פתיחה
פרק ט"ו בספר מלכים א' מוליך אותנו הלוך ושוב בין שתי הממלכות: מיהודה לישראל ומישראל ליהודה. אחרי שסיימנו את ענייני מלכות יהודה בימי אסא, פונה הכתוב לתאר מה מתרחש במלכות ישראל. במרכז החלק שלפנינו עומדת המלחמה בין אסא מלך יהודה ובין בעשא מלך ישראל, ההחלטה הגורלית של אסא לשכור את מלך ארם, ומן הצד השני עלייתו של בעשא לשלטון על גבי חורבן בית ירבעם. נעבור על הפסוקים כסדרם, ולבסוף נשלים את התמונה מדברי הימים ב', שם מתגלה לנו הרבה יותר על דמותו של אסא: על גדולתו ועל נפילתו.
אסא שולח שוחד למלך ארם
וַיִּקַּח אָסָא אֶת כָּל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַנּוֹתָרִים בְּאוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיִּתְּנֵם בְּיַד עֲבָדָיו, וַיִּשְׁלָחֵם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶל בֶּן הֲדַד בֶּן טַבְרִמֹּן בֶּן חֶזְיוֹן מֶלֶךְ אֲרָם הַיֹּשֵׁב בְּדַמֶּשֶׂק לֵאמֹר.
לבעשא היה כוח נוסף מלבד צבאו: כוח צבאי רב־לאומי ששכר לעצמו, מלכות ארם של בן הדד בן טברימון בן חזיון. אסא מבין שאין בכוחו לעמוד כנגד השניים יחד, כנגד בעשא וכנגד מלך ארם. לכן הוא נוקט תחבולה: הוא מנסה לשחד את מלך ארם שלא יעזור לבעשא, ומזכיר לו לשם כך כל מיני דברים נשכחים כדי לשכנעו.
בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶךָ, בֵּין אָבִי וּבֵין אָבִיךָ, הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לְךָ שֹׁחַד כֶּסֶף וְזָהָב, לֵךְ הָפֵרָה אֶת בְּרִיתְךָ אֶת בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעֲלֶה מֵעָלָי.
שני טיעונים בפיו של אסא. האחד: הברית שלנו איננה כברית שכרת עמך בעשא עכשיו, ברית ארעית וזמנית. בינינו יש ברית ישנה ונושנה, שהתחילה כבר בין אביך לאבי, ואילו לבעשא לא היה עם אביך דבר, שהרי בעשא היה מלך הדיוט ולא מלך בן מלך. ברית עתיקה כזו מחייבת הרבה יותר מרווח רגעי שיתן לך בעשא. והטיעון השני: אם תאמר שיש כאן כסף בסיפור, הרי גם אני יכול לספק כסף: "הנה שלחתי לך שוחד כסף וזהב".
מדייק המלבי"ם: אסא לא ביקש ממלך ארם שיצא להילחם בבעשא, אלא רק שיימנע מלסייע לו. בעשא משלם לך על מלחמה, ואני משלם לך על הימנעות. אבל בפועל, כפי שנראה מיד, זה לא נעצר בהימנעות.
בן הדד עושה את העבודה כמו שצריך
וַיִּשְׁמַע בֶּן הֲדַד אֶל הַמֶּלֶךְ אָסָא, וַיִּשְׁלַח אֶת שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר לוֹ עַל עָרֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּךְ אֶת עִיּוֹן וְאֶת דָּן וְאֵת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה, וְאֵת כָּל כִּנְרוֹת עַל כָּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי.
מלך ארם היה, כביכול, מחמיר גדול. שילמו לו כסף, אז הוא הולך ועושה את העבודה כמו שצריך. מדקדק המלבי"ם בלשון "וישלח את שרי החיילים אשר לו": משמע שהחיילים כבר היו נמצאים כאן, והוא היה צריך לשלוח רק את השרים. פירוש הדבר שבן הדד כבר עמד עם צבאות גדולים מוכן לבוא ולסייע לבעשא כנגד אסא, ואסא הצליח ברגע האחרון להפוך את הגלגל. ובן הדד לא הסתפק בהימנעות, אלא שלח את שרי החיילים שיארגנו את הצבא שכבר נמצא בארץ ויילחמו בבעשא. וכך היכה את עיון ואת דן ואת אבל בית מעכה ואת כל כנרות (כנרת) על כל ארץ נפתלי.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ בַּעְשָׁא וַיֶּחְדַּל מִבְּנוֹת אֶת הָרָמָה, וַיֵּשֶׁב בְּתִרְצָה.
כאשר ראה בעשא שנגררה לו מלחמה בתוך הארץ פנימה, ושמלך ארם הפך להיות אויב לו, הוא מפסיק לבנות את הרמה, אותו מגדל שבנה אל מול הכניסה לירושלים, וחוזר ויושב בתרצה. והנה התרגום מתרגם "בתרצה" - "בתרעיתא", וזה מפליא: הרי כידוע התרגום אינו מתרגם שמות. שם הוא שם, מה יש לתרגם? מבארים שהתרגום מבין ש"תרצה" כאן הוא מלשון רצוץ, לשון שבור. ולכן אומר התרגום: היכן ישב בעשא? "בתרעיתא", במשבר גדול, שבור ורצוץ ממה שעשה לו מלך ארם.
"אין נקי" - אבני הרמה הופכות לביצורים
וְהַמֶּלֶךְ אָסָא הִשְ�מִיעַ אֶת כָּל יְהוּדָה אֵין נָקִי, וַיִּשְׂאוּ אֶת אַבְנֵי הָרָמָה וְאֶת עֵצֶיהָ אֲשֶׁר בָּנָה בַּעְשָׁא, וַיִּבֶן בָּם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶת גֶּבַע בִּנְיָמִן וְאֶת הַמִּצְפָּה.
הירושה שהותיר בעשא לאסא הייתה חומר בנייה רב. הוא בנה מגדל אדיר מול הכניסה לירושלים, ואחר כך נאלץ לברוח והשאיר את הכל מאחוריו. אסא לוקח את האבנים ואת העצים ובונה בהם את גבע בנימין ואת המצפה, ומבאר המלבי"ם שאלו היו מקומות מבוצרים, כדי למנוע מבעשא לבוא עליו בפעם הבאה. מה ששימש את בעשא לבניית מגדל להילחם בנו, ישמש אותנו לביצורים שימנעו ממנו לחזור.
ומהו "אין נקי"? הרי בתורה נאמר שיש מי שאינו יוצא למלחמה: מי שבנה בית ולא חנכו, מי שאירס אישה ולא נשאה, וכיוצא בזה. אומרים חז"ל: "אין נקי" - אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, אפילו מי שנאמר בו "נקי יהיה לביתו שנה אחת". ומה עניינה של כלה מחופתה, והרי אין עליה דין התגייסות כלל? אלא מבארים חז"ל שהנשים היו מספקות את המזון, דואגות להביא את הלחם ולהכין את האוכל לצורך החיילים.
יתר דברי אסא וחוליו
וְיֶתֶר כָּל דִּבְרֵי אָסָא וְכָל גְּבוּרָתוֹ וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנָה, הֲלֹא הֵמָּה כְתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה, רַק לְעֵת זִקְנָתוֹ חָלָה אֶת רַגְלָיו.
"ספר דברי הימים למלכי יהודה" אינו ספר דברי הימים שבידינו, אלא ספר אחר שבו נזכרו המלחמות וכל העניינים הפרטיים. עם זאת, גם בספר דברי הימים שבידינו יש פירוט נרחב יותר בעניין מלחמות אסא ממה שמוזכר כאן, ואת זה נראה בהמשך.
"חלה את רגליו" - חז"ל קורים לחולי הזה "פודגרא", וברור שהוא קשור לרגליים. "רגל" באנגלית "פוט", ובאמת אין הבדל בין דל"ת לתי"ו או טי"ת, כמו שהעיר בגדד נקראת בלשון הגמרא "בגדת" ("רב פלוני בגדתאה", כלומר מהעיר בגדת שהיא בגדד). אז "פוטגרא" ו"פודגרא" חד הם, חולי הרגליים, שחז"ל אומרים עליו שהוא מתחיל ברגליים ועולה עד לראש.
ומדוע חלה אסא, והרי מלך צדיק היה? אומרים חז"ל: לא חלה אסא אלא מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים. הוא אמר "אין נקי" - הלך ועשה גיוס כללי, וגייס גם את בחורי הישיבות. בתורה יש כללים מי יוצא למלחמה ומי יושב ועוסק בתורה, ואסור היה לו לקחת את בני התורה ולהביאם למלחמה. כיוון שסמך על עצמו וגייס את מי שלא היה צריך לגייס, נענש בסופו של דבר. תוכחה ברורה יותר לזה נראה מיד בדברי הימים.
וַיִּשְׁכַּב אָסָא עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד אָבִיו, וַיִּמְלֹךְ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
נדב בן ירבעם: מאב כזה מה יצא הבן
וְנָדָב בֶּן יָרָבְעָם מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל שְׁנָתָיִם. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל.
כאן אנחנו עוברים מיהודה לישראל. עם אבא כמו ירבעם, מה כבר יכול לצאת מן הבן? והוא באמת הולך בדרכי אביו ומחטיא את ישראל באותם עגלים עצמם שהחטיא בהם ירבעם.
הפיכה בשעת מלחמה
וַיִּקְשֹׁר עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה לְבֵית יִשָּׂשכָר, וַיַּכֵּהוּ בַעְשָׁא בְּגִבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים, וְנָדָב וְכָל יִשְׂרָאֵל צָרִים עַל גִּבְּתוֹן.
את בעשא ראינו כבר קודם במלחמתו עם אסא, אך כאן חוזר הכתוב ומתאר מן ההתחלה מה אירע במלכות ישראל: לפני בעשא היה נדב, ורק לאחר שנתיים לקח בעשא את המלוכה, ועכשיו מסופר כיצד עשה זאת. "ויקשור עליו" - קשר, שכמה אנשים מתקשרים יחד כדי להפיל את המלך. וכל זה בשעה שנדב וכל ישראל צרים על גיבתון ונלחמים בפלשתים. דווקא אז מצא בעשא הזדמנות לעשות הפיכה בתוך הבית.
ראו כמה שפל היה מעשהו. אפילו בכנסת, שאיננה בית המוסר בלשון המעטה, עדיין יש כללים: מותר לעשות הכל, אבל כשראש הממשלה בחו"ל לא מפילים ממשלה. איני יודע אם זה תמיד עובד כך, אבל כלל כזה קיים אצלם. ואילו בעשא קושר קשר בשעה שהמלך שלו נלחם את מלחמת ישראל כנגד הפלשתים. אמר: הוא נלחם שם, המלך אינו כאן, הצבא אינו כאן, הרי לפני כר נקי, אקח עכשיו את המלוכה.
וַיְמִתֵהוּ בַעְשָׁא בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו.
קיום נבואת אחיה השילוני
וַיְהִי כְמָלְכוֹ הִכָּה אֶת כָּל בֵּית יָרָבְעָם, לֹא הִשְׁאִיר כָּל נְשָׁמָה לְיָרָבְעָם עַד הִשְׁמִדוֹ, כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי.
הוא לא הסתפק בהריגת נדב. ובנקודה אחת היה בעשא "צדיק" במרכאות כפולות: הוא קיים את נבואת ה'. שהרי כאשר הלכה אשת ירבעם אל אחיה השילוני לשאול על בנה, אמר לה הנביא שהוא לבדו יבוא לקבר, ואת כל השאר ימית ה' במיתה משונה ולא יישאר לו שריד ופליט. ומי עשה זאת? בעשא. הוא הכה את כל בית ירבעם ולא השאיר כל נשמה, כדבר ה' ביד עבדו אחיה השילוני.
עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל, בְּכַעְסוֹ אֲשֶׁר הִכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
למה הגיע לו לירבעם כך? מונה הנביא שלוש מדרגות. ראשית, "אשר חטא" - החטאים שלו עצמו. שנית, "ואשר החטיא" - מה שהחטיא את האחרים. ושלישית, אם עוד היה כל זה לתאווה, היה בזה לימוד זכות כלשהו, אבל "בכעסו אשר הכעיס את ה' אלוהי ישראל" - הוא עשה זאת להכעיס. וזה הנורא מכל.
מדוע לא התחברו אסא ובעשא
וְיֶתֶר דִּבְרֵי נָדָב וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה, הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אָסָא וּבֵין בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵיהֶם.
מי שאינו זוכר, יחזור אחורה לפסוק ט"ז, שם נאמר בדיוק אותו דבר: "ומלחמה הייתה בין אסא ובין בעשא מלך ישראל כל ימיהם". ולמה הכפילות? אלא שכאן בא הכתוב להסביר את סיבת המלחמה. הרי בעשא הכה את בית ירבעם, וירבעם הוא זה שמרד בשלמה והרים יד במלך. ולפי הכלל הידוע, "השונא שלך הוא האוהב שלי": כששניים שונאים זה את זה, השונא שלך הוא ידידי, שהרי שנינו נגדך. ישנם מצבים שבהם שניים מתחברים לא מתוך אהבה טבעית ביניהם, אלא מתוך אויב משותף. אם כן, היה מן הראוי שאסא, שהוא משושלת שלמה, יקרב את בעשא ויתחבר עמו: ירבעם הרים יד בסבא שלי, ובא בעשא והכה אותו. הרי בעשא נקם את נקמת אביו! ואף על פי כן אין קרבה ביניהם אלא מלחמה כל הימים. מדוע?
בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתִרְצָה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁנָה. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל.
הוא מלך עשרים וארבע שנה והאריך ימים, וכאן ניתן הטעם לשנאתו של אסא: "ויעש הרע בעיני ה' וילך בדרך ירבעם". אסא היה מלך צדיק, ו"לא יגור עמך רע", ולא יחול גורל הרשע עם גורל הצדיקים. הצדיק אינו יכול לסבול רשע. וכיוון שכך נהג בעשא, הייתה מלחמה תמידית ביניהם, שהגם שבאופן טבעי היה אסא צריך להתחבר אליו, לא היה יכול לסבול את הנהגתו הרעה, ולפיכך עשה עמו מלחמה.
השלמה מדברי הימים ב': גדולתו של אסא
כדי לקבל את התמונה השלמה של תקופת אסא, נעיין בקצרה בדברי הימים ב' פרקים י"ד-ט"ז. שם נאמר: "ויעש אסא הטוב והישר בעיני ה' אלוהיו, ויסר את מזבחות הנכר והבמות, וישבר את המצבות ויגדע את האשרים, ויאמר ליהודה לדרוש את ה' אלוהי אבותיהם ולעשות התורה והמצווה, ויסר מכל ערי יהודה את הבמות ואת החמנים, ותשקוט הממלכה לפניו". ה"חמנים" היו אנשים העובדים לחמה, לשמש. אמנם יש גם היום "עובדי חמנים", אלה שמפצחים גרעינים כל היום, אבל פעם היו אלה עובדי עבודה זרה ממש.
"ויבן ערי מצורה ביהודה כי שקטה הארץ ואין עמו מלחמה בשנים האלה כי הניח ה' לו" - היה לו שקט, והוא יכול היה לבנות את ערי יהודה. "ויאמר ליהודה נבנה את הערים האלה ונסב חומה ומגדלים דלתיים ובריח, עודנו הארץ לפנינו כי דרשנו את ה' אלוהינו, דרשנו וינח לנו מסביב, ויבנו ויצליחו".
מלחמת זרח הכושי: "אין עמך לעזור בין רב לאין כח"
"ויהי לאסא חיל נושא צינה ורומח מיהודה שלוש מאות אלף, ומבנימין נושאי מגן ודורכי קשת מאתיים ושמונים אלף, כל אלה גיבורי חיל. ויצא אליהם זרח הכושי בחיל אלף אלפים" - כלומר מיליון איש - "ומרכבות שלוש מאות", שהמרכבות היו אצלם מה שנקרא היום טנקים, "ויבוא עד מרשה. ויצא אסא לפניו ויערכו מלחמה בגיא צפתה למרשה".
ואז אסא מתפלל: "ויקרא אסא אל ה' אלוהיו ויאמר: ה', אין עמך לעזור בין רב לאין כח, עוזרנו ה' אלוהינו כי עליך נשענו ובשמך באנו על ההמון הזה, ה' אלוהינו אתה, אל יעצור עמך אנוש". כוונתו: אין אצלך הפרש בין מי שהוא רב כוח לבין מי שאין לו כוח. הקב"ה אינו אומר "אעזור לך משום שיש לך כבר קצת כוח", אלא הוא יכול לעזור גם למי שאין לו כוח כלל, ולאין אונים עצמה ירבה. ולכן עליך נשענו ובשמך באנו על ההמון הזה.
"ויגוף ה' את הכושים לפני אסא ולפני יהודה, וינוסו הכושים. וירדפם אסא והעם אשר עמו עד לגרר, ויפול מכושים לאין להם מחיה, כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו, וישאו שלל הרבה מאוד". "לאין להם מחיה" משתמע שלא היה להם מזון להאכיל את צבאם, וזה היה עוד אחד מן הגורמים למפלה. "ויכו את כל הערים סביבות גרר כי היה פחד ה' עליהם, ויבוזו את כל הערים כי ביזה רבה הייתה בהם, וגם אוהלי מקנה הכו וישבו צאן לרוב וגמלים, וישובו ירושלים". שלל עצום נפל בידיו.
נבואת עזריהו בן עודד: "ואתם חזקו ואל ירפו ידיכם"
בפרק ט"ו: "ועזריהו בן עודד הייתה עליו רוח אלוהים, ויצא לפני אסא ויאמר לו: שמעוני אסא וכל יהודה ובנימין, ה' עמכם בהיותכם עמו, ואם תדרשוהו ימצא לכם, ואם תעזבוהו יעזוב אתכם". הנביא אומר להם: אם תלכו בדרך ה' יסייע בידכם, וראיתם זאת במו עיניכם בנצחון על הכושים, ואם תעזבוהו יעזוב אתכם.
"וימים רבים לישראל ללא אלוהי אמת וללא כוהן מורה וללא תורה, וישב בצר לו על ה' אלוהי ישראל ויבקשוהו וימצא להם" - הגם שתקופה ארוכה היו בלא אלוהי אמת אלא עבדו לאלילי השקר, ובלא כוהן מורה ובלא תורה, מכל מקום בצר להם שבו אל ה' וביקשוהו ונמצא להם. "ובעיתים ההם אין שלום ליוצא ולבא כי מהומות רבות על כל יושבי הארצות, וכותתו גוי בגוי ועיר בעיר כי אלוהים הממם בכל צרה" - הגויים נלחמו זה בזה, שה' כיתת אותם אחד בשני. "ואתם חזקו ואל ירפו ידיכם כי יש שכר לפעולתכם" - המשיכו בהתקרבותכם לה' ואל תרפו ידיכם, כי יש שכר לפעולתכם וה' יהיה בעזרכם.
"וכשמוע אסא הדברים האלה והנבואה עודד הנביא התחזק, ויעבר השיקוצים מכל ארץ יהודה ובנימין ומן הערים אשר לכד מהר אפרים, ויחדש את מזבח ה' אשר לפני אולם ה'". "עודד הנביא" הוא עזריהו בן עודד, שלפעמים קורא לו הכתוב בשם האב. אסא מתחזק, מעביר את כל השיקוצים ומחדש את מזבח ה'.
"ויקבוץ את כל יהודה ובנימין והגרים עמהם מאפרים ומנשה ומשמעון, כי נפלו עליו מישראל לרוב בראותם כי ה' אלוהיו עמו" - לא רק אנשיו, אלא גם אנשי שומרון, אנשי מלכות ישראל מאפרים ומנשה ומשמעון, באים ומצטרפים אליו כשראו שה' עמו. "ויקבצו ירושלים בחודש השלישי לשנת חמש עשרה למלכות אסא, ויזבחו לה' ביום ההוא מן השלל הביאו בקר שבע מאות וצאן שבעת אלפים. ויבואו בברית לדרוש את ה' אלוהי אבותיהם בכל לבבם ובכל נפשם, וכל אשר לא ידרוש לה' אלוהי ישראל יומת, למן קטון ועד גדול, למאיש ועד אישה". איזה מלך צדיק, שעשה מהפך שלם בכל העם. "וישבעו לה' בקול גדול ובתרועה ובחצוצרות ובשופרות, וישמחו כל יהודה על השבועה כי בכל לבבם נשבעו ובכל רצונם ביקשוהו, וימצא להם, וינח ה' להם מסביב".
"וגם מעכה אם אסא המלך הסירה מגבירה, אשר עשתה לאשרה מפלצת, ויכרות אסא את מפלצתה וידק" - היינו כתש - "וישרף בנחל קדרון". מעכה, כזכור מפרקנו, מרשעת גדולה הייתה. "רק הבמות לא סרו מישראל, רק לבב אסא היה שלם כל ימיו". הבמות היו תמיד מקומות שבהם הקריבו לה', ולכן האנשים הרגישו שהם עושים בזה את רצון ה', והיה קשה מאוד לשכנע את העם שאין זה לרצון לפניו לאחר שנבנה בית המקדש ונאסרו הבמות. ומשום כך רוב המלכים לא הצליחו להסיר את הבמות. "ויבא את קודשי אביו וקודשיו בית האלוהים כסף וזהב וכלים. ומלחמה לא הייתה עד שנת שלושים וחמש למלכות אסא".
תוכחת חנני הרואה
בפרק ט"ז: "בשנת שלושים ושש למלכות אסא עלה בעשא מלך ישראל על יהודה, ויבן את הרמה לבלתי תת יוצא ובא לאסא מלך יהודה". זהו בדיוק המעשה שקראנו בפרקנו, ומתברר שהיה בשנה השלושים ושש. עד אז: התקרבות לה', חזרה בתשובה, מיגור כל העבודה הזרה. ומכאן משהו מתחיל להשתנות. "ויוצא אסא כסף וזהב מאוצרות בית ה' ובית המלך, וישלח אל בן הדד מלך ארם היושב בדרמשק לאמור: ברית ביני וביניך ובין אבי ובין אביך, הנה שלחתי לך כסף וזהב, לך הפר בריתך את בעשא מלך ישראל ויעלה מעליי... ויהי כשמוע בעשא ויחדל מבנות את הרמה וישבת את מלאכתו. ואסא המלך לקח את כל יהודה, וישאו את אבני הרמה ואת עציה אשר בנה בעשא, ויבן בהם את גבע ואת המצפה".
"ובעת ההיא בא חנני הרואה אל אסא מלך יהודה ויאמר אליו: בהישענך על מלך ארם ולא נשענת על ה' אלוהיך, על כן נמלט חיל מלך ארם מידך". אומר לו הנביא: מלך ארם היה צריך להימסר בידך כמו שנמסרו הכושים בידך. מה נבהלת? מה אם ראית את בעשא בא בקשר עם מלך ארם? היית צריך לומר להם: בואו עלי כרצונכם, ה' אלוקיי עמי! הרי שלושים וחמש שנה ליווה אותך הקב"ה ועזר לך, ויש לך הבטחות שכל עוד תלך בדרך ה' יהיה עמך. וכעת מלך ארם נמלט מידך, וגם הפסדת ממון: ראיתם כמה כסף וזהב הוציא מן הכושים, כמה שלל היה לו? כך היית מקבל שלל גם מארם.
"הלוא הכושים והלובים היו לחיל לרוב לרכב ולפרשים להרבה מאוד, ובהישענך על ה' נתנם בידך" - שם בטחת בה' והצלחת, ולמה לא נהגת כך גם עכשיו? "כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ להתחזק עם לבבם שלם אליו, נסכלת על זאת, כי מעתה יש עמך מלחמות". מעתה יעזוב אותך ה' לדרך הטבע, ותיאלץ להילחם מלחמות ככל מלך שצריך להילחם באויביו. קודם, כשנשענת על ה', עיניו משוטטות בכל הארץ והוא מסייע בידך. למה הלכת ועשית את השטות הזאת, "נסכלת"?
"ויכעס אסא אל הרואה ויתנהו בית המהפכת, כי בזעף עמו על זאת, וירצץ אסא מן העם בעת ההיא. והנה דברי אסא הראשונים והאחרונים" - הן מה שהיה צדיק, והן מה שנהג אחר כך שלא כהוגן - "הינם כתובים על ספר המלכים ליהודה וישראל".
"לא דרש את ה' כי ברופאים"
"ויחלא אסא בשנת שלושים ותשע למלכותו ברגליו, עד למעלה חוליו, וגם בחוליו לא דרש את ה' כי ברופאים". החולי החזיק בו כארבע שנים (שהרי מלך ארבעים ואחת שנה), ו"עד למעלה" היינו שהתחיל מן הרגליים ועלה עד למעלה, עד הראש.
ויש לשאול: מה פירוש "לא דרש את ה' כי ברופאים"? הרי בתורה נאמר "ורפא ירפא", ומכאן למדו חז"ל שניתנה רשות לרופא לרפא. אם כן מה התביעה עליו? אומר הרמב"ן: מה לרופאים בבית יראי ה'. אדם ירא שמים, צדיק גדול, אסור לו להיסמך על הרופאים, אלא צריך להיות סמוך רק על ה'. אבל אדם שאינו בדרגה כזו של צדקות, אם ייסמך על ה' ולא ילך לרופאים, סיכוייו גדולים להגיע בסוף לידיהם של החברא קדישא. מדוע? מפני שאינך בדרגה הזאת. אל תחשוב שאתה בדרגות גבוהות ואינך צריך תרופות ואינך צריך רופא. בדרגה שלך אתה חייב ללכת לרופאים, חייב לעשות השתדלות. אבל כשאדם עומד בדרגה גבוהה כאסא מלך יהודה, ממנו נדרש לסמוך על ה'. והוא לא סמך, אלא "לא דרש את ה' כי ברופאים".
קבורתו: "שורפים על המלכים"
"וישכב אסא עם אבותיו וימת בשנת ארבעים ואחת למולכו. ויקברוהו בקברותיו אשר כרה לו בעיר דוד, וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרוקחים במרקחת מעשה, וישרפו לו שריפה גדולה עד למאוד". "מרוקחים" היינו מבושלים, ומרקחת היא בישול: היו מבשלים מיני בשמים ומניחים אותם אצל המת. וטעם הדבר, שהמת היה מעלה ריח לא טוב, שהרי לא היה קירור באותם ימים, ולכן היו שמים מיני בשמים שיעבירו את הריח הרע. וייתכן מאוד - אף שלא ראיתי זאת מפורש - שכיוון שחלה את רגליו והתחיל הריקבון פושה בהן, כבר היו בו בחייו חלקים מתים שהסריחו, נמק שהוא בשר מת, ולכן היה צריך להניח סביבו כבר בחייו בשמים לרוב, כדי שלא יהיה אותו ריח רע.
"וישרפו לו שריפה גדולה עד למאוד" - זהו מה שאמרו חז"ל "שורפים על המלכים". ואל יטעה אדם לחשוב, כפי שטעו כמה, שהכוונה ששורפים את המלכים. חלילה, אין זה מנהגם של ישראל לשרוף גופות, ה' ישמור. אלא "שורפים על המלכים" היינו את כלי המלכים, כלי תשמישו הפרטיים: הבגדים המיוחדים לו, הכוס שממנה שתה, הצלחת שבה אכל. את אלה היו שורפים, כדי שלא יבוא אדם אחר וישתמש בהם, שיש בכך גנאי למלך. וזה עצמו מראה את מעלתו של המלך, שאין איש בא אחריו ומשתמש במה שמיוחד לו.
לסיכום:
בפרקנו ראינו את אסא מלך יהודה כשהוא נלחץ בין בעשא ובין מלך ארם, ובוחר בתחבולה מדינית: שוחד מאוצרות בית ה' כדי להפר את הברית, ולפי המלבי"ם ביקש רק הימנעות, ובן הדד עשה יותר מכך והכה בערי ישראל. בעשא נסוג ל"תרצה" - רצוץ ושבור, כלשון התרגום - ואבני הרמה הפכו בידי אסא לביצורי גבע והמצפה. מן הצד השני ראינו את נדב בן ירבעם ההולך בדרכי אביו, ואת בעשא הקושר עליו קשר בשעה שישראל צרים על גיבתון, ומחסל את כל בית ירבעם בקיום נבואת אחיה השילוני, ואף על פי כן, מכיוון שהיה רשע, לא היה אסא הצדיק יכול לסבול את הנהגתו. ומדברי הימים למדנו את עומק הסיפור: שלושים וחמש שנות דבקות בה', נצחון פלאי על מיליון איש מחילו של זרח הכושי, מהפך תשובה בכל העם - ומול זה "נסכלת על זאת" של חנני הרואה על אותה שעה שנשען על מלך ארם ולא על ה', כליאת הנביא, ה"אנגריא" בתלמידי חכמים, וחולי הרגליים שבו לא דרש את ה' כי ברופאים. לימוד גדול יש כאן: מי שזכה שעיני ה' משוטטות אליו, נתבע להישאר נשען עליו גם בשעת המבחן, וכל אחד לפי דרגתו.