פרק טו במלכים א' הוא פרק של מעבר: הוא סוקר בקצרה את מלכותו של אֲבִיָּם בן רחבעם ביהודה, את מלכותו הארוכה והצדיקה של אָסָא בנו, ובמקביל את קץ בית ירבעם בישראל ועליית בעשא. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי ביאורי המלבי"ם, ונשלים מדברי הימים ב' פרק י"ג את פרטי המלחמה הגדולה שבין אביים לירבעם.
וּבִשְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט מָלַךְ אֲבִיָּם עַל־יְהוּדָה׃
בשנה השמונה עשרה למלכות ירבעם על ישראל התחיל אביים למלוך על יהודה, שנה אחת לאחר מות רחבעם אביו. שימו לב לשמו: בדברי הימים הוא נקרא "אביה", וכאן "אביים". מבאר המלבי"ם: זכרנו בפרק הקודם שגם בנו של ירבעם נקרא אביה. מכאן אנו לומדים שגם בזמנם שמות היו עניין של "טרנד" - שם שהיה מקובל, כולם קראו בו. אנו רואים זאת פעמים רבות בהמשך הספר, שהיו מלכים בעלי אותם שמות בישראל וביהודה. השם המקובל באותה תקופה היה "אביה". וכיוון שלישראל היה "האביה שלהם", בנו של ירבעם, רצו להבחין בינו לבין אביה של יהודה, ולכן קראו לזה של יהודה "אביים" - במ"ם של "שלהם": יש את האביה שלנו, ויש את האביה שלהם. אבל שמו האמיתי היה אביה.
שָׁלֹשׁ שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלָיִם וְשֵׁם אִמּוֹ מַעֲכָה בַּת־אֲבִישָׁלוֹם׃
שלוש שנים היו ימי מלכותו. והזכרת שם האם היא דבר פלא, שהרי דרכו של הכתוב אינה לצרף את שם האם, אלא רק את שם האב: פלוני בן פלוני. אלא אומר הרד"ק: רצה הכתוב להודיע שהיא הייתה מרשעת, ולומר לנו שהבן הלך בדרכיה. הייתה לו "מחנכת טובה" במרכאות כפולות, והוא למד מרשעותה. כלומר: אתה יודע מאיפה יצא העגל הזה? "ושם אמו מעכה בת אבישלום". מהאמא הזו יצא בן כזה, ואל תתפלא.
וַיֵּלֶךְ בְּכָל־חַטֹּאות אָבִיו אֲשֶׁר־עָשָׂה לְפָנָיו וְלֹא־הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם־יְהוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו׃
הלך בכל דרכי ירבעם בן נבט. אומר המלבי"ם: הוא לא חטא מצד עצמו, אלא כיוון שהחטאים כבר התחילו לפניו, הוא לא ביטל את חטאות אביו. ירבעם היה יוזמתי: הוא יזם את העגלים, הוא יזם את החטאים. אביים לעומתו לא היה יוזמתי אלא נגרר, ולכן נאמר "וילך בכל חטאות אביו אשר עשה לפניו".
וזה גם מיישב את הביטוי "ולא היה לבבו שלם עם ה' אלוהיו כלבב דוד אביו". לשון כזו יאה לאדם צדיק שאינו גמור - כך נאמר על שלמה. אבל על אדם שהלך בכל חטאות ירבעם, וכי תאמר עליו רק שלא היה לבבו שלם כדוד? הרי הוא היה כולו רשע, איזו מין הגדרה זו? לכן מבאר המלבי"ם שמצד עצמו לא היה כל כך רשע. אכן לא היה שלם כדוד, אבל עיקר רשעו נבע מכך שהמשיך את דרכו של אביו רחבעם, ולכן המשיך בדרך הרעה. מצד עצמו, אם היו נותנים לו להנהיג מבראשית, ייתכן מאוד שלא היה מבסס את מלכותו על חטא.
כִּי לְמַעַן דָּוִד נָתַן יְהוָה אֱלֹהָיו לוֹ נִיר בִּירוּשָׁלָיִם לְהָקִים אֶת־בְּנוֹ אַחֲרָיו וּלְהַעֲמִיד אֶת־יְרוּשָׁלָיִם׃
מצד הדין היה ראוי שייפול כבר במלחמה שהייתה לו עם ירבעם (כפי שנראה מיד מדברי הימים, שם מפורטת המלחמה יותר מאשר אצלנו). הוא ניצח שם בזכות נס, ובאיזו זכות? הרי הלך בדרכי רחבעם אביו והכעיס כמותו. אומר לך הכתוב: לא בזכותו, אלא בזכות דוד אביו שהקדוש ברוך הוא הבטיח לו ניר, ובזכות ירושלים.
ומה הגדרת "ניר"? פירוש אחד: כמו נר, "עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי". נר הכוונה מלכות, שהמלכות היא בחינת נר - דבר הדולק ומאיר לפני המחנה. הקדוש ברוך הוא הבטיח לדוד שיהיה לו נר בירושלים, ולכן השאיר וקומם את מלכותו. פירוש שני, על פי הרלב"ג: "נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים" - ניר הוא תלם, והארץ הנעבדת נקראת ניר. השם נתן לו ניר, כלומר מקום זריעה שממנו תוכל מלכות בית דוד להמשיך ולצמוח.
אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת־הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה וְלֹא־סָר מִכֹּל אֲשֶׁר־צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי׃
ולמה צריך להדגיש "רק בדבר אוריה החתי"? שתי סיבות. האחת: כאשר אומרים על אדם שעשה הישר בעיני ה', זו אמירה כללית. אבל כשאומרים שעשה הישר בעיני ה' חוץ מדבר אחד קטן - משמע שמלבד זה היה צדיק גמור. אדרבה, לשבחו נאמר הדבר: רק בעניין אוריה החתי היה איזה פגם, ומעבר לזה בכול היה צדיק גמור.
והסיבה השנייה: שלא תחשוב שהיה לדוד חטא של בת שבע. חטא בת שבע באמת אינו נזקף לחובתו של דוד, שהרי ראינו שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו (ומי שירצה יעיין בדברים שאמרנו שם באריכות, להוכיח שלא היה כאן חטא במעשהו של דוד). אומנם דבר לא הגון ולא ישר היה כאן, כמו שהנביא מוכיח אותו, אבל חטא של אשת איש ודאי שלא היה כאן. חטאו של דוד היה בעניין אוריה החתי, "אותו הרגת בחרב בני עמון". אוריה החתי אמנם היה חייב מיתה, אבל היית צריך להרוג אותו על ידי בית דין ולא למסור אותו בחרב בני עמון - שהרי לבני עמון היה נחש חקוק על חרבם, ומי שמת על ידם הוא כמי שמת מכוח הסטרא אחרא. את זה לא היית צריך לעשות.
וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵין־רְחַבְעָם וּבֵין יָרָבְעָם כָּל־יְמֵי חַיָּיו׃
כבר הזכיר הכתוב קודם לכן שהייתה מלחמה ביניהם כל ימי חייהם, ולמה חוזר על כך? ביאור אחד: בא לומר שבמלחמה הנוכחית אביים היה האדם העיקרי שעסק במלחמה. ולמה? כי רחבעם מצד עצמו היה רך לבב, מפונק, גדל בבית המלכות, בבית שלמה המלך, ולא היה איש מלחמה. אבל אביים בנו ראה כבר את מלחמות אביו והיה מתורגל במלחמות, ולכן כשירש את המלכות התגבר והתחזק במלחמות כנגד בית ירבעם.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֲבִיָּם וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלוֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אֲבִיָּם וּבֵין יָרָבְעָם׃
ביאור שני של המלבי"ם: כדי להבין את החזרה, קרא את הפסוק הבא. הפסוק הזה הוא המשך לקודמו: הוא בא לומר שהמלחמה שבין רחבעם ובין ירבעם כתובה על ספר דברי הימים. הגם שהזכיר אותה בפרק הקודם, חוזר ומזכירה כאן, כי כאן הוא מלמדנו מה מוזכר בדברי הימים: שם מוזכרים קורות המלכים, גם המלחמה של רחבעם וירבעם וגם המלחמה של אביים וירבעם - שתיהן מוזכרות שם באריכות. ואכן בדברי הימים ב' פרק י"ג יש אריכות דברים על המלחמה שבין אביים לירבעם, יותר מאשר אצלנו.
שם נאמר: "בשנת שמונה עשרה למלך ירבעם וימלוך אביה על יהודה, שלוש שנים מלך בירושלים ושם אמו מיכיהו בת אוריאל מן גבעה". אומרים המפרשים: מיכיהו בת אוריאל היא מעכה בת אבישלום. פעמים רבות שם מסוים מוזכר בכמה וריאציות, מפני שכל אותם שמות היו שמותיו של אותו אדם - כמו אדם אחד שקוראים לו ראובן, ויש שקוראים לו רובי, ויש רוב, ויש אלברט. ומי זה? זה ראובן. כך הכתוב מזכיר אותו בכמה שמות שנהוג היה לכנותו בהם.
"ויאסור אביה את המלחמה בחיל גיבורי מלחמה ארבע מאות אלף איש בחור, וירבעם ערך עמו מלחמה בשמונה מאות אלף איש בחור גיבור חיל". מיליון ומאתיים אלף איש יוצאים למלחמה: ארבע מאות אלף נגד שמונה מאות אלף. כמה חיילים יש בצה"ל? שלוש מאות אלף? כאן מדברים איתך על מיליון ומאתיים אלף.
"ויקם אביה מעל להר צמריים אשר בהר אפרים ויאמר: שמעוני ירבעם וכל ישראל". כאן הם עומדים לשמוע "שמוס", שיחת מוסר: "הלא לכם לדעת כי ה' אלוהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח" - ברית שאינה חוזרת. "ויקם ירבעם בן נבט עבד שלמה בן דוד וימרוד על אדוניו" - הבוס שלכם הוא עבד שקם על אדוניו. "ויקבצו עליו אנשים רקים בני בליעל ויתאמצו על רחבעם בן שלמה, ורחבעם היה נער ורך לבב ולא התחזק לפניהם" - עדיין לא היה חזק דיו לצאת כנגדם. "ועתה אתם אומרים להתחזק לפני ממלכת ה' ביד בני דוד" - כלומר בידינו, שאני אביים בן רחבעם בן שלמה בן דוד.
"ואתם המון רב ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלוהים" - כאן הוא מלעיג עליהם בציניות: יש לכם המון גדול, שמונה מאות אלף, ועוד סיוע של עגלי הזהב, גם הם באים לעזור לכם. "הלא הדחתם את כוהני ה' את בני אהרון והלויים ותעשו לכם כוהנים כעמי הארצות" - כמו הגויים, "כל הבא למלא ידו בפר בן בקר ואילים שבעה והיה כוהן ללא אלוהים". יש לכם כוהנים ולויים, כולם משרתים את פני העגל ואת העבודה הזרה, אבל אלוקים אין לכם.
"ואנחנו ה' אלוהינו ולא עזבנוהו" - אנחנו, ה' הוא האלוקים שלנו ולא עזבנו אותו, "וכוהנים משרתים לה' בני אהרון והלויים במלאכת, מקטירים לה' עולות בבוקר בבוקר ובערב בערב וקטורת סמים ומערכת לחם על השולחן הטהור ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב, כי שומרים אנחנו את משמרת ה' אלוהינו ואתם עזבתם אותו". בקיצור: מה הסיכויים שלכם נגדנו? "והנה עמנו בראש האלוהים וכוהניו וחצוצרות התרועה להריע עליכם. בני ישראל אל תלחמו עם ה' אלוהי אבותיכם כי לא תצליחו". לנו יש את האלוקים, ומה אתם מביאים איתכם? עגלי זהב?
"וירבעם הסב את המארב לבוא מאחריהם". ירבעם אומר: אלוקים לא אלוקים, לנו יש טקטיקות. באו ממולם ומארב הציבו מאחור - שיטת לחימה ידועה מאוד באותם ימים, מה שנקרא תפיסת מלקחיים: הצבא נתפס בין חלק שבא מאחוריו וחלק שבא מלפניו, עד שהוא מודיע על כניעה. "ויפנו יהודה והנה להם המלחמה פנים ואחור, ויצעקו לה' והכוהנים מחצרים בחצוצרות ויריעו איש יהודה. ויהי בהריע איש יהודה והאלוהים נגף את ירבעם וכל ישראל לפני אביה ויהודה, וינוסו בני ישראל מפני יהודה ויתנם אלוהים בידם, ויכו בהם אביה ועמו מכה רבה".
כמה נהרגו מישראל? מבהיל הרעיון: "ויפלו חללים מישראל חמש מאות אלף איש בחור". חצי מיליון איש נהרגים, וביד מי? ביד אחיהם היהודים. כל מלחמות ישראל מאז הקמת המדינה הן משהו כמו עשרים ושלושה, עשרים וחמישה אלף - וכאן מדובר בחצי מיליון יהודים. לא להאמין.
"ויכנעו בני ישראל בעת ההיא ויאמצו בני יהודה כי נשענו על ה' אלוהי אבותיהם. וירדוף אביה אחרי ירבעם וילכוד ממנו ערים: את בית אל ואת בנותיה" - שם היו העגלים - "ואת ישנה ואת בנותיה ואת עפרון ובנותיה". עפרון היה מקום שהיה בו הרבה תבואה והרבה תבן. מכאן הביטוי: "תבן אתה מוביל לעפריים" - כמו שאומרים היום על מי שבא למכור מזגנים באלסקה. בעפריים מלאים בתבן, ואתה הולך לשם ומביא תבן מבחוץ.
"ולא עצר כוח ירבעם עוד בימי אביהו, ויגפהו ה' וימות. ויתחזק אביהו" - הכוונה אביים - "וישא לו נשים ארבע עשרה, ויולד עשרים ושניים בנים ושש עשרה בנות. ויתר דברי אביה ודרכיו ודבריו כתובים במדרש הנביא עדו. וישכב אביה עם אבותיו ויקברו אותו בעיר דוד וימלוך אסא בנו תחתיו, בימיו שקטה הארץ עשר שנים". עד כאן מדברי הימים, ונחזור אלינו.
וַיִּשְׁכַּב אֲבִיָּם עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּעִיר דָּוִד וַיִּמְלֹךְ אָסָא בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
וּבִשְׁנַת עֶשְׂרִים לְיָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
אביים מלך בשנת שמונה עשרה לירבעם ומלך שלוש שנים, ואלו היו שנים לא שלמות, שנים מקוטעות, ובשנה ההיא מלך אסא.
וְאַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָיִם וְשֵׁם אִמּוֹ מַעֲכָה בַּת־אֲבִישָׁלוֹם׃
מעכה בת אבישלום הייתה שם אמו של אביים, לא של אסא. איך אפוא נקראת אמו של אסא? אלא אומרים חז"ל שדרכו של אדם לקרוא לסבו "אבא" ולסבתו "אמא", כמו שראינו "וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן", אף שרעואל היה אבי אביהן, אבא של יתרו, ולא יתרו עצמו - ואף על פי כן קורא לסבא אבא. גם כאן, "שם אמו" אינו על האם הביולוגית, אלא סבתו הייתה. ולמה מזכיר זאת? כדי לומר לך: אף שהייתה לו מורת דרך כזאת מרשעת, מעכה בת אבישלום, כפי שתכף נראה, אף על פי כן אסא היה צדיק ולא הלך בעקבות מעשיה.
וַיַּעַשׂ אָסָא הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּדָוִד אָבִיו׃
אסא היה מן המלכים הצדיקים - הגם שלא עד הסוף והגם שלא בשלמות, אבל מן המלכים הצדיקים היה.
וַיַּעֲבֵר הַקְּדֵשִׁים מִן־הָאָרֶץ וַיָּסַר אֶת־כָּל־הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו׃
"הגילולים" - עבודה זרה שהיא מאוסה כגללים וכצואה.
וְגַם אֶת־מַעֲכָה אִמּוֹ וַיְסִרֶהָ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר־עָשְׂתָה מִפְלֶצֶת לָאֲשֵׁרָה וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת־מִפְלַצְתָּהּ וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן׃
"מעכה אמו" - כמו שהסברנו, הכוונה סבתו. הוא הסיר אותה מגבירה. מה פירוש הסיר אותה מגבירה? שהיא עצמה הייתה מן הגילולים: גם לה היו כורעים ומשתחווים לשם עבודה זרה, או שהייתה קדשה של העבודה הזרה. הוא הסירה מגבירה, וגם הסיר את המפלצת אשר עשתה.
ומה זו "מפלצת"? הרד"ק מבאר מלשון אימה ורעדה, כמו "פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי", "אחז אותו פלצות" - כלומר שאימתה מוטלת על העובדים אותה, דבר מפחיד שאימתו על עובדיו. וחז"ל במסכת עבודה זרה מבארים ש"מפלצת" היא מילה מורכבת משתי מילים: "מפליא לצנותה", מרבה ליצנות - שעשתה לה כדמות זכרות והייתה מזדווגת עם אותה מפלצת. עד כדי כך הייתה מרשעת ומושחתת.
וְהַבָּמוֹת לֹא־סָרוּ רַק לְבַב־אָסָא הָיָה שָׁלֵם עִם־יְהוָה כָּל־יָמָיו׃
אלו הן אותן במות שנפגוש לכל אורך הספר: במות שאנשים היו בונים לשם ה', כדי להקריב עליהן את קורבנותיהם במקום לעלות עד ירושלים, שבזמנם הייתה זו נסיעה ארוכה. אנשים היו עושים להם במה בחצרם, ועליה מקריבים את הנדרים והנדבות. ואמנם הבמות היו מותרות עד בניין בית המקדש, אך משנבנה בית המקדש נאסרו הבמות, ומי שמקריב בבמה עובר באיסור כרת.
ואף על פי כן כמעט כל המלכים הצדיקים לא הצליחו להסיר את הבמות. למה? כי הקושי הגדול ביותר להילחם ביצר הרע הוא כשהוא משכנע אותי שאני עושה מצווה. וכאן הם היו בטוחים שהם עושים מצווה: גם אבא של הסבא שלנו הקריב בבמות, ומה פתאום עכשיו לא?
וראיתי עוד שמסבירים שהבמות לא סרו מפני שהיו במות רבות שנותרו מהתקופה שבה הבמות היו מותרות, ואז היה לבמה דין של קודש. ואם תרצה עכשיו לבטל את הבמה, חס ושלום תיענש, שהרי זו במה שנבנתה בשעת היתר הבמות והייתה קדושה, ומי שנותץ אבן מן המזבח נענש. וכיוון שכך, נותרו הבמות על מקומן ואסור היה לנתוץ אותן - ומה נגרם בכך? שכאשר האנשים היו רואים את הבמה, היה זה פיתוי גדול מדי בשבילם שלא להקריב עליה את קורבנותיהם במקום לעלות לבית המקדש.
וַיָּבֵא אֶת־קָדְשֵׁי אָבִיו וְקָדְשֵׁי בֵּית יְהוָה כֶּסֶף וְזָהָב וְכֵלִים׃
הביא את קודשי אביו, מה שהקדיש אביו, ואת קודשי בית ה' - הכול הביא לבית המקדש.
וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אָסָא וּבֵין בַּעְשָׁא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל כָּל־יְמֵיהֶם׃
אף שבדברי הימים כתוב שלא הייתה מלחמה עד השנה החמש עשרה למלכותו, הכוונה שמלחמה גמורה ממש לא הייתה, אבל קטטות ומריבות היו, ולאחר מכן נראה שבשנה החמש עשרה למלכותו אכן הייתה מלחמה גדולה.
וַיַּעַל בַּעְשָׁא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל עַל־יְהוּדָה וַיִּבֶן אֶת־הָרָמָה לְבִלְתִּי תֵּת יֹצֵא וָבָא לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
בעשא מלך ישראל בא כנראה לנקום את מה שהיה במלחמה הקודמת, שבה הצליח אביים להכניע את ירבעם, ולהחזיר לעצמו את מה שנלקח ממלכות ישראל מאז. ומהי אותה "רמה"? הוא בנה מגדל גבוה מול שערי ירושלים, ומגדל זה לא נתן "יוצא ובא" לאסא מלך יהודה: מי שרצה לבוא ולהיכנס לא היה מסוגל. למה? כי מן המגדל שבנו מול ירושלים היו יורים אבני בליסטראות, כדי לעצור את צעדיהם.
הפרק פותח באביים, שנקרא כך להבדילו מ"אביה" של ישראל, ושהזכרת אמו מעכה באה ללמד מהיכן צמח - ובכל זאת ניצל וניצח לא בזכות עצמו אלא בזכות דוד וירושלים, ה"ניר" שהובטח לבית דוד. מדברי הימים למדנו על נאום המוסר שלו על הר צמריים ועל המכה האיומה שספגה ישראל: חצי מיליון חללים ביד אחיהם. אחריו קם אסא, שהוכיח שגם מבית של מעכה המרשעת יכול לצאת מלך צדיק: הוא ביער את הקדשים, את הגילולים ואת המפלצת, אך את הבמות לא הצליח להסיר - ומכאן המוסר הגדול, שהקשה שביצרים הוא היצר המתחפש למצווה. ולסיום, מלחמת בעשא ובניין הרמה, המובילה אותנו להמשך העימות שבין יהודה לישראל.