי הטל אינו פוסק אף פעם. ויש מסבירים שאמר "טל" כדי להטעותו ולהקשות את לבו: יאמר אחאב, הנה אמרו שלא יהיה טל והנה יש טל. ואף שהגמרא מחלקת בין טל של ברכה לטל שאינו של ברכה, אחאב אינו יודע את כל החילוקים האלה - ובעצם נתנו לו מקום לטעות בו.
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלָיו לֵאמֹר. לֵךְ מִזֶּה וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. וְהָיָה מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה וְאֶת־הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם.
הקדוש ברוך הוא מתגלה לאליהו ואומר לו: לך מן המקום הזה והסתר בנחל כרית אשר על פני הירדן; שם יהיה לך מקום שממנו תוכל לשתות, ואת מאכלך כבר ציוויתי את העורבים לכלכלך.
מבאר המלבי"ם: דבר ראשון, מפני הסכנה. אחאב מחפש אותו, וכפי שנראה בהמשך היה מוכן לשלם הרבה בעד ראשו של אליהו. לכן ראשית - תברח.
דבר נוסף: אליהו במעשהו חסם וסתם את צינורות השפע. שפע אינו יורד, ו"לפי דברי" - כך עשה אליהו. וכיוון שצינורות השפע נחסמו, גם אליהו עצמו, שאמור להיות ניזון ומתפרנס, אינו יכול להתפרנס. שהרי אם כולם אינם תחת ההשגחה אלא ביד הטבע - הצדיק מושגח לטובה; אבל אם עכשיו ההשגחה היא שלא לתת שפע, גם הצדיק בכלל, ואף הוא אינו יכול לקבל טובה. לכן אומר לו הקדוש ברוך הוא: תהיה מוכרח לצאת משם, כי שם אין גשם. ולאן תגיע? למקום של מים, מקום שיש בו שפע מלפני כן. כי ליצור לך שפע חדש עכשיו אי אפשר, שהרי צינורות השפע סתומים. ולכן אתה חייב להגיע למקום שממילא יש בו שפע, והוא נחל כרית - שם כבר ירד גשם בעבר, ושם עדיין יש מים, וממילא תוכל לקבל ממה שכבר יש.
מעבר לכך, הקדוש ברוך הוא כביכול אומר לאליהו: אתה במעשיך חוסם את השפע. ומגדיר זאת המלבי"ם: כביכול אליהו צריך לשבת על המיצר ולדאוג שהשפע לא יגיע - לחסום את השפע כדי שלא יגיע, שהרי השפע באופן טבעי תמיד יורד.
וכיצד? הרי הגשמים באים מן המים המתאדים, מן הים ומן הנחלים. באופן טבעי אמור לרדת גשם, שכן יש נחל, והנחל מתאדה, וכשיש אדים נעשים עננים, וכשיש עננים יורדים גשמים. אם כן, כיצד ייווצר מצב שלא ירד גשם? אומר לו הקדוש ברוך הוא: אתה תהיה ליד נחל כרית, שם מקום המים ומשם עולים האדים, ובמעשיך תחסום את השפע שלא יעלה למעלה, וממילא לא ייווצרו מן הנחל אדים ולא ייעשו מהם עננים, ולא ירד גשם.
ולכן נאמר "ופנית לך קדמה" - קדמה הוא מקום שהשמש זורחת בו, שהרי התאדות המים היא מכוח השמש. וכיוון ששם מקום זריחת השמש, אומר לו שם עליך לעצור כביכול בעד התחתונים שלא יעלו ויהפכו לבחינת עננים, ולא ירד השפע ולא ירד הגשם.
וְהָעֹרְבִים מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב, וּמִן־הַנַּחַל יִשְׁתֶּה.
"מהנחל תשתה" - כמו שאמרנו, מקום שהיה מוכן מראש. "ואת העורבים ציוויתי לכלכלך שם" - העורבים אמורים לתת מזון לאליהו. ומהיכן הביאו לו העורבים את המזון? שתי דעות בחז"ל: יש אומרים משולחנו של אחאב, ויש אומרים משולחנו של יהושפט. משולחנו של יהושפט מובן, שהרי יהושפט צדיק היה. אבל כיצד יאכל משולחנו של אחאב - וכי אחאב מזמינך לארוחת צהריים ואצלו תאכל? מי היה משגיח הכשרות של אחאב? עובדיה אשר על הבית. וכשיש אדם כעובדיה אשר על הבית, שעליו נאמר "עבדך ירא את ה' מאוד" - יותר ממה שנאמר באברהם ויותר ממה שנאמר באיוב - בדרגה כזאת ודאי שאפשר לאכול שם.
אבל עדיין אין זה "גלאט כשר", שהרי יש כאן בשר שנתעלם מן העין. ולכן אנו נזקקים למה שאמרו שאר המפרשים: אחר שברצון האל היו מביאים לו, ודאי שמן השמים לא היו מזמנים לו דבר שאינו כשר. אם זימנו לו זאת מן השמים, ודאי שדבר כשר היה.
יש פירוש נוסף, שה"עורבים" הם סוחרים, כמו שכתוב ביחזקאל "עורבי מערבך", ששם הכוונה לסוחרים. ולפי זה הסוחרים שהיו עוברים שם הם שהביאו לו את פרנסתו ואת אוכלו.
ולמה דווקא על ידי העורבים? מפני שרצו להזכיר לו מן השמים: עשית מעשה שיש בו משום אכזריות כלפי עם ישראל. והעורב, כמבואר בחז"ל, טבעו טבע אכזרי, שמתאכזר על בניו. וכלשון חז"ל על אדם שאינו מפרנס את בניו: אכזרי על בניו כעורבים.
וכידוע, בכל אדם גלומים טבעיהם של כל בעלי החיים, בין רב בין מעט, ואצל כל אחד מתגבר טבע אחר. יש אדם שיש בו טבע אכזריות - זה מטבעו של העורב. יש בו גבורה - מטבע הארי. יש שמשתפן ומפחד מצל עצמו - מטבע השפן. ויש ערמומי - מטבע הנחש או השועל. באדם גלומים כל הכוחות שיש באותם בעלי חיים, ולכן אמרו "הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי": אדם צריך לקחת את כל אותם כוחות שה' נטע בו ולייחדם אל עבודת ה'. וכאן באו להראות לו כביכול שבמעשה זה פעל מכוח טבע הקנאות והאכזריות, ולכן פרנסוהו דווקא על ידי העורבים.
חז"ל אומרים שנוח אמר לעורב: מה צורך לעולם בך? לא לאכילה ולא לקורבן - ולכן שלח דווקא אותו מן התיבה. אמר לו העורב: כיצד אתה שולח אותי? ואם יחסר מין אחד מן העולם? ואם אלך ואובד ואטבע ולא יבשו המים, מה תעשה אז? השיב לו נוח: לא נורא, גם אם תלך לא יחסר העולם כלום אם לא יהיו בו עורבים; אין אנו אוכלים אותך ואינך ראוי לקורבן, איזו תועלת יש בעורב?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: קבל אותו, מפני שהעולם עדיין יזדקק לו. ומתי? "עד יבושת המים מעל הארץ". ודרשו חז"ל: עתיד צדיק אחד לייבש את העולם, ואני מצריכו להם - שנאמר "והעורבים מביאים לו לחם ובשר". "יְבֹשֶׁת" באותיותיה היא "תשבי": עד שיגיע תשבי שייבש את המים מעל הארץ, ואז ייזקקו לעורבים. ולכן אמר לו: עדיין יש זכות לעורבים הללו, קבל אותם בתיבה.
שואל המהר"ל: מדוע דווקא לשליחות זו הכין ה' את העורבים, ולשליחותו של נוח לא התאימו? מסביר המהר"ל: טבע העורב אכזרי, כמו שאמרו חז"ל "שחורות כעורב", ואין התורה מתקיימת אלא במי שעושה עצמו אכזרי על בניו כעורב הזה. ולא חס ושלום שיתאכזר אליהם, אלא שלא יחפש להם כל מיני תענוגות, שאז יצטרך כל ימיו לעבוד רק כדי להשיג להם את התענוגות שהוא רוצה להביא. וכמו שמביאה הגמרא: שאלו אותו, ובניך מה יהא עמהם? אמר להם: אני הולך לעסוק בתורה. ובניך מה יהא עמהם? אמר: "וכי ליכא קורמי באגמא" - יש עשבים ליד האגם, יאכלו ממה שיש. רק מי שאכזרי על בניו בעניין זה יכול לזכות לתורה. וכן כתוב "נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו" - שהעורב אינו זן ומפרנס את בניו, ולכן הקדוש ברוך הוא זן ומפרנס אותם.
ומכאן, אומר המהר"ל, איש טוב מבשר טוב ונשלח לשליחות טובה, ואיש רע מבשר רע ונשלח לשליחות שלילית. וכשהיה צריך לבשר "כי קלו המים" - זו בשורה טובה, שחזרו החיים לעולם ויש אפשרות לחדש את החיים - העורב אינו בנוי לכך; העורב בא לבשר רע, טבעו רע וטבעו אכזרי.
וכאן, לעומת זאת, השליחות עצמה אכזרית. שהרי אם לא היה לאליהו מה לאכול כלל, מה היה הקדוש ברוך הוא עושה? מחזיר את הגשמים. יוצא שכאשר העורבים מביאים לו לאכול, הם בעצם מבטיחים שהגשם לא ירד; כל עוד יש לאליהו פרנסה, הגשם חדל מלרדת. אם כן, שליחות העורבים היא שליחות רעה, אכזרית כלפי הכלל - ולכן אצל נוח לא היה שייך שיעשו את השליחות, וכאן דווקא כן, שטבעם מתאים לשליחות שיש בה אכזריות כלפי כלל העם.
הרמ"ע מפאנו כותב: מי היו העורבים הללו? בניו של שמואל. שהרי כתוב על בניו של שמואל שלא הלכו בדרכיו, אלא היה בהם חמדת ממון ומידת הקמצנות, וישבו על מקומם כדי להרבות שכר לסגניהם ולעוזריהם - הבא לדין ישלם אגרה וישלם וישלם, הכל כדי להרבות שכרם, ולא הלכו בדרכי אביהם. אומר הרמ"ע: הם היו העורבים של אליהו.
ולכן, מהיכן הביאו העורבים את הבשר? לא משלהם אלא משל אחאב, שחז"ל אומרים שאחאב ותרן בממונו היה. ואף שלא נעשה הדבר מרצונו אלא כך נגזר מן השמים, על כל פנים כך סובבו מן השמים שיהיה הדבר על ידיהם: כיוון שהם עשו מה שעשו מתוך כיליות וקמצנות, גלגלו שעל ידיהם יתפרנס אליהו. ומעבר לכך, אומר הרמ"ע מפאנו, אחאב היה משורש נדב, ו"נדב" הוא לשון נדיבות, ולכן גם על ידו קיבל אליהו בשר. ונדב במספר קטן עם הכולל, בגימטריה - אחאב.
וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יְהֹוָה, וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הַיַּרְדֵּן.
צריך להבין למה הכפילות: "וילך ויעש כדבר ה'" ואחר כך "וילך וישב בנחל כרית". וכי לא היה מספיק פעם אחת? אומר המלבי"ם: בהליכתו פעל אליהו בשני מישורים. האחד - שגרם שההשגחה העליונה כביכול תעצור בעד הגשם, וזה החלק הנסתר של הדברים. והשני - החלק הנגלה, שעקר את עצמו והלך וישב שם. שכן, כפי שביארנו, היה עליו לעמוד כביכול על המיצר ולדאוג שלא יהיה מצב של השפעת שפע מכאן למעלה ומשם ירידת גשם למטה. אם כן היו כאן שתי הליכות: על החלק הרוחני - "וילך ויעש כדבר ה'", שהלך ועמד מבחינה רוחנית על המיצר ומנע עליית שפע וממילא גם ירידת שפע למטה; ועל ההליכה הגשמית - "וילך וישב בנחל כרית אשר על פני הירדן".
וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל, כִּי לֹא־הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ.
בפשוטו, מדוע יבש הנחל? כדי שאליהו ידע עד כמה העם נזקקים לגשמים, ועל ידי כך יצטרך לגלות ממקומו ויבין שלקדוש ברוך הוא יש צער כאשר ישראל סובלים.
אבל המלבי"ם מבאר על פי מה שהסברנו, שיש מטר טבעי ויש מטר השגחי. הגשם הטבעי בא מהתאדות המים היוצרת עננים המורידים גשם. והגשם ההשגחי אינו זקוק להתאדות ולא לכלום - ה' יוצר עננים יש מאין ומוריד גשם, או כמו שלמדנו בעבר שהקדוש ברוך הוא מוריד גשם מן השמים העליונים, שיש מים בשמים העליונים ומהם הוא מוריד גשם, וזו מחלוקת בגמרא, וכיום הוכח מבחינה מדעית שיש גם מים בשמים העליונים ואף מהם יורד גשם.
אומר המלבי"ם: הגשם הטבעי היה עולה מן הארץ. וברגע שאין נחל והנחל התייבש - האם יכול להיווצר גשם טבעי? אין. גמרנו, התאדה הנחל, אין יותר מציאות של גשם טבעי. וממילא אין צורך יותר באליהו שיעמוד שם על המיצר וימנע את עליית האדים מן הנחל, שהרי אין מהיכן שיהיו אדים. וזה שהכתוב אומר "ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ": מאחר שממילא יבש הנחל, כבר לא יכול להיווצר גשם בארץ, ואין צורך באליהו בתור שומר. ולפיכך - "ויהי דבר ה' אליו לאמור".
קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן וְיָשַׁבְתָּ שָׁם, הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ.
אומר לו הקדוש ברוך הוא: אין צורך בך כאן למנוע את עליית האדים, שהרי אין נחל. ולכן דאגתי לך למקום כלכלה אצל אישה שבצרפת אשר לצידון.
ומדוע מדגיש "צרפתה אשר לצידון"? מפני שיש צרפת נוספת, ארץ צרפת המוזכרת במקום אחר, "כנענים עד צרפת". ולכן בא לומר: אין אנו מדברים על אותה צרפת, אלא על צרפת אשר לצידון, שהיא צרפת אחרת, סמוכה לצידון, וצידון משל ארץ ישראל הייתה.
ומהו "ציוויתי שם אישה אלמנה"? אומרים המפרשים: אל תטעה לחשוב שהקדוש ברוך הוא בא עמה בדברים ואמר לה שעוד מעט יבוא אליהו ותפרנסי אותו. אין זו הכוונה. אלא כמו שביארנו למעלה ב"ואת העורבים ציוויתי לכלכלך שם", שהכוונה שתהיה פרנסתך על ידי העורבים, כך גם כאן: ציוויתי שתהיה פרנסתך על ידי האישה האלמנה, ולא שציוויתי אותה או שדיברתי עמה. וכפי שנראה יותר מפורש בהמשך.
אומר המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא כביכול אינו יכול לפרנס את אליהו ולפתוח לו שפע בהשגחה, שהרי מה עשה אליהו? ייבש את כל צינורות השפע. וכיוון שעל ידו נתייבשו אותם צינורות, אין הם יכולים להריק עליו שפע - אינו ראוי לשפע.
ומה הדרך? רק אישה צדקת, שראויה מצד עצמה ומצד צדקותה שה' יריק עליה שפע, ואליהו יקבל ממילא על ידה, שממנה יעבור אליו. ולכן לא אמר לו ה': התחבא במערה ואני אשפיע לך שם. וכי לא היה אפשר שיסתתר במערה וה' ישלח לו משם, יעשה לו עץ עם פירות ויאכל ממנו? למה עליו להתארח אצל אחר? אלא כמו שהסברנו: הדבר היה נגד הכנתו. אליהו לא היה מוכן לשפע, שכן על ידו נעצר השפע, ולכן מצד עצמו לא היה ראוי שירד שפע על ידו, חסר לו בהכנה לכך. אבל אותה אישה אלמנה, שהייתה צדקת גדולה כפי שנראה בהמשך, היא יכלה לקבל שפע, ועל ידה ה' משפיע גם לאליהו.
הפרק פותח בהתנצחות בבית האבל של חיאל, ומסתיים בהשגחה שמכלכלת נביא במדבר. אחאב טען שהכל טבע ומקרה, ואליהו השיב לו בשתי מלים: "אשר עמדתי לפניו". ההשגחה אכן הוסרה מן העם שירד מן הפסים, ולכן הגשם אצלם טבעי הוא ואינו מגיב לחטאיהם - אבל הצדיק העומד לפני ה' לעולם נתון תחת השגחה פרטית, ודברו מתקיים כדבר יהושע. מכאן ואילך אליהו עצמו הוא זה שעומד על המיצר וחוסם את השפע: קדמה אל נחל כרית, אכזריות העורבים לפרנסו, ויבישת הנחל שהפכה את שמירתו למותרת. ובאותה מידה שהוא סתם את הצינורות, נסתמו הם גם בפניו, עד שנזקק לשפעה של אלמנה צדקת בצרפת. וזהו היסוד הגדול של הפרק: הגשם, הפרנסה והשפע אינם מפה סינופטית אלא מערכת יחסים - וכל אחד מאתנו בוחר האם להיות בבית או מחוצה לו.