פתיחה: פרק של מהפכות ורצח
פרק ט"ז במלכים א' הוא פרק סוער של חילופי שלטון במלכות ישראל: סופו של בית בעשא, מלכות אלה בנו, קשר זמרי ושבעת ימי מלכותו, עלייתו של עומרי, פילוג העם בין תבני לעומרי, ולבסוף עלייתו של אחאב - הרשע שבמלכי ישראל. לאורך הפרק חוזרים כמה עקרונות: מידה כנגד מידה, עונש הבא דווקא בדור השני, והשפעתו ההרסנית של מלך רשע על כל העם. נלך על סדר הפסוקים ונביא את ביאורי המלבי"ם והמפרשים, ואת דברי חז"ל ובעלי המוסר.
נבואת יהוא בן חנני על בעשא
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֶל־יֵהוּא בֶן־חֲנָנִי עַל־בַּעְשָׁא לֵאמֹר׃ יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִן־הֶעָפָר וָאֶתֶּנְךָ נָגִיד עַל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַתֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ יָרׇבְעָם וַתַּחֲטִא אֶת־עַמִּי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיסֵנִי בְּחַטֹּאתָם׃
"הרימותיך" יש בו שתי משמעויות: אפשר להבין מלשון להרים ולרומם, ואפשר מלשון הפרשה, כמו תרומה. הקדוש ברוך הוא אומר לבעשא: אינך בא ממשפחת מלכים ולא ממשפחת רוזנים ומושלים, אני הרימותיך מן העפר ושמתיך נגיד על עמי ישראל - ואתה נוהג בדרכי ירבעם ומחטיא את עמי ישראל.
הִנְנִי מַבְעִיר אַחֲרֵי בַעְשָׁא וְאַחֲרֵי בֵיתוֹ וְנָתַתִּי אֶת־בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרׇבְעָם בֶּן־נְבָט׃ הַמֵּת לְבַעְשָׁא בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת לוֹ בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם׃
"מבעיר" מלשון "וביערת הרע מקרבך". מה שעשית לבית ירבעם, הוא בדיוק מה שייעשה לך. ואף אחד מהם לא יבוא לידי קבר ישראל: המת בעיר יאכלוהו הכלבים, והמת בשדה יאכלוהו עוף השמים.
מדוע חוזרת הנבואה פעמיים?
וְגַם בְּיַד־יֵהוּא בֶן־חֲנָנִי הַנָּבִיא דְּבַר־יְהֹוָה הָיָה אֶל־בַּעְשָׁא וְאֶל־בֵּיתוֹ וְעַל כׇּל־הָרָעָה אֲשֶׁר־עָשָׂה בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יָדָיו לִהְיוֹת כְּבֵית יָרׇבְעָם וְעַל אֲשֶׁר־הִכָּה אֹתוֹ׃
לכאורה חמישה פסוקים קודם כבר קראנו שדבר ה' היה על בעשא ביד יהוא בן חנני, ולמה לחזור? מבאר המלבי"ם: מה שנאמר בפסוק הראשון היה עוד בחיי בעשא, ושם הקדוש ברוך הוא רק מגלה לנביא את חריצת הדין שנגזרה, ולא בתורת שליחות - שהרי אין ה' עושה דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. לא נאמר ליהוא "לך ואמור לבעשא", אלא נמסר לו: דע לך, בעשא הרשיע והוא ישלם את המחיר. אבל בפסוק ז' מדובר בשליחות ממש - "ביד יהוא" - להודיע את גזר הדין לחוטא עצמו, ולכן נאמר "אל בעשא ואל ביתו", היינו אל אלה בנו.
ומדוע רק עכשיו, לאחר מות בעשא, הגיע זמן קיום הגזירה? כאן מגלה לנו המלבי"ם כלל שחוזר על עצמו לאורך ספר מלכים: הקדוש ברוך הוא ממתין עד שיחטאו שני דורות. על המלך הרשע הראשון אין עונש מיידי, אלא בנו מולך תחתיו וממשיך בדרכו, ואז מכרית ה' את המלוכה. כך בדיוק היה אצל ירבעם: לא הוא עצמו הוכרת, אלא נדב בנו שמלך אחריו, ורק אז לקח בעשא את המלוכה. נשים לב לתופעה הזאת גם בהמשך.
"ועל אשר הכה אותו" - כשמצווה הופכת לעבירה
שני דברים נמנים כאן בעונשו של בעשא. האחד - "על כל הרעה אשר עשה": הואיל והוא ממשיך את דרכה הרעה של בית ירבעם, ראוי שייענש כבית ירבעם. השני - "ועל אשר הכה אותו", על שהיכה את בית ירבעם. וכאן קשה: הרי הכאת בית ירבעם הייתה קיום נבואה מפורשת שלא יישאר לו משתין בקיר. מעשה טוב עשה, ולמה ישלם עליו מחיר?
אלא שהתשובה היא: כל עוד היית צדיק והולך להכות את ירבעם - היינו אומרים שקיימת את רצון ה' ואף שכר היית מקבל. אבל אם היכית את בית ירבעם ואחר כך המשכת בדיוק באותם חטאים ועשית ככל אשר עשה - מתברר למפרע לשם מה היכית אותו: כדי לנקות את השטח מכל מי שעלול למרוד בך. שהרי כל מלך היה הורג את צאצאי המלך הקודם כדי שאיש לא יעז לקחת ממנו את המלוכה. עשית זאת לטובתך ולהנאתך, ולכן על זה עצמו תשלם מחיר יקר מאוד.
מכאן לומד החפץ חיים מוסר גדול. מותר לדבר לשון הרע על בעלי מחלוקת, וכך פסק. אבל אם אותו אדם ייתפס חלילה גם הוא באיזו מחלוקת או באותו עוון עצמו - אוי ואבוי לו, שכל אותן אמירות שנאמרו אז ייחשבו לו לעבירה. מה שאז אולי נחשב מצווה, שהרחקת את אנשי המחלוקת ודיברת בגנותם כדי למנוע מחלוקת, אם אתה עצמך נכשלת אחר כך באותו עוון - יענישו אותך גם על מה שהיה אז מצווה. יש לכך מקבילה נוספת בתנ"ך בהמשך, ונזכיר אותה במקומה בעזרת ה'.
אלה בן בעשא וקשר זמרי
בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ אֵלָה בֶן־בַּעְשָׁא עַל־יִשְׂרָאֵל בְּתִרְצָה שְׁנָתָיִם׃ וַיִּקְשֹׁר עָלָיו עַבְדּוֹ זִמְרִי שַׂר מַחֲצִית הָרָכֶב וְהוּא בְתִרְצָה שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בֵּית אַרְצָא אֲשֶׁר עַל־הַבַּיִת בְּתִרְצָה׃
"שר מחצית הרכב" - היו שני שרים על הרכב, זה על מחצה וזה על מחצה. ושימו לב לתזמון: המלך אלה יושב בתרצה שותה ומשתכר בביתו של ארצא אשר על הבית, בעוד הצבא נמצא במלחמה. הוא שלח את צבאו לגבתון, ואילו הוא עצמו ישב לשתות; מה מעניינות אותו המלחמות. בהזדמנות הזאת בא זמרי וקושר עליו.
וַיָּבֹא זִמְרִי וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו׃ וַיְהִי בְמׇלְכוֹ כְּשִׁבְתּוֹ עַל־כִּסְאוֹ הִכָּה אֶת־כׇּל־בֵּית בַּעְשָׁא לֹא־הִשְׁאִיר לוֹ מַשְׁתִּין בְּקִיר וְגֹאֲלָיו וְרֵעֵהוּ׃
מידה כנגד מידה
בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ זִמְרִי שִׁבְעַת יָמִים בְּתִרְצָה וְהָעָם חֹנִים עַל־גִּבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים׃
כאן רואים מידה כנגד מידה מדויקת. בעשא היכה את נדב בן ירבעם בדיוק באותו מצב - כשהעם חונים על גבתון אשר לפלשתים. לא עניין אותו שהמלך נלחם שם, והוא עשה לו מהפכה בבית. וכעת, כאשר צבא ישראל שוב חונה על גבתון, בא זמרי ועושה הפיכה מבפנים והורג את אלה בן בעשא, ועוד בשעה שהיה שותה ושיכור בבית ארצא. "וישמד זמרי את כל בית בעשא כדבר ה' אשר דיבר אל בעשא ביד יהוא הנביא" - הכל בא על חטאות בעשא וחטאות אלה בנו אשר חטאו ואשר החטיאו את ישראל.
העם ממליך את עומרי
וַיִּשְׁמַע הָעָם הַחֹנִים לֵאמֹר קָשַׁר זִמְרִי וְגַם הִכָּה אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיַּמְלִכוּ כׇל־יִשְׂרָאֵל אֶת־עׇמְרִי שַׂר־צָבָא עַל־יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא בַּמַּחֲנֶה׃
היינו מצפים שזמרי ימלוך, שהרי הוא זה שהרג את המלך. אבל העם אמרו: אם כבר הוכה המלך, נעדיף מישהו המקורב אלינו. המרד נעשה בעיר, ואילו העם נמצא בשדה הקרב, ושר הצבא שלהם הוא עומרי - ולכן הם ממליכים אותו ביום ההוא במחנה.
וַיְהִי כִּרְאוֹת זִמְרִי כִּי־נִלְכְּדָה הָעִיר וַיָּבֹא אֶל־אַרְמוֹן בֵּית־הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׂרֹף עָלָיו אֶת־בֵּית־מֶלֶךְ בָּאֵשׁ וַיָּמֹת׃
עומרי וכל ישראל עולים מגבתון וצרים על תרצה, מקום המרד. זמרי נכנס אל ארמון בית המלך כדי להישגב ולהימלט שם, אך לעומרי לא היו עכבות: הוא הבעיר עליו את הארמון וסיים איתו את הסיפור.
על מה נענש זמרי, והרי מלך שבעה ימים בלבד?
עַל־חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יָרׇבְעָם וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה לְהַחֲטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
כיצד הספיק זמרי להחטיא את ישראל בשבעה ימי מלכות? הרד"ק משיב: הכתוב מדבר על התקופה שבה היה שר מחצית הרכב, ובה כבר הספיק להחטיא את ישראל. המלבי"ם מבאר אחרת: זקפו עליו את מה שהיה עתיד להחטיא את ישראל, וענשוהו על כך כבר עתה, על מה שגמר בדעתו לעשות וללכת בדרך זו.
ולכאורה הרי אין הקדוש ברוך הוא מעניש על מחשבה רעה אלא אם כן יש בה מעשה. אלא שכותב רבנו יונה, וכן דרכם של בעלי המוסר: כל זה נאמר רק באדם שדרכו ללכת בדרך ישרה וטובה. אבל אדם שדרכו לעשות עבירות, גם אם רק תכנן לעשות עבירה ולא עלה בידו, נענש על כך כאילו עשה. מי שרגיל בדרך רעה, דנים אותו על מחשבותיו הרעות כאילו כבר קיימן. וכן בפסוק "ויתר דברי זמרי וקשרו אשר קשר" - מבאר המלבי"ם שאין הכוונה לשבעת הימים שמלך, אלא לכל מה שהיה עוד בזמן היותו שר הרכב.
תבני בן גינת מול עומרי
אָז יֵחָלֵק הָעָם יִשְׂרָאֵל לַחֵצִי חֲצִי הָעָם הָיָה אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן־גִּינַת לְהַמְלִיכוֹ וְהַחֲצִי אַחֲרֵי עׇמְרִי׃
כל עוד היה זמרי בחיים התאחדו כולם סביב עומרי, שהרי היה אויב משותף; גם מי שעומרי לא היה מבחינתו האלטרנטיבה המועדפת, העדיף אותו על פני זמרי. אבל משמת זמרי ונשרף, החלו אלה שלא הלכו מלכתחילה אחרי עומרי לומר: למה דווקא הוא? יש לנו את תבני בן גינת. ולבסוף "ויחזק העם אשר אחרי עומרי" - החלק שתמך בעומרי גבר. מבחינה טבעית מובן: עומרי היה שר צבא, וכוחות הצבא שעמדו לצדו היו דומיננטיים ופעילים יותר; דרכן של מהפכות להיעשות בידי מי שהצבא בידו.
אך חז"ל מוסיפים סיבה שמעבר לטבע: אסא מלך יהודה השיא את בתו של עומרי ליהושפט בנו. מכאן ראו העם הערכה וכבוד לעומרי: אם מלך יהודה מחתן את בנו עם בתו של עומרי, סימן שהוא אדם חשוב וראוי למלוכה, המתחתן עם מלכים. הדבר הוא שגרם להם להכיר בחשיבותו ולהמליכו.
עומרי ובניית שומרון
בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ עׇמְרִי עַל־יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּתִרְצָה מָלַךְ שֵׁשׁ־שָׁנִים׃
כרגיל, מודדים את שנות מלכי ישראל כנגד שנות מלכי יהודה: בשנת שלושים ואחת לאסא מלך עומרי שתים עשרה שנה, מהן שש שנים בתרצה.
וַיִּקֶן אֶת־הָהָר שֹׁמְרוֹן מֵאֵת שֶׁמֶר בְּכִכְּרַיִם כָּסֶף וַיִּבֶן אֶת־הָהָר וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה עַל שֶׁם־שֶׁמֶר אֲדֹנֵי הָהָר שֹׁמְרוֹן׃
שמר היה אדם רשע. עומרי קונה ממנו את ההר בככרים כסף, בונה עליו עיר וקורא לה שומרון על שמו. אומרים חז"ל: בוא וראה מה בין ראש מלכות יהודה לראש מלכות ישראל. עיר הממלכה של יהודה היא ירושלים, ושמה נוטריקון של שתי מעלות - יראה ושלם, יראה ושלמות. ואילו עיר הממלכה של ישראל היא שומרון, הנקראת על שם אדם בליעל. זו מסמלת יראה ושלמות, וזו מסמלת אנשי בליעל.
"וירע מכל אשר לפניו"
וַיַּעֲשֶׂה עׇמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיָּרַע מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו׃
מהו "וירע מכל אשר לפניו"? הרלב"ג מפרש בפשטות: חטא בחטאות ירבעם והוסיף עליהן דברים משלו; טיפוס יוזמתי היה, לא הסתפק במה שקיבל אלא חידש והוסיף. ועוד מבאר הרלב"ג: אפילו אם מעשיו היו באותה רמה בדיוק כמעשי ירבעם, הם נחשבים חמורים הרבה יותר. מדוע? כי ירבעם חטא ונשמד לחלוטין; קם אחריו בעשא, חטא בחטאות ירבעם ונשמד אף הוא לחלוטין. לבוא לאחר שתי השמדות כאלה ולעשות כמעשיהם - זו רשעות גדולה הרבה יותר. ירבעם לא היה לו ממי ללמוד ולא ראה כיצד ה' מעניש בחומרה כזאת, אבל אתה ראית במו עיניך ובכל זאת הלכת ועשית כן.
וַיֵּלֶךְ בְּכׇל־דֶּרֶךְ יָרׇבְעָם בֶּן־נְבָט וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם׃
מעיר הרד"ק: הכתיב הוא "ובחטאתיו" והקרי "ובחטאתו". "חטאתיו" מורה על החטאות הרבות שעשה, על כלל החטאים ודברי הרשע; ואילו "חטאתו" בלשון יחיד מורה על החטאת המרכזית - העגלים שעשה ירבעם.
אחאב בן עומרי
עד כה עברנו על המלכים בקצרה, כמה מילים על כל אחד והלאה. אבל אחאב הוא מיוחד מאוד בחטאותיו וברשעויותיו, ולכן אצלו נתעכב באריכות.
וְאַחְאָב בֶּן־עׇמְרִי מָלַךְ עַל־יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בֶּן־עׇמְרִי עַל־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה׃
מלכות ארוכה הייתה לו, עשרים ושתיים שנה, ובמשך הזמן הזה הספיק הרבה - לצערנו.
וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרׇבְעָם בֶּן־נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת־אִיזֶבֶל בַּת־אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת־הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ׃
"הנקל" - החטאים הקלים בעיניו היו ללכת בחטאות ירבעם, כלומר העגלים שהיו יוזמתו של ירבעם. אלה בעיניו דברים קטנים. מעבר לכך לקח אישה מגויי הארצות, ולא סתם אישה, אלא איזבל בת אתבעל מלך צידונים. שם אביה, אתבעל, מסמל את עבודת הבעל. אחאב רצה להביא את המומחים הגדולים ביותר לענייני עבודת הבעל, ולכן נשא דווקא את האישה הזאת.
ההבדל בין הבעל לאשרה
אומר המלבי"ם: דע לך שעבודת הבעל הייתה חמורה הרבה יותר מעבודת האשרה. בעבודת הבעל היו לוקחים את בניהם ושוחטים וזובחים אותם לבעל. ואילו את האשרה היו כאלה שנטעו אפילו ליד מזבח ה'. מה הייתה מטרת נטיעת האשרה? להוריד כוחות רוחניים שישרו על הקרבן. האשרה היא כוח חי וצומח, והשדים כידוע מצויים בין העצים ובמקומות השוממים ובשדות, ולכן חשבו שיש בעץ כוח לשאוב אליו כוחות רוחניים שיבואו וישרו בו. ומפני שנטעוה אף ליד מזבח ה', הזהירה התורה: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך".
ראיה לדבר: כשאליהו הנביא עשה בהם דין ומשפט, היו שם נביאי הבעל ונביאי האשרה - והוא התווכח רק עם נביאי הבעל ורק אותם הרג, ואת נביאי האשרה לא הרג. וכן יהוא, שהיה מלך צדיק, ביטל את הבעל אך את האשרה השאיר.
וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן׃ וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת־הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו׃
עבודת הבעל שלו נבעה מכך שלקח את איזבל בת אתבעל, שאביה היה מן המומחים לעבודת הבעל; לכן "ויקם מזבח לבעל" מקושר ישירות להבאת איזבל. אבל את האשרה כבר עשה מעצמו - לא מחמת האישה שנשא ולא מחמת חמיו, אלא ביוזמתו שלו. וזו כוונת הכתוב "ויעש אחאב את האשרה": לכאורה די היה לומר "ויעש את האשרה", שהרי מדובר בו, ולמה חוזר ומזכיר את שמו? אומר המלבי"ם: לומר לך שאת זו יזם בעצמו. וכן "ויוסף אחאב לעשות" - לא נאמר "ויוסף לעשות" אלא חוזר ומזכיר את שמו, לומר שגם ההכעסה הייתה מיוזמתו.
וחז"ל אמרו: אין לך תלם ותלם בארץ ישראל שלא היה נוטע בו אשרה או עושה בו בית עבודה זרה. ומהו "ויוסף להכעיס"? אמר רבי יוחנן: שכתב על דלתי שומרון "אחאב כפר באלוהי ישראל, לא יהיה לו חלק באלוהי ישראל". לא די היה לו שכפר, אלא רצה שהכל יידעו, וכתב זאת בגדול על הדלתות.
חיאל בית האלי בונה את יריחו
בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת־יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר יְהֹוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן׃
שואלים חז"ל: יריחו הייתה בחלקו של יהודה ולא בשומרון, ומדוע נתלה הדבר באחאב? היה לו לכתוב "בימיו של מלך יהודה פלוני". אלא שחיאל היה משל בנימין הקשור ליהודה, ויריחו משל יהושפט שהיה מלך יהודה - ומפני מה תלאו באחאב? שתולין את הקלקלה במקולקל, ואת הקללה במקולל. כשרוצים לומר על משהו שלילי, תולים אותו באדם השלילי: מתי נעשה הדבר? בזמן אחאב.
"בית האלי" בפשוטו פירושו מבית אל, כמו "ישי בית הלחמי" או "בית השמשי". וחז"ל דורשים דרשה נוספת, ומבארים המפרשים מלשון אלה, מלשון קללה: זהו חיאל שקיבל עליו את האלה שקילל יהושע - שמי שיבנה את יריחו, בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה. ומדוע קילל יהושע שלא לבנות את יריחו? כי יריחו הייתה בריחה של ארץ ישראל, והיא המקום הראשון שנכבש בה. רצה יהושע שהמקום הזה יהיה כולו מוקדש לה', כמו הפרי הראשון של האילן שהוא ביכורים לה'.
ובכל זאת הלך חיאל ובנה. ומדוע העז? מפני שאחאב הרבה כל כך להרשיע, עד שהוריד מן העולם את הפחד ואת היראה ואת האימה מהדר גאונו של הקדוש ברוך הוא, וחיאל היה מסוגל לבנות בלי לחשוש כלל לקללה. אם כן לא בכדי תלו את הקלקלה במקולקל: מה גרם לחיאל להעז ולהגיע לשחיתות כזאת? כשיש אדם מרושע כאחאב, העושה את השחיתויות הגדולות ביותר בפרהסיה וכותב על דלתות ארמונו "אחאב כפר באלוהי ישראל", זה גורם לאנשים הפשוטים לראות שאפשר למרוד בה' ולהמשיך לחיות, ולא קורה כלום. המלבי"ם מוסיף שהגם שעבדו עבודה זרה, עדיין לא כפרו בכל שורשי האמונה: שבועה עדיין הייתה חמורה בעיניהם, וקללה עדיין הייתה חמורה בעיניהם. ומעשיו של אחאב הם שגרמו להידרדרות כזאת, שאפילו כשאדם רואה בעיניו את בניו מתים זה אחר זה, הוא ממשיך לכפור ביד רמה. כל זה מקדים לנו הכתוב לקראת הפרק הבא, שבו יסופר על המפגש בין אליהו לאחאב - מפגש הקשור למעשה חיאל בית האלי, כפי שנראה בהמשך.
"עביד איניש לאחזוקי דיבוריה" - מוסר גדול
קשה להבין מבחינה הגיונית: כיצד יכול אדם להיות כה רשע וכה מושחת, שרואה את בניו מתים בסדרה, אחד אחרי השני, ואינו מפסיק את בניית העיר? איני שואל על צדקות ואיני שואל על יראת שמים - אני שואל על עובדות. אדם הרואה עובדות כאלה, זה כבר אמור לעצור אותו. גם אם אין לך הסבר רציונלי, העובדות אומרות שברגע שאתה ממשיך לבנות, בניך מתים.
מיישב רב חיים שמואלביץ ביסוד גדול: "עביד איניש לאחזוקי דיבוריה". אדם שאמר דבר מסוים, קשה לו לבוא אחר כך ולומר "טעיתי", קשה לו להודות שנהג שלא כשורה. ומה הוא עושה? מביא את כל ההוכחות שצדק ולא טעה. כמו אותם שניים שהתווכחו על משהו משונה שראו ממרחק על העץ. אחד אומר: נראה לי עורב. אומר לו השני: מה פתאום, זה כלב. תוך כדי הוויכוח זרק אחד מהם אבן, והדבר פרש כנפיים ועף. אמר לו: נו, מה אתה אומר עכשיו? השיב: תאמין לי, פעם ראשונה בחיי שאני רואה כלב עף. להודות - אין דבר כזה.
וזה באופן סתמי. אבל כאשר מן השיטה שלי יצא נזק, אני מתאמץ הרבה יותר להחזיק בה. מדוע? כי אם אודה, יוצא שאני לוקח אחריות על כל הנזק שנגרם עד היום, ואני האשם. ומי מוכן לומר "אני אשם"? אילו פרעה היה אומר אחרי חמש מכות "זהו, גמרנו, אני חוזר בי", היו אומרים לו: איזה טיפש, הרסת את מצרים, כמה מתו - ורק אחרי חמש מכות התעוררת? למה לא עשית זאת קודם? קרובינו היו חיים ומצרים הייתה שורדת. פרעה אינו יכול להרשות לעצמו לחזור בו, כי לחזור בו פירושו לקחת אחריות, ולקחת אחריות פירושו להיות אשם. אז מוטב לומר "איננו אשמים, צריך להיות חזקים ובסופו של דבר נתגבר ונצליח".
וכך גם בשאלת חיאל. שאלו אותו: מה קרה עם בנך שמת? השיב: לא שמעת? תאונת דרכים. ומה עם השני? וירוס, יש לי מסמכים מהרופא. והשלישי? נדבק מהבן של השכן. והרביעי? והחמישי? נולד חולני מלכתחילה. על כל ילד היה לו הסבר. קללה? נו באמת, מי מאמין בשטויות כאלה, קללה מלפני מאות שנים, תהיה אדם רציונלי, איפה אתה ואיפה יהושע. כשאדם אינו רוצה להודות, הוא ימצא טיעונים לכל דבר. שהרי אם היה מפסיק אחרי הבן השמיני, היו אומרים לו: חיאל, רצחת שמונה מילדיך? ומי מוכן לקחת על עצמו דבר כזה? לכן הוא אומר "לא אני", וממשיך; ועוד אחד ימות ועוד אחד ימות, אבל "זה לא אני".
מכאן צריך ללמוד מוסר גדול: שאדם יהיה מודה על דיבורו. גם אם טעית - הודה וקח אחריות על מה שעשית, ואל תמשיך להתעקש כדי להמשיך בטעות. רואים זאת לפעמים באנשים ששולחים את ילדיהם לחינוך לא מוצלח: רצה שיהיה לו מקצוע, שלח אותו למקום דתי פושר, ויצא העגל הזה. ואז אתה רואה שאת הילד הבא הוא שולח לאותו מקום בדיוק. ריבונו של עולם, לא ראית מה יצא מן הראשון? לא, מסביר הוא, שם הבעיה הייתה חבר שקלקל אותו; ואצל השני זה בגלל סיבה אחרת, ואצל השלישי סיבה אחרת. העיקר לא להודות בטעות. כי אם עכשיו אשלח את ילדי לישיבה, אני בעצם מודה שטעיתי בילדים הקודמים. ותמיד יביא לך את הדוגמה של זה שהצליח: הנה, ראית את הבן של פלוני? איזה זקן, איזה ירא שמים, וגם הוא למד שם. "עביד איניש לאחזוקי דיבוריה" - וגורם לעצמו נזקים רבים, ובלבד שלא להודות בטעות.
לסיכום:
פרק ט"ז מוליך אותנו מקץ בית בעשא ועד לעליית אחאב. למדנו שהעונש בא דווקא בדור השני, לאחר שני דורות של חטא; שמעשה שנעשה כשליחות ה' עלול להיזקף לחובה כשעושהו ממשיך באותו עוון עצמו, וכדברי החפץ חיים בעניין לשון הרע על בעלי מחלוקת; ושמידה כנגד מידה מדויקת - בעשא הרג בשעת מלחמת גבתון, וזרעו נכרת בשעת מלחמת גבתון. ראינו את ההבדל בין ירושלים, נוטריקון יראה ושלמות, לשומרון הנקראת על שם אדם בליעל; ואת מהותו של אחאב, שהוסיף על חטאות ירבעם את הבעל מבית איזבל, ואת האשרה וההכעסה מיוזמתו שלו, עד שכתב על דלתי שומרון שכפר באלוהי ישראל. מכאן נבעה תעוזתו של חיאל לבנות את יריחו חרף קללת יהושע, ומכאן היסוד המר של רב חיים שמואלביץ: "עביד איניש לאחזוקי דיבוריה" - עד שאדם קובר בנים ואינו מודה בטעות. והמוסר שלנו: להיות מודה על האמת, לקחת אחריות, ולא להמשיך בטעות רק כדי לא להודות בה.